עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא בתרא/פד"

{{ניווט כללי עליון}}
== מראה חום (ברוי"ן) אדום או שחור? ==
;חיטה שחמתית על שם החמה המאדימתה
במשנה במסכת בבא בתרא {{ממ|פג:}} שנינו: מכר לו... שחמתית ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחמתית... שניהם יכולין לחזור בהן.

ובגמרא {{ממ|פד.}} אמר רב פפא, מדקתני לבנה שמע מינה שמשא סומקתי היא. ופירש הרשב"ם שמאחר ושני מראות יש בחיטים ולא יותר, לבנות ואדומות, ממילא מדקרי לחדא לבנה ולאידך שחמתית שמע מינה שחמתית אדומה, וקרויה 'שחמתית' על שם החמה שהיא אדומה. ובפירושו על המשנה כתב שמין חיטה זו קרוי שחמתית דהיינו אדומה על שם חמה שמאדימתן.

ומבואר בגמרא שצבע השמש בבוקר ובערב הוא אדום, אלא שבתחילה סברה הגמרא שצבעה האמיתי הוא לבן, ובבוקר ובערב נראית כאדומה מחמת הוורדים שבגן עדן והאש שבגיהנם, ומסקנתה להפך שצבעה האמיתי הוא אדום ובשאר היום נראית כלבנה מחמת שאור היום מכהה את עינינו.


;דעת היעב"ץ והסדרי טהרה שמראה ברוי"ן טהור
מסוגיא זו כתבו האחרונים להוכיח לנידון גדול שנשאו ונתנו בו הפוסקים, והוא דין מראה חום בנדה. שכן במשנה במסכת נדה {{ממ|יט:}} שנינו: חמשה מיני דמים טמאים באשה, האדום והשחור וכקרן הכרכום וכמימי אדמה וכמזוג. בית שמאי אומרים, אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי, ובית הלל מטהרים. הירוק, עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין. והגמרא מביאה על כך את הפסוק 'ויראו מואב את המים אדומים כדם' אשר ממנו מבואר שמראה הדם הוא אדום, אלא שדורשים מכפילות הכתוב 'דמיה' 'דמיה' ארבעה מיני דמים, והשחור נוסף עליהם לפי ש"אדום הוא אלא שלקה".

ונחלקו הפוסקים בדינו של מראה חום, וכפי שסיכם הדברים הרב יהודא ליכטער בקובץ עטרת שלמה {{ממ|ח"ה עמ' קנו}}. ראשונה כותב היעב"ץ {{ממ|שאילת יעב"ץ סימן מד}} וזה לשונו: מראה דם הנוטה לצבע ברוין בל"א שהוא כעין קליפת הערמונים וכמשקה הקאוי [- קפה], לא נתבאר בשולחן ערוך ובאחרונים אם הוא ממראות דמים טמאים. ונראה לי להקל בו, דודאי עדיף ממימי בשר צלי דידוע שיש בו אדמימות... ואפילו הכי מטהרי ליה בית הלל וקיימא לן כוותיהו... משא"כ במראה ברוין הנזכר שאין לו נטייה לאדמומית אלא לשחרות, וכבר שנינו משנה שלמה בשחור עצמו, דיהה מכן טהור וכו'.

וכן הביא דבריו בסדרי טהרה {{ממ|סימן קפח ס"א}}: מצאתי כתוב, דם הנוטה לצבע ברוין בלשון אשכנז שהוא כעין קליפות ערמונים וכמשקה הקאווי, שהוא טהור, ואין צריך לומר בכתם, לפי שאין נוטה לאדמימות כי אם לשחרות וכבר שנינו דיהה מכן טהור. וכוונתו לדברי היעב"ץ אף שהביאו בעילום שמו, וכן הביא במק"א {{ממ|סימן קצ ס"ק נב}} ש'כמדומה לי שמצאתי בתשובה אחת'.

