עריכת הדף "אברבנאל/במדבר/כט"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

ובחדש השביעי וגומר עד ובחמשה עשר יום לחדש השביעי. אחרי שזכר קרבן חג המצות וחג השבועות צוה על יום תרועה וי"ה שהם בחדש השביעי. ואמר בו יום תרועה. ובפסיקתא דרשו כתוב יום תרועה לכם וכתוב אחר אומר זכרון תרועה יהיה לכם. היאך יתקיימו שני הכתובים הללו בזמן שהוא בא בחול יום תרועה יהיה לכם ובזמן שהוא בא בשבת זכרון תרועה. וע"ד הפשט יום תרועה הוא כמו זכרון תרועה צוה שיזכרו ענינם וכמו שאמרו מלכיות זכרונות ושופרות וזה יהיה באמצעות התרועה וכן זכר הכתוב שיהיה היום תרועה שהוא אסור במלאכה זולת אוכל נפש והוא אמרו כל מלאכת עבודה לא תעשו ושיקריבו על עולת התמיד פר אחד כבשים בני שנה שבעה ומנחתם ונסכיהם ושעיר החטאת לכפר על טומאת המקדש כמשפט. ולפי שהיה יום תרועה ראש החדש השביעי והיה בו גם כן מוסף ר"ח אמר שהיה המוסף ההוא מלבד עולת החדש. וכן זכר שבעשרה לחדש השביעי ההוא יענו את נפשותיה' והוא יום הכפורים שכבר צוה עליו בסדר אחרי מות ובאמור אל הכהנים וצוה שיקריבו ביום ההוא קרבן שוה למה שיקריבו ליום תרועה פר אחד איל אחד ז' כבשים ומנחתם ונסכיהם כמשפט כשעיר החטאת. ולפי שביום הכפורים היה שעיר החטאת אחר שנקרא חטאת הכפורים אמר בזה מלבד חטאת הכפורים. והנה צוה בקרבנות ההם בשני המועדים הקדושים האלה יום תרועה וי"ה לרמזים נכונים והם גם כן כפי שני הדרכים אשר זכרתי בשאר המועדים: 

הדרך הא' שלהיות יום תרועה ר"ה ויום הדין לכל היצורים כמו שיורו עליה מצבי הגרמים השמימיים בעת חדוש הלבנה בחדש השביעי ההוא כמו שביארתי בסדר אמור אל הכהנים היתה הכונה בתרועה ההיא להעיר לבבות בני אדם בתשובה כדי שיהיה ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו בשנה ההיא מהרעות שיורו עליהם המערכות השמימייות כמו שביארתי שמה שביום הכפורים נחתם לתשועה חיים והצלה ולכן כדי לרמוז לזה היו מליצים וזוכרים זכות אבותיהם והיה הפר זכר לאברהם ולכך היה פר אחד כי אחד היה אברהם והיה האיל זכר ליצחק שנעקד במקומו ושבעת הכבשים זכר ליעקב ובניו כי הנה בני לאה עם דינה היו שבעה ובני רחל כשנמנה יוסף לשנים עם בני האמהות היו גם כן שבעה ולכן היו שבעת הכבשים רמז להם כדי שזכותם יגן על בניה' וזרעם בימים ההמה וזהו הדרך התורני. ואמנם הדרך המדעי עיוני הוא שרמז הקב"ה בקרבנות אלו הימים שכל הגשמים העליונים עם היות הוראותיהם כוללות לכל בני עולם הנה הם לא ימשל בישראל בהוראותיהם בהיותם מזיקות כי ההשגחה העליונה תגין עליהם תפלטם ותושיעם ולזה צוה שיקריבו פר אחד שהוא רומז במקום הזה לגלגל העליון המקיף לכל. ואיל אחד רומז לגלגל השמיני גלגל המזלות ושבעה כבשים כנגד גלגלי שבעה כוכבי לכת והיו כלם נקרבות על מזבח השם לרמוז שהש"י בהשגחתו יבטלם וימשול עליהם כחפצו כי גדול מעל שמים חסדו. ומפני הרמזים האלו היו ביום התרועה וי"ה פר אחד ולא שני פרים כשאר המועדים איל אחד ולא שנים ז' כבשים ולא י"ד והתבאר ההדמות שיש בין המועדים האלה שבעבורו הושוו בקרבנותיהם. ועוד אזכור בשמיני חג עצרת. והותרו בזה השאלות הו' והז' והח': 

