עריכת הדף "אוצר:בית המדרש/ספרי מחברים/זכרון אפרים/ערכין/ז/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

'''התם הוא דהו"ל חזקה דחיותא, אבל הכא דלא הו"ל חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא, קמ"ל.''' עי' זכר יצחק {{ממ|סי' ס"ז}} ועמודי אור {{ממ|סי' ס"ז}}.

'''שם.''' כתב השטמ"ק {{ממ|אות א'}} וז"ל "ותימה דמשמע דכיון דיושבת על המשבר מחזקינן הולד בחזקת חי, ובאהלות תנן דוקא יצא ראשו אין נוגעין בו. וי"ל דהכא מיירי נמי ביצא ראשו, ולכך מחללין עליו את השבת". 

'''שם.''' ענין "חזקה דחיותא" הכא צריך ביאור, דלכאו' התינח ספק חי ספק מת, א"ש דאיכא חזקה דחיותא, אבל ספק כנעני ספק ישראל מה שייך חזקה, הרי על הצד שהוא כנעני לא איכפת לן במה שהוא חי, וצ"ע.  [הערת הרב יש"ס שליט"א].

'''שם.'''  כתב החת"ס {{ממ|כתובות טו:}} וז"ל "עיי' ספ"ק דערכין שם מסיק הש"ס דלשמואל אזלי' בתר הרוב אע"ג דלא אתחזק בחיים והנה כי היכי דבספק עכו"ם וספק ישראל ורוב עכו"ם בעי' אתחזק ישראל. וה"נ בספק חי וספק מת ורובם למיתה דרוב פעמים ולד מיית ברישא הו"ל למימר דבעי' חזקת חי. ואמאי אזיל שמואל התם לקולא. וי"ל דרש"י מיירי הכא בפרשו מקצתייהו נמצא אתחזק עכו"ם בודאי משו"ה בעי' אתחזק נמי ישראל וה"ה דהו"מ למימר בפרוש רק חד ולא בעי' אתחזק ישראל אלא עדיפא מיני' משני אפי' פרשו מקצתייהו דאתחזק עכו"ם מ"מ כיון דאתחזק נמי ישראל אזלינן לקולא. והתם בערכין דלא אנחיל לא זה ולא זה אזלי' לקולא.

'''זו מיתתה אוסרתה.''' עי' רש"י שפי' דהא דשער המת לא מיתסר בהנאה, טעמא משום דשער לאו בר מיתה הוא. וביאור הדבר הוא כמ"ש הרגמ"ה וז"ל "אלא מתה כדרכה נאסרת בהנאה, '''וכי קאסרה מידי דהוי גופה ממש דמשתנה מחמת מיתה שערה אינה משתנה"'''. מבואר דדוקא דבר המשתנה מחמת מיתה נאסר בהנאה, אבל שער שאינו משתנה מחמת מיתה לא נאסר בהנאה. [וכעי"ז כתב המאירי {{ממ|סנהדרין קיב.}} וז"ל "שמיתתה לבד אוסרתה ואין איסור מיתה חל על השער שאין בו שום חיות"].

אלא דפליגי רש"י והרגמ"ה, אי לפי רנב"י בעי דוקא באומרת תנו שערי לבתי, או לא. דמרש"י משמע דלפי רבנ"י אפי' אינה אומרת תנו שערי לבתי מותר השער בהנאה, משום ששער אינו נאסר מחמת דשער לאו בר מיתה הוא. אבל הרגמ"ה כתב דגם לפי רנב"י בעיר דוקא אומרת תנו שערי לבתי, אבל אינה אומרת תנו שערי לבתי נאסר השער בהנאה. ולכאו' צ"ב, מ"ט נאסר השער בהנאה אם אינה אומרת תנו שערי לבתי, הא השער לפי רנב"י אינו נאסר מחמת מיתה, כיון דאין המיתה אוסרת רק דבר שמשתנה מחמת מיתה, ושער שאינו משתנה מחמת מיתה לא נאסר כלל.

והנה לדינא נחלקו הראשונים אי שער המת אסור בהנאה או לא. דיעי' בשטמ"ק {{ממ|אות ד'}} ובתוס' {{ממ|ב"ק י.}} שהביאו מסוגיין דשער המת אינו אסור בהנאה. וכן פסק הרמב"ם {{ממ|פי"ד מאבל הכ"א}} וז"ל "המת אסור בהנאה כולו, '''חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו'''". [אכן הכס"מ {{ממ|שם}} תמה וז"ל "ומ"ש חוץ משערו, איני יודע מנין לו, דהא בסוף פ"ק דערכין אמרי' דאסור. ודוחק לומר דבפאה נכרית דתלי בסיכתא דמשמע בגמרא דשרי, דא"כ הי"ל לפרש". אולם יעי' בלח"מ שכתב דהרמב"ם פסק כמו רנב"י דס"ל דשער המת אינו אסור בהנאה כלל, וטעמא משום דדוקא בגוף שייך מיתה ולא בשער]. אולם הרשב"א {{ממ|ח"א סי' ש"ל}} ס"ל דשער המת אסור בהנאה, ופליג על הרמב"ם הנ"ל, עי"ש.

