עריכת הדף "אברבנאל/ויקרא/כא"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים עד מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש. ויש לשאול בפרשיות האלה ועניניהם שאלות: 

השאלה הא' למה צותה התורה לכהנים שיטמאו לקצת המתים ולא יטמאו לקצתם והנה טומאת המת שהוא לבא אל האהל אשר הוא יושב בו או לגעת בגופו שוה בין שיהיה מגוף אביו המת או מאיש זר, כי טומאת מת היא מאותו גוף שיצא ממנו הרוח ולכן היה ראוי שהכהן לא יטמא לשום מת או שיטמא לכלם: 

השאלה הב' למה התיר שיטמא לאותם הששה שזכרה תורה ולא לשאר הקרובים כמו אחי האב או האם או לאבי אביו או לאבי אמו שהיה ראוי שיהיה דינם כאמו וכאביו ומהאחיות למה התיר שיטמא לאחותו הבתולה ולא לאחותו הנשואה האם אין הנשואה אחותו כבתולה והנה באיסור העריות שתיהן שוות הבתולה והנשואה. ואם היה מותר ליטמא על האח למה כשמת נדב ואביהוא אסר משה על אהרן ועל בניו מהתעסק בקבורתם וצוה אל מישאל ואלצפן שיקברום: 

השאלה הג' באמרו לא יקרחו קרחה בראשם וגו' כי למה הוצרך לצוות על זה כיון שלמעלה בקרוב צוה לא תקיפו פאת ראשיכם ולא תשחית פאת זקנך ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם ואם זה כלו נאסר לכל איש ישראל כ"ש וכ"ש שיאסר לכהני השם ולמה הוצרך להזהירם עליו עתה: 

השאלה הד' באמרו קדושים יהיו לאלהיהם וגו' כי את אישי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש שמורה שהם מעצמם יתקדשו בקרבנותיהם וחזר לומר בסמוך וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך שמורה שישראל יקדשו בזה את הכהנים לא שהם מעצמם יקדשו בקרבנותיהם: 

השאלה הה' באמרו ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף כי מה ענין זאת המצוה בזה המקום ולמה לא נתן משפט גם כן בבן איש הכהן כשהיה רע ובליעל ויכבד ענשו מפני שאת אביו הוא מחלל כי היה ראוי שיהיה העונש שוה בבן או בבת לענין הכהן: 

השאלה הו' באמרו איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב וגו' והיא שתמצא האזהרה הזאת נשנית כאן ד' פעמים. הא' איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב. הב' כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור וגו'. הג' כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אישי ה'. הד' אמרו עוד מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב וגו': 

השאלה הז' למה תלה הכתוב איסור עבודת בעל מום כשיהיה מזרע אהרן כמו שאמר דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום ואמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב כי הנה האיסור הוא מפני היותו בעל מום ומה ענין היותו מזרע אהרן האם בהיות הכהן מזרע אחר יהיה מותר לעבוד עבודה בהיותו בעל מום: 

השאלה הח' בפרשת דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל כי מה צורך להזהיר את הכהנים בהיותם טמאים שלא יכנסו למקדש ולא יאכלו בקדשים כי הנה זה כבר נצטוו בו ישראל כלם רוצה לומר מטומאת המקדש וקדשיו וכ"ש שהיה הדבר אסור בכהני השם אף כי הכהנים מכלל ישראל היו ומי יוציא אותם מטומאה וטהרה שיצטרכו אזהרה מחודשת על שמירתה: 

השאלה הט' במה שצוה גם כן בכהנים שנבלה וטריפה לא יאכלו לטמאה בה כי הנה כבר אמר למעלה בסדר אחרי מות וכל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה באזרח ובגר וגו' ואם כבר נאסר זה לכל ישראל שהכהנים מכללם למה הוצרך הכתוב לצוותו עתה אליהם פעם אחרת בפרט: 

השאלה הי' באמרו ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש, כי הנה בסדר ויקרא בא הפרשה. נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו איל תמים וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו ונתן אותו לכהן. ואם כבר נזכרה המצוה הזאת לישראל בכלל היתה אזהרתה כאן לכהנים בפרט ללא צורך אף כי לא זכר כאן איל האשם: 

