עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/יז"

== יום רביעי טז אייר - מסכת יומא דף יז ==
=== מה מנע מהכהן הגדול להקריב חטאת? ===
;מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש
הכהן הגדול, כך למדנו במשנה {{ממ|[[בבלי/יומא/יד/א|יד.]]}}, מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש. הגמרא בסוגייתנו {{ממ|[[בבלי/יומא/יז/ב|יז:]]}} מביאה את דברי הברייתא המפרטת ומבארת דין זה: תנו רבנן, כיצד מקריב חלק בראש, אומר עולה זו אני מקריב מנחה זו אני מקריב. כיצד נוטל חלק בראש, אומר חטאת זו אני אוכל אשם זה אני אוכל וכו'.

בספר גבורת ארי הקשה קושיה עצומה, מדוע בחר התנא לעבור מקרבן לקרבן, מעולה לחטאת, בין מעשה ההקרבה למעשה האכילה. הן אמת שלא שייך לומר "עולה זו אני אוכל" כיון שהעולה עולה כליל לה', אבל מדוע לא נקט התנא מתחילה את כל דבריו בחטאת, והיה לו לומר "חטאת זו שאני מקריב, חטאת זו שאני אוכל".


;הכהן הגדול יכול להקריב גם מנחת כהן
הגבורת ארי מיישב שאכן מה שכתב התנא "עולה זו שאני מקריב" לא כתב כן אלא בשביל ללמדנו שגם דבריו בהמשך "מנחה זו שאני מקריב" עוסקת במנחה העולה כליל לה', דהיינו מנחת כהן. ובמנחת כהן ישנו חידוש נפלא שאותו רצה התנא להשמיענו. שהרי כידוע למרות שבכל שבוע ושבוע היה משמר אחד אחראי על הקרבת הקרבנות בבית המקדש, אבל אם כהן אחר היה רוצה לבוא ולהקריב את קרבנותיו שלו, לא היו יכולים אנשי המשמר לעכב עליו. וכך מבואר במסכת בבא קמא {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/קט/א|ב"ק קט.]]}}: מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה [- אף במשמר שאינו שלו], תלמוד לומר "ובא בכל אות נפשו ושרת".

זאת בא התנא ללמדנו שלמרות שכל כהן יכול לבוא ולהקריב את קרבנו ומנחתו ואין אנשי המשמר יכולים לעכב עליו, אבל הכהן הגדול יכול גם יכול לומר "מנחה זו אני מקריב". חידוש זה נלמד רק מאחר שהזכיר התנא בסמוך את קרבן עולה, ואילו היה מתייחס התנא רק לקרבן חטאת היינו מפרשים את ה"מנחה" עליה מדבר התנא במנחה סתם הנאכלת כקרבן חטאת, ולא במנחת כהן העולה כליל לה'.

ועוד מיישב הגבורת ארי, שאם התנא היה מתייחס לקרבן חטאת בלבד, גם ביחס להקרבת הקרבן וגם ביחס לאכילתו, היינו טועים לחשוב שהכהן יכול לאכול את הקרבן רק במקרה שבו הוא מקריבו. כלומר, שרק במידה ו"כהן גדול מקריב חלק בראש" אז "ונוטל חלק בראש", אבל אם לא הקריב את הקרבן גם לא יאכל ממנו. לכן התחיל התנא בהקרבת קרבן עולה ועבר לאכילת קרבן חטאת.


;פלפולו המבריק של הגרד"מ רבינוביץ הי"ד
רבי דוד משה הכהן רבינוביץ זצוק"ל הי"ד נשיא ישיבות כתר תורה רדומסק, יישב אף הוא את קושיית הגבורת ארי באופן מבריק ומפולפל. והדברים מובאים בשמו בספר תורת העולות שבו נלקטו ובאו חידושי תורה מקדושים שעלו על מוקדה כקרבן וכליל ועולות בשנות הזעם, מהרב הנזכר ומשאר רבני ותלמידי ישיבת כתר תורה אשר רובם ככולם לא נותר להם יד ושם בעולם זולת אותיות התורה (כלשון שער הספר).

בכדי ליישב את הקושיא מקדים רבי דוד משה ומביא את דברי המשנה בתחילת מסכת זבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/ב/א|ב.]]}} בחילוק שבין כל הזבחים שאף אם נזבחו שלא לשמן כשרים ורק לא יצאו הבעלים ידי חובתן בהקרבה זו, ובין חטאת שאם שחטה שלא לשמה נפסל הקרבן לגמרי. ומשמע שאם ישחט את הקרבן בסתמא ללא כל כוונה, בכך לא יהיו חלוקים הקרבנות זה מזה וכולם יהיו כשרים. אמנם לא כן דעת הרמב"ם שפסק {{ממ|[[רמב"ם/מעשה הקרבנות/ד#י|פ"ד ממעשה הקרבנות ה"י]]}}: אם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל, בעולה ובשלמים - כשר ועלו לבעלים לשם חובה. ומשמע שדווקא בעולה ובשלמים הדין כן, ואילו בחטאת לא, ותמה על כך הכסף משנה שם שמשמעות סוגיית הגמרא בזבחים שאם הקריב הקרבן בסתמא ללא כל כוונה, בכך אין חילוק בין חטאת לשאר הקרבנות - והקרבן כשר, והניח בצ"ע.