== יב ==

ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. עד ביום השמיני עצרת. עתה יצוה על מוספי יום חג הסכות ולפי שימי החג הזה הם שבעה ולא היו כלם שוים בקרבנותיהם כמו שבעת ימי חג המצות הוצרך לצוות על כל יום ויום מהם בפני עצמו. והנה לא זכר כאן דבר מענין החג לא מהסוכה ולא מהלולב לפי שכבר נזכר בסדר אמור אל הכהנים אבל זכר בלבד הקרבנות שיקריבו בהם ויהיו מוספים על התמידין והנה הקרבנות כלם היו מפרים ואלים וכבשים אך האילים היו שוים בכל הימים שנים בכל יום בשוה וכן הכבשים היו שוים י"ד בכל יום בשוה ובפרים היה החלוף שביום הראשון מהחג צוה שיקריבו י"ג פרים וביום הב' י"ב וביום הג' י"א וביום הד' י' וביום הה' ט' וביום הו' ח' וביום הז' ז' שהם כלם שבעים פרים באותם ז' ימי החג. ומה שנראה לי ברמזי הקרבנות האלה הוא גם כן בדרך תורני ובדרך עיוני כמו שזכרתי בשאר קרבנות המועדים: 

הדרך הראשון התורני אפשר לדרשו כפי חז"ל שאמרו שהשבעים פרים היו רמז לשבעים אומות ובזה יש להם ז"ל שתי דעות האחד שהיו ישראל מקריבים אותם כדי שיתקיימו בעולם אותם האומות. והדעת השני הוא כדי כו'. תוכן הענין הזה הוא שיש לשבעים האומות שבעים שרים למעלה מליצים בעדם ומשפיעים בהם כמו שאמר בדניאל שר מלכות יון שר מלכות פרס ושאין מכללם עם ישר' כי הם גוי אחד בארץ ואין להם שר ולא מזל מיוחד בשמים כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו ולזה היה הרמז כלו להודיע שהיו למעלה שרי שבעים האומות וכנגדם יקריבו ע' פרים לשבעת ימי החג וביום השמיני יקריבו השמיני יקריבו פר אחד איל אחד לרמוז אל המנהיג האחד המיוחד ית'. וכדומה לזה אמרו בפרק רבי אלעזר שבעת הפלגה אמר הקדוש ברוך הוא לשבעים שרים בואו ונפילה גורלות על שבעים אומות ושבעים ארצות ונפל גורלו של הקב"ה על ארץ ישר' ועל ישר'. וכל זה ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם. ומאשר חז"ל לא נתנו טעם אלא בפרים בלבד. בכבשים שהיו אז מקריבים נראה להשלים הטעם על פי דרכם והוא שהודיע ית' לישראל ברמז הקרבנות האלה שיש בעולם שבעים אומות שלהם שבעים שרים עליונים. והוא הנרמז בפרי החג וכבר תאר המשורר את האומות בשם פרים על חזקם שנאמר כתרוני פרים רבים. והנה מכללם יש שתי אומות יותר חזקות ובעלות היכולת משאר האומות ונאמר עליהן אבירי בשן כתרוני פצו עלי פיהם. ועל זה הדרך מהרמז היו נקרבים כאן פרים רבים ולא היו נקרבים כלם בבת אחת לרמוז שלא תהיה ממשלתם בזמן אחד יחד כי פעמים תגבר בבל על כל השאר ופעם פרס ומדי וכן השאר ולזה היו הפרים נקרבים לימים מתחלפים במספרים שוני' ועמהם היו נקרבים שני אלים לרמוז לב' האומות שיגברו יותר מכלם. ויהיו יותר בעלות היכולת והאילות והוא אמרו ואלים בני בשן שנים ומכאן לקח המשורר אבירי בשן כתרוני. ואמנם י"ד הכבשים היו רמז לבני יעקב כי הם היו החלשים מהפרים והאלים שזכר בכחם והמשובחים בטבעם מכל האומות ההמה ולכך נאמר בהם תמיד תמימים כמו שנקרא יעקב איש תם וישראל נמשלו לכבש כמו שאמר שה פזורה ישראל והיו י"ד לפי שבני יעקב בתולדותם היו י"ב וכאשר תעשה מיוסף שני שבטים כמו שאמר כראובן ושמעון יהיו לי ואת דינה אחות' היו באמת כלם י"ד הנרמזים בי"ד הכבשים התמימים והכונה כלה לרמוז שיהיו פרים רבים ואלי בשן החזקים בפרט סובבים את י"ד הכבשים וצוררים להם וישראל לא יכלה כי אלהים שופט הוא סלה: 