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם: 

ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן עד והכהן הגדול מאחיו. כבר ביארתי בהקדמת ספר השלישי הזה שזה הספר בתורת האלהים היה בקדושת עמו ולכן הקדים קדושת העם הקרבנות למיניהם אחר כך הקדישם והבדילם מטומאת המאכלים ומטומאת נגעים וזבים וזבות. ואח"כ באזהרת טומאת מקדש וקדשיו. ואח"כ הקדישם בנשים ואיסורי העריות ובמצות האמורות למעלה ואח"כ יקדש את הכהנים ויקדש את הארץ בשמיטות ויובלות ומקדש בערכים ומעשרות וקדוש בתים בגמר הספר מדרך הזה החל בקדושים תהיו והשלים באמרו והייתם לי קדושים וזה לך קשור הפרשיות כלם. כן כאשר צוה למשה שיאמר לישראל הדברים שבהם יתקדשו ויהיו קדושים כדי שתהיה השכינה האלהית שרויה ביניהם צוה עתה למשה גם כן שכן יזהיר לכהנים משרתי ה' במצות מיוחדות אליהם יתר על שאר העם וזה שאמר אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם. וחכמינו זכרונם לברכה דרשו בטעם ההכפל הזה אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. וכפי הפשט יראה שאמור אל הכהנים ענינו שיקבץ אותם וידבר אליהם יחד. ומה שהוסיף לומר ואמרת אליהם הוא על המצות אשר יצוה אותם וענין הפסוק הזה שידבר לכהנים בהיותם בני אהרן זרע ברך ה' שישמרו עצמם מטומאת המת. ואפשר לפרש גם כן שיאמר אמור אל הכהנים מאמר כולל לכהנים ההדיוטים ולכהן הגדול כי לכלם יצוה כמו שיזכור אבל ביאר בתחלה מה שיאמר לכהנים ההדיוטים ועל זה אמר ואמרת אליהם שהם האזהרות המיוחדות לכהנים ההדיוטים. ואח"ז יזכור פרשת והכהן הגדול מאחיו שהם במצות המיוחדות לכהן הגדול. והיותר נכון בעיני בכפל אמור ואמרת הוא שמפני שהיה האדם בהפרד ממנו שארו הקרוב אליו חם לבו בקרבו לא יוכל להפרד ממנו מאהבתו אותו בעבור זה יזהיר את בני אהרן הכהנים אזהרה אחר אזהרה פעמים רבות שלנפש לא יטמא אחד מהם בעמיו. ופירשו המפרשים לנפש לא יטמא לאדם מת איזה שיהיה. ויקשה למה דבר בלשון נפש ודרך הלשון היה לומר למת לא יטמא או לאדם לא יטמא כמו שאמר אדם כי ימות באהל איש כי יגע בעצם אדם או בקבר לא בלשון נפש ולכן אחשוב שכלל במאמר הזה ג' כוונות. הכוונה הראשונה היא כי מפני שביום השמיני בחנוכת המזבח כשמתו נדב ואביהוא משה אסר לאהרן ולבניו מהתעסק בקבורתם. וצוה אותם ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו כי שמן משחת ה' עליכם. וצוה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן שאו את אחיכם וגו' חשב יתברך שמא ילמדו מזה לדורות שהכהן הדיוט לא יטמא על מת אפילו שיהיה אביו ואמו או אחיו. מפני זה הוצרך לבאר להם לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו כי גם לאחים יטמא, ואם נאסר זה לאהרן ולבניו במיתת נדב ואביהוא היה מפני שמתו בשעת העבודה ושאין ראוי שיעזבו אותה, גם שאז היו בני אהרן משוחים בשמן. ומפני מעלה היה ראוי שבאותו יום ראשון לא יטמאו וכמ"ש ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו כי שמן משחת ה' עליכם. אבל לדורות היה ראוי שיטמאו הכהנים ההדיוטים לקרוביהם כמו שיזכור. ואמר לנפש להגיד שאין הבדל בהיות המת מלך ישראל נפש יקרה חכם חרשים ובין שיהיה הדיוט יחד כסיל ובער. הנה בצאת נפשו אין ראוי שיטמא לו ולא יחוש אל מעלת נפשו בכבוד או בחכמה שהיה לו בחיים