עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/עה"

== יום ראשון י"ב אב תשפ"ג - מסכת גיטין דף עה ==
=== חודש העיבור בכ"ד חודשי הנקה ===
;נידון התרומת הדשן בנשא מינקת חבירו בתוך כ"ד חודש מחמת חודש העיבור
במשנה במסכת גיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/עה/ב|עה:]]}} שנינו: הרי זה גיטך... על מנת שתניקי את בני. כמה מניקתו, שתי שנים. רבי יהודה אומר, שמונה עשר חודש.

וכתב [[רש"י/גיטין/עה/ב|רש"י]]: כמה היא מניקתו, ב' שנים. שיהא לולד שתי שנים, שכך הוא זמן הנקתו... רבי יהודה אומר, שמונה עשר חדש. לרבי יהודה זמן הנקת תינוק, עד שיהו לו י"ח חדשים. בכתובות בפרק אע"פ {{ממ|[[בבלי/כתובות/ס/ב|ס:]]}}, ע"כ.

וכוונת רש"י למה שאמרו שם בברייתא {{ממ|[[בבלי/כתובות/ס/א|ס.-:]]}} תנו רבנן, מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש [- שנולד בנה. [[רש"י/כתובות/ס/א|רש"י]]], הרי זו לא תתארס ולא תינשא, עד עשרים וארבעה חדש, דברי רבי מאיר, ורבי יהודה מתיר בשמנה עשר חדש. ולמד רש"י שנחלקו בזה לשיטתם שכשם שלענין נשיאת מינקת חבירו, לדעת רבי מאיר ממתנת עד כ"ד חודש ולדעת רבי יהודה עד י"ח חודש, הוא הדין בנותן לה גט על מנת שתניקי את בני, שלדעת רבי מאיר מניקתו שתי שנים שהם כ"ד חודש, ולדעת רבי יהודה רק שמונה עשר חודש.

בשו"ת תרומת הדשן {{ממ|[[תרומת הדשן/א/רטז|ח"א סימן רטז]]}} נשאל: ראובן נשא מינקת חבירו לאחר כ"ד חודש, וחישב גם חודש העיבור לאחד מהן. ונודע הדבר אל החכם המנהיג בגבולו. האם צריך הוא להפריש בגט עד לאחר כ"ד חודש או אין צריך להפרישו כלל.

ושורש הספק דברי הגמרא במסכת יבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/לו/ב|לו:]]}} שם מבואר שהנושא מעוברת חבירו או מינקת חבירו יוצא בגט, ולכשיגיע זמנו יכנוס. וזמן ההמתנה למעוברת חבירו הוא כ"ד חודשים שהם שתי שנים, כמבואר בגמרא במסכת כתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/ס/א|ס.-:]]}}. ונידון השאלה האם חודש העיבור בכלל, ואם הוא בכלל מה הדין באופן שהוא טעה וחשבו כחודש נפרד והמתין כ"ד חודשים שאינם שתי שנים, אם דינו כנושא מעוברת חבירו שצריך לגרשה עד כ"ד חודש.


;מחלוקת ההגה"מ והמהר"ם בדין זה והכרעת התרומת הדשן מכח סתירת הלשונות בגיטין ובכתובות
והתרוה"ד מביא שמעשה זה אירע כבר באושטרייך, באחד מן התלמידים, ונחלקו בדינו מורי ההוראה, ש'גדול אחד שהיה מנהיג בגבולו' רצה להפרישו, מכח המבואר במרדכי {{ממ|[[מרדכי/יבמות/קיג|הגמ"ר יבמות סימן קיג]]}} בשם מהר"ם שכ"ד חדשים מלאים בעינן, ואם התעברה השנה - התעברה לתינוק. דהיינו שצריך להמתין שנתיים מלאות. ואילו 'אחד מהגדולים שהיה גם כן באותו הגבול' התיר לאותו תלמיד להשאר עם אשתו בדיעבד, וזאת מכח מה שכתב בהגהות מיימוניות {{ממ|[[הגהות מיימוניות/גירושין/יא#ל|גירושין פי"א אות ל]]}} שממה שנקטה הגמרא 'כ"ד חודשים' ולא אמרה 'שתי שנים', משמע שבאה להורות דין זה שבשנה מעוברת די בכ"ד חדשים ואין צורך בהמתנת שתי שנים מלאות. וכיון שכך דעת ההגה"מ דלא כדעת מהר"ם, נקט אותו 'אחד מהגדולים' שבדיעבד יש לסמוך על המיקל ולא להצריך המתנה של חודש נוסף.