ובחכמת בצלאל {{ממ|עמ' רלט}} כתב על דברי הסד"ט: ודע שאחרי שנים רבות שכתבי זה, שמעתי מערערים על קולא דהגאון סדרי טהרה, אחרי שכתב 'מצאתי כתוב' ולא פירש איה אפוא מצא כתוב. ויגעתי ומצאתי דבר זה להגאון מוהר"י יעב"ץ. והסד"ט אולי טינא היתה בלבו עליו מפאת המחלוקת שהיה נגד רשכב"ה בעל תפארת וכרתי ופלתי ואורים ותומים ויערות דבש [- רבי יהונתן אייבשיץ], ולכך הזכירו על שם 'מצאתי כתוב', ואם כן כדאי לסמוך עליהם בזה.


;דעת רבינו יצחק מזיא ולחם ושמלה שמראה ברוי"ן הוא אדום שלקה
בנידון זה קדם להם לרבינו יצחק מזיא זצ"ל מפוסקי אשכנז בזמן הרמ"א, שדן אף הוא בענין זה בספרו יפה נוף {{ממ|יו"ד סימן צד}} והוא מכריע לאיסור, וזה לשונו: נשאלתי על אשה שהיא ד' ימים בימי ליבונה ומצאה על העד שבדקה בה מראה נוטה קצת לשחרורית וקצת נוטה למראה ברוין בל"א, וכבר מצאה איזה פעמים כאלה וחזרה כל פעם ולבשה לבנים בלי שאלה, ועתה נמלכה לשאול אחר העניין. והשבתי, דכיון דקצת נוטה למראה ברוין, אין לטהרה עכשיו אלא תחזור ותלבש לבנים. ואם תחזור למצוא כאלה ויש לחוש לעיגון ועגמת נפש, תחזור ותשאל, ע"כ. הרי שנקט בפשטות שמראה ברוין טמא ולא טרח לבאר טעם הדבר.

ומצאנו טעם לאסור בלחם ושמלה {{ממ|סימן קפח סק"ב}} שהביא דברי הס"ט וכתב על דבריו: ולפענ"ד לא נהירא, דהא עינינו הרואות דמראה ברוין הוא מהול מאדום ושחור, ואם כן מסתבר לומר דאדום הוא אלא שלקה קצת. ובשו"ת יד יצחק {{ממ|סימן קמח}} הוסיף וכתב שהרי אמרו בגמרא ששחור אדום הוא אלא שלקה, וזה ברור שלקות זו אינה נעשית בפעם אחת לההיפך מאדום לשחור, "כמו שידענו דכלל גדול הוא כי הטבע לא תעשה קפיצה", ורק לאט לאט נלקה ומתהפך לשחור, ואם כן יש לומר שמראה ברוין שמערוב מאדום ושחור הוא מראה אדום באמצע לקותו, למחצה או לשליש, ולכן עדיין אינו שחור לגמרי אלא חום, ויצאה מכלל אדום ולשחור לא בא.


;תמיהת הפאת שדך שתערובת שחור ואדום אינה מעלה צבע חום
ובשו"ת פאת שדך {{ממ|ח"א סימן צה אות ב}} העיר על סברת הלחם ושמלה שמראה ברוין הוא מהול מאדום ושחור, ותמה עליו: חדא שזה אינו, שאם ימהל מי צבע שחור במי צבע אדום לא יעלה בידו צבע ברוין. ועוד שאפילו אם אכן כך היה אין מכך ראיה שחום הוא צבע מהול מאדום ושחור. שהרי גם המערב צבע בלו"א {{ממ|כחול}} וצבע גע"ל {{ממ|צהו"ב}} יעלה בידו כמו צבע גרי"ן {{ממ|ירוק}} ומכל מקום פשוט שצבע גרי"ן אינו מראה מהול אלא מראה לעצמו, "כי כן גזר יוצר בראשית יתברך שמו שמתערובת נולד מראה אחר".