והדרך השני המדעי עיוני הוא לזכור לאדם ימי חייו וענינו בהם כדי שיתן אל לבו מה יהיה סוף ימי חייו ולכך היו הע' פרים הנקרבים בשבעת ימי החג רמז לימי שנות האדם שהם כפי המספר ההוא כשיעלה ימיו מבלי תוספת ימים אשר אין בהם חפץ שהם ימי הישישות המופלג ולא חסרון וכרת מהימים הטובים וכמו שאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה. וכנגדם היו ע' פרים בחג הזה הכולל שבעת הימים שגם הם רמז לעשיריות ימיו. וכמו שנקרא חג האסיף שמורה על אסיפת האדם אל עמיו. ולפי שמשנות חיי האדם הי"ג שנים הראשונים מיוחדים לילדות שעדין השכל אינו מושל שמה כמו שאמרו חז"ל י"ג שנה קדם יצר הרע ליצר טוב. לכן היו ביום הראשון מהחג י"ג פרים וביום השביעי שבעה פרים וכל הפרים היו שבעי' לרמוז לשבעים שני ימי חייו ולשבעה עשיריות מהשנים שיש בהם. ולפי שהשבעים שנה הם הימים שהאדם עוסק בהם ועושה פירות בעולם הזה היו הפרים רמז להם מלשון פרי ולכן היו מקריבים אחריהם שני אלים לרמוז לשני הבחרות שהם ימי הכח בדברים הגופיים ובנפשיים לכן היו ב' והכבשים הנקרבים אחריהם היו לרמוז שפעמים ימות האדם ושנותיו היו יותר מע' שנה ויגיעו עד מאה שנה או פחות כי זהו הפלגת החיים לכן היו ארבעה עשר כבשים בכל יום שעולים בשבעת ימי החג אל צ"א כבשים שהם קרוב למאה ובהיות הימים בזה המספר הגדול הם חיי חולשה וצער שנים נכבשים לא בעלי כח ויכולת ואילות. ולכן נרמזו בכבשים. הנה התבאר שהיה הרמז כלו לזכור שיש על האדם חג האסיף והוא יום מותו אשר בו יאסף אל עמיו ושימי שנותיו הטובים ימי המעשה הם ז' עשיריות מהשנים כימי החג. ושימי שנותיו עד אותם שבעים שנה הם פרים רוצה לומר עושי פירות כי יש בהם כח ואילות בפחותיו הגופיות והנפשיות. אמנם כשיעברו ימי החיות מגבולי השבעים שנה ויתקרבו אל מספר המאה יהיה קרבנו כבשים נכבשים ומעשים חלושים ונחלשים ככבשים ולא היה בהם אילות וכח כאלים לא בא הרמז במה שהיה אחר המאה כי הוא אז כאלו מת ובטל מן העולם. ואל יקשה בעיניך שהתורה האלהית פעמים תצוה בקרבן הפר וכפי מה שביארתי למשל ורמז לגלגל העליון ופעמים לימי האדם וכן האלים והכבשים כפי הרמזי' שזכרתי בהם כי כבר כתב הרב המורה בהקדמת ספרו כי באו בספרי הנבואה המשלים והחידות מתחלפי' במין ובסוג והושם הענין אשר יכוין ללמדו למי שילמדהו ואם הוא ענין אחד בעצמו מפוזר במשלים רבים מדוחקים ויותר עמוק מזה היות המשל האחד בעצמו משל לענינים רבים. השווה ראש המשל ענין אחד והשווה אחריתו ענין אחר ואפשר שיהיה כלו משל לשני ענינים קרובים במין החכמה ההיא: 