ועי' רגמ"ה שפי' כרש"י, אבל הוסיף דמיירי דאמר תנו שערי לבתי. וכ"מ בפיהמ"ש. וכבר הקשה עליו בת' הרשב"א הנ"ל שהרכיב ב' תירוצים יחד. ולכאו' הרמב"ם מפרש כפי' הרגמ"ה וס"ל דמפני שאין המיתה ניכר בשיער אינו אוסר אלא מפני שטפל לגופה, ולכן אם אמרה תנו שערי לבתי אינו טפל לגוף ולא נאסר, ולא דמי לאומרת תנו ידי לבתי שאוסר בהנאה מחמת עצמו.

עי' רמב"ם {{ממ|פי"ד מאבל הכ"א}} שפסק כרש"י דשער מת אינו אסור בהנאה, ודלא כדעת הרשב"א, ועי"ש בלח"מ. ועי' ברמב"ם {{ממ|שם}} שכתב הטעם מפני שאינו כגופו וצ"ע. ועי' שו"ת בנין ציון {{ממ|סי' קי"ד}} ושו"ת הר צבי {{ממ|יו"ד סי' רע"ו}} מש"כ בענין זה. ועי מנ"ח {{ממ|מצוה רס"ג אות ט"ו}}.

והחזו"א {{ממ|הלכות אבילות סי' ר"ח אות א'}} כתב וז"ל "ערכין {{ממ|ז:}} זו מיתתה אוסרתה וכו', בב"י {{ממ|יו"ד סי' שמ"ט}} הביא דעת רמב"ן ורשב"א דשער המת אסור, נראה דמפרשין דרנב"י מוקים למתני' בגלחו השער קדם מיתה, ואין כאן פלוגתא לדינא, וא"כ קיימא לדינא דפאה נכרית שהיתה בראשה בשעת מיתה אסורה, אלא א"כ אמרה תנו לבתי, וזו דעת הטור שם, אבל דעת רש"י בסוגין דלרנב"י שער המת מותר אף שער המחובר בראשו בשעת מיתה, וכש"כ פאה נכרית. וטעם פלוגתתן, דרב ס"ל דכמו דתכריכין של מת אסורין, כך נוי שעל גופו הקשורין בו אסורין, אלא דבתכריכין בעינן הזמנת היורשין לכך, ונוי שבגופה סתמא הן נתפשין אלא א"כ אמרה תנו, ורנב"י לית לי' האי מלתא, ואין נוי המת נאסרין ואף שער ראשו אינו בכלל מת, וזו גם דעת הרמב"ם {{ממ|פי"ד מאבל הכ"א}}, ונראה דמ"מ לא נדחו דברי רבא, דהא דמבעי לן בפאה נכרית של צדקניות בתלי בסיכתא, אבל בגופא שריא, כמו דמוקי רב למתני' באומר תנו לבתי, ורנב"י לא פליג בהא אלא דסבר דנוי המחובר ג"כ שרי, אבל בגדר של גופה ולאו גופה לא פליג, ובעיר הנדחת לכו"ע דגופה אינו בכלל שלל שבכאן, פאה נכרית שבגופה מותר, ולפיכך עדיין לא נתישבו דברי הרמב"ם {{ממ|פ"ד מה' ע"ז הי"ב}} שסתם דפאה נכרית אסורה, ודברי הל"מ אינם מתישבין בזה". [ועי' עוד בדבריו שם]. 

'''דבעי ר' יוסי בר' חנינא, שער נשים צדקניות מהו. ואמר רבא בפאה נכרית לא קמיבעיא ליה. כי קמיבעיא ליה לר' יוסי בר' חנינא, דתלי בסיכתא. '''מרש"י כאן משמע דפי' דהספק הוא אם הפאה קשורה בראשה, אי חשיבא כגופה כיון שהיא קשורה עלי' וניצול, או דחשיב כממונה כיון דאי"ז חלק מגופה ממש ולא ניצול. [וכן פי' היד רמה {{ממ|שם}}]. אמנם רש"י בסנהדרין פי' דאם הפאה קשורה ממש לגופה, ודאי דחשיב כגופה, וכל הספק הוא היכא דתלי בסיכתא והיינו שהיא על יתד ואינה קשורה לגופה עכשיו, אי חשיב כמלבוש כיון שרגילה לקושרה תדיר, או לא חשיב כמלבוש כיון שאינה עלי'.

