עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/קיד"

== יום רביעי ל סיון תשפ"ב - מסכת יבמות דף קיד ==
=== יניקת חלב נכרית ===
;דעת ר"ח שחלב נכרית אסור כחלב בהמה טמאה
הגמרא במסכת יבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/קיד/א|קיד.]]}} דנה אם בית דין מצווים להפריש קטן האוכל נבילות. ובכלל הראיות שמביאה הגמרא, איתא: תא שמע, יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה, ואין חוששין ביונק שקץ [- דהיינו אין חוששים לומר שהוא יונק דבר משוקץ ואסור]. ולא יאכילנו נבלות וטרפות, שקצים ורמשים. ומכולן יונק מהם ואפילו בשבת, ובגדול אסור.

ומוכיחה הגמרא ממה שקטן מותר ביניקה זו, שאין בית דין מצווים להפרישו. ודוחה הגמרא, ששם התירו לינוק כיון שבאי יניקתו יכול התינוק לבוא לידי סכנה. ואעפ"כ גדול אסור כיון שיש לאמוד אותו אם ניתן להמתין עד שימצאו דבר היתר או עד מוצאי שבת שיוכל לשתות בהיתר, משא"כ קטן סתם תינוק מסוכן אצל חלב, שאם לא יינק ימות.

והרשב"א הביא דברי ר"ח הלומד מברייתא זו שחלב נכרית הרי הוא כחלב בהמה טמאה ולא התירוהו אלא לתינוק מסוכן בלבד. וכך הביא הריטב"א שממשמעות הסוגיא משמע לכאורה שחלב נכרית אסור לעולם כחלב בהמה טמאה. וכן כתב המאירי שגדולי הראשונים למדו מכאן שחלב נכרית אסורה ואין לה היתר אלא במקום סכנה. 

ובאמת שהיה אפשר להעמיד את כל נידון הסוגיא רק לענין בהמה טמאה, שקושיית הגמרא היא כיצד מתירים לתינוק לינוק מבהמה טמאה, ועל כך יישבה הגמרא שהוא במקום סכנה. אך לכאורה הר"ח דקדק כן ממה שהברייתא נקטה בחדא מחתא דין יונק מעובדת כוכבים ויונק מבהמה טמאה, ובפרט לפי מסקנת הגמרא שיניקתו מבהמה טמאה אינה אלא במקום סכנה, ומשמע שאף יניקתו מעובדת כוכבים השנויה עם יניקתה מבהמה טמאה - דינה שווה, שאסורה אלא במקום סכנה.


;מקור הר"ח מתוספתא ותמיהת הראשונים מדברי המשנה בעבודה זרה
והרשב"א מביא שכדברי הר"ח כך משמע מלשון התוספתא בשבת {{ממ|[[תוספתא/שבת/י#יד|פ"י הי"ד]]}}: אין יונקין מן הנכרית ומן הבהמה טמאה. ואם היה דבר שיש בו סכנה מותר, שאין לך כל דבר שעומד בפני פקוח הנפש חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. הרי מפורש שמעיקר הדין שלא במקום סכנה - אין יונקין מן הנכרית ומן הבהמה הטמאה. וכן הביא הר"ן בעבודה זרה {{ממ|[[ר"ן על הרי"ף/ז/א|שם ז.]]-: מדפה"ר}}.

והנה במשנה במסכת עבודה זרה {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/כו/א|כו.]]}} שנינו במשנה: בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים, אבל עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראל ברשותה. ובגמרא: תנו רבנן, בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים, מפני שמגדלת בן לעבודת כוכבים. ועובדת כוכבים לא תניק את בנה של בת ישראל, מפני שחשודה על שפיכות דמים, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, עובדת כוכבים מניקה את בנה של בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה, אבל לא בינו לבינה. ומוסיפה הגמרא שלדעת רבי מאיר אפילו אחרות עומדות על גבה אסור, כיון שפעמים שמורחת סם המות על דדיה ובכך הורגת את בן הישראלית כשיונק ממנה.

והקשה הרשב"א שממה שאמרו שעובדת כוכבים מניקה בנה של ישראל ברשותה, משמע שחלב כותית מותר, וקשה על זה מדברי הגמרא ביבמות ששם מבואר שרק במקום סכנה הותר, אשר משם הוכיח ר"ח שאסור להניק בנה של ישראלית מן הכותית אלא במקום סכנה. ועמדו על הערה זו כל הראשונים, הריטב"א, הר"ן והמאירי, ביבמות ובעבודה זרה.