כי אחרי הפרד הנפש לא יטמא בנגוע בו. והכוונה השנית היא שהודיע יתברך לכהנים שמפני היות נפשם קדושה ודבקה באלהים ראוי שינהגו עצמם בשמירה מעליא יותר מכל שאר בני ישראל אף על פי שכלם קדושים כמו שנפשות הכהנים מנפשותיהם. ולכך צוה לומר להם לנפש לא יטמא בעמיו רוצה לומר שמפאת נפשם שלמותה וקדושתה אין ראוי שיטמא אחד מהם בעמיו כי שאר העם יוכלו לעשותו אבל משרתי המקדש והכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו מזה לנפש בעבור קדושת נפשם ושלמותה והיא ע"ד ונשמרתם מאד לנפשותיכם שהוא בעבור נפשותיכם. והכוונה השנית הוא שתכלית האדם וסוף שלמותו הוא שלעת קצו יפרדו שני חלקיו זה מזה הפרד גמורה כל אחד לעצמו מבלי השאיר לאחד מהם שום שארית אצל חברו וזו היא המת הנבחרת והקדושה שתתפרד הנפש מן הגוף מבלי שתתערב עם תכונות החומר ופחיתיותיו להתעצם בהם. אלא שיהיו נפרדים החלקים ההם בעת המות הפרד גמור וכמ"ש ראש החכמים (קהלת י"ב ז') וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (שבת דף קנ"ב) וחכמינו זכרונם לברכה אמרו תנה לו כמו שנתנה לך רוצה לומר מבלי ערוב תכונות גשמיות. וההפרדה היא קשה מאד להמצא אצל האנשים לפי שעל הרוב יש לנפשם נטיה גדולה אל חמרם בסבת ההרגל שהורגלו יחדיו הנפש והגוף כל ימיהם, ולכן בעת המות ישארו בגוף ענינים רעים ונפסדים, מחברת הנפש עולים ויורדים בו והם רוחות הטומאה אשר אמרו אצל המתים, ומפני זה ארז"ל (ברכות דף ל"ו) שנפש הרשע קשה להפרד מן הגוף כגבבא דעמרא דשדיא אחיזרי. ולפי שכלל האנשים אחד המרבה ואחד הממעיט יקרה להם זה גזרה התורה טומאה חמורה על כל הטומאות טומאת אדם מת כי באמת הטומאה ההיא בפגרים לא נמשכה כי אם מפאת הנפש הזאת לפי שלא נתקיים וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. אבל נשארו בהם ענינים מזיקים ומטמאין עד שלזאת הסבה היתה הנשמה עולה ויורדת י"ב חדש עד כלותם. ולכך ארז"ל עצמות אדם מטמאין ועצמות חמור אינם מטמאין, לפי שאין הטומאה אלא כפי ערוב הנפש בגוף. אמנם כבר נמצאו על המעט ובדרך הזרות אנשי מופת שלא היתה לנפשם עם חמרם אותו קשור וערוב. אבל היה חמרם נמשך אחר השכל בכל מעשיהם ובשעת מיתתם לא תגבר יד חמרם להמשיך הנפש אחריו ותהיה אז הנשמה טהורה בצאתה מן הגוף עולה למקום מושבה בלי שום עכוב וזה לא ימצא באיש מן האנשים אלא בפליאה עצומה ואז באמת הגוף אין לו שום טומאה כי שב העפר אל הארץ כשהיה ועפר בעלמא אינו מקבל טומאה וזה ענין מה שאמרו בפרק הנושא יום שמת ר' בטלה כהונה כי לפי שהיה רבינו הקדוש אלהי בנפשו ומעשיו לכן יצא מכלל ילודי אשה בענינים האלה ואמר ר' חייא שבאדם כמותו בטלה טומאת מת וטהרת כהונה לפי שלא היה בגופו טומאה כלל מצד התאחז בו הנפש או חלק מחלקיה עד שמפני זה יוכלו כהני ה' להתעסק בקבורתו ואינם מטמאין וכמו שיתבאר הענין הזה יותר בקבורת מרע"ה. הנה כדי לבאר המדע הזה אמרה תורה לנפש לא יטמא בעמיו בעבור ערוב הנפש בגוף המת שהיה עקר טומאה ולכן לא יטמא שום כהן בעמיו כלומר באיזה שיהיה מבני עמיו וענין המצוה הזאת הוא לפי שהיתה קבורת המתים מצוה רבה וכמ"ש ז"ל והלכת בדרכיו מהו קובר מתים אף אתה קבור מתים הוצרך להזהירם שמפני הטומאה שיש באדם המת אין ראוי להם שיתטמאו לבא באהל המת או לגעת בגופו בהיותם עושים קבורתו. וזהו לנפש לא יטמא