ואפשר אצלי לעשות עוד הרמז במוספי חג הסכות בדרך אחר שלישי והוא שאתה תראה שחששה תורה שבכל יום ויום יהיו שמה ד' שביעית כי ביום הראשון היו שמה י"ג פרים וכאשר תצרף אליהם היום הראשון ההוא מהחג יהיו כלם מספר י"ד שהם שני שביעיות וביום הב' היו י"ב פרים ועם ב' ימי החג היו י"ד שהם שתי שביעיות וביום הג' היו מקריבים י"א פרים ועם שלשה ימי החג היו י"ד שהם שתי שביעיות וביום הד' היו עשרה פרים ועם ד' ימי החג היו י"ד שהם שתי שביעיות וביום הה' היו ט' פרים ועם ה' ימי החג היו י"ד שהם שתי שביעיות. וביום הו' היו מקריבי' ח' פרים ועם ו' ימי החג היו י"ד שהם שתי שביעיות. וביום השביעי היו מקריבים שבעה פרים ועם ז' ימי החג היו י"ד שהם שתי שביעיו' הרי לך שהפרים עם ימי החג היו עושי' בכל יום שתי שביעיות. ואמנם הכבשים היו בכל יום ארבע עשר שהם שתי שביעיות בכל יום שהם כלם ארבע שביעיות והם היו לרמוז שבשמירת ארבעה שביעיות במצות ישבו על הארץ ויאספו את תבואותיה וישמחו בה והמה מצוו' השבת לעבוד ששת ימים וביום השביעי ינוח שהיא שביעית בימים וכן שביעית בחדשים והוא החדש השביעי שיעשו בו יום תרועה ויום הכפורים וחג הסוכות וכן שביעי בשנים שהיא השמיטה ושביעי בשמיטות שהוא היובל כי בבטולם גלות בא לעולם כארז"ל (ויקרא כ"ו ל') ולא ישבו בארץ ה' וגורן ויקב לא ירעם לעבור עליהם. ולפי שמאלו השביעיות שתים מהן מורות על חדוש העולם ובריאתו ובזמן התמדתו שהם שבעת הימים ושבעת החדשים. ושתי השביעיות האחרו' שמיטה ויובל רומזים על הפסד העולם אם ההפסד החלקי בשמיטה ואם ההפסד הכולל ביובל וכמו שכתב הרמב"ן בסדר בהר סיני לכן היו מקריבים שני האלים המורים על שני היובלים הנפלאים אשר יכול הש"י לעשות בעולם בבריאו' ובהפסדו והיו שתי השביעיות הראשונות מתיחסות לבריאה ולכן נרמזו בפרים ובימי החג שיעשו פירות ויחוגו וינועו הנמצאים בעולם ושתי השביעיות האחרות רומזת אל ההפסד ולכן הרמז להם בכבשים כי הכבוש יאמר על הבטול ועל ההפסד כמו שאמר יכבוש עונותינו ולכך היו ב' האלים המורים על ההפסד הנזכרים באמצע בין הפרים ובין הכבשים. וכבר ביארתי בספר מפעלות אלהים אשר חברתי אימות דעת הפסד העולם והבאתי עליו ראיות מן התורה ומן הנביאי' ומן הכתובים ומרבותינו גם מדברי קדמוני הפלוסופים והסירותי מעליו כל ספק וכל ערעור יעויין משם כי הוא עיון נכבד מאד וזהו הדרך השלישי ברמזי קרבנות חג הסכות והותרו בו השאלות הט' והי' והי"א והי"ג. ואמנם שעיר חטאת היה אחד בכל הימים ולא היה נקרב עם התמידין בכל יום ולא עם מוסף השבת אלא בר"ח ובמועדים כלם בשוה לפי שהשעיר ההוא לא היה נקרב מפני רמז מה כפרים כשעירים וככבשים וכאלים. אבל היה נקרב לכפר מטומא' מקדש וקדשיו בשגגה ומפני כי בר"ח ומועדי השם היו באים עם רב מישראל אל בית המקדש להשתחוות ולזבוח ובבא כל העם שמה בערבוביא היה אפשר קרוב שיבא אחד מהם טמא בתוכם שישכח שהוא טמא ויכנס במקדש בתוך העם גם יאכל שם עם שאר אחיו בהיותם אוכלים מבשר השלמים ומפני זה היו מקריבים השעיר ההוא לכפר על מי ששכח ונכנס למקדש וטמאו בשגגה ובעבור זה לא היה נקרב בכל יום ולא ביום השבת לפי שבימי החול וגם ביום השבת לא יבואו עמים נקהלים במקדש לשישכח טמא טומאתו ויבא גם הוא בתוכם אבל בר"ח ובמועדים שהיה אפשר קרוב שיטפל הטמא בשגגה בתוך הבאים צוה שיהיה נקרב השעיר ההוא וכבר זכרתי זה בסדר אחרי מות והותרה השאלה הי"ב. ואמנם קרבן תנופת העומר לא נזכר כאן ולא קרבן המנחה חדשה לפי שהם נזכרו בסדר אמור אל הכהנים ולא בא הכתוב אלא לצוות על המוספי' שנתחדשה מצות' במקום הזה אחרי זכרון מות משה. כי כבר פירשתי שם שמה שנזכר שמה במועדים והקרבתם אשה לה' לא נאמר על המוספים אלא על שלמי החגיגה והותרה השאלה הי"ד: 