;ביאור הרשב"א שהמשנה בעבודה זרה עוסקת במקום סכנה וכשיש ישראלית במקום קרוב
וכתב הרשב"א ליישב קושייה זו, שאכן מעיקר הדין חלב כותית אסור אלא במקום סכנה, ואף המשנה בעבודה זרה המתירה לכותית להניק בן ישראלית, היינו במקום סכנה. ואמנם לפי זה מקשה הרשב"א בביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים כשאחרות עומדות על גבה, שהרי מבואר בגמרא שטעם חששו של רבי מאיר הוא משום חשש סכנה שמורחת סם המות על דדיה, והלא בלאו הכי יש חשש סכנה כי אם לא כן היה אסור ביניקת חלב נכרית.

וביאר הרשב"א, שמדובר באופן שיש מינקת נכרית לפנינו ומינקת ישראלית במקום קרוב, וכיון שהוא מקום סכנה לכן התירו חכמים שנכרית תניקהו באופן שאחרות עומדות על גבה. משא"כ רבי מאיר חושש למריחת סם המות על דדיה, ולכן ס"ל שחשש סכנה זה גדול יותר מחשש סכנה בהמתנה עד הבאת מינקת ישראלית ממקום קרוב.

והוסיף הרשב"א להביא ראיה שהמשנה בעבודה זרה עוסקת בחשש סכנה, שכן אמרו שם בירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/עבודה זרה/ב/א|ע"ז פ"ב ה"א]]}}: אבל נכרית מניקה בנה של ישראל, דכתיב "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך" - תני יונק תינוק מן הנכרית ומן הבהמה הטמאה ומביאין לו חלב מכל מקום ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה, ע"כ דברי הירושלמי. והלא דין זה שמביאים לו חלב בהמה טמאה התבאר בתוספתא ובגמרא ביבמות שהוא דוקא במקום סכנה, ומכך שמביא הירושלמי ברייתא זו כמקור לדין 'נכרית מניקה בנה של ישראל' מוכח שביאר דין המשנה בע"ז במקום סכנה. 

ובביאור הראיה כתב הר"ן: אלמא מתניתין דהכא דומיא דההיא בהמה טמאה היא, ומשום סכנה כדאוקימנא התם, דהא אמתניתין דהכא מייתו לה, ע"כ. ולכאורה צ"ב במה גדולה הראיה מהירושלמי יותר מעצם הברייתא, ואם אפשר לחלק בין הדינים בברייתא ולומר שתינוק יונק מן הנכרית היינו אף שלא במקום סכנה, ואילו מבהמה טמאה היינו במקום סכנה, אם כן שמא לא הביא הירושלמי ראיה אלא מתחילת הברייתא. וברשב"א הלשון אחר קצת: אלמא רבנן דהתם בדליכא חלב טהור קא מיירי, מדמייתי עלה הא 'דמביאין לו חלב מכל מקום' כו'. ואולי דקדק הרשב"א ממה שהביא הירושלמי גם את המשך הברייתא ולא סגי ליה בעיקר הדין שיונק מנכרית ומבהמה טמאה. 


;תמיהת הראשונים מהמדרש על אי יניקת משה מן המצריות
אמנם על עיקר דעתו של ר"ח האוסר יניקת חלב נכרית, תמהים הראשונים מדברי המדרש המפורסמים {{ממ|[[שמות רבה/א/כה|שמו"ר א כה]]}} על הפסוק {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ב#ז|שמות ב ז]]}} "ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותינק לך את הילד": למה אמרה מרים 'מן העבריות', וכי אסור לו למשה לינוק מחלב הנכרית. לא כן תנינן, בת ישראל לא תניק בנה של כותית, אבל כותית תניק בן ישראל ברשותה. אלא למה אמרה כן, לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן. ולמה פסלן, אמר הקב"ה הפה שעתיד לדבר עמי, יינק דבר טמא, והיינו דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/כח#ט|ישעיה כח ט]]}} את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים - למי יורה דעה, לגמולי מחלב. דבר אחר, למה פסל דדיהן, אמר הקב"ה זה עתיד לדבר עמי, למחר יהיו המצריות אומרות, זה שמדבר עם השכינה אני הניקיתיהו. [והדרש הראשון מובא גם בגמרא בסוטה {{ממ|[[בבלי/סוטה/יב/ב|יב:]]}} אך בלי השאלה והראיה מהמשנה בעבודה זרה].