בעמיו כלומר כיון שהמת בתוך עמיו ויש לו קוברים לא יתטמאו בו כהני ה' ומשרתי מקדשו כי רוחות הטומאה נמצאים במתים מהסבה אשר דברתי גם שהשלמים אין ראוי שיחישו בדברים שהם חמריים ואין בהם כלל מהשלמות הצוריי כמו שהוא פגר אדם המת. אמנם מי שאין לו קוברים ואינו בעמיו היה הכהן מחוייב בקבורתו כי בצלם אלהים עשה את האדם ואין כבודו יתברך שיהיה האדם בצלמו כדומן על פני האדמה. אבל בהיותו בעמיו אינו מוטל על הכהן לקברו. ואמר כי אם לשארו הקרוב אליו רוצה לומר אך לשאר בשרו שהוא הקרוב אליו ונשען עליו שהוא אם לא יתעסק בקבורתו לא יבואו אנשים מחוץ לקברו ובכלל שארו אשתו שנאמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד. וכן לאמו ולאביו והקדים האם לאב לפי שהיא תדיר בבית אמו ולאביו אח"כ אף על פי שאינו כל כך תדיר אצלו ולבנו ולבתו ולאחיו כי אלה הם כלם בביתו ואצלו וכן לאחותו הבתולה שאין לה על מי שתשען ולכן היתה קרובה אליו ואמר אשר לא היתה לאיש לפי שאם היתה לאיש בעלה יתעסק בקבורתה ואם היתה אלמנה על הרוב קרובי בעלה ישתדלו לקברה רק אחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש ואפילו בקדושין לה יטמא ר"ל לאחותו אשר כזאת יטמא ולא לאחרת ומזה תבין שלא התיר לכהן להטמא אלא לקרוביו הנשענים עליו מבלי אמצעי כאלו תאמר לאשתו ולאביו ולאמו ולא לאביהם ולא לאמותיהם של אלו כי כבר יהיו להם קרובים אחרים שישענו עליהם לקברם, וכן יטמא לבנו ולבתו ולא לבני הבנים והבנות כי כבר יש להם קרובים אחרים, וכן לאחים ולאחיות לפי שאין להם משען אחר, אמנם לאדם זר אף על פי שיהיה שר וגדול בישראל לא יטמא הכהן בקבורתו וז"ש לא יטמא בעל בעמיו להחלו רוצה לומר לא יטמא הכהן אפילו על הנשיא בעמיו שהכל חייבים לכבודו להחלו כלומר להיות הכהן מחולל בזה כי הכהן מחלל קדושתו בהיותו טמא שלא לצורך לפי שלא יוכל לעבוד את עבודת הקדש בהיותו טמא אבל יהיה תמיד טהור וקדוש לאלהיו, ואפשר לפרש בעל בעמיו על הכהן עצמו שלא יטמא הכהן שהוא בעל שר ואדון בקרב עמיו לפי שבטומאתו הוא מחלל את עצמו. הנה התבאר טעם המצוה הזאת כי מפני שהטמא למת אסור ליכנס למקדש ולעבוד עבודה, והיה הכהן משרת אלהיו עובד עבודתו. לכן לא היה ראוי שיטמא לשום מת כי אם לקרובים אליו שהם בערך המת שאין לו קוברים כי חששה תורה למה שיטה אליו טבע האדם במולידיו ואחיו וילדיו ובאשתו. והותרו במה שפירשתי בזה שתי השאלות הראשונה והשני', ואחר שזכר קבורת המתים והזהיר עליה לכהני ה' הזהירם אחר זה שלא יעשו על מתיהם כדרכי הכנעניים שיעשו על המתים והוא שלא יקרחו קרחה בראשם רוצה לומר לתלוש את השער מעקרו בראשם רוצה לומר בכל מקום וכל שכן בין העינים ונכלל בזה שלא להקיף פאת הראש בתער ופאת זקנם לא יגלחו ילמעלה נאמר לא תשחית את פאת זקנך אחז"ל (מכות דף נ"א) ואיזו היא תגלחת של השחתה הוי אומר בתער ולא במספרים. וכן הדין בהשחתת פאת הראש ולפי שהיה דרך הכנעניים להתגלח על המתים ולמרט כל שער הראש והזקן וגם לעשות שריטות וחבורות בבשרם ובפניהם לכך אמר שהכהנים שהם עם קדוש לה' לא יעשו כן על המתים שלא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת. והנה המעשים האלו כלם אסורים לכל ישראל. האמנם הוצרכה התורה להזהיר עליהם כאן ביחוד לכהנים לשתי סבות. האחת לפי שיחם לבבם בקרבם במות קרוביהם