'''רש"י ד"ה שער.''' של עיר הנדחת שלא הודחו עמה מהו. וכו'. וקי"ל {{ממ|שם}} צדיקים שבתוכה יוצאין ממנה ערומים וכל ממונם נשרף וכו'. האחרונים תמהו, דהא בגמ' {{ממ|סנהדרין קיב.}} משמע דמלבושם של צדיקים לא אבד. דאמרי' התם "בעי רב יוסף, שיער נשים צדקניות מהו. וכו'. אלא אמר רבא, בפיאה נכרית. היכי דמי, אי דמחובר בגופה כגופה דמיא.  לא צריכא, דתלי בסיבטא. כנכסי צדיקים שבתוכה דמי ואבד, או דלמא כיון דעיילא ונפקא כלבושה דמי, תיקו".   

ועי' עולת שלמה מש"כ לפרש הגמ' שם. ועי' מנחת חינוך {{ממ|מצוה תס"ד}} שתמה על הרמב"ם מ"ט השמיט האי מילתא דמלבושם של צדיקים לא אבד. וכתב דרק ר"ש הוא דס"ל הכי, אבל רבנן פליגי עלי', וסברי דגם מלבושם אבד. ולפי"ז א"ש דברי רש"י כאן. ועי'. [ועי' ערוך לנר {{ממ|שם}} שכתב דמש"כ רש"י כאן שצדיקים שבתוכה יוצאים ערומים, אין כוונתו ערומים ממש בלא מלבושים שעליהם, אלא משאר נכסים יוצאים ערומים. וכ"כ בעמק שאלה {{ממ|שאילתא קל"ג אות ה'}} ובעבודת המלך {{ממ|פ"ד מע"ז הי"ב}}. אמנם יעי' בשו"ת בית יצחק {{ממ|או"ח סי' י"ד}} שתמה על פי' זה, דאי"ז משמע ברש"י. ולכן כתב דבאמת הסוגיות חלוקות בזה, עי"ש באריכות דבריו. וע"ע מנ"ח שם סוף אות כו].

'''בדעת הרמב"ם בענין זה.''' עי' רמב"ם {{ממ|פ"ד מע"ז הי"ב}} שפסק דפאה נכרית הרי היא בכלל שללה ואסור. וכתבו הכס"מ והלח"מ {{ממ|שם}} דכיון שהגמ' הסיקה בתיקו אזלי' לחומרא {{ממ|דתיקו דאיסורא לחומרא}}. 

והקשו האחרונים מ"ט סתם הרמב"ם ולא חילק בין אם תלי בסיכתא ללא תלי בסיכתא, דהא פאה נכרית המחוברת לגופן ממש ולא תלי בסיכתא ודאי חשיבא כחלק מגופן וניצול. [לח"מ {{ממ|פי"ד מאבל הכ"א}}, ערוך לנר {{ממ|שם ד"ה בעי}} בית יצחק {{ממ|שם}} בית שלמה {{ממ|יו"ד סי' קצ"ד}}]. 

ועי' בלח"מ שם מש"כ ליישב בזה. [ועי' עמק שאלה {{ממ|שאילתא קל"ג אות ה'}} שתמה ע"ד הלח"מ]. ועי' פרי חדש {{ממ|הל' ע"ז שם}} ומעשה רוקח {{ממ|שם}} ובארות המים {{ממ|שם}} ובמנ"ח {{ממ|שם}} ובבית יצחק {{ממ|שם}} מש"כ ליישב שיטת הרמב"ם. ואכהמ"ל.

'''האשה שיוצאה ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי נותנין, מתה אין נותנין, מפני שהמת אסור בהנאה.''' הכי איתא בתוספתא {{ממ|ערכין פ"א ה"ב}}. וכתב שם החזון יחזקאל וז"ל "פשטות הלשון שיוצאת ליהרג משמע דאיירי דאחר גמר דין אמרה תנו שערי לבתי אז נותנין לה, אבל אם אמרה קודם גמר דין תנו שערי לבתי, אם יצאה דינה למיתה אין נותנים לה.

ולכאו' נראה מהכא כאמור בירושלמי {{ממ|גיטין פ"ו ה"ה}} דהא דביוצאה ליהרג אם אמרה תנו שערי לבתי נותנים לה, היינו משום שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי. וכשאמרה תנו לא הוה עוד כדבר לאיתסורי בהדה. ולפי"ז הטעם היינו דוקא כשאמרה אחר גמר דין ויוצאה ליהרג, אז יש לה דין שכיב מרע, אבל קודם גמר דין אין לה דין שכיב מרע, ואין אמירתה תנו שערי לבתי מועלת להיות ככתובים וכמסורים, שאינן עוד שלה ולא יאסרו בהדה. 

אמנם לשיטת רש"י בטעמא דמילתא, אם אמרה תנו שערי לבתי נותנין לה, היינו משום כיון דאמרה תנו שערי לבתי, גליא דעתה דלא ניחא לה דתיהוי כגופא לאיתוסרי בהדה וכנטולות מחיים דמיא, אז אין לחלק בין אמרה אחר גמר דין ובין אמרה קודם גמר דין".

{{ניווט כללי תחתון}}