עריכת הדף "אברבנאל/שמות/ג"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

ומשה היה רועה וגומר עד וילך משה וישב אל יתר חותנו. וראיתי בדברי הספור הזה שאלות: 

השאלה הא' אם היה שמרע"ה ראה המלאך בלבת אש ולדעת חכמינו זכרונם לברכה היה זה מיכאל והרמב"ן כתב שהוא שר הפנים ומשה היה אז מתחיל בנבואתו איך לא תמה מראיית המלאך ולמה לא סר לראות מהו כמו שתמה וסר לראות מדוע לא יבער הסנה כי צורת המלאך הנראה בלבת אש היה דבר יותר מתמיה מהאש שאינו אוכל את הסנה והנה מנוח כשראה המלאך עולה בלבת אש נתבהל מאד ואמר (שפטים י"ב) מות נמות כי אלהים ראינו ויעקב גם כן נבהל מראיית המלאך כמו שאמר כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי ויקשה הענין אם כן במשה איך לא נבהל מראיית המלאך הנראה אליו בלבת אש ולמה לא סר לראות סבתו ואין ראוי להשיב על זה שהיה כל זה במראה הנבואה כי הנה אע"פ שיהיה הדבר כן היה ראוי שיספר הכתוב שנבהל משה מראיית המלאך ההוא ושהשתדל להשיג ענינו כמו שיספרהו אם היה הדבר בהקיץ כי הנה מראה האש והסנה היה גם כן במראה הנבואה לדעת המפרשים וספר הכתוב שסר לראות מדוע לא יבער הסנה וכן היה ראוי שיאמר בענין ראיית המלאך ההוא: 

השאלה הב' איך אמר מרע"ה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה כיון שהכתוב מעיד הפך זה שנאמר והנה הסנה בוער באש ואיך אם כן בקש הסבה לדבר שאינו נמצא. והמפרשים משיבים על זה שבוער באש ענינו דולק כדברי המתרגם. ומדוע לא יבער הסנה ענינו ההפסד והשרפה או הוא מלשון ובערת הרע מקרבך ובא אם כן לשון בוער בדרך משותף בשני הפסוקים האלה ועם היות שכתב הרמב"ן שדרך צחות לשון הקדש לדבר כן כמו רוכבים (שם י') על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם אין ספק שהוא זר מאד בפשט הכתובים כי אין צחות הלשון אלא בשמות שהם משותפים שתוף גמור בעיירים אשר זכר לא במה שאין בהם שתוף כי אם קרובים בענינם כשם בוער: 

השאלה הג' באמרו וירא ה' כי סר לראות וגומר אל תקרב הלום והיא שבמאמר הזה סופו בלתי מסכים עם תחלתו כי הנה באמרו וירא ה' כי סר לראות מורה שאם לא היה סר לראות לא היה מזהירו אל תקרב הלום ובאמרו כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא מורה שאע"פ שלא היה משה סר לראות היה הקב"ה מזהירו על זה לפי שחובת המקום חייבתו וכמו שהזהיר במעמד הר סיני (שמות יא יב) השמרו לכם עלות בהר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' וגומר. ואמרו בואלה שמות רבה כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל וכן ביהושע (ה י"ב) אומר של נעלך ובמקדש לא היו הכהנים משמשים אלא יחפים: 

השאלה הד' אה היה שמרע"ה ראה המלאך ודבר אתו איך לא השתחוה לפניו והנה באברהם נאמר כשראה המלאכים וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. וביהושע (ה' ט"ו) ויפול יהושע על פניו ארצה וישתחו ויאמר לו מה אדוני מדבר אל עבדו. ובמנוח ואשתו נאמר (שופטים י"ג כ') ויעל מלאך ה' בלהב המזבח ומנוח ואשתו רואים ויפלו על פניהם ארצה לפי שעם היות כפי הדין ההשתחואה הגדולה שהיא פשיטת ידים ורגלים אסורה למלאך אין המלט מהשתחוות לו הנביאים בהשתחואה הראויה להם אם מצד מעלתם ואם לכבוד שולחם יתברך: 

השאלה הה' אם היה שצוה המלאך למרע"ה אל תקרב הלום של נעליך וגומר. למה לא הגיד הכתוב שעשה משה כמו שצווה והיה ראוי שיאמר ויעש משה כן כמו שנמצא ביהושע שכאשר צוהו המלאך של נעלך מעל רגליך הגיד הכתוב ויעש יהושע כן: 

השאלה הו' באמרו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב והוא למה אמר אלהי אביך בלשון יחיד והיה לו לומר אלהי אבותיך בלשון רבים שהם אברהם יצחק ויעקב שיזכור ויקש' עוד למה בכל אחד מהאבות אמר אלהי בפני עצמו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ובאו ג"כ בפסוק הזה ד' פעמים מלת אלהי והיה די בשיאמר אלהי אברהם יצחק ויעקב כמו שאמר משה לזקני ישראל. והמפרשים פירשו אלהי אביך על עמרם כדברי חכמינו זכרונם לברכה בואלה שמות רבה (פ"ג) ומהם אמרו שאמר אלהי אביך על אברהם שהוא נקרא אב בעצם ובראשונה אבל לא העירו על הייתור שבא בשם אלהי: 

השאלה הז' באמרו אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני כי הנה זכר ב' פעמים אל ארץ ומלבד זה אמר אל מקום הכנעני. והיה די בשיאמר אל ארץ טובה ורחבה זבת חלב ודבש מקום הכנעני ולמה אמר מקום הכנעני ולא ארץ הכנעני כי הכפל והשנוי בדברים האלהים אין ספק שאינו כי אם לסבה הכרחית: 

השאלה הח' באמרו ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי כי הנה יראה הפסוק הזה כלו מיותר אחרי שכבר אמר ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי הנה אמרו הנה צעקת בני ישראל באה אלי הוא עצמו מה שאמר ואת צעקתם שמעתי. ואמרו וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם הוא עצמו ענין אמרו מפני נוגשיו. וכבר הרגיש הרמב"ן בספק הזה וכתב שחזר לומר ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. להגיד כי הגיעה צעקתם אל כסא כבוד כענין מ"ש עד לשמים הגיע ואתה רואה שאין בדברו תשובת הספק הזה ולא יישוב הפסוק ופירושו על בוריו: 

השאלה הט' באמרו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך וגו'. ויקשה המאמר הזה מב' פנים האחד שמרע"ה לא שאל אות ולא היה צריך אליו לאמת נבואתו אחרי אשר היה רואה בעינו המראה הגדול ההוא ולמה אם כן הוצרך יתברך לתת לו אות. והשני כי איך תלה האות על ענין אמות שליחותו במעמד הר סיני שהיה עתיד להיות אחר זה ימים רבים כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. והנה האות ראוי שיהיה בהווה לא על מה שעתיד להיות. וכבר התעוררו המפרשים לפרש הפסוק הזה בפנים מתחלפים. ולפי שלא ישרו בעיני בל אשא את שמותם על שפתי: 

השאלה הי' למה היה נשמט משה מהשליחות ההיא באמרו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא. והלא הוא משבט לוי היה ראש שבטי ישראל וכבר נתגדל בבית המלך ויחכם מכל האדם ולבו כלב האריה ולמה אם כן היה נשמט מהשליחות הראוי לו ומי יודע אם לעת כזאת הגיע למלכות להיות דורש טוב לעמו: 

השאלה הי"א באמרו ואמרו לי מה שמו והוא הספק אשר העיר הרב המורה בפרק ס"ג חלק ראשון והוא איך היתה ראויה אותה שאלה לענין ההוא ואם היה אהיה שם ידובר בו לבד הנה לא ימלט מהיות ישראל כבר ידעו השם ההוא או לא ידעוהו ולא שמעוהו כלל. ואם היה נודע אצלם אין טענה לו בהגידו אותו כי תהיה ידיעתו בו כידיעתם ואם היה בלתי נודע אצלם מה הראיה שזה היה שם האל אם היתה ידיעת שמו ראיה. והרב השיב על זה שהיתה השאלה שיתן להם מופת על מציאות האל ושהיתה התשובה אהיה אשר אהיה רוצה לומר שהוא נמצא לא במציאות ונמשך אחריו הרלב"ג ושאר המפרשים כלם ובפירוש הכתוב אזכור דעתם והספקות המתחייבים אליהם: 

השאלה הי"ב בזה המאמר עצמו אבל באופן אחר והוא כי לא ימלט אם שהיה משה עצמו יודע זה השם או לא ידעו ואם היה יודע אותו למה שאל עליו כי הנה אם העם ישאלהו על שמו יתברך משה יודיעהו להם מפי ידיעתו ואם אמרנו שמשה לא היה יודע זה השם היה ראוי שישאל עליו מעצמו לא שיעשה השאלה בשם העם ואמרו לי מה שמו כי הנה יעקב שאל למלאך מה שמך ומנוח שאל גם כן מה שמך (שופטים י"ג ט"ו) כי יבא דברך וכבדנוך ואשתו אמרה ולא שאלתיהו אי מזה הוא ואת שמו לא הגיד לי כי כן ראוי למי שיראה המלאך ולמה אם כן משה לא שאל מעצמו על שם האל לאמר מה שמך והוצרך לעשות השאלה מפאת העם ובשמו באמרו ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם: 

השאלה הי"ג למה היה מרע"ה בזה משיב דבר בטרם ישמע כי הנה היה לו להמתין עד שישמע מה ידבר בו השם ואת הדברים אשר ישים בפיו על שליחותו כי עדין לא אמר לו רק ועתה לך ואשלחך אל פרעה ואחר כך כשיאמר לו כה תאמר אל בני ישראל אלהי אבותיכם אלהי אברהם יצחק ויעקב שלחני אליכם לא תשאר אצלו שאלה כלל כי הוא היה השם המספיק אליהם כמו שאמר עליו זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר ומה לו עם אהיה אשר אהיה: 

השאלה הי"ד באמרו כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם כי אם היה שמו אהיה אשר אהיה אשר הכוונה בו לדעת הרב נמצא לא במציאות נוסף על מהותו איך חזר לומר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם ונסתפק בקצת השם שהוא אהיה בלבד והנה לדברי חכמינו זכרונם לברכה שפירשו (שמות רבה ג) אהיה עמהם בצרה הזאת אהיה עמהם בצרה אחרת ושמרע"ה השיבו דיה לצרה בשעתה אל תזכור לנו צרה אחרת ושהאל יתברך אמר לו יפה דברת כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם ולא תזכור דבר מצרה אחרת יותר הספק הזה אבל הוא דרך דרש. ובכלל השאלה הזאת למה לא אמר מתחלה כה תאמר אל בני ישראל אהיה אשר אהיה שלחני אליכם והוצרך לשני דבורים: האחד אהיה אשר אהיה והב' כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם ולא עוד אלא שחזר לומר ויאמר אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם וגו' שלחני אליכם זה שמי לעלם וגומר ואם כבר הודיעו שמו אהיה אשר אהיה מה לו לשם אלהות אחר: 

השאלה הט"ו בב' הפסוקים הסמוכים והם ויאמר עוד אלהים כה תאמר אל בני ישראל וגו' לך ואספת את זקני ישראל וגו' כי הנה יראה שענין ב' הפסוקים האלה אחד והיה די באחד מהם ויקשה אם כן ייתור הפסוקים ולמה באחת מהם אמר אל בני ישראל ובב' אמר אל זקני ישראל בראשון אמר אלהי אברה' אלהי יצחק ואלהי יעקב שזכר שם אלהי בכל אחד מהאבות. ובב' לא אמר כי אם אלהי אברהם יצחק ויעקב שזכר פעם אחת שם אלהי בכל שלשה האבות באחד אמר זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר ובב' לא אמר כן. גם כי צווי לך ואספת היה ראוי שיקדם לכל הדברים: 