ולא יוכלו להתעסק בקבורתם ולהטמא להם ולכן יבכו למת וינודו לו ואולי יקרחו עליו בחשבם שאין התנודדות על המתים שאין בו טומאה מוזהרת על התורה בקבורתם לכן באה האזהרה הזאת בזה המקום להגיד שאף שיטמא לאותם הקרובים לא יתגודד ולא ישים קרחה בין עיניהם למת. והסבה השנית היא לפי שהקרחה והשחתת הזקן נאסרה לכל איש ישראל לפי שהיה זה מנהג עובדי עכו"ם הקדומים ולמעלה נאסר בנטיעת האילנות להיותו מיוחס אליהם כמו שבארתי שם. ולפי שלא יחשבו כהני ה' שהמה בהיותם עובדים במקדשו מרוחקים מעכו"ם ודרכיה לא היה בהם החשש הזה לכך הוזהר להזהירם שגם הם בכל זמן יהיו נזהרים בזה. ולכך נתן עליו הסבה באמרו קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו את שם אלהיהם כי בהיותם באופן כך קרוחי שער ונשחתים זקנם בהיותם משרתי עליון חלול הוא לאלהים העובדים על שלחנו כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק. אמנם להזהרת המתים אמר כי את אישי ה' שהוא הנקרא לחם אלהיהם הם מקריבים כלומר והטמא לא יוכל להקריב ומפני זה ראוי שלנפש לא יטמא בעמיו, והותרה בזה השאלה הג'. וכן הזהיר את הכהנים שאשה זונה והיא הקדשה המופקרת וחללה המחללת את כבודה או שהיא בת חלל או אשת מחולל או שחללה כהן פסול וכן אשה גרושה מאישה כי מצא בה ערות דבר אחת מאלה לא יקח רוצה לומר שלא ישא אותה ולא יזווגנה בשם לקוחי' ולכך אמר לא יקח ולא אמר לא ישכב, ואמרו כי קדוש הוא לאלהיו חוזר לכהן שהוא קדוש לאלהיו יותר משאר העם ואין אשה מאלה הגונה לו בהיותו משרת אל עליון וקדוש לפניו. ואפשר לפרש כי קדוש הוא לאלהיו שחוזר לבעל שזכר, ואשה גרושה מאישה לפי שבלי ספק אותו האיש שגרשה קדוש הוא לאלהיו ולא גרשה מפני פחיתותו ורוע לבו אלא כי מצא בה ערות דבר. והעידה עליו התורה שבדין עשה מה שעשה לגרשה. ויצא מזה שיכול הכהן לישא אלמנה. והנה אמר אח"ז וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך. אם לצוות את ישראל שינהגו בכהן כבוד כיון שהוא מקריב את לחם אלהיו והוא במקום כל ישראל כיון שהוא שלוחם, ואם לצוות את ישראל שאם הכהן יתחזק ליטמא למתים או לעשות אחד משאר הדברים שאסרה התורה בהם כמו שנזכר שימחו בידו ויכריחוהו לקיים המצוה, וי"מ וקדשתו שהוא צווי למשה שילמדום קדושה. ואמר קדוש יהיה לך רוצה לומר ובסבתך יהיה קדוש אני ה' מקדשכם וכן חפצתי בקדושה ובקדושים ולא בדבר טמא ומגונה. והותרה בזה השאלה הד'. ולפי שהזהיר את הכהנים בענין הנשים אשר ישאו הזהירם עוד שבת איש כהן ובא בקבלה שבאשת איש הכתוב מדבר כי תחל לזנות תחת אישה שאביה לא יחמול ולא יכסה עליה ולא אמר מה לי ולצער הזה והדבר מוטל על בעלה לא יעשה כן כי את אביה היא מחללת שיאמרו ארור מי שילדה ארור מי שגדלה וכיון שאת אביה בהיותו כהן לאל עליון היא מחללת ראוי שיגדל ענשה ולכן באש תשרף כי אחרי שנתחממה יותר מדאי וזנתה בחומה תשרף ותתחמם יותר. האמנם זכר זה בבת איש כהן ולא בבן לפי שנמשך למה שזכר אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה וגו' ולהיות הנשים מפרכסות זו את זו ולומדות זו מזו ממעשיהן הזהיר שלא יקח הכהן אשה זונה וחללה וגרושה שאם יעשה כן הבת אשר תצא מהם תהיה כיוצא בהן כאמה בתה ותחל לזנות רוצה לומר תתחלל להיות זונה וחללה ותבא להשרף וכדי בזיון וקצף לכהן והותרה השאלה הה': 