ולכן הוא מבאר שכוונת הלחם ושמלה אינה שבאמת צבע חום הוא תערובת של אדום ושחור אלא שצבע חום הוא מראה ממוצע ונותנים עליו חומרי שחור וחומר אדום, ומסברא אמר שמראה זה נולד מליקוי האדום. ועכ"פ לדבריו אין לומר כדברי היד יצחק שחום הוא צבע אדום באמצע לקותו שבסיומה ייעשה שחור.

עוד העיר שם שהעולה על הדעת בתחילת העיון היה שמסתימת לשון הראשונים נראה שהיה פשוט להם שמראה ברוי"ן הוא טמא, כי אילו היה טהור היה להם לפרש דבריהם, שהרי אין זה דבר פשוט כל כך. ועל כרחך צריך לומר שגדולי האחרונים שהתירוהו - היעב"ץ והסד"ט - סברו שבכגון זה אמרו 'מקום הניחו להם מן השמים להתגדר בו' ואין להסיק ממה שלא כתבו הראשונים דבר בענין זה שהוא מראה אסור.

;מחלוקת הראש אפרים והסדרי טהרה אם גוון קליפת ערמונים אדום או שחור
עוד הביא הפאת שדך שמהרא"ז מרגליות בספרו ראש אפרים {{ממ|סימן צח ס"ק נט}} חלק על הסדרי טהרה וכתב שמראה ברוין אינו שחור וקליפת ערמונים נוטה לאדום. ובביאור מחלוקתם אם קליפת ערמונים היא נוטה לאדום או שחור, כתב הפאת שדך שנראה ברור שנחלקו בשיקול הדעת, שהרב סדרי טהרה סובר שכל שמראיו חשוכין, הוא מסוג השחור ואע"פ שאינו דומה כלל לחשכת לילה ולזפת ועורב ודיו. ואילו מהרא"ז מרגליות סבר להפך שכל שאינו דומה לחשכת לילה וזפת ועורב ודיו, אינו מסוג השחור, וכיון שאין לנו דין מראה מהול וממוצע על כרחנו שמראה זה הוא מסוג האדום אף שהוא משונה משאר אדום.

ובפתחא זוטא {{ממ|לרבי פינחס חיים הורוויץ זצ"ל, נלב"ע י"ט אלול, מהדו"ת נדה סימן קפח אות ב}} הביא ראיה להקל שאין מראה ברוין בכלל דמים טמאים מדברי רש"י בסוכה {{ממ|נא: ד"ה שיישא}} וזה לשונו: שייש צבוע, לא לבן ולא שחור אלא כעין ירוק בלע"ז בי"ש, עכ"ל. והמתרגם הנדפס בש"ס וילנא כתב וז"ל: בי"ש, ברוינראטה, עכ"ל. הרי שבי"ש שהוא ברוינראטה הוא ירוק ובמראה ירוק קיימא לן להקל ואם כן יש מקום להקל גם בברוינראטה.

ובפאת שדך {{ממ|שם אות ז}} כתב לדחות ראייתו שכן אף שבלאו הכי איננו חייבים להפוך בזכותו של המתרגם, הרי שכאן נראה פשוט שהוכרח לכתוב ברוינראטה כיון שלא מצא תיבה אחרת בלשון אשכנז לפרשה, וסמך על כך שתבית 'בי"ש' עצמה מוכרת וידועה לכל, והוא מראה 'גרא"ה' הנוטה מעט לברוי"ן. ונראים הדברים שלמראה זה נתכוון רש"י שכן הוא דוקא נמצא באבני שיש ואילו מראה ברוין "אינני יודע אם יש בעולם אבני שיש בעלי מראה ברוי"ן".