השאלה הט"ז באמרו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים איך צוה יתברך למרע"ה שיאמר בשמו דבר כזב ושקר ויותר טוב היה שיאמר בביאור שלח את העם מתחת סבלות מצרים ומה תועלת היה בספור הזה אחרי שפרעה בעל כרחו ישלחם מארצו ולא מפאת דבריהם. וכבר העיר הר"ן על זה הספק בדרשותיו והשיב שעשה הב"ה זה כדי שירדוף פרעה אחרי בני ישראל כאמרו כי ברח העם ודבריו בלתי מספיקים כי הנה לא קצרה יד ה' מהקשות לב פרעה לשירדוף אחריה' מבלי שיצטרך להונאת דברים שהוא דבר בלתי ראוי בחק היושר האלהי והספק הזה יפול גם כן במאמר ושאלה אשה משכנתה וגו' ועליו השיב הר"ן גם כן התשבה הנזכרת והוא מבואר שיתחייב לו הביטול אשר זכרתי. ועוד שאין עתה עת המעשה עד סוף המכות במקום אשר נאמר דבר נא באזני העם וישאלו אם כן בתחילת השליחות מבלי צורך למדו דבר שקר העוה: 

השאלה הי"ז באמרו ולא ביד חזקה. ויורה שלא ישלח אותם פרעה גם בבא היד החזקה שהיא מכת בכורות וזה באמת הפך מה שקרה שנא' עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים ואח"כ ישלח אתכם מזה. ודברי המפרשים בהיתר זה רחוקים מפשט הכתוב. והרלב"ג פירש ולא ביד חזקה אם לא ביד חזקה והוא בזה מהפך השלילה אל החיוב אשר לא כדת שלא היה עדין עת בשורה זו לפי שזו היתה עת ראשונה לשליחותו והיה די במה שיאמר אחר כך בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים וגו' ואני אחזק את לב פרעה ומה טעם לומר עתה ולא ביד חזקה: 

השאלה הי"ח באמרו והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי הוא כפי הנראה מאמר מתמיה מאד אחר שכבר יעדו השם ושמעו לקוליך ואיך יכחיש מרע"ה הדבור האלהי ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקלי. והרב המורה בפ' הנזכר העיר גם כן על הספק הזה והשיב שאמרו ושמעו לקולך כיון בו שיאמינו למה שיאמת אצלם מציאות האל. ומאמר והן לא יאמינו לי הוא כאומר הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים ומה תהיה ראייתי שזה האלוה הנמצא שלחני ואז נתן לו האות. אבל תשובת הרב בלתי מתישבת בפסוקים לפי שאמרו ושמעו לקולך לא נאמר בלבד על שיאמינו במה שיאמת אצלם מציאות האל כי אם שיאמינו בנבואתו ומה שיאמר אליהם בשם ה' ולכן אמר ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלהי העברים נקרא עלינו וגו' וזה על הנבואה אמרו לא על המופת שיביא על מציאות האל: 

השאלה הי"ט למה עשה יתברך בכאן למרע"ה אות הנחש ואות היד ואות מהיאור ולא נתן לו אותות אחרים ואין ספק שלא נפלו במקרה. ועוד כי למה עשה שני האותות הראשונים האלה שם למרע"ה במראת הסנה כי משה מאמין היה בנבואתו בהיות השם מדבר עמו ולא היה צריך לאות ולמופת על זה וצורך האותות היה כדי שיאמן העם שלא ראה את מעשה ה' כי נורא הוא אשר ראה מרע"ה בסנה ולכן היה ראוי שיצוהו לעשות הנסים האלה כלם במצרים לעיני העם כמו שצוה באות המים שיעשה במצרים והיו לדם ביבשת אבל למרע"ה במראת הסנה לא היה צורך לעשות המופתים האלה והרמב"ן העיר הספק הזה ונסתפק בתשובתו עם מה שדרשו ז"ל שהיה זה רמז אליו שספר לשון הרע על ישראל באמרו והן לא יאמינו לי ושהענישו עליו בצרעת היד אבל זה דרך דרש הוא וצריכין אנו עכ"פ לתת טעם בו על דרך הפשט: 

השאלה הכ' מה היה שבנס הנחש אמר יתברך למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלהי אבותם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולא תמצא שיאמר כן בשאר האותות שזכר והיה די בשיאמר למען יאמינו כי נראה אליך ה'. ומה לנו לזכור בזה שהיה אלהי האבות אברהם יצחק ויעקב: 

השאלה הכ"א באמרו והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיא כי מה החוזק והאמות שהיה בנס היד שמפניו יאמינו בו בהיותם מסופקים בנס הנחש ומה ענין אומרו לקול האות כי הנה האות לא יחדש קול והיה ראוי שיאמר והיה אם לא יאמינו לך באות הראשון והאמינו באות האחרון לא שיתלה האמונה בקול. ויותר קשה מזה אמרו והיה אם לא יאמינו גם לב' האותות האלה ולא ישמעו לקולך ולקחת ממימי היאור וגו' ואם הם היו מפקפקים ובלתי מאמינים בב' האותות הראשונים לחולשתם איך יאמינו באות השלישי שלא היה חזק כמותם. ומה שכתב הרלב"ג שהשנות האותות יורה יותר על אמתתם ועל הנביא שייעד עליהם אינו מספיק כי זה יהיה כאשר כלם יקיימו הדבר ובכלם תהיה האמונה אבל אם הנחנו שלא האמינו בב' האותות הראשונים וחשבום כשוא ודבר כזב איך יאמינו באות השלישי ויותר זר מזה שלא יעדו יתברך שיאמינו באות השלישי ההוא והיה ראוי שיאמר אחר ולקחת ממימי היאור והאמינו לקול האות הזה האחרון: 

השאלה הכ"ב מה ראה ית' לתלות האות בהשבת היד הטהורה של מרע"ה מצורעת כשלג והיה יותר ראוי לכבוד שליחותו שישיבה ספיריית וכדומה לו ועוד למה הוצרך לשומה בחיקו להצטרע וכן להשיבה שמה לרפאת' כמו שאמר ויוציאה מחקו והנה שבה כבשרו מורה שבהיותה בחיקו נתרפאה מה שלא היה כן כשנצטרעה דכתיב ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג מורה שאחר ההוצאה נצטרעה כדברי המתרגם ולמה צוה אם כן להביאה בחיקו כראשונה קודם שנצטרעה כיון שכל עוד שהיתה בחיקו לא נצטרעה והספק הזה כלו כבר העיר עליו הרב חסדאי במאמר אור ה' אשר לו: 

השאלה הכ"ג אם היה שצוה יתברך למרע"ה בכאן על שלשה נסים והזהירו בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה מה היה שעשה לפניו האחד מהם שהוא נס הנחש והאחרון מהם שהוא נס הדם ולא עשה האמצעי שהוא נס היד. ובאלה שמות רבה (פ' ה') אמרו שראה כל המופתים אשר שמתי בידך נאמר על המטה שהיו כתובים בו בנוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב אבל זה דרך דרש הוא והרמב"ם כתב שהנסים האלו לא נצטוה משה לעשותן כי אם לעיני העם ושמה שעשה לעיני פרעה היו נסים אחרים שעשה בצווי פרטי חדש שבאו עליהם כמו שאמר כי יאמר אליכם פרעה תנו לכם מופת ואם היה כבר מצווה לעשותם לא היה צריך לצוותו על זה והשתדל הרב לתת חלוף בין נס הנחש הנזכר בכאן לנס התנין אשר עשה לפני פרעה. ואם יאמר זה בהם מה יאמר בנס הדם האם יאמר שהיה נס אחר כמו שאמרו בתנין ניכרין דברי אמת שמג' הנסים האלה שנים מהם בלבד נעשו לפני פרעה כמו שצוה עליהם בכאן ומה שנצטרך יתברך לצוותו על עשייתם בשעת המעשה הוא להודיע למשה מאלה הנסים אשר זכר כאן אי זה יקדם על חברו ואי זה מהם יהיה לאמת נבואתו ואי זה יהיה מכלל המכות ולכן אמר לו כי יאמר אליכם פרעה תנו לכם מופת וצוהו שיעשה ע"ז נס התנין שהוא הנחש הנז' ואמנם נס המים זכרו מכלל המכות: 

השאלה הכ"ד באמרו והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה והיא אם האמונה תמשך בהכרח מפעל הנסים מבלי בחירה ורצון אם לא ואם אמרנו שהנסים יחדשו דעת ואמונה בהכרח מבלי בחירה ורצון יהיה אם כן המאמין מוכרח על האמונה ההיא ובלתי בחיריי עליה ולא יגמל ולא יענש אדם על האמונות אחרי שאין לרצון מבוא בהן והגמול והעונש נמשך אחרי הבחירה והרצון. ועוד שנית ימשך מזה. שתהיה האמונה בלתי מקבלת השנוי והתמורה ויקשה לפי זה איך אחרי שהעידה התורה ויאמינו בה' ובמשה עבדו עוד מעט ספקו בנבואתו עד שהוצרך לומר במעמד הנבחר בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם וגם אחרי אותו מעמד סרו מהר מן הדרך וימירו את כבודו בתבנית שור אוכל עשב וגם קרח ועדתו ספקו על נבואתו של מרע"ה ועוד שלישית שהנה כתוב בפרש' ראה אנכי כי יקום בקרבך נביא וגו'. ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת וגו'. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי מנסה ה' אלהיכם אתכם וזה מורה שהנס אינו מקנה אמונה בהכרח ולכן תפול הצוואה שלא לשמוע אל דברי הנביא ולא נאמין באותותיו. ועוד ד' כי איך תמשך האמונה מהנס בהכרח בהיות הנס דבר מסופק בענינו אם הוא נס אם לא לפי שהפועלים הטבעיים יש מהם פועלים באיכיותיהם ומהם פועלים בכלל עצמותם רוצה לומר בדבר נמשך לצורתם והם הנקראים סגולות וסבותיהם נעלמות ולכן איפשר שיסופק בפעולה הנסיית אם היא מזה המין אם לא וזהו דעת הרב בפ"ח מהלכות יסודי התורה בס' המדע שכתוב שהמאמין על פי האותות יש בו דופי שאיפשר שנעשה הנס ההוא בלהט ובכשוף וכו' ושם ביאר הרב שאין הנס מקנה אמונה בהכרח לפי שאם הנס הוא מסופק בענינו איך יהיה מקנה אמונה בהכרח. ועוד חמישית שהתורה אמרה (דברים ל' ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים. וחיים ומות הם נאמרים על הדעות והטוב והרע על המדות ואם היה אדם בלתי בחיריי על האמונה איך יצוה ובחרת בחיים. ועוד ו' שהנה הקב"ה אמר כאן למרע"ה והיה אם לא ישמעו גם לב' האותות האלה שיראה מהדברים האלה שהיה בידם בחירתם האמונה מפאת הנסים ואינה מתוייבת מהם בהכרח. הנה העירותי בזה על ו' טענות יורו בטול דעת האומר שהאמונה תהיה נקנית מפאת הנסים מבלי בחירה ורצון. ואם נאמר הצד המנגד לזה ר"ל שיש לרצון ולבחירה מבוא באמונות לא תהיה אם כן מדרגת האמונה בחק האמת וזה שהרצון לו שירצה ולו שלא ירצה והיה א"כ יכול האדם להאמין שני סותרים בבוא זה אחר זה וכן תמיד כשירצה ואם היה שגדר האמונה לדעת הרב המורה הוא האמנת הדבר שהוא חוץ לנפש כמו שיצוייר בנפש אין לה התלות ברצון ולכן היה שעשתה התורה יסוד האמונה האותות והמופתים עד שבדבור הראשון שהוא העקריי הוכיח האל יתברך אמונתו מכח האותות כמו שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ואליהו גם כן בהתוכחו עם עובדי הבעל (מלכים ב' י"ח כ"ד) אמר והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים ובתפלתו אמר היום יודע כי אתה אלהים. תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי וכל זה ממה שיורה שהנס הוא באמת מקנה האמונה הכרחית בלי בחירה ורצון. ולכן יקשה מאד מאמרו יתברך והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון וגו' והיה אם לא יאמינו גם לב' האותות האלה כי היתה האמונה הכרחית מכח האותות כמו שהוכחתי. והחקירה הזאת כבר התחיל בה הכינה וגם חקרה הר' חסדאי באותו מאמר אור ה' שעשה והוסיף עליו דברים החכם שפרוט במאמר פרטי שעשה אם האות יחדש אמונה אם לא ואני בפי' הפסוקים לא אביא דעותיהם מיראת האריכות וכי לא ישרו בעיני אבל תטוף מלתי באמתת הדרוש והתר ספקותיו: 

