עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/מד"

== יום רביעי יט ניסן תשפ"ב - מסכת יבמות דף מד ==
=== בל תשחית במים ===

;איסור שפיכת מי בורו משום בל תשחית
ביבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/מג/ב|מג:]]-[[בבלי/יבמות/מד/א|מד.]]}} תנן: מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת, ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. היתה אחת כשרה ואחת פסולה [- לכהונה, כגון שנתגרשה מאיש אחר], אם היה חולץ - חולץ לפסולה, ואם היה מייבם - מייבם לכשרה. ופירש [[רש"י/יבמות/מג/ב|רש"י]]: אם בא יבם לחלוץ, חולץ לפסולה. ולא יפסול את הכשרה לכהונה, דלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם, אע"ג דהוא אין צריך להם. וכך מבואר בגמרא: אמר רב יוסף, כאן שנה רבי [- במשנה זו לימדנו רבי] לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם.

וכתב רבינו ירוחם {{ממ|ח"ב נתיב לא ח"ו}}: מסתברא דאי בעי למשפכינהו, מעכבין עליה ויהבינא להו. בתר הכי [- דהיינו, אם כבר שפכן] משמתינן ליה משום בל תשחית, ואי אתרו ביה למלקות מלקין לה. ואחרוני זמנינו {{ממ|עץ השדה סימן יט ס"ו; אבני דרך חי"א סימן כד; דף על הדף על אתר}} הוכיחו מדבריו שאיסור בל תשחית שייך גם בשפיכת מים. וכן מבואר כדבריו בשערי תשובה {{ממ|[[שערי תשובה/ג#פב|ש"ג אות פב]]}} שהביא דיני איסור בל תשחית ולאחריהם מה שאמרו חז"ל לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו, ומבואר שאיסור שפיכת מי בורו הוא מלתא דבל תשחית.


;הוכחת המהרש"ם מהדחת שפת הכוס שאין בל תשחית במים
והנה בגמרא בתמיד {{ממ|[[בבלי/תמיד/כז/ב|כז:]]}} איתא: אמר ליה רב לחייא בריה, וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה... שטוף ושתי שטוף ואחית, וכשאתה שותה מים שפוך מהן ואח"כ תן לתלמידך. כדתניא, לא ישתה אדם מים ויתן לתלמידו אא"כ שפך מהן. ומעשה באחד ששתה מים ולא שפך מהן ונתן לתלמידו, ואותו תלמיד איסטניס היה ולא רצה לשתות, ומת בצמא. באותה שעה אמרו, לא ישתה אדם מים ויתן לתלמידו אא"כ שפך מהן. ופירש ה[[מפרש/תמיד/כז/ב|מפרש]]: שטוף ושתי שטוף ואחית, ואע"ג דאין אדם שותה אלא אם כן שוטף את הכוס, כדאמר שטוף ושתי, אפ"ה לאחר שתשתה שטוף ואחית - דילמא איקרי ושתי בלא שטיפה, ונמצא בולע רוקו. וכשאתה שותה מים שפוך מהן ואחר כך תן לתלמידך, כלומר, הא דבעינן שטיפה לאחר שתיה, הני מילי ביין שאינך יכול לשפוך ממנו ותעביר הרוק בשפיכה, משום בזיון אוכלין, אבל במים שאין כאן בזיון, שפוך מהן, וטוב לעשות יותר.

ובשו"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/אורח חיים/קע#ב|או"ח סימן קע סק"ב]]}} פסק: אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתיית חברך, קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס, ולא תשפוך משום בל תשחית. אבל אחר שתיית מים שפוך מהם דרך שם, ע"כ. ומקור דבריו הביא ב[[בית יוסף/אורח חיים/קע|בית יוסף]]: כתוב באורחות חיים {{ממ|[[אורחות חיים/סעודה/ל|הל' סעודה אות ל]]}}, אמרינן במסכת תמיד {{ממ|[[בבלי/תמיד/כז/ב|כז:]]}} חמרא כפר, מיא שפוך. כלומר, אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתות חבירך, קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס ולא תשפוך משום בל תשחית, אבל אחר שתיית מים שפוך מהם דרך שם.