== י ==

והכהן הגדול מאחיו וגו' עד דבר אל בני ישראל איש מזרעך. אחרי שנתן המשפטים בכהנים הדיוטים נתן המשפט בכהן גדול והנה בהיותו כהן היה מחוייב בכל המצות שזכר למעלה בכהנים אלא שהוסיף עליהם מפני קדושתו חמש אזהרות אחרות, האחת שלא יגדל שער ראשו כאבל. והשנית שלא יקרע את בגדיו על מת ועל שתי אלה אמר והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו רוצה לומר מפני שנמצאו בו שתי מעלות יתירות על שאר הכהנים האחת שנמשח בשמן המשחה כאשר נתמנה כהן גדול וזהו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. והמעלה השנית הוא אמרו ומלא את ידו ללבוש את הבגדים שהם שמונת הבגדים שמשרת בהם כהן גדול. הנה מפני זה ראוי לו שישמור שתי שמירות כנגד שתי המעלות האלה כי כיון שיוצק על ראשו שמן המשחה את ראשו לא יפרע כמו האבלים כי יהיה בזה מחלל את שמן הקדש אשר על ראשו. וכן אמר לאהרן ולבניו ראשיכם אל תפרעו. ומפני שמלא את ידו ללבוש את הבגדים שהם בגדי קדש ראוי שבגדיו לא יפרום רוצה לומר שלא יקרעם כי בגדי קדש הם. והאזהרה הג' היא בענין קבורת המתים שלא יהיה כהן גדול כשאר הכהנים כי הוא להיותו כהן גדול לא יטמא לשום מת לא לאמו ולא לאביו אע"פ שהוא חייב בכבודם ולכן לא זכר בן ובת אח ואחות. אלא האב והאם שצותה תורה על מוראם וכבודם באופן שמן המקדש לא יצא ולא יהיה טרוד בדבר אחר אלא בעבודת אלהיו. ולא יחלל את מקדש אלהיו בהיותו מתעסק באבלו. ואמר אני ה' רוצה לומר ואין לחוש על המתים במקום שיש כבודי כי אני חי וקיים ובי תשועת עולמים ולא במתים שכבר מתו. והאזהרה הד' שחדש כאן בכהן גדול היא שלא די שלא ישא אשה זונה וחללה וגרושה אבל גם אלמנה לא יקח אלא בתולה מעמיו והיה זה לפי שהבתולה אינה יודעת איש ולכך נסתפקה ברוב או במעט מהמשגל והעונות וינהיגנ' כפי רצונו מה שלא יוכל לעשות באשה אלמנה שאולי בעלה הראשון הרגילה באופן אחר. ובא בקבלה אלמנה וגרושה אפילו מן האירוסין. ואלמנה היא מלה מורכבת שאין לה מנה כלומר שנעדרה מנתה. ואמר כי אם בתולה מעמיו להגיד שלא יקח אשה מעם נכרי אפילו בתולה שנתגיירה היא אסורה לכהן וזו היא האזהרה הה', ונתן הטעם בזה באמרו ולא יחלל זרעו בעמיו רוצה לומר הבנים דומין לאם ולמקבת בור נוקבו ממנו. ויהיו הבנים אשר יוליד מאלו הנשים הבלתי הגונות לו רעים וחטאים לה' מאד, ואמר כי אני ה' מקדשו הוא מחלל כבודו וקדושתו ומפני שהיו המצות האלה כלן מיוסדות על כבוד האל יתברך כי כבוד האדון נכר בכבוד המשרתים אותו לכן אמר על אלה המצות אני ה' רוצה לומר אל תזלזלו בכבודי כי אני ה' סבות הסבות וממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ואין ראוי שמשרתי יקלו בכבודי: 