השאלה הכ"ה במאמרו יתברך מי שם פה לאדם כי היא עצמה עיקר התלונה שידוע שיש בידו לעשות כרצונו ואינו עושה כי אם הוא יתברך שם פה לאדם למה לא ישימהו למרע"ה ואם הוא ישים אלם אם כן מאתו היתה מניעת הדבור במשה וזה כלו ממה שיחזק טענתו ואינו תשובה אליה ויקשה גם כן אם היתה שאלתו על לשונו ודברי פיו ושפתיו ועל זה השיבו השם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם למה הוסיף לומר עוד או חרש או פקח או עור כי לא היה במשה דבר מזה. גם כי סוף הדברים אמר ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר ולא פי' אם יעשה שאלתו ובקשתו אם לא ואם היתה הכוונה למלאת שאלתו היה ראוי שישיבהו הדבר אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואם לא היה רצונו ית' לתת את שאלתו היה לו להשיבו אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה גם כי אמרו והוריתיך אשר תדבר לא היה מענין הדרוש כי מרע"ה לא בקש על ההבנה בסדור הדברים וההוראה השכלית אשר ייעדו עליה כי אם על פתיחת שפתיו במה שאין הפה יכולה לדבר: 

השאלה הכ"ו מה ענין תשובת מרע"ה בי ה' שלח נא ביד תשלח ואם אמרו על עצמו שהיה רוצה לילך בשליחות או היה נשמט ממנו ואונקלוס תרגם ביד מאן דכשר דתשלח רוצה לומר הראוי לשלוח. ורש"י פי' על אהרן שהיה רגיל לשלחו נמשך למה שאמרו במדרש שהיה אהרן מנבא במצרים ולדבריהם יקשה אמרו ביד תשלח כי מלת יד לא תאות בזה המאמר והיה ראוי שיאמר שלח נא מי שתשלח: 

השאלה הכ"ז אם חרה אף ה' במשה על אשר היה עוצר בשליחותו ומפני שאמר לו שלח נא ביד תשלח איך אמר לו יתברך הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא כי בזה היה מקום המחלוקת כי אם אהרן דבר ידבר הוא היה ראוי לשליחות וכמ"ש ע"ז שלח נא ביד תשלח לדעת רש"י ואיך יתפייס מרע"ה עם מה שידבר אהרן: 

השאלה הכ"ח באמרו ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים כי אם היה אהרן אחיו של מרע"ה וגדול ממנו הנה עם היות שלהיותו צח הדבור יהיה למרע"ה לפה ולתורגמן איך יפול בזה שיהיה מרע"ה לו לאלהים האם יהיה זה לעבדו או איך יפול במשה עם אהרן שם האלהו' וערכו. והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות האלה כלן: 

ומשה היה רועה עד וירא מלאך ה' אליו בלבת אש וגו'. למדתנו התורה האלהית בפסוק הראשון הזה ד' למודים ישרים למוצאי דעת הא' מהם הוא שמרע"ה לא באתהו הנבואה ולא חל עליו השפע האלהי בהיותו בחצר בית המלכות אצל בת פרעה ולא ביציאתו אל אחיו במצרים והתעסקו בעניניהם וגם לא בכל הימים שמלך בארץ כוש כדברי הימים אשר לו יען וביען היו השררות וההתגדלות ההנה מונעות בלי ספק הדבוק האלהי וכבר כתב הרב המורה בפר' ל"ו ח"ב מספרו שההכנה לנבואה תשלם בג' ענינים והם שלמות הכח הדברי בלמוד. ושלימות הכח מדמה ביצירה. ושלימות המדות בביטול המחשבה מהתענוגים הגופיים ומניעת התשוקה למיני ההגדלות הסכליות שהן מונעות השלימות בלי ספק ולכן כל זמן שמרע"ה נתעסק בעניני הכבוד והשררות לא חלה עליו הנבואה האלהית אמנם בהיותו רועה צאן ושכן חררים במדבר יחידי מתבודד אז נראה אליו האלהים. ובאלה שמות רבה אז"ל (שמות רבה ג') ה' צדיק יבחן ובמה בחנו במרעה צאן בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנאמר ויקחהו ממכלאות צאן. ובדק למרע"ה בצאן ומצאו רחמן. אמר ליה חייך אתה תרעה את עמי הוי ומשה היה רועה. כיונו בזה שהיו האבות הקדושים רועי צאן לפי שהשלמים באותו מלאכה הם הראויי' והמוכנים להנהיג העם בשלם שבענינים והיה זה לפי שעדת ה' כצאן והרועה אשר עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל לחמלתו על צאנו ותדד שנתו מעיניו לשמור עדרו הוא המוכן לרעות ביעקב לנהוג כצאן יוסף והוכיחו זה בב' עדים נאמנים. הא' אדון הנביאים וראשם. והב' ראשון המלכים והתחלתם וכבר נמצא זה בנביאים אחרים וכמ"ש עמוס (עמוס ו') ויקחני ה' מאחרי הצאן עד שמזה הצד והבחינה יתואר האל ית' ברועה שנאמר רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף הנה הלמוד הזה בה באמרו ומשה היה רועה וכבר כתבו האחרונים שענין הנהגת הצאן אחר המדבר הוא מליצה שלימה להנהגת הכחות הטבעיות החיוניות אחר הכח הדברים אשר כל זה היא הדרכה ישרה לעלות אל הר האלהים ולזכות ברוח הנבואה כמו שנסמך וירא מלאך ה' אליו וגו'. והלמוד הב' הוא שמ"ש רבי יונתן (שבת צ"ב) שאין שכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר אין ראוי שיובן שלא יחול השפע האלהי על אדם אם לא יהיה עשיר רב הממונות כי הרבה מצאנו מהנביאים שלא היו עשירים ואין ראוי שנחשוב שרמז בעושר ההסתפקות ובגבורה כבישת היצר וכההיא דאבות אי זהו עשיר השמח בחלקו. אי זהו גבור הכובש את יצרו כי הנה בגמרא (שם) הוכיחו העושר מפסל לך הפסולת יהא שלך. והגבורה הוכיחו באמרו ומשה יקח את האהל והיה אם כן העושר אסיפת הממונות כפשוטו. והגבורה חוזק האברים ואומץ הגוף כמשמעו אבל אחשוב שהחכם הזה כיון למה שכתב הרב המורה בפ' ל"א חלק ב' שאי אפשר מבלתי היות בנביאים ב' כחות חזקות מאד והן כח הגבורה וכח המשער ובהשפיע השכל עליהם יתחזקו בהכחות האלה מאד עד שהגיע זה למה שידעת והוא התגבר איש אחד במקלו על מלך גדול להציל אומה מתחת עבדותו ולא יפחד ולא יירא כמו שנאמר לו כי אהיה עמך. ואומר אני שלענין זאת הגבורה רמז רבי יהונתן (שם) באמרו גבור ולכח המשער רמז באמרו חכם והם ב' תנאים הכרחיים במציאות הנבואה לדעת הרב. אבל אמרו עשיר באמת אין ענין לו רוצה לומר שיהיה תנאי הכרחי העושר לשיחול הרוח הנבואיי על הנביא ולא תהיה כוונת רבי יהונתן שלא תחול השפע מבלתי התנאים אשר זכר כי אין מעצור לה' מלתת רוחו בלתם אבל רצה במאמרו זה שעם העושר והגבורה והחכמה תהיה הנבואה יותר נרשמת במעלה וכבוד יען וביען כבוד חכמים ינחלו וכל מאן דאלים גבר וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים וכאשר תמצא הנבואה עם התנאים האלה יהיה הנביא מכובד ומתקבלים דבריו אצל העם ולזה היה שהוכיחו העושר והגבורה ממרע"ה לא מאשר היה בתחלת נבואתו כי אם במה שהיה אחר כך בעת שהקים את המשכן ופסל את הלוחות. ולפי שהיו התנאים האלה צריכים לנביא אצל העם לא במציאות הנבואה בעצמה לכן הוסיפו חז"ל במקום אחר שיהיה הנביא גם כן בעל קומה כי אלה ואלה תנאים צריכים להגדת הנבואה בעיני הרואים לא למציאותה בנביא. והנה הורה הכתוב הזה במרע"ה שלא הגיע למעלת הנבואה מפני עשרו כי הוא היה עני ורש והראיה על זה שהיה רועה את צאן יתרו כי מפני שלא היו לו צאן משלו היה רועה צאן של אחרים ובא בשכרו עם יתרו כשכיר יום לעובדו ובהיותו באותה מדרגה בדלו' רוח השם נוססה בו והוא הלמוד הב'. והלמוד הג' הוא שבהיות האדם יורד מנכסיו ומכבודו באופן שיצטרך לבריות יותר טוב הוא שישתעבד לקרוביו ויקבל מהם מתנה משישתעבד לנכרים ויקבלם מהם ויותר טוב הוא שישתעבד לאדם גדול ויהנה ממתנותיו משישתעבד לאדם פחות ובזוי משפחות לקבל ממנו מתנה. והנה התבאר ענין הקרובים מיצחק אבינו ורבקה אשתו שכאשר שלחו ליעקב מפני עשו אחיו לא שלחו אותו כי אם לבית לבן אחי אמו לפי שההשתעבד לקרובים אינו חרפה ולכן אמר לבן ליעקב הכי אחי אתה וגו' ואמנם ההשתעבד לאדם הגדול למדנו אותו מדוד הע"ה שבהיותו נרדף משאול לא הלך כי אם אל אכיש מלך גם לפי שלא רצה להשתעבד כי את למלך גדול וכמ"ש על עצמו בכיוצא בזה (תהלים ל"ט ה') חרפת נבל אל תשימני והנה למדנו זה ממרע"ה שאמר הכתוב שהיה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין כי בהיותו משתעבד לרעות צאן של אחרים לא עשאו כי אם לחותנו הקרוב אליו שהיה במקום אביו ובהיותו שר וגדול אדוני הארץ שזה פי' כהן מדין. והלמוד הד' הוא שעם היות משה רועה צאן של אחרים היה חס עליו ומבקש מרעה טוב לרעותו כמו שיעשה אדם לעצמו וזה כיון באמרו וינהג את הצאן אחר המדבר רוצה לומר כי להיות המדבר ארץ ערבה ושוחה לא יעלה בה כל עשב היה משה משתדל ומבקש להנהיג את הצאן אחר המדבר כדי שבנאות דשא ירביצם על מי מנוחות ינהלם וחז"ל אמרו שכדי להרחיק עצמו מהגזל היה מוליך את הצאן במדבר שהיא ארץ הפקר. והמפרשים כתבו שמשה ליראתו מפרעה הסכים להיות רועה צאן כדי שלא יראוהו העוברים והשבים ושהיה הולך במדבר להסתתר מבני אדם שלא יראוהו ויגיע הדבר לאזני פרעה. ולדבריהם כלם היה ראוי שיאמר הכתוב וינהג את הצאן במדבר ומאשר אמר אחר המדבר מורה שהיה עוזב המדבר להיותו ארץ שממה והיה נוהג את הצאן אחר המדבר בארץ טובה ורעננה לבקש מנוח אשר ייטב לו ולזה בא אל הר האלהים כי עלה בהר לראות אם ימצא שם מרעה טוב. והר האלהים נקרא כן בדברי משה אם מפני שנדבק בו השפע ליעקב כמ"ש אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים או שנקרא כן לגודלו כטעם הררי אל שלהבת יה והיותר נכון הוא שמרע"ה קראו כן לפי שנגלה עליו האלהים ומצינו בכתובים הר אלהים והר ה' וכפי אמתת הפשט הר אלהים הוא הר סיני אשר ניתנה בו התורה בשם אלהים כמו שאמר וידבר אלהים את הדברים האלה לאמר. וכן שבמראות הסנה נגלה הש"י עליו בשם אלהים כמו שאמר שם פעמים רבות אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ומהבחינות האלה נקרא ההר ההוא הר האלהים. ונקרא גם כן הר חורב גם המדבר נקרא מדבר חורב מפני היותו קרוב למצרים ולא ימטר שמה גם היאור לא יגיע שם להשקות את הארץ ולזה היה מקום יבש ובעבור שלא היה באותו מחוז הר כי אם זה נקרא הר חורב. ואין ספק שהיה ההר ההוא מקום רענן לח ושמן ולכן עלה שם משה עם הצאן. ומסכים לזה הוא מה שנא' גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. ואמנם הר ה' הוא הר המוריה אשר נעקד שם יצחק וכמו שאמר בהר ה' יראה ושם נבנה בית המקדש ועליו אמר דע"ה (שם כ"ד) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו. הנה אלה הד' למודים למדנו מהפסוק הראשון הזה: 