ובשו"ת מהרש"ם {{ממ|[[שו"ת מהרש"ם/ג/שעה|ח"ג סימן שעה]]}} נזקק לשאלת רבי יוסף שווארץ {{ממ|נדפסה גם בספרו [[וילקט יוסף]] ח"א שנה ראשונה קונטרס ב סימן טו}}, בדין המבואר בשו"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/שלט#ה|יו"ד סימן שלט ס"ה]]}} מצינו שיש לשפוך מים בשכונתו של מת, ונסתפק הגרי"ש אם צריך לשפוך גם 'מי זאדע' שבשכונת המת. ובתשובתו מביא המהרש"ם מברז'אן לדברי השדי חמד {{ממ|[[שדי חמד/אבילות/קמו|מערכת אבילות סימן קמו]]}} שכתב בשם שו"ת בית דוד וירך אברהם שאין מלאך המות משפשף סכינו במים שיש בהם הפסד, וחידש שם עוד שאפילו מים חמין שיש בהשחתתם הפסד עצים, אף בהם אין מקנח סכינו. 

וביאר המהרש"ם חילוק הדברים, מפני מה מלה"מ מקנח סכינו במים אלו ולא במים אלו. וזאת ע"פ פסק השו"ע הנזכר בהלכות סעודה, אשר מתוך פסקו מבואר ששפיכת מים בעלמא אין בהם משום בל תשחית, ולכן 'מיא שפוך'. וממילא יש לומר שהטעם שמלה"מ אינו מדיח סכינו במים שיש בהם הפסד, הוא לפי שאינו רוצה לעבור בבל תשחית, ורק מים בעלמא שאין בהם בל תשחית - בהם מקנח סכינו. ולפ"ז הכריע גם לענין 'מי זאדע' שאינו חייב לשופכם.

עוד עמד בנידון זה בשו"ת בית יצחק {{ממ|[[בית יצחק/יורה דעה/ב/קנ|להגרי"י שמלקס, יו"ד ח"ב סימן קנ]]}}, וגם שם נקט להתיר מחמת טעם זה שמים שיש בהם הפסד אין רשות למלאך המות להדיח בהם סכינו, וממילא מי זאדע שאינם מים בעלמא, אינו צריך לשופכם. 


;תמיהת אחרוני זמננו שהדחת כלי במים היא מתשמישי המים
גם בספרו דעת תורה {{ממ|[[דעת תורה/יורה דעה/קטז|יו"ד סימן קטז]]}} שנה המהרש"ם דבריו והוכיח מפסק השו"ע לענין הדחת הכוס במים, שבמים אין בל תשחית. וכן בספרו עין הרועים {{ממ|[[עין הרועים/בל תשחית#טז|ע' בל תשחית אות טז]]}}. ואמנם כמה אחרוני זמננו {{ממ|ברכת השם פ"ב ס"ז מקור הברכה סקי"ח; חיי משה כללי המצוות פמ"ה הערה 14; ספר עץ השדה פי"ט ס"ו; אבני דרך בשם בעל שו"ת מחקרי ארץ; טל ילדותך}} כתבו לדחות ראייתו מפסק השו"ע. דהנה דרך הדחת כלים הוא במים, וממילא יש לומר שלכן בשפיכת מעט מים לניקוי הכוס אין בה משום בל תשחית, שכך דרך שטיפתה. ואדרבה תמוה לומר שכשמדיח כליו במים יעבור על בל תשחית על המים, אחר שזה חלק משימושם הרגיל. ויש להוסיף לפי זה דהטעם שביין הוי בל תשחית ולא במים, אין החילוק רק משום חשיבות היין לגבי המים, אלא עיקר החילוק מחמת ששטיפה ביין היא השחתה ואילו שטיפה במים אינה השחתה כלל שכך דרך השטיפה. ולכאורה צריך לומר שהמהרש"ם ס"ל שדרך שטיפת כלים היתה במים שאין ראויים לשתיה, ומי שתיה היו מים משובחים יותר ואעפ"כ התירו לשופכם מעט לצורך הדחת הכוס.