== לב ==

וידבר משה אל ראשי המטות וגו' עד נקום נקמת בני ישראל מאת המדיני'. ויש לשאול בכאן שאלות: 

השאלה הא' מה ראה משה לזכור כאן הפרת נדרים אחרי זכרון התמידין והמוספים. והנה הראב"ע כתב שהפרשה הזאת נאמרה אחרי מלחמת מדין וראית ממה שנאמר שם ויצו משה ואלעזר הכהן את יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל ושם נאמר והיוצא מפיכם תעשו. ומבואר שאין בזה ראיה שגם קודם לזה היו ראשי אבות והיה ראוי שיזהיר' על אמונתם כדי שלא ימצא בפיהם לשון תרמית: 

השאלה הב' כמו שביאר דיני האשה אם נדרה בהיותה קטנה ובבית אביה למה לא ביאר גם כן אם היה הנודר זכר נער קטן בבית אביו אם יוכל האב להפר נדריו אם לאו: 

השאלה הג' למה כשזכר באשה אם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר וגו' ולא אמר נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה כמו שאמר בנערה שהניא לה אביה אבל אמר בלבד יניא אותה והפר וה' יסלח לה ולא אמר שיקומו נדריה וכו': 

השאלה הד' באמרו ואם בית אישה נדרה וגו' והחריש לה וגו'. כי הנה זאת החלוקה כבר נזכרה למעלה בפסוק ואם היה תהיה לאיש וגומר ושמע אישה ביום שמעו והחריש וגו' והוא אם כן דבור כפול ומותר: 

השאלה הה' מה צורך אמרו כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו כי כבר נאמר בפרט באב לבתו ובבעל לאשתו ומה צורך עוד לומר אותו בכלל: 

