עריכת הדף "אבקת רוכל/קכא"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''סימן קכא'''}}
שאלה על ראובן הרוצה לפתוח חלון על גנתו של שמעון ומניח לפניה שמשית של זכוכית הנקראת קמרי"ה והלה מעכב עליו ושאלת אם יכול לעכב עליו משום הזיק ראיה מפני שמחיצה של זכוכית ברוב הימים נשברת: 

עוד שאלת אם יכול לעכב עליו מפני שהיום או מחר יבנה שמעון בגינתו בעד החלון וראובן יעכב עליו מפני שמאפיל על חלונו וראובן אומר אכתוב לך שטר שכ"ז שתרצה לבנות ותסתום החלון לא אוכל לעכב על ידך ושמעון אומר אולי יאבד השטר או יאכלוהו העכברים ואפסיד זכותי הדין עם מי ושכמ"ה: 

תשובה נראה דטענה דמשום הזיק ראיה אינה טענה מפני שמחיצה של זכוכית הוה מחיצה ואין בה משום הזיק ראיה שהרי מפסקת וחוצצת היא בפני העין והוא שתהיה סתומה יפה ולא ישאר בה שום נקב שיהיה בו הזיק ראיה ואין לחוש שמא ברוב הימים ישברו דגם במחיצה של אבנים ברוב הימים תפול ואין לחלק ולומר דשאני מחיצת אבנים שאינה נופלת אלא לשנים מרובות שהרי במחיצת קנים מספיק למנוע הזיק ראיה כמו שכתב הרמב"ם בפ"ב והוא בגמ' ריש כתובות ומחיצת קני' עשויים ליסתר בזמן מועט כמו מחיצת זכוכית ואדרבא אפשר שיותר מתקיימת מחיצת זכוכית ממחיצת קנים מפני שכל מי שיש לו מחיצת זכוכית בחלונו נזהר ומזהיר עליה שלא תשבר וראיתי במקומות הרבה שעושים שבכה של ברזל לפניה כדי שתגין בפני אבנים שזורקים הנערים לפעמים וכן נכון לעשות במקום הזה שבכה של ברזל שנקביה דקים כדי שאף אם תשבר הזכוכית תחוף השבכה בפני העין ולא יהיה שם הזיק ראיה אבל מה שטען לעכב עליו מפני שכשיבא שמעון לבנות יעכב עליו ראובן מפני שמאפיל על חלונו טענה היא ואע"פי שראובן אומר שיעשה לו שטר כיון ששמעון טען שיאבד השטר או יאכלוהו עכברים ואפסיד זכותי הדין עמו דאע"ג דקי"ל כותבין שובר ואע"פי שהלוה טוען שמא יאכלוהו העכברים לא משגחינן ביה הא אמרינן בפרק גט פשוט דטעמא משום דעבד לוה לאיש מלוה משמע בהדייא דאי לאו האי טעמא הוה חיישינן לשמא יאכלוהו העכברים הילכך יכול לעכב עליו משורת הדין וכ"כ הרשב"א בתשובה ולענין מה נקרא חלון עשוי לאורה לענין מעשה כיון שהרמב"ם סתם דבריו דאע"פ דהמפרשים פי' דלא אבל חלון עשוי לאורה אלא בתנאים ידועים כבר כתב הרשב"א בתשובה שנהגו שכל חלון שנכנס בו אור הוי עשוי לאור אע"פי שיש לו אור ממקום אחר ועוד שדברי הרמב"ם אינם סתומים אלא מפורשים דכל שאינו עשוי לאור אלא לשמו' עשוי לאורה הוא אע"פי שיש לו אור ממקום אחר וכך הבנתי מלשונו ואח"כ מצאתי לי רב שהסכים לדברי הוא הריב"ש שפי' דברי הרמב"ם כן נאם הצעיר יוסף קארו 
סימן קכב 
יען כי אלצוני יחידי סגולה שבק"ק דמשק יע"א אנשי כנסת הגדולה שם המוקדשת לרבים וקנויה מכיס הרבים לכתוב להם פסק דין על דברי ריבות שעברו ביניהם ובין קצת יחידים שנפרדו מעליהם אחר שקנו בית הכנסת ההיא והתפללו בה הכל זמן רב ושוב נפרדו קצת לסבת קטטות שהיו ביניהם להתפלל בבתים מיוחדים ליחידים ואז תבעו מבני כה"ג ההיא לתת להם חלקם בכלי הקדש המוחזקים בידם יען היותם מקדמ' דנא מוחזקים לכל ותבעו פסק דין זה להיות בידם לדורו' הבאי' אחריה' לבל ישובו עוד לערער ע"כ ולזה אומר: 