;איסור סתימת מעין
ובשו"ע הגר"ז {{ממ|[[שולחן ערוך הגר"ז/שמירת גוף ונפש ובל תשחית#יד|הל' שמירת גוף ונפש ובל תשחית סי"ד]]}} כתב: כשם שצריך להזהר בגופו שלא לאבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו, כך צריך להזהר במאודו [- ממונו] שלא לאבדו ולא לקלקו ולא להזיקו. וכל המשבר כלי או קורע בגדיו או הורס בנין או סותם מעין או מאבד מאכלות או משקין או ממאסם וכן המקלקל שאר כל דבר הראוי ליהנות בו בני אדם, עובר בלא תעשה שנאמר "לא תשחית את עצה". ובספר טל ילדותך העיר שממה שכתב לאסור סתימת מעין מבואר שיש בל תשחית גם בהשחתת מים וכדעת רבינו ירוחם. 

ובאמת מקור דברי הגר"ז בזה הם מדבריו המפורשים של הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/מלכים/ו#י|מלכים פ"ו פ"י]]}}: ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין... עובר בלא תשחית. ואם דקדוקו דקדוק הרי שיש להוכיח כדבריו כבר מדעת הרמב"ם. ולכאורה אין כאן קושיא על דעת המהרש"ם שכן יש לומר ש'מעין' אינו רק איבוד מים אלא איבוד שם 'מעין', ושפיר הוי השחתה. [ובשו"ת בית מתתיהו {{ממ|ח"ג סימן לב}} האריך והביא מי שהוכיח כן מדברי הרמב"ם, ובמה שיש לדחות שההשחתה היא בשם מעיין, ובמה שיש לפקפק בדחייה זו כיון שכל המעין אינו אלא למים שבו].


;היתר השחתת מים משום שלא נאבדים או שאין להם דמים או שמצויים
ובעיקר דינו של המהרש"ם צריך להבין מפני מה באמת לא יהיה איסור בל תשחית במים, הלא איסור בל תשחית נאמר בכל דבר ומדוע יגרע חלק המים שלא תאסר השחתתם. ומצאנו כמה דרכים באחרונים בביאור דעת המהרש"ם: א' בספר ברכת השם {{ממ|שם}} כתב לבאר דבריו, שכידוע אין המים נאבדים מן העולם, רק יורד בארץ מתחת וחוזר בשמים ממעל, וא"כ סוף מעשה לא הפסיד ולא השחית דבר. אך מכל מקום העיר שפעמים והמים יורדים למקום שאין אדם יכול להנות מהם, ואם כן אף אם לא איבדם מן העולם יש לו לעבור על בל תשחית מצד איבוד הנאת בני אדם.

ב' עוד יש שרצו לפרש דעת המהרש"ם שמים אין להם דמים, וכמו שכתב השדי חמד {{ממ|ח"ד עמוד 145}} שאף למתירים אוכלים ומשקים שהיו תחת המיטה, מכל מקום מים שהיו תחת המיטה יש לאוסרם כיון שאין למים דמים, וכ"כ בשו"ת שלמת חיים {{ממ|סימן יז}} שאף המקילים לשתות משקים שנגע בהם קודם נטילת ידים שחרית, מכל מקום במים יש להחמיר כיון שאין למים דמים. וכעי"ז גם יש לומר בדעת המהרש"ם שאין איסור בל תשחית על המים כיון שאין למים דמים.

ג' בשו"ת חיי הלוי {{ממ|ח"ו סימן קצח}} כתב לבאר בדעת המהרש"ם על פי מה שכתב בספר נמוקי אורח חיים {{ממ|סימן קנח אות ב}} בתו"ד, שאין חשש איסור בל תשחית כשמוסיף מעט מים יותר מהצורך בימינו שהמים מצוי [וכ"כ בספר ברכת שמחה {{ממ|ב"ק צא:}} שלא שייך בל תשחית בדברים נפוצים כמים ואבנים]. ועפ"ז כתב לבאר {{ממ|בפשוטות לכך כוונתו}} שאף המהרש"ם סברתו היא באופן שיש מים ומכח היות המים מצויים אין איסור בל תשחית באיבודם. משא"כ באופן שהמים בצמצום יש בל תשחית אף במים. ולפי זה יהיה תלוי איסור בל תשחית לא באיבוד עצם הדבר אלא בביטול האפשרות להשתמש בו בשעת צורך. 