השאלה הו' באמרו ואם החרש יחריש לה אישה וגו' כי זה כבר נזכר למעלה פעמים ולמה כאן פעם אחרת. ומה ענין אמרו כאן ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו ונשא את עונה: 

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כל השאלות כלם: 

וידבר משה אל ראשי המטות וגו' עד נקום נקמת בני ישראל. אין ספק שכל המצוות כללותיהן ודקדוקיהם נאמרו למשה מסיני. האמנם משה לא אמרם מיד כששמעם אלא כפי הזמן והמקום שהיה ראוי אליו כמנהיג טוב ומסדר משובח והנה הפרת נדרים בהיות משה חי לא מסר אותו לשום אדם כי היה כל איש הנודר נדר ומתחרט מנדרו בא לפניו ע"ה להתירו. והוא בהיותו היחיד מומחה שבדור היה מפר הנדרים והשבועות ומבאר אליהם כל ספק שהיה בדבר. אבל כשאמר לו השם עלה אל הר העברים והאסף אל עמך. וצוה על הקרבנות אשר יעשו אחרי מותו. כיון שקרוב יום אידו. ראה ללמד אל ראשי המטות מצוות הפרת הנדרים שהוא בחייו היה עושה בעצמו להיישרת העם ולזה כתבה הפרשה הזאת במקום הזה והותרה השאלה הא'. ומזה התבא' שאמרו וידבר משה אל ראשי המטות אין פירושו שלמד המצוה הזאת ראשונה אל ראשי המטות ואחר כך אל בני ישראל כמו שכתב רש"י אלא שלמד אותה אל ראשי המטות להנהגת והיישרת בני ישראל כי הם יהיו במקומן לענין הפרת הנדרים כאשר צוהו הש"י. ואמר איש כי ידור נדר לה' לבאר ענין האיש הזכר ראשונה והוא אמרו איש בעל שכל ולא קטן שאין דבריו נחשבים לכלום. אבל האיש כאשר ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו שבמקום שהיה בחיריי ובעל רצון במעשיו אסר על נפשו דבר מהדברים שהיו מותרים לו כאלו תאמר שלא יאכל ושלא ישתה וכדומה מהדברים שהיה לו בחירה בהם ונעשה מוכרח בם. הנה זה להיותו בר דעת ותבונה לא יחל דברו כלומר לא יחלל דברו לא יעשה דברו ושבועתו חולין. אבל כל היוצא מפיו יעשה כי לא יחלל מוצא שפתיו לא בכללו ולא במקצתו. ובזה השלים דין הזכרים בנדרי' ובשבועות כי להיותו איש אין רשות וכח לאביו להפר נדריו ואין לו בעל שיפרנו כמו האשהאבל הענין תלוי בעצמו אם הוא איש ככל היוצא מפיו יעשה. ואם הוא קטן אין דבריו נדר ולא שבועה כי הם דברי הבאי והותרה בזה השאלה הב'. אבל האשה כי תדור נדר יש לה מפירים את נדרה ראשונה האב כי אם היתה בבית אביה בנעוריה רוצה לומר קודם שנשאת וחז"ל אמרו בנעוריה עד שנים עשר שנים. ואם החריש לה אביה. נראה שנתרצה גם הוא באותו נדר ולכן קמו כל נדריה. אבל אם הניא אביה אותה כלומר שהסיר ובטל הנדר והשבועה ההיא באמרו איני רוצה שתעשה כן ואני מבטל את דבריך ויעשה זה ביום שמעו. נראה שלא רצה בכך ולכן כל נדריה ואסריה אף על פי שיהיו רבים לא יקום אחר וה' יסלח לה מה שנדרה לשמו כיון שהניא אביה אותה כי היא לא נתחרטה מעצמה אבל אביה המושל עליה הסיר ובטל את נדריה. וכן זכר שיש לה מבטל אחר והוא