== ב ==

וירא מלאך ה' אליו בלבת אש וגומר עד וירא ה' כי סר לראות הרב המורה בפ' מ"א ח"ב כתב שהיו הנביאות כולן מיוסדות על ב' שרשים האחד הוא שהפועל והמשגיח בהן תמיד הוא השכל הפועל ולכן אין המלט משיהיו הנבואות כלן ע"י מלאך. והשרש הב' הוא בצורת הנבואה שתהיה תמיד אם במראה ואם בחלום. ועל השרשים האלה כתב הרב שיספר הכתוב בנבואו' א' מד' צורות הצור' האחת שיגלה הכתוב בם שני השרשים ר"ל היות הנבואה מהמלאך ושתים במראה או בחלום כמו ויאמר אליו מלאך האלהים בחלום וגו' והצורה הב' הוא בהפך זה רוצה לומר שלא יגלה הכתוב דבר מהשרשים ההמה לא היות הנבואה ההיא מהמלאך ולא שהיתה במראה או חלום כמו ויאמר ה' אל אברם ויאמר ה' אל יעקב והצורה הג' שיגלה הכתוב א' מאלה השרשים באותה הנבואה והוא היות מהמלאך אבל לא יפרט השרש הב' שהוא היותה בחלום או במראה כמו ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים. והצורה הד' הוא שיגלה הכתוב היות הנבואה ההוא בחלו' או במראה ולא יגלה היותה ע"י מלאך כמו היה דבר ה' אל אברם במחזה וזהו דעת הרב ושרשיו בנבואה. וראוי שנדע עתה המראה הזאת שראה משה מהסנה מאיזו צורה היא מאותן הצורות שזכר הרב. וכבר יחשב שהיא מהצורה הראשונה אחרי שנזכר בה המלאך ושהיתה במראה כמו שאמר וירא מלאך ה' אליו כי מלת וירא מורה היות המדרגה ההיא מראה וכן קראה מרע"ה עצמו אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה. אבל עם ההסתכלות הנראה בדברי הרב והשבת פרקיו בשלמות יראה שהוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב רוצה לומר שאין המלאך הנז' בפסוק הזה הוא השכל הנבדל משפיע הנבואה כי הנה לפי דעת הרב ושרשיו מרע"ה לא ראה מלאך במראה הזאת ולא ד"א בלתי האש המסתבך בסנה ואותו האש כנה הכתוב בשם מלאך תמצא זה ממנו בפ"ו ח"ב בסופו ואלו דבריו שמה ולשונו. אתה תמצא נביאים יראו המלאכים כאלו הוא איש מן האנשים והנה ג' אנשים וגו'. ומהם שיראוהו כאלו הוא איש נורא מפחיד אמר ומראהו כמראה איש האלהים נורא מאד. ומהם שיראוהו אש וירא מלאך ה' אליו בלבת אש עכ"ל. הנה גלה הרב בזה שהמלאך שזכר הכתוב בכאן אינו רומז לשכל הפועל המשפיע כי הוא נאמר על האש. והוא לדעתו ע"ד עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. וכמו שכתב באותו פ' עצמו שהיסודות יתוארו בשם מלאכים בדברי הנביאים לפי ששם מלאך נאמר על השליח עד שהכח המדמה יתואר גם כן בשם מלאך כמו שהוכיח בראיותיו שמה ויצא מזה שאומרו וירא מלאך ה' אליו בלבת אש אין הכוונה שראה מרע"ה שמה צורת מלאך כי אם לבד שראה האש דולקת בתוך הסנה וכבר יורה עליו אומרו וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה. ואמר כמבאר מהו אשר ראה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל כי זהו מה שראה משה וזהו המלאך שזכר הכתוב לא דבר אחר. ועם זה הותרה לדעת הרב השאלה הא' שהעירותי בפרש' לפי שמשה לא ראה שמה צורת מלאך כלל. ולכן לא תמה ממנו ולא השתדל לראותו ולדעת עניניו כמו שסר לראות ענין הסנה. ואין להקשות על זה ממה שכתב הרב במקומות רבים שנבואת מרע"ה לא היתה ע"י מלאך ולא היה לכחו המדמה מבוא בה ולכן לא היה מנבא במשל וחידה לפי שמראת הסנה היתה בתחלת נבואתו קודם השתלמו בנבואה. ואמנם מה שכתב בשאר המקומות שמשה לא היה מנבא ע"י הכח המדמה היה אחרי השתלמו בנבואה ושבתו בהר מ' יום ומ' לילה שאז בלא ספק קנה מעלה נפלאה במדרגת הנבואה למעלה מהענין הטבעי. זהו מה שראוי שיאמר בדבר הזה על דעת הרב המורה והוא בפשט הכתוב בלתי מתישב אצלי מטענות. א'. לפי שהכתוב אומ' וירא מלאך ה' אליו בלבת אש ויורה שהמלאך הוא בלתי האש כי אחרי שאמר הכתוב שנגלה בו מבואר הוא שהוא זולתו. וב' שלא נמצא בכתוב שיאמר וירא אליו כי אם על הנבדל כמו וירא אליו ה' באלוני ממרא אבל האש או צורה אחרת דמיונית לא נאמר עליה וירא אליו כי אם וירא והנה כך וכן וירא והנה באר בשדה וכאומרו בכאן וירא והנה הסנה בוער באש. וג' שהנה הכתוב אומר ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה אלהים בכאן הוא המלאך שזכר למעלה ולכן אמר בו מתוך הסנה כמו שאמרו במלאך בזה הלשון עצמו. האם נאמר גם כן ששם אלהים נאמר על האש ושהאש קרא אותו וא"ל אנכי אלהי אביך זה באמת בלתי סובל השכל הישר והוא המורה שהמלאך שזכר הכתוב שראה בראשונה בלבת אש מתוך הסנה הוא אשר דבר עמו וד' שאם מר"עה לא ראה כי אם אש איך נאמר עליו ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים והוא לא ראה אלהים ולא מלאך שיצטרך להסתיר פנים ממנו וכל זה ממה שיוכיח שהמלאך שזכר הכתוב כאן היה שכל נבדל לא אש ולכן אז"ל (ש"ר י"ג) שהיה זה מיכאל ושענין הפסוק הזה הוא כמו מה שנא' במנוח ויעל מלאך ה' בלהב המזבח. ואמנם מ"ש עוד וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל הוא ענין אחר כי ראשונה זכר שראה המלאך הנורא ועוד זכר שראה עם זה נס הסנה שהיה בלתי נאכל וחשב שהמלאך היה סבת זה ולכן אמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה ולא אמר זה על האש הנראה אליו כי אם על המלאך אשר ראה והוא אשר קרא המראה הגדול הזה. ואמנם אמרו מדוע לא יבער הסנה אינו פי' המראה הגדול שזכר אבל הוא ד"א נמשך ממנו. וכאלו אמר ומדוע לא יבער הסנה כי היה מר"עה חושב שאותה הצורה הנוראה אשר ראה מהמלאך היתה מסבב' שלא יבער הסנה ולכן על צורת המלאך ההוא שראה אמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה ועל פליאת הסנה שהיה בלתי נאכל אמר מדוע לא יבער הסנה ויהיה מלת ואראה מושך עצמו ואחר עמו רוצה לומר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מהמלאך ואראה עם זה מדוע לא יבער הסנה. ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלה הא'. ואמרו מדוע לא יבער הסנה אין ראוי שיפרש על שאלת סבה כי מלת מדוע אינו נמשך ודבק עם לא יבער הסנה והמורה עליו הוא שבעל הטעמי' שם במלת מדוע טרחא להורות שאינו נסמך עם לא יבער הסנה ויהיה אם כן ענין המאמר וכוונתו שפעמי' רבות יגזור החוש דבר א' ויכחישהו השכל כי האדם ההולך באניה בים יראה בעיניו כאלו תתנועע הארץ והבתים יתנועעו ממקומם סביב סביב והשכל יכחישהו ויאמר לו שהארץ לעולם עומדת ושהחוש טועה במוחשו זה ולא אשר יראה האדם הוא האמת כי השכל יגזור שאי איפשר שתתנועע הארץ. וכבר ביאר הפילוסוף שהחוש עם היות שלא יכזב במוחשים הראשונים הנה במוחשים השניים כבר יטעה ויכזב כי פעמים רבות יראה אדם דבר א' כאלו הם ב' דברים לחולי נפל בעיניו ופעמים יחשוב הדבר הא' וירגיש כאלו הם ב' דברים מתחלפים בהרכיבו אצבעותיו זה על זה ויגזור פעמים הרבה בשומעו איש מדבר שהוא פלו' ואינו כן לפי שהדברים האלה כלם הם מוחשים שניים שיפול הכזב והטעות בהם ולכן מרע"ה בראותו ענין הסנה אמר מדוע רוצה לומר מדוע הדבר הזה אשר ראיתי רוצה לומר שלא אוכל הסנה וגזר אומר שהיה החוש כוזב והוא אומרו לא יבער הסנה רוצה לומר באמת ראוי להאמין שלא יבער הסנה כמו שהיה נראה בעיני כי טעו' הוא ואיפשר עוד לפ' הפסוק באופן אחר והוא שמה שראה משה בראשונה שהיה הסנה בוער באש דולק בו וחשב שיסתבך ויתפשט האש סביבו כי באוכלו את הסנה תתפשט האש בכל הארץ ותשרוף ולזה היה התימה מדוע לא יבער הסנה רוצה לומר עם היותו בוער באותו מקום מוגבל מדוע לא יבער עוד סביביו וימשך וילך תמיד הולך ובוער כל אשר ידבק בו ומפני זה תמצא שאמר בראשונה בוער בלשון הווה והנה הסנה בוער באש ואח"כ אמר יבער בלשון עתיד מדוע לא יבער הסנה כאלו אמר מדוע אינו נמשך האש הזה והוא עומד תמיד במקום מוגבל ולא יזוז משם ובכל א' מב' הדרכים האלה הותרה השאלה השנית: 