הרי שדעת המדרש שחלב נכרית מותר לגמרי, ומביא ראיה לכך מדין המשנה בעבודה זרה. ומכח מדרש זה מסיק הרשב"א שודאי שחלב נכרית מותר ואינו אסור אלא ממידת חסידות. וביאור המידת חסידות שיש באי ינקית חלב נכרית, כתב הרשב"א: אלא מפני שטבען של ישראל נח יותר, משום דרגילין במצוות והם רחמנים וביישנים בטבע, אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן. וזהו שאמרו במשה רבינו ע"ה שלא רצה לינק מחלב הנכריות.


;הטעם שהוצרכו חז"ל לסברת פה המדבר עם השכינה 
ואמנם צ"ב קצת שהרי בגמרא בסוטה ובמדרש מובאים שני טעמים לכך שלא ינק משה מחלב המצריות, משום פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא, או שלא יאמרו המצריות זה שמדבר עם השכינה אני הניקיתיהו - ולכאורה טעמים אלו אינם שייכים אלא במשה רבינו שהיה 'פה המדבר עם השכינה', וכיצד מסיק הרשב"א שעכ"פ אין לתינוק לינק מנכרית ממידת חסידות. 

ובמהר"צ חיות {{ממ|[[מהר"צ חיות/סוטה/יב/ב|סוטה שם]]}} כתב שדין זה אינו רק במשה שעתיד לדבר עם השכינה, אלא דין זה מבואר ברמ"א {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/פא#ז|יו"ד סימן פא ס"ז]]}} שאין להניק תינוק מעובדת כוכבים לפי שחלב העבודת כוכבים מטמטם את הלב ומוליד לו טבע רע. אלא שכיון שמשה היה קודם מתן תורה, ולא היה אסור אז דברים טמאים, לכן הוצרכו חז"ל לטעם שעתיד לדבר עם השכינה. ולפי זה צריך לדחוק קצת בלשון הרשב"א שמה שאמר 'וזהו שאמרו במשה רבינו' היינו רק שחשש לכך במידת חסידות, אך באמת יש חילוק בין החששות, שאצל משה היה זה מחמת פה שעתיד לדבר עם השכינה, ואצל שאר ישראל אחר מתן תורה הוא משום שחלב עובדת כוכבים מטמטם את הלב [ועל הערה זו שבראשונים משמע שהטעם שלא ינק משה היה מחמת הדין הכללי שלא לינוק מנכרית, ולא משמע כן במדרש שתלה הדבר בפה העתיד לדבר עם השכינה ובדיבור המצריות למחר, עמד גם הגר"א יפהן בהערותיו לריטב"א {{ממ|הערה 98 במוסגר}}].


;קושיית המהרש"א על דעת ר"ח מקושיית המדרש מדוע לא ינק משה מנכרית
והמהרש"א {{ממ|[[מהרש"א - חידושי אגדות/סוטה/יב/ב|ח"א סוטה שם]]}} הקשה לדעת ר"ח שבמקום מינקת ישראלית אסור להניק תינוק ע"י נכרית, אם כן מה הוקשה למדרש למה פסלן [והיינו מה שהביא הרשב"א כראיה נגד שיטת הר"ח, מקשה המהרש"א בפשוטו על דעת ר"ח בלי להזכיר את דברי הראשונים]. ויישב המהרש"א שאם לא שפסל את המצריות לא היתה אומרת מרים שתלך לקרוא למינקת עברית מפני הסכנה שירגישו בכך שהוא עברי. 

[ואמנם לכאורה קשה מאד, שהרי המדרש מקדים להביא את דין המשנה בעבודה זרה שממנו מבואר שמותר לינק מנכרית ועל כך מקשה למה פסלן, וא"כ ממשנה זו בלא"ה קשה על דברי הר"ח, וכן לשון המדרש 'וכי אסור לו למשה לינוק מחלב הנכרית' תמוה לדעת הר"ח. ובשלמא על דברי הגמרא בסוטה שמזכירה את דרשת חז"ל בלי הקדמת הראיה מהמשנה בע"ז, שפיר יש לבאר כדברי המהרש"א, אך על המדרש לכאורה קשה לומר כן, וצ"ב. עוד יש להעיר על המהרש"א לפי מה שכתבו הרשב"א והר"ן בביאור דין המשנה בע"ז לפי ר"ח דהיינו באופן שיש נכרית לפנינו וישראלית במקום קרוב, שאף בכה"ג לדעת חכמים תניק נכרית ולא ישראלית, ואם כן מה מקשה המהרש"א שהוצרכה לקרוא למינקת ישראלית מחמת דעת ר"ח].