ראיה לנידון זה מביא התרומת הדשן מה ש'מצאתי בימי חורפי בתשובות ישנות', וזאת מדברי המשנה בגיטין ופירושו של רש"י כפי שהובאו בתחילת הדברים. שכן שנינו במשנה באופן שגירש את אשתו ע"מ שתניק את בנו שעליה להניקו, לדעת תנא קמא - 'שתי שנים', ולדעת רבי יהודה 'שמונה עשר חודש'. ורש"י מפרש שמחלוקתם היא היא מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בכתובות לגבי איסור נשיאת מינקת חבירו בזמן היניקה. נמצא שעל אותה המחלוקת מובאות שתי הלשונות, 'שתי שנים' - לגבי מגרש אשתו, ו'כ"ד חודש' לגבי מינקת חבירו. ומאחר ומחלוקת אחת היא, צריך לומר שנקט לשתי הלשונות לחומרא: מה שנקט 'שתי שנים' בא למעט חודש העיבור שאינו נחשב כחודש נפרד, אלא צריך להמתין שתי שנים דוקא מיום ליום. ומה שנקט 'כ"ד חדשים' בה למעט שלא נפרש שתי שנים למנין שנות העולם, וכיון שיגיע ראש השנה נאמר שהושלמה שנה, כמו שמצאנו בכמה מקומות שאומרים 'יום אחד בשנה חשוב שנה', אלא צריך כ"ד חודשים דוקא. 

על פי זה כתב התרוה"ד ליישב סתירה בדברי מהר"ם, אותה מקשה 'אחד מהגדולים' הלא הוא מהר"י ברונא {{ממ|[[מהר"י ברונא/קצז|סימן קצז]]}}. שכן מחד כבר הובאו דברי המרדכי בשמו שדקדק שצריך שתי שנים מלאות ולא דקדק הלשון 'כ"ד חודש' שחודש העיבור נחשב כחודש נפרד. ומאידך בהלכות שמחות {{ממ|סימן נב}} דקדק הלשון 'י"ב חודש' המובא לגבי אבילות אב ואם, שאף אם התעברה השנה די בי"ב חדש.

אמנם לפי מה שנתבאר מסוגיית הגמרא בגיטין ודברי רש"י שם, מיישב התרוה"ד את הקושיא בקל, שכן לגבי אבילות אב ואם, בכל מקום הלשון הוא 'י"ב חודש', ולכן דקדק מהר"ם שאין דין 'שנה' אלא רק מנין י"ב חודשים. משא"כ לגבי זמן הנקה הרי מצינו את שתי הלשונות, כ"ד חודש ושתי שנים, וכיון שהולכים לחומרא לכן נקט מהר"ם שיוציאנה בגט עד שישלמו שתי שנים מלאות ורק אחר כך יחזירנה.


;דין האור זרוע להתיר בדיעבד אם נשא מינקת חבירו בשוגג וחידוש התרוה"ד שהוא רק בשגג לגמרי
ומוסיף התרומת הדשן טעם להתיר לאותו תלמיד לקיים את אשתו בלא גירושין, אפילו אם ננקוט ששתי שנים דוקא ולא די בכ"ד חודשים עם חודש העיבור. וזה מכח דברי האור זרוע {{ממ|[[אור זרוע/א/תשמ|ח"א סימן תשמ]]}} שכתב בתו"ד: כן נראה הא דשמתינן לגרש, היינו דוקא שקידש או נשא במזיד, אבל אם שגג - שהיה סבור שאינה מניקה, או עם הארץ שאינו יודע שמינקת חבירו אסורה - התם לא שמתינן ליה לגרש, ואיכא תקנה בהפרשה בלא גט. מעתה, דן התרוה"ד, אותו 'למדן' מסתמא לא היה מזיד לעבור על דברי המרדכי בשם מהר"ם שאין חודש העיבור נכלל בכלל כ"ד החודשים, אלא שלא ידע דין זה, ואם כן די יהיה בהפרשה בלא גט וכדברי האור זרוע.

אלא שמחלק התרוה"ד, שאין להתיר שוגג אלא באופן שלא ידע כלל שהיא מניקה או שהוא עם הארץ כל כך שאינו יודע כלל מאיסור זה, שבאופן זה יש להחשיב את מעשהו כ'שוגג לגמרי'. אבל מי שיודע שמניקה אסורה, וטועה בטעם וסברא, כמו פרט זה שסבור שחודש העיבור הוא נמנה כחודש בפני עצמו, שזהו 'חילוק הראוי להסתפק בו מבחוץ - ודאי לאו שוגג מיקרי לענין זה דלא צריך להפרישה בגט'.