== ד ==

וירא ה' כי סר לראות וגו'. עד ויאמר ה' ראה ראיתי וגו' הנה באו בספור הזה ג' שמות מלאך ואלהים ושם בן ד' אותיות וכבר חשבו אנשים שהם שמות נרדפים יאמרו כלם על השכל הפועל ואין הדבר כן כי עם היות ששם אלהים יאמר על המלאך פעמים רבות הנה שם בן ד' אותיות לא יאמר בשום צד כי אם על הסבה הראשונה ית' ואם אמר פעמים בדברי המלאך הוא להיותו מדבר בשם שולחו אבל השם ההוא תמיד יורה עליו ית' ולא ישתתף בו אחר וכן הוא דעת הרב המורה באותו פמ"א ח"ב שזכרתי כי בזוכרו הראיות שהביא על צורות הנבואות שם אלהים נרדף למלאך אמנם שם בן ד' אותיות לא זכרו אלא על הסבה הראשונה ית' ולכן ראוי שנאמר בכאן שאלהים הוא שם המלאך שזכר ואומרו וירא ה' ענינו שראתה הסבה הראשונה ית' שמשה סר לראות הדבר הנפל' ההוא וצוה למלאך שיקראהו ויאמר לו מה שיזכור והוא אמרו אל תקרב הלום כי לפי שמרע"ה היה סר לראות שני הדברים הנוראים ההם שהם המלאך ואש הסנה הבלתי אוכל כמו שפירשתי הזהירו על שניהם אם על ראיית המלאך אמר אל תקרב הלום כי השגת הנבדל קשה על הבעל חומר ולענין אש הסנה אשר אתה משתדל לדעת סבתו של נעליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא הנה אם כן באה האזהרה על ב' הענינים שהיה משה סר לראות. ואין להפל' מאשר יחסרו הווי"ם במקום הרבוי שהיה ראוי לומר ושל נעליך כי דרך הלשון לומר כן כמו ראובן שמעון לוי ויהודה שמש ירח עמד זבלה וכמש"כ הרא"בע ואמנם בענין של נעליך פי' הרלב"ג של נעליך כדי שתרגיש במה שתדרוך בו והענין שיתבונן במראה הזאת היטב ולפ"ד אין ראוי שיפורש המאמר הזה כי אם כפי הנמשל בו כי הנה כבר כתבו החכמים במדרשיהם רמזים רבים במראה הזאת מהם אמרו שראה השכינה בלבת אש מתוך הסנה משום עמו אנכי בצרה ומהם אמרו שבא להבטיח למרע"ה שלא ינזק בשליחות ההוא כמו שהסנה איננו אוכל בלבת אש הנאחז בו. ומהם אמרו והוא היותר נכון שהראה הב"ה למרע"ה ענין הסנה רמז ומשל על שפלות ישראל במצרים שהיה כסנה שהוא מין קוץ כי לשפלותו והיותו עץ יבש בעצי היער לא תאר לו ולא הדר היה דומה לענין ישראל במצרים ושהיה בוער באש להעיר על הגלות והצרות שהיה סובל ושראה הסנה איננו אוכל להודיעו שלא יהיה כלה בין האויבים עם כל תוקף צרותיהם והנה מרע"ה בראותו זה היה סר לראות סבתו והיה מבקש בדבר סבות טבעיות מסודרו' ועל זה א"ל ית' של נעלך מעל רגליך כי הנעלים הם רמז למחשבות האנושיו' הגשמיות שהיה משה יושב ודורש לדע' סבות הגלות וסבות הגאולה כפי הסברה השכלית והודיעו ית' כי אותן המחשבות היו בלתי מועילות ובלתי נאותו' כפי חומר הנושא כי הנה הדבר ההוא השגחיי אלהי והם יהיו ניצולי' מאויביהם ע"ד פלא. ולא בסבה טבעית וגם גלותם היה מפאת ההשגחה ולא במקרה ועל זה א"ל כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא רוצה לומר שהדבר ההו' בכללו לא היה טבעי כי אם אלהי השגחיי וכלשון הזה תמצ' שאמר המלאך ליהושע של נעליך לפי שיהושע בהגיעו עם עמו על יריחו והיה חושב מחשבות לכבוש את העיר וללוכדה והיה מבקש כל תחבולות המלחמה על זה ובהיותו אז במחשבת יריחו נראה אליו המלאך כאלו היה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וכאשר יהושע שאלו הלנו אתה אם לצרינו השיבו לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי ר"ל אין הדבר כמו שחשבת שאתה שר צבא במחנ' הזאת ובמלחמת העיר הזאת עד שתשאלני הלנו אתה אם לצרינו אינו כן כי אני שר צבא ה' ולא אתה ובזה רמז לו שהעיר תלכד בדרך נס ולא בכחו ובזרוע ידו ויהושע נפל על פניו ארצה והודה לו בממשלתו והיותו הוא שר הצבא באמת. ולכן שאלו מה אדוני מדבר אל עבדו רוצה לומר אתה תהיה נגיד ומצוה ושר הצבא ואני אהיה כאחד העבדים ואז א"ל המלאך של נעליך מעל רגליך רוצה לומר שאותן המחשבות שהיה חושב בלבו לכבוש יריחו בדרך מלחמה אנושית יסירם מלבו ונתן הסבה באמרו כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש היא ר"ל שתהיה לכידתה דרך פלא ולא במלחמה אנושית ולפי שהיתה מחשבת יהושע פרטית לענין יריחו אמר בו נעלך בלשון יחיד אבל משה שהיו מחשבותיו רבות בסבות הגלות ואופני השעבוד והגאולה הוצרך לומר לו בלשון רבים של נעליך מעל רגליך ומפני כללות מחשבות מרע"ה נאמר לו כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא אמנם ליהושע נאמר כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא רומז אל יריחו בפרט. ונקרא העיון והמחשבה מקום ע"ד הנה מקום אתי שהוא מקום עיון והשקפת שכל כמו שזכר הרב המורה ומפני שקר' וכנה לעיון הדק מקום במשל הזה גמר המשל באמרו אדמת קדש הוא כאלו אמר ענין אלהי ומושגח הוא ואמנם אמרו ויעש יהושע כן לא נאמר על הסרת המנעלי' כי אם שלא השתדל עוד בדבר המלחמה בכבישת העיר כמו שצוהו המלאך וז"ש מיד ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל ר"ל שלא שם דרך ללוכדה בכח אנושי עד שבאהו הדבור האלהי ויאמר ה' אל יהושע וגו' וסבותם את העיר וגו'. הנה התבאר ששל נעליך נאמר על הסרת המחשבות הגשמיות ולזה מה שנאמר לו אחריו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם וגו'. ר"ל אני בהשגחתי סבת גלותם וסבת קיומם וגאולת' ואינו מפאת הקרי וההזדמן ולא גם כן מסבה טבעית וידענו עם זה שבאומרו וירא ה' כי סר לראות וגומר. אל תקרב הלום סופו מסכים עם תחלתו כפי הכוונה במחשבו' ובאזהרות ההנה. והותרה בזה השאלה הג'. וידענו גם כן שמר"עה לא השתחוה למלאך לפי שאין ראוי להשתחוות לו כי אם אחר שמיעת דבריו כמו שעשה יהושע. וכאשר המלאך דבר למשה בשם שולחו אנכי אלהי אביך וגו'. ואמר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים והוא עצמו ענין ההשתחואה ושלא נאמר במר"עה ויעש כן על של נעליך כמו שנאמר ביהושע לפי שיהושע היה משתדל להלח' ביריחו והזהירו המלאך ממנו ולכן הוצרך לומר ויעש יהושע כן. אמנם משה שנכנס בנבואתו ולא חדל מעשות מעשהו כי לא צווה בדבר גשמי לא נאמר בו ויעש משה כן והותרו בזה השאלות ד' וה'. 

והנה אמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שם אלוה בכל אחד מהאבות להעיר על ענין נכבד והוא שבגלות מצרים נתחברו שלש סבות מסייעות בדבר הא' הגזרה שנגזרה במעמד בין הבתרים לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' והב' לידת יצחק שמאותה שעה התחילו שנות הגלות וכאלו הוא התחיל בו. והג' ירידת יעקב למצרים עם ביתו ובניו וכל יוצאי יריכו כי הוא הוליכם שמה והסגירם ביד המצריים והיה הוא אם כן סבה מגעת ותכליתיית בגלות והנה הודיע הקדוש ברוך הוא למשה שג' הסבות האלה כלן מאתו היו מסודרות וכל אחת וא' מהן היתה אלהית ומושגחת ולזה אמר אנכי אלהי אביך וביחוד על כל אחד מהאבות ופירש מי הוא האב אשר כיון בדבריו ואמר אלהי אברהם שנגזרה לו הגזירה כי מהאל יתברך היתה שאלתו במה אדע כי אירשנה כדי שישיבהו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ושג"כ רצה באמרו אלהי אביך על יצחק שהתחיל בגלות מן השעה שנולד כי גם זה מאתו יתברך היה ועל זה אמר אלהי יצחק וגם כן פירש מה שאמר אלהי אביך על יעקב שהוא אשר חתם והשלים הגלות בירידתו למצרים ועליו אמר ואלהי יעקב רוצה לומר גם זה מאתי היה הנה אם כן באמרו ואלהי אביך בלשון יחיד כיון על כל אחד מהם ולהיות כ"א מהם התחלה לגלות הזה באופן מתחלף מאחר אמר בכל אחד מהם אלהי אברהם אלהי יצחק אלהי יעקב והותרה בזה השאלה הו': 

ובאלה שמות רבה אמרו (פ' י"ג) אמר ר' יהושע הכהן בר' נחמיה בשעה שנגלה הקב"ה למשה טירון היה בנבואה אמר הקב"ה אם אני נגלה למשה בקול גדול אני מבעתו בקול נמוך בוסר בנבואה מה אעשה אני אגלה עליו בקולו של אביו אמר משה הנני מה אבא מבקש אמר לו הקב"ה איני אביך אלא אנכי אלהי אביך בפתוי באתי עליך שלא תתירא ע"כ. רצו בזה שמרע"ה לא הגיע בתחלת נבואתו לשלמות הנבואה ולמעלה העליונה שהגיע אלא בנבואתו אחר כך לפי שלא קנה עדין ההכנה הראויה אל אותו השלמות ולזה אמר שהיה טירון בנבואה רוצה לומר ילד קטן ומתחנך בה ושמפני זה אמר הקב"ה אם אני נגלה עליו בקול גדול אני מבעתו רוצה לומר שאם ישפע עליו השפע בשלימות גדול ובמדרג' עליונה תתבלבל השגתו ויהיה נבעת והסתכל אמרם אם אני נגלה למשה בקול גדול אני מבעתו שאמרו ב' פעמים אני כי הנה כיוונו בזה שהיה הספק במשה מפאת המשפיע ומפאת השפע עצמו. אם מפאת המשפיע לפי שעדין לא היה ראוי להנבא מאתו יתברך בלי אמצעות מלאך כמו שזכה אליו אחר כך ולכן אמרו אם אני נגלה למשה רוצה לומר אני הרבה הראשונה בלי אמצעי אני מבעתו כי להיות השפע ממני יהיה נבעת ולא יוכל לסבלו. וגם יהיה נבעת מפאת השפע עצמו בהיותו במדרגה עליונה מאד ועז"א בקול גדול אני מבעתו שהיא בחינה שנית ואמנם אמרם בקול נמוך בוסר בנבואה הכוונה בו שאם ישפיע עליו מדרגה ממדרגו' החלום הצודק יהיה זה בוסר בנבואה ומלת בוסר הוא מלשון אבות אכלו בוסר כלומר שיהיה השפע ההו' בלתי נשלם וכאמרם במקום אחר נובלת הנבואה חלום ושיקוץ משה בשפע ההוא ולא יערב לפיו אבל יהיה כבוסר ושניו תקהינה ויבעט בו ולא ילך בשליחות ושמפני זה ראה יתברך לתת לו הנבואה הראשונה הזאת במדרגה אמצעית לא עליונה מאד כמו שזכה אליהו אחר כך ולא שפלה ופחותה במדרגת החלום. אבל באה לו הנבואה במדרגת המראה והמחזה על ידי מלאך ובמשלים וחידות כשאר הנביאים שהיו לפניו והוא אמרם אגלה עליו בקולו של אביו כלומר שתהיה נבואתו במדרגה שהיה רגיל להנב' בה אביו ואבותיו אברהם ויצחק ויעקב והיה תכלית המאמר בפתוי באתי עליך שלא תתיר' רוצה לומר שמיד בראשונה היה הרצון האלהי להשפיע על משה נבואה עליונה למעלה מהטבע ומאתו ית' בלי אמצעי אלא שלא הספיקה הכנתו לכך ולכן הוצרך להרגילו בהדרגה בנבואה שלמות אחר שלמות. וכבר נמצא בכתובים רמז ועדות על זה כי אתה תראה שבתחלה אמר הכתוב וירא מלאך ה' אליו בלבת אש. אחר כך אמר ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה כי עם היות השם ההוא רמז למלאך הנה עלתה מדרגתו במעלת השם אחר כך אמר ויאמר ה' ראה ראיתי לפי שבתחלה ראה המלאך אחר כך עלתה מדרגתו ושמע קול האלהים אחר כך נשתלם יותר ודבר עמו השם המיוחד. וזכר הכתוב שמשה בשמעו דבר האלהים הסתיר פניו כי ירא מהביט. והמאמר הזה יוכיח שעם היות שראה שני הדברים צורת המלאך והאש הבלתי אוכל הנה לא פחד מענין האש אשר ראה כי אם מהמלאך ולכן הסתיר פניו כי ירא מהביט אל האלהים אבל לא מהביט אל האש ובזה הודיענו הכתוב שלא בקש משה עוד טענה וסבה שכלית על גלות ישראל וקיומם בין האויבים וגזר אומר כי המשפט לאלהים הוא ושהכל מאתו ובידו וזה ענין הסתרת פנים שזכר כאן. ובאלה שמות רבה אמרו (שם) ויסתר משה פניו אמר משה אלהי אבי עומד בכאן ואיני מסתיר פני רבי יהושע בן קרחה ורבי הושעיא חד אמר לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו שאלו לא הסתיר פניו היה מגלה לו הקב"ה מה למעלה ומה למטה מה שהיה ומה שעתיד להיות ובסוף בקש לראות שנאמר הראני נא את כבודך אמר לו הקב"ה כשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה איני רוצה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. ורבי הושעיא אמר יפה עשה משה שהסתיר פניו אמר הקב"ה אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך חייך שבזכות זה תשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה ותהנה מזיו השכינה שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו ע"כ. וראוי שנבין במה היו חולקים החכמים האלה ומה היתה כוונת כל אחד מהם ואיך אמר רבי יהושע לא יפה עשה משה שהסתיר פניו בהיות שצוה לו יתברך אל תקרב הלום. והנראה בזה הוא כי המחלוקת בין שני השלמים האלה היה אם תצטרך לנבואה הכנה קודמת טבעית ולמודית או לא תצטרך בה כי אם הרצון האלהי בלבד כאותן הדעות שזכר הרב המורה בפרק ל"ב ח"ג יהיה דעת ר' יהושע בן קרחה שאין ההכנה תנאי הכרחי בנבואה כי ברצות ה' ינבא המנב' אע"פ שלא יהיו לו תנאי ההכנה שזכרו החכמים. וחשב רבי יהושע עם זה שלא צוה האל יתברך למשה שיסתיר פניו כי אם שלא יקרב הלום ושהיתה כוונת השם יתברך שמשה לא יבקש סבות שכליות מסודרות אנושיות בדבר כי היה תלוי הענין כלו ברצון האלהי ונמשך ע"ד פלא ושמשה יקבל ממנו יתברך מה שיגלה לו מהחכמה וההשגה האלהית ושמשה לא יפה עשה כשהסתיר פניו ונמנע עצמו מההשגה האלהית ולא הכין עצמו לקבל ממנו יתברך מה שיתן לו וישים בפיו כי לולי לא היה מסתיר פניו היה מגלה לו הקב"ה סודות נפלאות מהדברים התחתונים ומהעליונים והוא אמרו מה למעלה ומה למטה ומה שימשך באורך הזמנים לפי שהיה הכל תלוי ברצונו יתברך ולהיות זה בשעת הגאולה היה השם חפץ למען צדקו לגלות למשה אמתת הנמצאים כלם לכבוד ישראל גם שלא היה מוכן אליו. אמנם אחרי מעשה העגל לא רצה הקב"ה לעשות למשה החסד האלהי ההוא רוצה לומר להשפיע עליו מבלי הכנה קודמת ולכן כשבקש הראני נא את כבודך לא השפיע עליו כי אם מה שהספיקה אליו הכנתו האנושית ומה שיסבול טבע האדם בשגם הוא בשר וזהו אומרו עכשיו שאתה רוצה איני רוצה שנאמר כי לא יראני האדם וחי כלומר שהיה הדבר ההוא שבקש עליו תלוי ברצון האלהי. אמנם רבי הושעי' שבח מה שעשה משה לפי שהיה דעתו שהנבואה תצטרך אל הכנה קודמת במתנב' ושיקרה בהשגות השכליות מפני היותן נתלות בחומר דבר ידמה למה שיקרה בהשגות החושיות כי כמו שהחוש כשיכריחהו האדם במה שהו' בלתי מתיחס אליו לקבל יותר ממה שבכחו יפסד ולא די שלא ישיג מה שבקש אבל גם מה שהיה בכחו ראשונה להשיג לא יוכל עוד להשיגו ככה בהשכיל האדם מה שאין לו הכנה והקדמות להשיגו תשתבש השגתו או ימות כמו שכתב הרב המורה ולכן משה בהיותו מתחיל בנבואה הסתיר פניו כי לא היה מוכן אז לשלימות הגדול שזכה אליו אחרי כן וזהו אמרו אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד כלומר שהיה הרצון האלהי להשלימו בכל מה שאפשר כי אין כילות בנותן יתברך והוא חלק לו כבוד כי הסתיר פניו להיותו בלתי מוכן ושמה שעשה בזה חיובו להשתלם אחר כך במעלה העליונה כי ההשגה האלהית כשיקנה אותה האדם בהדרגה יעלה. מעלה מעלה בשלמיות גדול והוכיח זה מישיבתו בהר ארבעים יום וארבעים לילה כי שם היה השלימות הגדול אשר לא תשוער אמתתו למה שקדמוהו ההכנות הראויות אל המעמד ההו' ושם קנה קרון הפנים הגשמיים והנפשיים בשיעור גדול. ואלה הן דעות שני הרבנים האלה: 