ובעין אליהו {{ממ|שיק, סוטה שם}} יישב קושיית המהרש"א שכל מה שפסקו הפוסקים לאסור יניקה מנכרית אם יש מינקת ישראלית היינו רק אחר שנתנה תורה לישראל, אבל קודם מתן תורה היה מותר, ולכן מבארת הגמרא טעם אחר שחפצה לקרוא למינקת ישראלית משום פה שעתיד לדבר עם השכינה. והיינו כעין סברת המהר"צ חיות הנ"ל.


;ביאורי הראשונים במידת חסידות שלא לינוק מנכרית והנפק"מ בין דבריהם
והנה הבאנו סברת הרשב"א שטבען של ישראל נח יותר, וחלבן מגדל טבע כיוצא בהן. וכיו"ב כתב המאירי: הואיל וידוע מדרך הטבע שכל מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו, מדת חסידות להניק כמה שאיפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע, ומגדלת כפי טבעה. 

ובריטב"א כתב: שאין בחלב נכרית איסור אלא מדת חסידות מדבריהם, והטעם, מפני שהחלב שלהם מאכילת נבלות שקצים ורמשים ומגדל אכזריות בינוק וטבע רע, ולפיכך הרחיקוהו חכמים ואסרו אותו. ובהערות הגר"א יפהן {{ממ|הערה 98}} עמד על שינוי הלשון בראשונים, שהרשב"א והמאירי ביארו שחלב נכרית גריע כיון שטבע הישראלית נח מהנכרית, ואילו הריטב"א כתב הטעם שחלב הנכרית בא מאכילת נבלות שקצים ורמשים. 

ונפקא מינה בין ביאורי הראשונים, באופן שיש לפנינו נכרית שכל מאכלה מאכלות כשרות ואינה אוכלת נבלות, שקצים ורמשים, שלדעת הריטב"א יהיה מותר לה להניק בן ישראל, משא"כ לדעת הרשב"א שסוף סוף חלב נכרית הוא ומגדל טבע רע. וכן נפק"מ להיפך בישראלית חולה שאוכלת מאכלות אסורות [וכן יש לדון גם במינקת חילונית], שלדעת הרשב"א יהודית היא ומותר לתינוק לינוק ממנה, ולדעת הריטב"א יש לאסור ממידת חסידות.

ואכן הרמ"א {{ממ|שם}} כבר נזקק לציורים אלו, וכתב: לא יניקו תינוק מן המצרית אם אפשר בישראלית, דחלב עובדת כוכבים מטמטם הלב ומוליד טבע רע {{ממ|ר"ן פרק אין מעמידין בשם הרשב"א}}, וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים האסורים {{ממ|הגהות אשר"י}}.

והנה ביאור המהר"צ חיות שקודם מתן תורה לא היה איסור מאכלות אסורות, לכאורה יבואר לפי דעת הריטב"א שחשש יניקה מהנכרית הוא משום אכילת נבלות שקצים ורמשים, משא"כ לפי חשש הרשב"א והמאירי שטבע הנכרית גס יותר מטבע ישראל, הרי טבע זה הוא ירושה מאבותינו ובפשוטו היה גם קודם מתן תורה. וגם לענין מאכלות אסורות, כבר דנו בענין הטמטום הבא ממאכלות אסורות אם הוא רק מחמת האיסור, או שדברים אלו משוקצים בעצם ומטמטמים מצד טבעם. ואולי כל טבעם נקבע רק אחר מתן תורה ומכח איסור התורה.


;ביאור המהרש"א בכפילות הלשון 'גמולי מחלב עתיקי משדים' והצעה נוספת בביאור הפסוק
והנה המהרש"א בסוטה שם ביאר דרשת הפסוק "מי יורה דעה ומי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים" - שזכה משה להורות שמועות והלכות למשה מסיני, לפי שבקטנותו גמל והפריש עצמו משני דברים: א' גמולי מחלב - היינו חלב טמא של עובדת כוכבים. ב' עתיקי משדים - היינו שהעתיק עצמו משדי הנכרית גם ללא החשש של חלב טמא, מחמת החשש של שפיכות דמים.

והנה לפי שני הביאורים במדרש בטעם שלא ינק משה מחלב הנכרית, א' פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא, ב' שלא יאמרו המצריות למחר פה זה שמדבר עם השכינה אני הניקיתיהו, יש לבאר עוד הפסוק בדרך אחרת, ש'גמולי מחלב' היינו שגמל עצמו מליינק דבר טמא, דהיינו חלב הנכרית, ו'עתיקי משדים' היינו שהעתיק עצמו משדי המצרית שלא תאמר פה זה אני הניקיתיהו, שזה שייך בעצם גוף המצרית ואינו תלוי בחלב.