;'פרה אדומה' אדומה ממש או חומה?
מאידך מביא הפאת שדך {{ממ|אות ט}} ראיה להחמיר מדין פרה אדומה, שהרי בזמננו מעולם לא ראינו פרה בעלת שערות אדומות אפילו במקצת אלא רק שערות במראה ברוי"ן, ועל כרחך שלפרה במראה ברוי"ן קראה התורה אדום. אך כתב לדחות הראיה שהרי מבואר בחז"ל שפרה אדומה לא היתה מצויה ואילו פרה במראה ברוי"ן מסתמא אין זה קשה כל כך למצוא פרה שאין בה שתי שערות שחורות. ואדרבה נראה לומר שהשערות השחורות שהקפידו שלא יימצאו בפרה אדומה - אף שגם שערות לבנות פוסלות - אינם שערות שחורות ממש אלא שערות בצבע חום שאף הן פוסלות בפרה אדומה שצריכה להיות אדומה ממש. ואם כן אדרבה יש להוכיח מדין זה שמראה חום הוא שחור, שהרי כך כינו חכמים את השערות החומות 'שחורות'.


;'כל שה חום בכבשים' שחום או שחור?
והנה בפרשת ויצא נאמר {{ממ|בראשית ל לב}} 'וכל שה חום בכבשים', ותירגם אונקולוס: וכל דשחום. וכן פירש רש"י: שחום דומה לאדום, רוש"ו בלע"ז, לשון משנה שחמתית ונמצאת לבנה לענין התבואה, עכ"ל. הרי להדיא שרש"י מפרש שחום הוא דומה לאדום, והוצרך להביא שמו בלעז כיון שאינו ממש אדום אלא רק דומה לאדום, ולכן אמר שהוא בלע"ז 'רושו', כי רו"ש הוא אדום ורוש"ו משמע אדום קטן כלומר דומה לאדום אך לא אדום ממש, ואילו אם חום היה משמעו אדום ממש לא היה צריך רש"י להביא תרגומו בלעז.

ולפי זה מבואר שגוון זה התורה לא קראתו אדום כיון שהוא אינו ממין האדום, אך מכל מקום כינהו רש"י כדומה לאדום כיון שהוא בגוון דומה. וכך מבואר בבית יוסף {{ממ|או"ח סימן תרמה}} שכתב לגבי דיני הלולב ש'אצלנו נמצא הרבה פעמים כמין דבר אדום בלולב מצד פניו', וכוונתו לקורה שהיא בצע חום, ומוכח שהב"י כינה לצבע חום 'כמין דבר אדום' אך ודאי אינו אדום סתם. [ויעויין בגיטין {{ממ|סט.}} 'סומקא דלולבא', ופירש רש"י: דבר אדום הגדל בלולב].

מאידך, האבן עזרא מפרש "וכל שה חום" הוא השחרות. ויתכן שנקרא השחרות כן מפני החום, כי השחרות יותר חום מן הלבן, עכ"ל. וכ"כ הרד"ק בספר השורשים, וכ"כ בפירושו לספר בראשית: 'חום - שחור', וכן אמר בלשון ערבי דמי שיחור שהוא הראש והגרון ומן הצאן לוחס, עכ"ל. וכעי"ז תרגם בתרגום יונתן: חום - דלחוש, ולדברי הרד"ק היינו שחור.

עוד מביא הפאת שדך ראיה לכך שחום הוא אדום מסוגיית הגמרא בבבא בתרא, שם מבואר שחיטים חומות קרויות 'שחמתית' על שם החמה שמאדימתן שהיא 'סומקתי'. הרי מבואר שחום הוא אדום. 

ולכאורה נמצא שיש סתירות בדבר האם חום הוא מראה אדום או מראה שחור, שרש"י פירש שהוא דומה לאדום והאבן עזרא ודעימיה פירשו שהוא דומה לשחור. ואף שהיה אפשר לומר שנחלקו בזה הראשונים, הרי שרש"י עצמו בחולין {{ממ|נה:}} כתב: משיכלי שיחומי, שחורות, הרי שרש"י סובר ששחום הוא שחור, ואילו בפרשת ויצא כתב ששחום דומה לאדום.