== ז ==

ויאמר ה' ראה ראיתי וגו' עד ויאמר משה אל האלהים מי אנכי דעתי במראה הזאת הוא שלא ראה משה הסנה והמלאך במראה הנבואה אבל שבהקיץ בפועל ובמציאות ראה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ושבפועל ובהשתמשות חושיו סר לראות ואז הגיע לאזניו הקול האלהי משה משה אל תקרב הלום ולפי שראה משה שהיה זה דבר פלא והיה נבוך בעניינו לדעת מה זה ועל מה זה אז באתהו הנבואה והודיעו ית' בה פתרון הענין אשר ראה וז"א ויאמר ה' ראה ראיתי וגו' שהודיעו השם שהסנה הבוער באש אשר ראה היה משל אל עוני עם בני ישראל אשר במצרים כי הם לשפלותם נמשלים לסנה והאש אשר ראה היה משל אל ענים ולחצם וצעקתם אשר הם צועקים מנוגשיהם ושמה שראה שהסנה איננו אוכל הוא משל לגאולה שהו' ית' ירד להצילם ולהעלותם מהגלות. זהו כלל הנבואה הזאת ויצא לנו מזה שמרע"ה לא נבא על ידי מלאך ולא נבא במשלים וחידות וכי המלאך והאש והסנה הכל היו דברים שהשיג בחושיו לא צורות דמיונות. והנה אמר ראה ראיתי וגו' ואת צעקתם שמעתי לפי שמחמשת ההרגשים הנה היותר דקים מהם והיותר מתיחסים להשגות השכליות הם חוש הראות וחוש השמע וכמו שנא' בספור המעמד הנבחר אתה הראית לדעת וגו' מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה כי בב' החושים האלה בא השלמתם באותו מעמד וכן אמר שע"ה בחכמתו עין רואה ואזן שומעת ה' עשה גם שניהם. והודיע השם למשה שראה בענין העם ב' דברים הא' שהיו בארץ מצרים בלחץ גדול כי היתה הארץ קצרת יד ולא תוכל לשאת אותם לפי שנתישבו בארץ גושן בהיותם מעטים וירבו ויעצמו במאד מאד ולכן קצר המצע מהשתרע ועז"א ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ר"ל מצד הארץ. והב' הוא שהיו המצרים לוחצים אותם ועז"א ואת צעקתם שמעתי ואמר מפני נוגשיו להודיע שלא שמע צעקתם להיות צועקים אליו וקוראים אל ה' אלהיהם אבל שהיו צועקים מפני נוגשיהם לשרי העיר הממונים עליהם היו צועקים בעת צרתם לא לאל ית' וכבר אמר הנביא והעם לא שב עד המכהו וגו'. ואמנם אמרו כי ידעתי את מכאוביו פי' בו הרלב"ג שהוא דבק עם מה שאחריו לפי שידעתי את מכאוביו ארד להצילו וגו' ויהיה א"כ התחלת המאמר כי ידעתי את מכאוביו בלי ו"ו וגזרתו וארד להצילו עם ו"ו והוא דוחק ולכן יותר נכון לפ' כי ידעתי את מכאוביו נתינת הסבה למה שמע ית' צעקתם שהיו צועקים מפני נוגשיהם אחרי שהיהודים פעמים רבות יקראו בקול גדול ויצעקו צעקה גדולה ומרה על דבר מועט ולכן אמר כי ידעתי את מכאוביו כלומר ראוי לי לשמוע צעקתם לפי שידעתי שהיה צעקה אמתית ושמכאובים גדול מהצעקה וי"מ שמפני שאמר בו ית' לשון ראייה ולשון שמיעה שלא יפולו בו יתברך להיותם השגות חושיות גשמיות הוצרך לומר כי ידעתי את מכאוביו ר"ל הנה אמרתי שראיתי ושמעתי לפי שידעתי את מכאוביו והידיעה האלהית הושאלה בשם ראיה ושם שמיעה בלשון בני אדם. ואמר וארד להצילו מיד מצרים להשיב לב' המצוקות שזכר שראה בהם אם לצעקתם שהיו צועקים מפני נוגשיהם אמר וארד להצילו מיד מצרים ואם לצרות ומצוקת הארץ הגרים בה אמר ולהעלותו מן הארץ ההי' אל ארץ וגו'. והנה אמר אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש להגיד שהארץ אשר יוליכם שמה לא כארץ מצרים היא כי מצרים היתה ארץ צרה וקצרת יד. אבל ארץ הכנעני תהיה ארץ טובה ורחבה גם במצרים נתמעטו הבקר והצאן ונתמעטו האילנות ופרי העץ כמו שנודע עוד היום מענין הארץ ההיא עד שמפני זה כתב רש"י כגן ה' כארץ מצרים. כגן ה' לאילנות כארץ מצרים לירקות לפי שבמצרים יש רבוי גדול מפרי האדמה ומהדגים ומיעוט בשר ומיעוט פירות האילן ולכ"א שיוליכם לארץ זבת חלב ודבש שמרוב המקנה יתרבה החלב וברוב האילנות ופרים יתרבה הדבש וכן אז"ל (רש"י דברים כ"ו ב') דבש של תמרים ופירש מה הארץ אשר ימצאו בה השלמיות האלה ואמר אל מקום הכנעני רוצה לומר והוא המקום אשר יושב עליו הכנעני ושאר האומות שזכר הנה התבאר למה אמר ב' פעמים אל ארץ שהוא להעיר על שני השלמיות האלה א' לא' בפני עצמו ולמה אמר עוד אל מקום הכנעני. והותרה בזה השאלה הז'. ואמנם אמרו אחר זה ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי הוא כנותן טעם למה לא גאלם עד עתה אחרי שכבר עבר קץ הגלות וזמן הגאולה ותמו ד' מאות שנה ואמר שהיה זה לפי שעד עתה לא היו ישר' צועקים אליו יתברך ולא שבו עדין אבל היו צועקים אל נוגשיהם ואל קדוש ישר' לא דרשו אמנם עתה צעקתם באה אלי ומפני שקראוני ושבו עדי מצורף לענין המשפט שראיתי הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם ושורת הדין נותנת להצילם לכן הנני עתה שולח אותך להוציאם מגלותם וזהו ועתה לך ואשלחך אל פרעה כלומר עתה ששבו אלי אני מצוך שתלך לפרעה ותוצי' את בני ישראל ממצרים. והותרה בזה השאלה הח' והנה קרא השם אותם עמי ואף שהיו עובדי ע"כ ומלוכלכים בתועבות המצריים כמו שאמר יחזקאל הנביא מפני זכות אבותם וע"ש סופם שיהיו לו לעם סגולה והנה אמר ולהעלותו לפי שכל העולה מארץ מצרים לארץ ישראל יקרא עולה לצד צפון העולם כ"ש בהיותם במצרים בתכלית השפלות והבוז שיציאתם משם היה ראוי שתקר' עליה: 