== טז ==

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן עד דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. בעבור שהיו המצות האלה שצוה השם לכהנים כלן אזהרות על כבוד הש"י ושלא יעשה דבר שיהיה חלול בכבודו לכן אחרי שהזהירם בעניני המתים. וקבורתם הספדם ועניניהם וכן בעניני הנשים אשר יקחו להם הזהירם עוד שלא יקרב אל המזבח לשרת איש בלתי הגון וכן דבר בלתי הגון לא יקרב שמה ועל זה באו ג' פרשיות סמוכות זו לזו, הא' כהן בעל מום שלא יעבוד. הב' בכהן טמא שלא יאכל בקדשים ומי יאכל מהם מבני ביתו של כהן. הג' שלא יתקרב על המזבח קרבן שיהיה בו מום. ועתה יבאר הפרשה הראשונה מהכהן שיהיה בו מום שלא יעבוד על המזבח אם שנולד במומו ואם שנעשה אחר כך ונתחדש בו מחמת חולי מום קבוע או מום עובר וכ"ש אם המום בפניו. והנה צוה השם את משה שיאמר לאהרן איש מזרעך לדורותם וכן אמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן לא ללמד שאם לא יהיה מזרע אהרן יוכל לשרת בהיותו בעל מום. אבל אמר זה לפי שאהרן וזרעו נתיחדו לעבודת בית המקדש ובם בחר השם לשרתו והזר הקרב יומת. ולפי שלא יחשבו הכהנים שלהיותם מזרע אהרן היו כלם כשרים לעבודה ושהמומים שנתחדשו בהם בטבע או במקרה לא יפסלו אותם בעבודתם כיון שהם מזרעו של אהרן שנתיחדו לעבודה לכן אמר יתברך למשה שיבאר ויפרש לאהרן כי בו ובזרעו בחר לעבדו ולשרתו אך בתנאים שלא יהיה העובד בעל מום כי הבעל מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו כי הוא חלול כבוד השכינה יען כי כל הרואים את הכהן בעבודתו והוא בעל מום יתפעלו בדמיונם ויתעבו העבודה ההיא וזהו גנאי מפורסם אפילו לבשר ודם כל שכן להש"י וכמו תאמר הקריבהו נא לפחתך. והנה חזר לומר שנית כי כל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב ע"ד אביו ואמו קלל הנכפל ואפשר לפרש שאמר כי כל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב להביא משל למלך שכל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב רוצה לומר לשרת לפני מלך שר ואדון כל שכן לפני מלך מלכי המלכים. ולזה נכפלה זאת האזהרה, והנה זכר ראשונה המום הנראה ונגלה באמרו איש עור כלומר שלא יהיה נראה בעינו. וזכר אחריו או תבלול בעינו שהוא מום כפי הנראה. אבל אינו נעדר הראות וכן זכר פסח וחזר לומר שבר רגל לפי שהפסח הוא שנולד כן והשבר רגל הוא חולי. ואמנם חרום הוא חסר אבר כאלו תאמר אצבע וכדומה לו וזה אם בלידה ואם בחולי ואף שהוא מכוסה. ושרוע הוא הפכו שהוא מיותר אבר או בשר והוא נפוח מתולדתו או מחליו וגבן הוא הגבוה יותר מן הראוי. והדק הוא הנמוך ביותר כך פירשו הראב"ע. ולדעת רש"י גבן שנתחברו שני ריסי עיניו או דק דוק שבעין, ואפשר לפרש גבן חטוטרת מגבו כגמל מלשון הרים גבנונים או גבינה ודק הפכו שחזהו דק והוא חולי רע, תבלול