בספר חק נתן {{ממ|[[חק נתן/זבחים/ב/א|זבחים ב.]]}} יישב את פסק הרמב"ם על פי דברי המשנה בזבחים {{ממ|[[משנה/זבחים/ד#ו|פ"ד מ"ו]]}}: לשם שישה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחוח. והמשנה שם מוסיפה כוונה מיוחדת לחטאת ואשם: והחטאת והאשם, לשם חטא. כלומר שיכוין לאיזה חטא הוא מכפר.

על פי זה יישב החק נתן, שאף אם לגבי כל הכוונות ניתן לומר שבהקריב בסתמא בלי כוונה הקרבן כשר, אבל לגבי הכוונה המיוחדת שישנה בקרבן חטאת "לשם חטא" בזה יש לומר שכוונה זו מעכבת ולכן פסק הרמב"ם שבחטאת אין הקרבן כשר אף אם הקריבו "סתם".


;הכהן הגדול אינו יכול להקריב חטאת משום הסח הדעת מהציץ
כעת מוסיף רבי דוד משה נדבך נוסף ביישובו. הגמרא לעיל {{ממ|[[בבלי/יומא/ז/ב|ז:]]}} דורשת מהפסוק הכתוב לגבי הציץ "והיה על מצחו תמיד" שאסור לכהן להסיח את דעתו מהציץ בעת לבישתו. והגבורת ארי עצמו בספרו הנודע שאגת אריה {{ממ|[[שאגת אריה/מ|דיני תפילין סימן מ]]}} הקשה איך יכול היה הכהן הגדול לקרוא קריאת שמע בעודו לבוש בציץ, והלא קריאת שמע צריכה כוונה וכשיכוון בקריאת שמע על כרחו יסיח דעתו מהציץ. וכמו שאמרו בירושלמי שהנושא מי חטאת וצריך לכוין ולשומרם לשם חטאת אסור לקרוא באותה עת קריאת שמע כיון שכוונה זו תסיח את דעתו ממי החטאת.

מעתה, אם נתאים את דברי החק נתן עם יסוד דברי השאגת אריה - יעלה בידינו שהכהן הגדול לא יכל לעולם להקריב קרבן חטאת, שהרי בעת הקרבת קרבן חטאת יש על כל פנים כוונה אחת מעכבת, והיא הקרבת הקרבן לשם החטא שמחמתו מביא הבעלים את קרבנו. ובאותה שעה שיכוון כוונה זו על כרחו יאלץ להסיח דעתו מהציץ וזה איסור גמור. וכיון שכהן גדול אינו יכול בשום אופן להקריב קרבן חטאת, ממילא לא יכלה הגמרא לנקוט את הקרבת הקרבן ואת אכילתו על ידי הכהן הגדול באותו הקרבן, כי בעולה - אין אכילה, ובחטאת - אין הקרבה.

נראה להוסיף שהגבורת ארי לא רצה ליישב כן, כי כבר הקשה קושיה כעין זה בשאגת אריה שם: האיך אפשר לכהן גדול לעבוד עבודה כיון שאסור להסיח דעת מן הציץ אם כן בעל כרחו יסיח דעתו מן העבודה כי אי אפשר לאדם לחשוב בשני דברים כאחד. הרי מבואר שהשאגת אריה לא רצה לפרש שכיון שאפשר לעשות כל העבודות בסתם ממילא יכול לקיים העבודות כשהציץ על מצחו. וטעם הדבר שלא רצה לומר כן לכאורה הוא כיון שאף אם בדיעבד הקרבן כשר גם אם לא כיוון אבל ודאי עיקר הדין שיכוון.


;יסוד הר"ן שיש שיעור זמן שאין בו הסח הדעת
וביישוב הקושיא כתב השאגת אריה שלמד לכך יישוב מדברי הר"ן בסוכה על המבואר שם בגמרא {{ממ|[[בבלי/סוכה/מו/א|מו.]]}} שרבנן דבי רב אשי היו מברכים כל שעה שהיו ממשמשים בתפילין לקיים הדין שחייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה. והקשה הר"ן מדוע השמיטו דין זה כל פוסקי ההלכות. וביאר, שדוקא הם היו בקיאים בשיעור הזמן שאדם חייב למשמש בהן ושאם לא ימשמש בהם יבוא להסיח דעתו, אבל אנן שאיננו יודעים שיעור זמן זה ממילא אי אפשר לנו לברך כי אם נמשמש ונברך גם בשעה שאין בכך צורך נמצאנו מברכים לבטלה.

על פי זה חידש השאגת אריה שנמצאו למדים מדברי הר"ן שישנו שיעור זמן שבתוך זמן זה אינו חשוב היסח הדעת, וכל הדין שצריך למשמש ולחשוב בתפילין כדי שלא יסיח דעתו מהם היינו מעבר לאותו זמן. והוא מוסיף שכן הדעת נוטה שהרי לא תיתנה תורה למלאכי השרת ואיך אפשר שכל היום כולו תמיד יהיה דעתו עליהן. ואילו לדעת הר"ן מבואר היטב שכל אדם יכול להיזהר להפסיק ממלאכתו בכל עת קבוע לחשוב ולא להסיח דעת מתפיליו.

ממילא מיושב גם כיצד עשה הכהן הגדול עבודות כשהיה הציץ על ראשו, כי למרות שהיה דינו לא להסיח דעת מהציץ מכל מקום מעת לעת יכול היה לחשוב על הציץ ובתוך שיעור הזמן שאין בו היסח הדעת - לעבוד עבודה [ויש לדעת לפי זה מה ביאור דברי הירושלמי שנושא מי חטאת לא יקרא קריאת שמע והרי יכול לעשות זאת בתוך זמן ידוע שאין בו היסח הדעת, ואין כאן המקום להאריך].