הבעל כי אם האשה לא היתה נערה בבית אביה פנויה אם היה תהיה לאיש שאז אין רשות וממשלת אביה עליה ונדריה עליה כלומר לקיימם עדין ישאר לבעל יכולת אליה. וכן אם שמע אישה אותו הנדר והשבועה שעשתה אשתו וביום שמעו החריש לה הנה אז יקומו כל נדריה לפי שמורה שנתרצה הבעל בנדר ובשבועה ההיא שעשתה אשתו כיון שבשמעו החריש ולא הפרה אבל אם ביום שמוע אישה שהיא עשתה הנדר ההוא יניא ויסיר אותה כלומר יבטל הנדר ויסירהו הנה אז בלי ספק יוסר ויופר נדרה ומבטא שפתיה ולא תתחייב לשמרו וה' יסלח לה את אשר לא קיימה את נדרה כיון שהרוח המושל עליה הפרו. ויהיה לפי זה אמרו כאן והפר את נדרה אשר עליה גזרת המאמר שיהיה הנדר מופר ובטל לכן לא אמר בזה שלא יקום הנדר כי הוא בכלל והפר את נדרה. והותרה בזה השאלה הג'. ואחר כך עשה חלוקה אחרת והיא שלא תהיה האשה נערה בבית אביה ולא נשואה בבית בעלה. אבל שתהיה אלמנה או גרושה שאין ספק שכל אשר אסרה על נפשה יקום עליה כי אינה ברשות האב ולא ברשות הבעל להפר את נדרה. ואמנם אמרו אחר זה ואם בית אישה נדרה פרש"י להמלט מהספק אשר זכרתי בשאלה הד' שמה שאמר הכתוב ואם היה תהיה לאיש מדבר בארוסה וכאן דבר בנשואה. ואינו נכון בעיני כי הכתוב אינו מחלק בין הארוסה ובין הנשואה אבל פירושו אצלי שחוזר לנדר אלמנה וגרושה שאם בית אישה קודם שמת הבעל או גרשה נדרה ואחר כך נתאלמנה או נתגרשה מה יהא דינה ועל זה אמר אם קודם האלמנות והגרושין בהיותה בבית אישה היה הנדר ואז החריש לה הבעל יקומו כל נדריה אחרי שנתאלמנה ונתגרשה ואם הפר יפר לה האיש שהיה לה ביום שמעו כשהיה חי ונשוא עמה הנה לא תוכל לומר עוד כיון שבעלי כבר מת או גרשני והיום אינו בעלי לא תהיה הפרתו לנדרי הפרה מוחלטת אין הדבר כן כי אישה הפרם רוצה לומר אישה ובעלה היה כאשר הפרם וה' יסלח לה כיון שבעלה הפר אותם. ונתן הסבה והטעם בזה באמרו כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו. ולכן כשהחריש ביום שמעו נתקיים הנדר ואם הפר הותר הנדר ומה לנו אם אחר כך מת הבעל ההוא או גרש את אשתו לשנוי הדין ולזה בא שם הפסוק הזה. והותרה השאלה הד' והה'. והראב"ע פירש לענות נפש אפילו לענות נפש כל שכן להטיב ולתת צדקה. ואמנם אמר אחר זה ואם החרש יחריש לה אישה ענינו אצלי שאם הבעל החריש מיום אל יום כל הכ"ד שעות שביום יקויימו כל נדריה. ואם אחרי הקיום ההוא אשר עשה הבעל בשתיקתו נתחרט ממה שקיים נדריה והפר יפר אותם להכריחה שתעשה אותם הדברים ולא תחוש לנדריה אחרי שהוא הפרם הנה אז הבעל ישא את עונה והיא לא תכשל בעון בטול הנדר כיון שבעלה הכריח אותה על זה והיא אינה ברשותה אלא ברשותו. הנה התבאר שאין כפל ולא מותר בפסוקים האלה והותרה השאלה הו'. ויש מפרשים ונשא עונה כמו נושא עון ופשע ועתה אם תשא חטאתם. ואינו נכון כי לא יצאו מספק הו' שזכרתי: 