== יא ==

ויאמר משה אל האלהים מי אנכי וגו'. עד ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא. דברי מרע"ה אלה אפשר לפרשם באחד מג' דרכים האחד שאמר לפני השם הלא אנכי איש רש ונקלה ואם כן מי אנכי לשאלך לפרעה בשליחות הזה ואעיז פני להוצי' את בני ישראל משעבודו בעל כרחו כי אהיה נבזה בעיניו נמאס ואולי יכעיס עלי ויהרגני כענין שאמר שמואל ושמע שאול והרגני וכן הוקשה אצלו שיהיה הוא המוציא את בני ישראל מארץ מצרים כי הנה עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ולא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ העמים והענין מה יכולת יש בידי להנהיג עם גדול כזה ושיצאו ושילכו אחרי במדברות או הענין איך אוציא עם כבד עון ועובדי ע"כ כאלה והם אינם ראויי' להיות מושגחי' ומונהגים בדרך נס ועל שני אלה השיבו השם אם לענין פרעה כי אהיה עמך ר"ל להצילך מידי פרעה ומידי עבדיו כי מלך גדול אני על כל האלהים ולכן הוא יכנע לך ויפחד ממך ואתה לא תפחד ממנו וכמו שכת' רש"י לא שלך הוא השליחו' כי אם שלי ואמרו וזה לך האו' כי אנכי שלחתיך פירושו על מראת הסנה כלומר כדאי אני להצילך מפרעה כאשר אתה רואה שאני מציל את הסנה מן האש ואמנם לענין ישראל שאמר לא תספק בהליכתם עמך במדבר כי הנה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ויקבלו התורה על ידך וילך לפניהם יי' מאספם אלהי ישראל. או שאמר זה להגיד שאע"פ שהיו במצרים רעים וחטאי' הנה ביציאתם משם לסוף ג' חדשים יקבלו את התורה על ההר הזה ויהיו ראויים לגאולה ולירושת הארץ זהו המובחר מדברי המפרשים והוא הדרך הא' בפי' הפסוקים האלה. והדרך הב' הוא שמרע"ה היה נשמט מלילך בשליחות הזה באמרו מי אנכי כי אלך אל פרעה כאומר הלא אנכי יצאתי בורח מלפניו והוא בקש להרגני ואני מוכתב למלכות והיה כל מוצאי יהרגני מפני הריגת המצרי וזהו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכן אמרו במדרש אמר לפניו רבון העולמים היאך אני יכול ליכנס לפני גואלי הדם מי יכנס למקום לסטים למקום הורגי נפשות הוי מי אנכי כי אלך אל פרעה ועוד עשה קושי אחרת על דברי השם שא"ל והוצא את עמי בני ישראל ממצרים באמרו וכי אוצי' את בני ישראל מארץ מצרים כלומר ולמה אוציא את בני ישראל ממצרים והלא היא ארץ שבעה ארץ מולדתם הורגלו בה שנים רבות אם תחפוץ לרחם עליהם אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הרויחה נא לב מלך בידך לכל אשר תחפוץ תטנו הטה את לבב פרעה לרחם עליהם ולהסיר את שעבודם הקשה ובזה תעשה עמהם חסד ואמת באשר הם שם במצרים כי אין צורך להוציאם משם והש"י השיבו על שניהם אם ליראתו מפרעה וגואלי דם המצרי אמר כי אהיה עמך רוצה לומר אל תירא ואל תפחד כי אני אהיה עמך להצילך ורמז לו באמרו כי אהיה עמך שאהיה והוא המחוייב המציאות יהיה עמו ומה יעשה אדם לו. ואמר וזה לך האות שתהיה ניצול ובטוח כי אנכי שלחתיך רוצה לומר נבואתי זאת ורוחי אשר שמתי בפיך הוא לך אות אמת שאהיה עמך כי אחרי ששלחתיך בשליחותי מה יעשה לך פרעה הרי שהיה האות על הבטחון והשליחות שהיה שולח אותו ואמנם למה ששאלת מה תועלת יש ביציאתם ממצרים ולמה לא ארויח להם שמה. אשיבך. שבהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. כלומר תועלת גדול יש ביציאה ממצרים שבבואכם אל המקום הזה הר סיני תקבלו את התורה כי הוא המקום הנאות אליו וא"א שיהיה זה במצרים ארץ מלאה גלולים ומונעת הדבוק האלהי זהו הדרך הב' ואמנם הדרך הג' הוא שמרע"ה דייק בדברי הש"י שא"ל שהיה עתיד להציל את העם מיד מצרים וגם כן להעלותו אל ארץ טובה ורחבה וגו' והודיעו עם זה שהיציאה ממצרים תהיה על ידו כמו שאמר ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים אבל לא א"ל שיעלם אל הארץ ומזה נפל חשש בלב משה אולי הוא יוציא אותם ממצרים אבל לא יזכה להכניסם לארץ ויהיה הוא מתחיל במצוה ואיש אחר יגמרה ועל כן היה משה נשמט מהשליחות ותלה הדבר בעצמו שהיה בלתי ראוי אליו אם מצד פרעה כמ"ש מי אנכי כי אלך אל פרעה ואם מצד השליחות עצמו באמרו וכי אוציא את בני ישראל ממצרים רוצה לומר ולמה אוציאם משם אנכי אם איש אחר יעלם ויכניסם לארץ וע"ז השיבו יתברך כי אהיה עמך אין ראוי שתעשה תכלית הצלחתך ושכרך בכניסת הארץ אלא שאהיה עמך במעלת הנבואה ותגיע למדרגה ששום בריה לא יגיע אליה עוד כל ימי הארץ וזהו כי אהיה עמך רוצה לומר שאהיה השם המיוחד. יהיה עמך ותדבק בו מבלי אמצעי. ואמנם מה שאמרת מהיותך נבזה וחדל אישים כן ראוי לשלימות שליחותך כי בראות פרעה וכל מצרים זקן אחד ומקלו בידו מתגבר עליו ומייעד עליו מאותו' ומביא אותם על פי דברו יכירו וידעו שאנכי שלחתיך ושאין הדבר ממך אלא ממני שאהיה עמך וגם לעיני ישראל יהיה זה אות גדול עד שמפני זה בהוציאך את העם ממצרים לא תהיה אתה להם לאלהים ולא יעבדוך לשם אלהות אבל אתה והם תעבדון את האלהים על ההר הזה כי יהי' גלוי ומפורסם אליהם שכל מה שעשית עתה היה בכחי וברוחי ולא בכחך וחכמתך הנה אם כן היות משה בזוי ושסוי בלתי ראוי לשליחות גדול כזה זה יהיה אות עצמי כי מאת ה' היתה זאת ושרוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו הנה התבאר מזה שלא היה האות שזכר לו השם מראת הסנה ולא גם כן מעמד הר סיני ולא גם כן הנבואה והדבור שבאהו שם אבל שהיה האות האמתי מ"ש מי אנכי ובזה א"כ השיבו יתברך על פי דרכו ודבריו ולא רצה לגלות לו ענין הכנסת הארץ עוד. והותרו בכל א' מג' הדרכים האלה שתי השאלות ט' וי'. כי הנה לא נשמט משה מלילך בשליחותו להיותו בלתי חפץ בברכה ובהצלת עמו אבל הקטין עצמו כראוי לפני רבון העולמים בטענותיו לראות מה ידבר בו ומה ישוב על תוכחתו כי כן היה אברהם מקשה על דבר השם הלבן מאה שנה יולד ובמעמד בין הבתרים נתרעם מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וירמיהו בתחלת נבואתו סרב בשליחות השם שכלם בראותם בנבואותיהם דברים נפלאים היו נושאים ונותנים בדברי חזיונם איך יוכל להיות ועל אי זה דרך יהיה עד שיורם השם אמתת הענין ודרכו באופן שלא ישאר אצלם שום ספק ואז מכניסים עצמם בסכנות עצומות מבלי פחד ויראה בהשענם על אמתת חזיונם ובוטחים באלהיהם וכן עשה מרע"ה בדבר הזה עד שהשיבו כי אהיה עמך וזה לך האות וגו': 

== יג ==

ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' עד לך ואספת את זקני וגו'. אחרי שהבטיח השם את משה שיהי' עמו להצילו מיד פרעה לא רצה להפציר עוד בדבר מצד פרעה ומצד מצרים אבל הקשה בענין ישראל באמרו הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ר"ל אחרי שאתה השם אלהים שולח אותי הנה אני אבוא אליהם ואומר מה ששמעתי מפיך שאלהי אבותם שלחני אליהם לחזקם ולבשרם בגאולה והנה הם בלא ספק יאמרו לי מה שמו הגידה נא לי מה אומר אליהם כי אתה לא אמרת לי אלא אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולא הזכרת השם המיוחד שלך והשם השיבו אהיה אשר אהיה וכבר ידעת דעת הרב המורה ששאל מרע"ה שיאמת להם ראשונה מציאות האל ואח"כ יאמת נבואתו ושהודיעו השם אמתת מציאותו במאמר הקצר הזה אהיה אשר אהיה שהוא כולל התואר והמתואר במלה אחד בעצמה עם אות הקשר והכוונה בו הנמצא אשר הוא נמצא כלומר שהוא נמצא לא במציאות נוסף על מהותו. וכמו שכתב הרמב"ן דחוק הוא מאד שנא' שיהיו זקני ישראל וחכמיו שואלים טענות ומופתים על מציאות האל או אם מציאותו אינו זולת מהותו כי הנה כאשר יקום בישר' נביא היו שואלים ממנו אותות ומופתים לאמת נבואתו אבל לא היו מבקשים ממנו מופתים פילוסופיים על מציאות האל ואחדותו. וכתב הראב"ע ששאל על השם הראוי לעשות בו את האותות. והרמב"ן פירש מה שמו אם היה שולחו במדת הדין או במדת רחמים ואיני רואה בתשובה שהשיבו דבר מזה. ובמדרש דרשו רבי יצחק אומר א"ל הקדוש ב"ה למשה אמור להם אני שהייתי ועכשיו אני הוא ואני הוא לעתיד לבוא לכך כתוב כאן אהיה שלשה פעמים. ר"ל שהיה זמן העבר והעתיד כלו בבורא יתברך הווה כי אין חליפות וצבא עמו ולזה עצמו נטה הגאון רב סעדיה שכתב שאהיה אשר אהיה הוא אשר לא עבר ולא יעבור כי הוא ראשון והוא אחרון וכמ"ש הרמב"ן. ולכלם יקשה אמרו אחר זה כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם שלא אמר אהיה כי אם פעם אחת. ולכן היותר נ"ל בדבר הזה נכון ומתישב הוא שמרע"ה חשש למה שראוי שיחששו ישראל והוא מאי זו מדרגה היתה נבואתו כי הנה בימים ההם היו אנשים מנבאים מכח השדים ומלאכי חבלה ומהם היו מתפארים שינבאו מכח הכוכבים כמו שמצינו נביאי הבעל שהוא השמש ונביאי האשרה שהיא הלבנה. ומהם היו מתפארים שישפיע עליה' השכל הנבדל וגם בזה היו מדרגות כפי מדרגות השכל הדובר בהם ומפני זה בבוא משה עם דברי שליחותו היה ראוי שישאלוהו בני ישראל מי הוא זה ואי זה הוא המשפיע עליו אותו נבואה כי אם היה מנבא מהשדים או מהכוכבים לא יאבו לו ולא ישמעו אליו ולכן היה ראוי לשאול לו מה שמו שאין הכוונה על השם בלבד כי אם לדעת מי הוא זה ואי זהו הדובר בו לדעת אם יתחייבו לשמוע בקולו ולהשמר מפניו אם לא ועל דרך זה אמר שע"ה מי עלה שמים. מה שמו ומה שם בנו כי תדע רוצה לומר מי הוא זה ואין ספק שהיה מרע"ה שואל הדבר הזה לדעת מדרגת נבואתו ומי הוא השכל והמשפיע בה מכלל השכלים הנבדלים או מלאכי השרת המדברים בשם האל ומפני ענותנותו לא בקש הדבר מעצמו אבל תלה הדבר בעם שישאלוהו כן. וכבר כתב הרמב"ם בפתיחת פי' המשנה שלו שבבוא נביא לנבאות לישראל היו שואלים ממנו מי הוא אשר דבר עמו ואם היה אומר שדבר אליו כוכב או א' מהאלהים אחרים מיד היו סוקלים אותו כי אין לשמוע נבואה כי אם בדבר השם ולכן היתה שאלת העם כהוגן באמרם מה שמו לדעת מי הוא המנבא והמשפיע במשה והוא יתברך השיבו אהיה אשר אהיה להודיעו שהמדבר אתו לא היה שר ומזל וכוכב בשמים ולא אחד ממלאכי עליון כי כלם הם איפשרי המציאות ומציאותם והויתם תלוי בזולתם אבל הוא היה המחוייב המציאות יתברך שמציאותו תלוי בעצמו ואינו תלוי בד"א והוא אמרו אהיה אשר אהיה כי האלף מהאיתן כאומר אני אהיה בעבור שאהיה כי אין מציאותי תלוי בזולתי אלא בעצמי. אמנם כל נמצא זולתי אי איפשר שיאמר אהיה אשר אהיה לפי שמציאותם תלוי בזולתם אבל יאמר כל אחד מהם אהיה אשר הוא סבתי כי הוא איפשרי מצד עצמו ומחוייב מצד סבתו ואני אינני כן כי להיותי מחוייב המציאות מצד עצמי יצדק אמרי אהיה אשר אהיה ובזה יבאר להם שהשולח אותו הוא הסבה הראשונה יתברך לא נברא מנבראיו ואחרי שהודיע השם הזה למשה לפי שהבין כוונתו שהיה רוצה לדעתו צוהו כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם ר"ל מי שהוא נמצא מפאת עצמו ואינו מקבל מציאותו מד"א הוא אשר שלחני אליכם והנה לא הוצרך לומר אהיה אשר אהיה שלחני אליכם לפי ששם המחוייב המציאות הוא בפני עצמו אהיה רוצה לומר מציאותי והויתי הוא מעצמי ולא מסבה אחרת ובתחלה פי' לו הענין באמרו אהיה אשר אהיה ואחר כך נסתפק בשם ההוא הפשוט אהיה הכולל אותו מדע הנה התבאר מזה שהיתה זאת השאלה ראויה לאותו ענין ושלא היה מותר כלל ושהיה משה צריך לדעת זה בעצמו רוצה לומר מי הוא הדובר בו והעם גם כן היה ראוי שישאלו עליו ולכן השיבו יתברך אם לעצמו באמרו אהיה אשר אהיה ואם ללמד את העם באמרו כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם ולפי שאולי רבים מבני ישראל לא יבינו העיון הדק ההוא בא אחריו צווי אחר ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור רוצה לומר אם לא יבינו ענין חיוב המציאות מצד עצמי די בשידעו שהאלוה אשר בחר באברהם וגזר הגלות על זרעו והאלוה אשר בחר ביצחק והתחיל הגלות מיום הולדו והאלוה אשר בחר ביעקב וצוהו לרדת מצרים עם ביתו ובניו הוא אשר שלחהו אליהם והוא אשר יגאלם ויוציאם מגלותם ובזה ידעו ויאמינו מי הוא המדבר אתך והנה אמר זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור להודיעו ששם אהיה הוא שמו בערך העולם כלומר שהוא מחוייב המציאות מצד עצמו ושאר הנמצאים כלם הם איפשריים בעצמם וז"א זה שמי לעלם על שם אהיה. ואמנם השם האחד שהוא אלהי אבותיכם הוא זכרי לדר דר שבכל אותם הדורות יזכרו שהאלהי' האדירים בחר באברהם ביצחק ויעקב ולא ישכח ברית האבות בכל הדורות. והותרו בזה השאלות הי"א והי"ב והי"ג והי"ד. ואפשר עוד לפרש שאהיה אשר אהיה שמפני ששאל משה מה שמו השיבו יתברך מה להם לשאול על שמי יהיה השם מה שיהיה אין להם עסק בנסתרות אבל כה תאמר להם מי שאמר על עצמו אהיה שהוא הנמצא הנעלם שלא יושג מהותו הוא שלחני אליכם ולבד מה שראוי שידעו הוא שאני אלהי אבותיהם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ויתכן לפרש אהיה אשר אהיה שהוא מלשון כי אהיה עמך שאמר לו בתחלת הדברים יאמר למה זה תשאל לשמי הלא אמרתי אליך אהיה רוצה לומר אשר אהיה עמך וכן צוהו שיאמר אליהם אהיה שלחני אליכם כלומר מי שאמר לי אהיה כי אהיה עמך הוא אשר שלחני אליכם. וחז"ל (פסחים דף נ') דרשו זה שמי לעלם לעלם כתיב אמר הקדוש ב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת ביום ההו' יהיה ה' אחד האידנ' לאו שמו אחד. רבא סבר למדרשיה בפרקא אמר לי' ההו' סבא לעלם כתיב יהיה ה' אחד בעולם הזה על שמועות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת אבל לע"ה כלו הטוב והמטיב וכך אמרו בפ' י' יוחסין (קידושין דף ע"א) אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שם בן ד' אותיות חכמים מוסרין אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבת. ואמרי לה פעם אחד בשבוע ומסתברא כמ"ד פעם א' בשבוע דכתיב זה שמי לעלם לעלם כתיב נראה מדבריהם שהשם שלמד הב"ה למרע"ה במראת הסנה היה יחיד השם המפורש: 