דבר זר בעינו מלשון תבל עשו והוא מדמות שבלול. וגרב הוא מוכה שחין רע. וילפת הוא רעש האברים מלשון ויחרד האיש וילפת. ומרוח אשך שאשכיו נפוחים כנוד מלא רוח. וכלל הדברים באמרו כל איש אשר יהיה בו מום מזרע אהרן רוצה לומר אע"פ שהוא זרע אהרן שבחר השם לעבודתו כיון שהוא בעל מום לא יגש להקריב את אשי ה' כי כיון שמום בו ראוי הוא שאת לחם אלהיו שהם הקרבנות לא יגש להקריב מפני כבוד המזבח והעבודה והותרו כפי מה שפירשתי בזה השאלות הו' והז'. וכאשר אסר הכתוב לבעל מום ההקרבה במזבח אמר הן אמת שמקדשי הקדשים ר"ל החמורים כאשם וכחטאת וכמנחה ומן הקדשים שהם קדשים קלים כתרומה וכשלמים יאכל הכהן הנזכר אף על פי שיהיה בעל מום כיון שהוא מזרע אהרן. אך אל הפרוכת לא יבא שאם הוא כהן גדול ונתחדש בו מום מהמומים שזכר לא יגש ולא יבא אל הפרוכת להכנס לפני לפנים ביום המקודש וגם אל המזבח החיצון לא יגש להקרבת קרבנות וכל שכן אם הוא כהן הדיוט שלא יגש כי מום בו רוצה לומר בעוד שהמום בו ובזה האופן לא יחלל הכהן את מקדש ה' שצריך שיהיה נכבד בעיני העם שהכהן המשרת ראוי שיהיה יפה בגופו ובמדותיו וכן ארז"ל שצריך שיהיה זקן ופרקו נאה שפל ברך ומרוצה לעם, ואמר כי אני ה' מקדשם רוצה לומר לכהנים המשרתים להיותם שלמים בכל ענין יותר מכל עדת ישראל. ויתכן שהמומים הנזכרים כאן הם כסוגים ותחתיהם יכנסו מינים רבים. כי הנה העור כולל כל החלאים המתילדים בעין כגון הרחבת הנקב בבת העין וצורתו וחולשת הראות וכיוצא בם. ופסח כולל כל מי שצולע ונשמט הירך ומקצה רגלים ומועדי רגל. וחרום כולל כל חתוך בשר או עצם או אבר ומי שמדבר בחוטמו. והשרוע כולל כל תוספת בשר ואנדרוגינוס והוא הדין שנשברו צלעותיו או עצמותיו. וגבן כולל תחתיו מי שדקדקו עולה למעלה כמו ביצה או מי שראשו יוצא אחריו כנגד ערפו. ודק כולל הנמוך ואשר נמנעו הגידים באחד מאבריו ונדלדל הפנים וגדול הבשר בקצה העין וחסרונו. וגרב כולל כל מיני שחין. וילפת כל עוות הגוף ומעיכ' הפה והכפיה והרעד והשטות וגלגול הראש ועקום החוטם הנוטה לצד אחד, ומרוח אשך כל מה שירע בכיס הבצים והסרוס והחצץ ומי יוכל לקבץ כל זכרון כל המקרים בגוף ההווים וכלם נכללו תחת כל איש אשר בו מום, וחז"ל מנו אותם והעלום לתשעים מומים וגם פירשו המלות בדרך אחרת ומה שפירשתי בם הוא היותר נכון כפי הפשט. ומזה תדע למה לא הזכיר האלם והחרש או נכפה ומי שיש לו רעד ושאר החלאים. וספר הכתוב שדבר משה כל מה שזכר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל רוצה לומר לאהרן פרשת והכהן הגדול מאחיו המתיחסת אליו. ואל בניו שאר הפרשיות שנאמרו באזהרתם. ואל כל בני ישראל כדי שיכריחו את הכהנים בקדושתם. ואם ישאו נשים פסולות אליהם ימחו בידם וכן בשאר הדברים שיכריחום לשמור קדושתם. 

{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}