ובגמרא במסכת יבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/לז/א|לז.]]}} מסתפקת הגמרא בדינו של כהן שנשא מעוברת חבירו או מינקת חבירו, האם עשו לו חכמים תקנה שלא יצטרך להוציאה בגט - שהרי בכך תיאסר עליו כדין גרושה - ודי לו בהפרשה בעלמא, או שמא לא עשו לו תקנה ואף הוא צריך להוציא את מעוברת או מינקת חבירו בגט, ואכן לא יוכל להחזירה גם כעבור כ"ד חודש, שהרי מעתה גרושה היא שכהן אסור בה. והגמרא רוצה לדמות דין זה לדין אחר שבו מצאנו שעשו חכמים תקנה, ומכריעה הגמרא שאינו דומה לשם, שכן שם ישנה דעה המקילה - ובכהן סמכו על אותה שיטה, משא"כ בנשיאת מינקת או מעוברת חבירו שאין שיטה המקילה, אין סומכים עליה לגבי כהן.

מסוגיא זו מביא התרוה"ד ראיה לנידוננו, שכן מבואר בגמרא שאילו היה מאן דאמר שהיה מקל בדינה של מעוברת ומינקת חבירו ולא היה מצריכה גט, אזי אף שלא היתה הלכה כמותו, הרי שלגבי כהן היינו מקילים לסמוך על דעתו. ועתה, יש לדון באיזה אופן היינו נוהגים כן, אם במזיד - שידע איסורם של חכמים ועבר ונשאה, וכי עושים תקנה לעבריין לפסוק לו שלא כהלכה כדי שיוכל לקיים את אשתו, כשעשה שלא כדין. הלא אדרבה, ראוי היה לנו לקונסו אפילו בדבר המותר, ובודאי שלא להתיר לו דבר האסור. מאידך, אם מדובר בשוגג גמור, הרי כבר הובאה דעת האור זרוע שאפילו בישראל אם נשאה בשוגג - אינו צריך להוציאה בגט ודי בהפרשה בעלמא. אם כן תמוה, באיזה אופן רצתה הגמרא לעשות תקנה לכהן שלא יצטרך להוציא את אשתו בגט.

אלא, על כרחנו יש להעמיד את נידון הגמרא כשאינו שוגג לגמרי אלא רק שוגג מחמת טעות בדבר הלכה, בדבר שהיה ראוי להסתפק בו, וכגון נידון זה של חודש העיבור. ובשוגג זה בישראל - מוציא בגט, ולא באופן זה דיבר האור זרוע, ואילו כהן היה צד לגמרא שנעשה לו תקנה.


;ביאור הבית שמואל בטעם המחמירים משום חשש סכנת נפשות ותמיהה מדברי התרומת הדשן
להלכה כתב השולחן ערוך {{ממ|[[שולחן ערוך/אבן העזר/יג#יא|אה"ע סימן יג סי"א]]}}: גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו, ולא מיניקת חבירו, עד שיהיה לולד כ"ד חדשים, חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה בו. ומוסיף השו"ע: וחודש העיבור עולה למנין כ"ד חודש, ע"כ. והיינו כדעת ההגהות מיימוניות שיש לדייק לשון 'כ"ד חדשים' שאף חודש העיבור בכלל. והרמ"א כתב: ויש אומרים דלכתחילה יחוש אפילו לחודש העיבור, ומקורו בתרומת הדשן הנזכר.

ובבית שמואל ציין להלכות אבלות {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/שצא#ב|יו"ד סימן שצא ס"ב]]}} שם מובא שלאחר י"ב חודש אינו נוהג אבילות, משום דקתני 'י"ב חודש' ולא 'שנה'. ולפי זה מוסיף הב"ש להקשות שהרי אף בדין מעוברת קתני 'כ"ד חודש' ולא שתי שנים. וכתב שמכל מקום יש מחמירים כאן להמתין חודש העיבור, ואפשר שטעמם משום חשש סכנת נפשות, עכ"ד. ולכאורה לא ראה דברי התרומת הדשן בתוכם, שהרי התרוה"ד הקשה בדעת מהר"ם סתירה, מפני מה לא דייק בדין מעוברת כדרך שדייק בדין אבילות, ויישב - על פי מה שמצא בתשובה ישנה - שלגבי אבילות הלשון בכל מקום הוא 'י"ב חודש' ואילו במינקת חבירו מצאנו לשון 'שתי שנים' במשנה בגיטין לגבי מגרש אשתו על מנת שתניק את בנו - וכביאור רש"י ששתי המחלוקות שורש אחד להם - ואם כן יש לומר שזה טעם המחמירים להמתין חודש העיבור דוקא לגבי מינקת חבירו, כיון שהולכים לחומרא כמו שתי הלשונות.