== לה ==

ביום השמיני עצרת וגומר עד סוד הסדר הזה. פי' רש"י עצרת עצורים מעשיית מלאכה ואין צורך אחרי שכבר צוה כל מלאכת עבודה לא תעשו. אבל ענינו שבעבור שצוה שיעשו חג הסכות שבעת ימים ושיתעכבו בירושלים כלם צוה שמלבד זה גם היום השמיני אחריהם יהיו עצורים לשבת שמה ולשמוח וכן פירשו חז"ל. ואמנם יהיה קרבנו פר אחד איל אחד ז' כבשים אם בדרך התורה כדבריהם ז"ל לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד ע' אומות צוה יתברך שיעשו היום הזה זכרון למלכותו ואלהותו עליהם ולכן היה פר אחד איל אחד לרמוז אל המנהיג האחד ואולי היו הכבשים שבעה כנגד שבעת הצדיקים שזכרתי למעלה או כנגד שבעת ימי הבריאה עם תשלום יום השבת ואפשר שעל כן קרא יום זה עצרת מלשון זה יעצור בעמי שהוא לשון מלכות ואדנות. והנכון בעיני כפי זה הדרך התורני שהיה היום הזה רומז לקבוץ הגליות שאז תתחדש מלכות ביד דוד כמו שאמר ועבדי דוד נשיא להם לעולם. ולכך קרא את היום הזה עצרת בהיותו מורה על המלכות העתיד להיות. וצוה להקריב בו פר אחד לרמוז שיהיה מלכות אחד ומלך אחד כי לא יהיה אז חלוק מלכיות. כי הפרים נאמרו במשלי הנבואה על המלכים כמו שנאמר סבבוני פרים רבים. וכן צוה שיקריבו בו איל אחד לרמוז שיהיה ביניהם כהן גדול אחד מזרע אהרן כמו שיהיה מלך אחד מזרע דוד. ושבעת הכבשי' הם שבעת הרועים שיעדו השם שיהיו לישראל בזמן ההוא כמו אמר והקמונו עליו שבעה רועי' זהו הדרך התורני כפי דרכי חז"ל והקדמותיה'. ואמנם הדרך המדעי הוא מבואר ממה שביארתי למעלה בשאר הקרבנות והוא שהפר האחד הוא רומז לגלגל העליון המקיף בכל והאיל האחד רומז לגלגל השמיני אשר בו הכוכבים הקיימים. ושבעת הכבשים רומזים אל גלגלי שבעה כוכבי לכת. ואמרו תמימים אינו חוזר לכבשים בלבד אלא לכל הבהמות שזכר פר ואיל וכבשים. והענין הוא שצוה יתברך שעמו וחסידיו לא ישימו בטחונם במערכות השמים ומחברות הכוכבים ממסילותם ומאותות השמים אל יחתו. אבל ישימו באלהים כסלם ואליו ייחסו הדברים כלם כי הוא הפועל האמתי ולא אחר והגרמים השמימיים הם כלם כלים ואמצעיים להשלים רצונו וחפצו יתברך. ולכך אמר והקרבתם עולה אשה ריח נחוח לה' כי הוא הפועל בגלגל העליון ובשמיני ובשאר כוכבי לכת תחתיהם. ואחרי שהשלים זכרון קרבנותיהם אמר אלה תעשו לה' במועדיכם ולפי שמלבד הקרבנות האלו עוד היו ישראל כשעולים לרגל מקריבים עולות וזבחי' אחרים בנדר ובנדבה לכן אמר לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם. ואמרו לעולותיכם ולמנחותיכם לנסכיכם ולשלמיכם אין הכוונה שהיו באים בנדבה עולה ונסך מבלי קרבן אבל הכוונה על המנחות והנסכים הבאים עם העולות כי לא מצינו נסכים באים לבדם בנדבה ואמר הכתוב שמשה אמר לעם כל המצוות האלו כאשר נאמרו לו. תם:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}