== טז ==

לך ואספת את זקני ישראל וגו' עד ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי וגומר מפני שאמר השם למשה כה תאמר אל בני ישראל אולי יחשוב משה לדבר עם כללותם אנשים ונשים וטף לכן הוצרך לצוותו לך ואספת את זקני ישראל כי אין ראוי ללמד הסודות האלהיות כי אם למי ששכלו רחב חכם חרשים ונבון לחש וכן היו זקני ישראל ואז יאמר אליהם כי זה האלוה המחויב המציאות אשר לקח את אבותיהם לעם סגולה נראה אליו במראה הנבואה והודיעו שרצונו להשגיח עליהם בהשגחה פרטית בזכות אבותיהם אשר ידעוה והוא אמרו ה' אלהי אבותיכם נראה אלי אלהי אברהם וגומר והנה לא אמר כאן שם אלוה בכל א' מהאבות כמו שאמר למעלה לפי שלא היתה הכוונה במאמר הזה להודיעם סבות הגלות כמו שכיון למעלה באמרו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב כמו שפירשתי שם כי אם לבשרם כי בא עת פקודתם לגאלם מגלותם וז"א פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים רוצה לומר פקוד פקדתי אתכם שאתם זרע אוהבי אברהם יצחק ויעקב וגם כן פקדתי הלחץ והעול העשוי לכם במצרים ואומר אעלה אתכם ר"ל ולכן נגמר רצוני לסלק אתכם מהגלות והשעבוד הזה ולהעלות אתכם ממצרים אל ארץ כנען שהיא גבוהה מכל הארצות וייעד השם למשה שישמעו לקולו אלו הזקנים והשמיעה היא שיבינו דבריו אשר ילמדם בענין חיוב המציאות כי כל שמיעת קול שאחריה למ"ד היא מורה על הבנת השכל וכל שמיעת קול שאחריה בי"ת הוא לשון שמיעת אזן ממש כמו שזכר הראב"ע. וא"ת למה תצטרך אל הזקנים בענין הזה הנה הוא כדי שתבוא אתה וזקני ישראל ההם הסרים אל משמעתך אל מלך מצרים והנה לא מצינו שבאו הזקנים אל פרעה רק משה ואהרן בלבד אולי שיראו ופחדו מלבוא לפני פרעה עם השליחות ההוא או שתמיד היו באים עמו ואם לא זכרו הכתוב והנה אם כן בא הפסוק לך ואספת את זקני ישראל לצורך והותרה בזה השאלה הט"ו. ואחרי שלמד הב"ה למרע"ה ידיעת שמו וצוהו על אופן הדבור שידבר לזקני ישראל ראם לצוותו עוד על סדר הדבור שידברו אל פרעה ושיאמרו לו ה' אלהי העבריים נקרא עלינו כלומר השם המחוייב המציאות סבת הסבות והיא אלהי העברים אברהם יצחק ויעקב הוא בעצמו נקרא עלינו כלומר השגיח בנו והקריבנו לעבודתו ועתה מפני זה נלכה נא דרך ג' ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו כמו שאתם זובחים במצרים לאלהיכם. והטעם בזביחה הזו הוא שיתקבצו כל המון העם ויחוגו במאכל ובמשתה בשמחה ויזבחו בקר וצאן לרוב ובאותו קבוץ בשמחה ובטוב לבב יקבלו עליהם ברית התורה וידוע היה שהזביחה ההיא אין ראוי לעשותה במצרים כמו שאמר הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. ואמנם למה צוה הב"ה שיאמרו לפרעה דרך שלשת ימים כבר כתבתי דעת הר"ן בו בדרשותיו שהוא כדי שיתפעל אחר כך לב פרעה כאשר לא ישובו אחרי ג' ימים מהמדבר באמרו כי בורח הוא כי אם היה מתחלה שולח אותם בהחלט מבלי תנאי שיחזרו אחר אותו זמן מוגבל לא היה רודף אחריהם ולא היה נטבע בים סוף הוא וכל חילו. ויותר נכון אצלי לפ' שעשה הב"ה כן כדי להראות לבני אדם חוזק לב פרעה וקושי ערפו ושעליו יצדקו משפטיו ודיניו ומדותיו על פרעה ועל מצרים יען וביען לא בקשו ממני ללכת כי אם דרך ג' ימים לזבוח לאלוהיהם ומסתמא יובן מדבריהם שאחר כך ישובו ולא שמע אל תפלתם ואל תחנתם וכ"ש אם יאמרו לו לשלחם כלם שבלי ספק לא יאבה להם ולא ישמע להם הנה מפני זה צוה למרע"ה שתהיה בראשונה שאלתו ובקשתו דבר מועט דרך ג' ימים להבחין בו ערפו ומצחו הקשה וז"ש מיד ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה כלומר ועם היות השאלה הזאת דבר מועט אני ידעתי רוע לבבו שלא יכנע גם לדבר המועט ההוא ועכ"ז לא אמר שאחרי ג' ימים ישובו אלא שילכו במדבר דרך ג' ימים וכן היה שהלכו שם כל אותו זמן וזמנים אחרי' הנה אם כן לא שקר משה בדבריו אבל העלים הכוונה מפני אותה סבה שזכרתי והוא אמרו מיד ולא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו' ופי' הפסוק הזה כך הוא אצלי ואני ידעתי שלא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ברצונו וגם ידעתי שלא תלכו ביד חזקה ר"ל של ישראל שלא יעצרו כח עם היותם אוכלוסים רבים להלחם במצרים ולעלותם מן הארץ ביד חזקה ובזרוע נטויה שלהם הנה א"כ לא יצאו ברצון פרעה וזרועם של ישראל ג"כ לא יושיע למו האמנם יצאו באופן אחר והוא שאשלח ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו ואח"כ ישלח אתכם ואל תחשוב שמפני זה יהיו בני ישראל שנואים מהמצרים כי אנכי אתן את חן העם הזה בעיני מצרים באופן שכאשר תלכו משם לא תלכו ריקם כי תשאל כל אשה יהודית משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ובזה יהיה ליש' שכר חלף כל כלי בתיהם הכבדות אשר יעזבו בבתיהם לשכניהם וז"א ונצלתם את מצרים שיהיה לכם התנצלות גדולה לפני כל מי שיגנה פועל זה מפני שכבר עזבתם אצלם כל נכסיכם וגם מפני השעבוד שנשתעבדו בכם ואין התנצלות גדולה מזו וגם על הדבר הזה כתב הר"ן שגזר הב"ה בו כדי שבעבורו ירדפו המצרים אחרי בני ישראל ויהיו נטבעים בים סוף וסבה נכונה היא. האמנם במעמד בין הבתרים כבר נאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואח"כ יצאו ברכוש גדול ולכן אין המלט מהיות הדבר הזה להם חלף עבודתם והנה נזכר כל זה כלו עם שלא היה עדין זמן המעשה לפי שהוצרך ית' להודיעו למשה כדי לגלות את אזניו שלא יירא ולא יפחד מפרעה וממצרים כי לא ישנאו אותם אבל יאהבום ולכן בשעת המעשה נאמר דבר נא באזני העם כי אז הגיעה השעה. והותרו בזה השאלות הי"ו והי"ז והנה אמר ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה והוא הדין לאנשים וכן הוא הדין ששאלה ג"כ אשה מאשה רחוקה מביתה אלא שדבר הכתוב בהווה מאשר מנהג השכנות לעשות ככה והנשים יותר מן האנשים. ובמכילת' אמרו ושאלה אשה משכנתה רבי אלעזר הקפר אומר ד' מצוות היו ביד' של ישראל שאין כל העולם כלו כדאי להם שלא נחשדו על העריות שנאמר ויצא בן אשה ישראלית להודיע שבחן של ישראל שלא היה ביניהם אלא זו בלבד ופרסמה הכתוב ולא נחשדו על לשון הרע שנאמר ושאלה אשה משכנתה כבר היה בידם י"ב חדש ואין אתה מוצא בא' מהם שהלשין על חבירו. ולא שנו את שמם שכשם שייחסן בירידתן ראובן ושמעון כך הוא מיחסן בעלייתן שנאמר ויתילדו על משפחותם. ולא היה בהן זנות שנאמר ששם עלו שבטים שבטי יה. אמר הב"ה שמי מעיד ביש' שלא נטמאו במצרים בזנות. ולא החליפו את לשונם שנאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}