;ביאור הט"ז ביישוב לשון המשנה בגיטין 'שתי שנים' לדעת ההגהות מיימוניות
והט"ז {{ממ|[[ט"ז/אבן העזר/יג#ו|סק"ו]]}} תמה על עיקר דעת ההגהות מיימוני שהורה להקל מחמת הלשון 'כ"ד חודש', שהרי בגמרא בפרק מי שאחזו מפורש הלשון 'שתי שנים', וכפי שדקדק התשובה ישנה שהביא התרומת הדשן. 

כדי ליישב הערה זו מקדים הט"ז ותמה להיפך על דברי התרומת הדשן, שביאר שנוקטים כשתי הלשונות לחומרא, היינו מה שכתוב 'שתי שנים' בא להורות שחודש העיבור אינו נמנה כחודש בפני עצמו, ומה שכתוב 'כ"ד חודש' בא להורות שאין אומרים בזה יום אחד בשנה חשוב כשנה אלא מונים שתי שנים מיום ליום. ותמה הט"ז שלכאורה סתרו דבריו, שכן אם 'כ"ד חודש' בא לבאר שמה שאמרנו 'שתי שנים' הוא כ"ד חודש ולא 'חודש אחד העולה כשנה'. אם כן הוא הדין שיש לומר להיפך ש'כ"ד חודש' בא להורות שמה שאמרנו 'שתי שנים' הכוונה באופן שהשנים פשוטות, אבל אם שנה אחת מעוברת ושתי שנים הם כ"ה חודש, אזי אינה ממתנת כל כך אלא צריכה להמתין רק 'כ"ד חודש'. 

אלא ודאי צריך לומר שבאופן שנוקט שתי שנים - אין צורך לתת טעם לדבר למה נקט שתי שנים, כי אדרבה לכתוב מספר החודשים הוא ייתור. וכל הקושיא היא מפני מה בגמרא בכתובות נקט לשון 'כ"ד חודש' ושינה מלשון המשנה בגיטין ששם נתבאר בפשטות 'שתי שנים'. ועל כרחך שבאה הגמרא להורות איזה דבר, ובזה אנו מיישבים שבא לומר שלא תפרש שיום אחד בשנה חשוב שנה אלא תמנה כ"ד חודשים. ואם כן אין לנו מקור לומר ש'חודש העיבור' אינו בכלל. ובפרט שמאחר שבמסכת גיטין כתוב 'שתי שנים' סתם, ואילו במסכת כתובות פירטו חכמינו 'כ"ד חודש', אם כן תימה הוא שהתנא יעשה פירוש רק לומר שלא סגי ביום אחד, ולא יעשה פירוש למה שמשמע בלשון 'שתי שנים' שחודש העיבור בכלל השנה ואינו נמנה כחודש בפני עצמו. וכיון שמפורש בברייתא שצריך להמתין 'כ"ד חודש' על כרחך אף חודש העיבור נמנה כשאר החודשים. 


;היתר הנודע ביהודה באופן שכבר אינה מניקתו ואין לתינוק שום טובה בהמתנת החודש
ובפתחי תשובה {{ממ|[[פתחי תשובה/אבן העזר/יג#טז|ס"ק טז]]}} הביא תשובת נודע ביהודה {{ממ|[[נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/כ|מהדו"ק אה"ע סימן כ]]}} שהאריך לדחות את דברי המהר"ם, שהוא המחמיר בחודש העיבור. וכתב הנודב"י שלא מצאנו לו חבר בשום אחד מהקדמונים, ואדרבה מדברי כולם נלמד שלא זכרו אלא 'כ"ד חודש', ומשמע שאין דין 'שתי שנים' כלל אלא רק מנין של 'כ"ד חדשים'. "אבל להיות מהר"ם ז"ל אור גדול - אין לנו כח לחלוק עליו, ובפרט להקל. אמנם עכ"פ ניתן לנו רשות לחלק בדברי מהר"ם, ולומר, דעד כאן לא החמיר, אלא אם עדיין מניקתו - שצריכה להניקו גם חודש ההוא, ולכן אסורה להנשא גם החודש ההוא. אבל אם כבר גמלתו זמן רב, ואין להתינוק שום טובה עם המתנת החודש - גם הוא ז"ל מודה שמותרת להינשא".

ובשו"ת חתם סופר {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/אבן העזר/א/קלז|אה"ע ח"א סימן קלז]]}} כתב, שנשאל מאחד מתלמידיו במעשה כזה, באופן שהאלמנה כבר גמלה בנה מכבר, ורצתה להנשא בחודש הי"ג של השנה השניה - שהיתה שנה מעוברת, והזמן דחוק להם מאד. "ואמרתי, בראותי חומרת התרומת הדשן בענין זה, זחלתי ואירא להקל כלל, רק הראיתי לו מקום בנודע ביהודה סימן כ', והרוצה לסמוך יבוא ויסמוך".