ובכך יישב דברי המהרש"ם מהוכחת האחרונים מדברי רבינו ירוחם, שכן מה שכתב רבינו ירוחם שאיסור שפיכת מי בורו הוא מדין בל תשחית, הרי מבואר בגמרא דהיינו דוקא באופן ש'אחרים צריכים לו'. ולפי זה לא זו בלבד שאין ראיה מדברי הגמרא שיש איסור בל תשחית בכל מים, אלא אדרבה מכך שהוצרכה הגמרא להעמיד הנידון דוקא באופן שאחרים צריכים לו, משמע שלולי זאת לא היה איסור בל תשחית במים מצד עצמם.


;הצעת החיי הלוי שכל דברי המהרש"ם במים שאין בהם שו"פ
ד' עוד כתב בשו"ת חיי הלוי הנזכר על פי מה שכתב רבינו יונה בשערי תשובה {{ממ|שם}} בביאור איסור בל תשחית, שהוא אזהרה שלא נפזר ממון לריק אפילו שוה פרוטה, וכ"כ בהגהת רבינו פרץ לסמ"ק {{ממ|סימן קעה}}. ולפ"ז כתב החיי הלוי שאפ"ל שמים שאין בהם שוה פרוטה מותר להשחיתם. מאידך, החינוך {{ממ|[[ספר החינוך/תקכט|מצוה תקכט]]}} ביאר שורש המצוה: ללמד נפשנו לאהוב הטוב... וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה... ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל. ומשמע מדבריו שאפילו פחות משו"פ בכלל האיסור [ולכאורה תלוי בטעם האיסור, כי אם האיסור על דרך השלילה שלא לפזר הממון, אם כן פחות משו"פ לא חשוב. משא"כ אם האיסור הוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב, הלא זה שייך אף בכל שהוא].

ועפ"ז כתב שאולי המהרש"ם נתכוון גם באופן שאין בו שוה פרוטה, אבל באופן שיש בו שו"פ יודה אף המהרש"ם שיש להיזהר בכך. ואמנם קשה להעמיס דבריו בדעת המהרש"ם שכתב בערך בל תשחית ובשאר מקומות בפשטות שבמים אין בל תשחית ולא הזכיר כל חילוק.


;ביאור הגרח"ק שרבקה שפכה כדה לשוקת משום בל תשחית
ובשו"ת בית מתתיהו ציין למה שכתב מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל בספרו טעמא דקרא {{ממ|[[טעמא דקרא/בראשית/כד#ה|בראשית כד ה]]}} על הפסוק 'ותער כדה אל השוקת', וכתב לבאר ע"פ דברי הגמרא בתמיד הנזכרים שלא יתן אדם לתלמידו מכוס ששתה בו, ולכן אחר שהשקתה רבקה את אליעזר לא רצתה להריק כדה חזרה אל הבאר שכן בכך נמצא האנשים שותים רוקו, ומאידך לא רצתה לשפוך המים על הארץ כי בכך יש לחוש לבל תשחית, ולכן שפכתם לשוקת - מקום שתיית הבהמות, שבכך אין בל תשחית וגם אין חשש מיאוס, עכת"ד. ומבואר מדבריו שנקט בפשטות שאף במים שייך איסור בל תשחית.

ובשולי הנידון נראה כי באמת ודאי שאף מים יש בהם משום בל תשחית, אלא שאיסור בל תשחית אינו בעצם איבוד הדבר אלא רק בהשחתתו, ולכן במקום שמשתמש בדבר אף שמאבדו אינו עובר בבל תשחית, ואדרבה לא נברא העולם אלא לשימוש בני אדם. ורק כשמשתמש בדבר שלא כדרך הנאתו ושלא כדרך תשמישו, הרי זה חשוב השחתה לגבי שימושו הרגיל ועובר בבל תשחית. ודעת המהרש"ם שמים מחמת פחיתות חשיבותם ורוב תשמישם וריבוי מציאותם כל תשמיש ואפילו תשמיש כל דהו סגי כדי שלא נחשיב איבודם כהשחתה. אבל במקום שסותם מעיין או שופך מי בורו לחינם, נראה פשוט שיעבור על איסור בל תשחית. אמנם מסתימת דבריו שכתב שבמים אין בל תשחית, נראה שכלל הוא במים, ודבר זה צ"ב.