;חום הוא מראה אדום חשוך המכונה 'אדום' אף שאינו אלא שחור
וכתב הפאת שדך שיש להשוות הסתירות ולומר שעיקר משמעות 'חום' הוא מראה אדום חשוך. ומה שהגמרא בבבא בתרא מכנה אותו בשם 'סומקתי' הוא כמו שרש"י פירש שהוא 'דומה לאדום' זהו דוקא בלשון חז"ל אבל התורה לא קראתו 'אדום' כיון שהוא אינו אדום ממש. ובחולין פירש רש"י שכלים שמשתמשים בהם עד שהם משחירים מכנים אותם 'שחימי' ולכן אף כלים שהם שחורים מתחילתם מכנים אותם בהשאלה בשם זה, אבל חום בעצם אינו שחור ולכן לא פירש רש"י בפרשת ויצא שחום הוא שחור. וגם האבן עזרא והרד"ק לא התכוונו לשחור ממש אלא למראה ברוי"ן. ובאמת גם במראה הברוי"ן יש ברוין הדומה לאדום ויש ברוין הדומה לשחור, ואפשר שבזה נחלקו רש"י והאבן עזרא אם 'כל שה חום' הוא ברוין הדומה לאדום או לשחור. או שנאמר שלאותו מראה ברוין כינה רש"י בשם אדום והאבן עזרא בשם שחור כיון שיש בו דמיון לשחור.

ומסיק הפאת שדך: וכיון דלפירוש רש"י יש לנו ראיה מן התורה שמראה ברוי"ן הדומה לאדום אינו נקרא אדום בלשון תורה אלא שנקרא סומקתי בלשון חכמים מפני שהוא מסוגו. ולפירוש האבן עזרא והרד"ק אין לנו ראיה להפך. ממילא ראוי להכריע כן לענין דינא, ולטהר מראה ברוי"ן.

ואמנם הרמב"ן שם הביא פירוש הראב"ע והרד"ק ששה חום היינו שחור, וכתב: ואיננו נכון בעיני, כי רוב הכשבים שחורים, אף כי בארץ קדם שהיא חמה, ואם כן יהיו כולם ליעקב. ולכן הכריע כדעת התרגום ורש"י: והנכון דעת אונקלוס 'שחום' והוא קרוב לאדום וקורין אותו רו"ש, וכן פרש"י. ויהיה חום מגזרת 'ואור החמה' {{ממ|ישעיה ל כו}} שהוא דומה לשמש אשר יתאדם קצת, עכ"ד. ומדבריו משמע שצבע החום הוא בכלל צבע אדום, וגם תרגמו 'רו"ש' ולא 'רוש"ו' כמו שדקדק הפאת שדך. 


;סוסים אדומים ועדשים אדומות
ראיה נוספת הביא בקובץ עטרת שלמה שם, מהנאמר בספר זכריה {{ממ|א ח}} 'ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום... ואחריו סוסים אדומים' וגו'. וכן להלן מזה {{ממ|שם ו ב}} 'במרכבה הראשונה סוסים אדומים', והרי לא ראינו מעולם סוסים אדומים ומסתבר שהכוונה לסוסים חומים שהכתוב מכנה אותם בשם אדום. ואין לדחות שמדובר בזן נדיר של סוסים אדומים שנכחדו מהעולם, שהרי רש"י במסכת בכורות {{ממ|ו.}} כתב: סתם סוסים אדומים הם, הרי שרוב הסוסים הם אדומים, ועל כרחך הכוונה לגוון הברון.

כך גם יש להוכיח מדברי עשו ליעקב {{ממ|בראשית כה ל}} 'הלעיטני נא מן האדום האדום הזה', ופירש רש"י: עדשים אדומות, והרי ידוע שאין עדשים אדומות אלא רק עדשים שעל ידי בישולם נעשים בצבע חום. אמנם הרמב"ן שם פירש בפירושו השני שהעדשים היו בצבע אדום מחמת התבשיל, שרקחו אותם בדברים אדומים. 


{{ניווט כללי תחתון}}