מעשה שהיה כך היה בעיר דמשק יע"א ק"ק המסתערב אשר שם היה להם בית הכנסת מיוחד וסמוך לה הישמעלים ביד חזקה בנו בית תפלתם ובזה גברה יד אדוננו המלך יר"ה וצוה להחריבם כפי נמוסי דתיהם ולזה נתחלקו להתפלל בבתים מיוחדים זמן מה ובראותם כי נתקלקלה ההנהגה לסבת חילוק המקומות של התפלה הסכימו הכל לקנות להם מקום מיוחד להיות מיוחד לבית הכנסת לכל ולמכור המצוות והמשמרות אשר היו ביד יחידים מהם מימי קדם לפרעון דמי המקום ההוא והסכימו בכך ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ובחבר אשר קבלו עליהם ובזה משכנו בהסכמת כולם כלי הקדש שהיו להם משנים קדמוניות על הדמים שלקחו בהלואה לפרעון קניית המקום ההוא עד שיגבו מהנדבות ודמי המצוות והמשמרות אשר ימכרו ויפדו מהם הכלים ההם ובזה קנו להם בית הכנס' והתפללו בו הכל יחד זמן מה אח"כ נתחדשו שקצת מהם נפרדו מעליהם להתפלל בבתים מיוחדים והנשארים אז בבית הכנסת ההוא השתדלו בפדיון הכלים ההם משלהם כאמור וב"כ וב"כ קצת מיחידי הקהל ההוא שחזרו להתפלל בבתים אחרים קודם שפדו הכלים ההם לסבת קטטות שהיה להם עם קצת מיחידי בה"כ הגדול' ההיא גם כי היו טוענים שצר להם המקום ההוא עם היות שהסכימו מתחלה הכל לבל יחלקו עוד כל ימי עולם למיגדר מילתא עברו ע"כ מפני התרת הרבים ואף אם מתחלה היה כיס אחד לכולם בנדבות ודמי המצוות והמשמרו' עכשיו נתחלקו בזה אמנם נשאר חבר עיר על הכל וענין ההפסדות על הכל בשוה כמספר נפשות ולפי ממון ואחר שהמתפללים בבית הכנסת ההיא משתדלים בפדיון הכלים ההם מדמי מצוותיהם ונדבותיהם ודמי משמרותיה' לזכות בהם במקום ההוא כאשר בתחלה חזרו המתפללים בשאר המקומות לתבוע בב"ד לתת להם חלק בכלים ההם אשר מתחלה היו לכל מיוחדים במקום אחד לעבודת הקדש שם ובני בה"כ ההוא טוענים הואיל ומתחלה ועד סוף הכלים ההם היו מוחזקים בידם במקום אשר קבעו בו תפלתם גם כי אחר אשר נתמשכנו בהסכמת ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ובחבר עיר הם חזרו ופדאום מנדבותיהם ומדמו מצותיהם ומשמרותיהם בכדי שיוויים והותר אין לשאר המקומו' בהם שום חלק דאף אם מתחלה התנדבו דבר מה לדמי המקום ההוא קדמו הדמים לבה"כ ההיא ואמירתם ומסירתם לגבוה היתה וצדקתם עומדת לעד ואין היחידים רשאים לחזור בהם מזה לתבוע הדמים ההם עוד גם כי היו ג"כ ממושכנים בעד קצת הפסד שהפסידו על קצת בתי העיר שהיה המלך רוצה לקחתם וכן ג"כ נתמשכנו על תנאי שהיה על הכל קודם לכן שעלה סך הכל יותר משלש מאות פרחים סולטאניש והוא כמעט יותר מדמי הכלים ההם ולזה טוענים שאין לנפרדים מעליהם בכלים ההם שום חלק ומה גם עתה במה שהקדישו אח"כ והתנדבו בני בית הכנסת ההיא ועוד הרחיבו שתי הכתות בטענותיהם ככל אשר יזמו לעשות ולדבר עד שכלו שפתותיהם מלומר די ואז פסקתי וגזרתי אומר על פי התורה כאשר הורוני מן השמים וזה החלי לעשות: 

גרסינן בערכין פ"ק ת"ר ישראל שהתנדב מנורה או נר לבה"כ אסור לשנותה לדבר הרשות מדאמ' רבי אסי א"ר יוחנן גוי שהתנדב מנורה או נר לבה"כ עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה ואמרינן התם למאי אי לדבר הרשות מאי איריא גוי אפי' ישראל נמי אלא לדבר מצוה וטעמא דגוי הוא דפעי אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי ע"כ והיינו מנורה או נר דתשמישי מצוה נינהו אך לא תשמישי קדושה דתכשיטי ס"ת דבנ"ד דאינהו כס"ת ואמרינן נמי במס' מגילה בפ' בני העיר בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנין וכשהן באין מביאין אותה עמהן ומפרנסים בה עניי עירם ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר ובכל זאת כדמסיק התם בד"א כשאין שם חבר עיר אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר נמצא לפ"ז אם ירצו לשנות את הכלים ההם ע"י עילוי לבה"כ ההיא רשאין בני בה"כ ההיא אך אינם מוכרחים לתיתם למקומות אחרים להשתמש בהם למצו' אפי' בלא שינוי הואיל והם זכו בהם מתחלה והפורשים מעליהם ללכת למקומות אחרים להתפלל שם לאו כל כמיניהו לקחת מהם חלקם הואיל ואז היו ממושכנים בהסכמת כולם וקי"ל ב"ח קונה משכון מדכתיב ולך תהיה צדקה וכשחזרו ופדאום בני בה"כ ההיא משלהם יחשב עליהם כאילו הם קנאום והקדישום למקום ההוא ושמם קרוי בזה ואף אם האחרים ג"כ התנדבו על קניית המקום ההוא יש להם שכר בזה ואין להם מקום לחזור ולתבוע מה שהתנדבו להקדש המקום ההוא משום דאמירתם לגבוה כמסירתם להדיוט ובכלים ההם ג"כ לא נשאר להם שום חלק הואיל ובני בה"כ ההיא זכו בהם מתחל' ועד סוף כי אחר שנתמשכנו בהסכמת הכל חזרו ופדאום משלהם בכדי דמיהם מנדבותיהם ודמי מצוותיהם ומשמרותיהם ובזה יחשב עליהם כאילו קנאום והקדישום לעצמם ושמם יקרא עליהם וכתב הרא"ש בפסקיו בפ"ק דב"ב וז"ל ולשנותם לכל מה שירצו פי' ר"ת ז"ל אפילו לדבר הרשות והתיר ליתן מעות הקופה לשומרי העיר לפי שע"ד בני העיר נותנין אותה יש להביא ראיה לדבריו מהא דגרסינן בערכין ישראל שהתנדב מנורה או נר לבה"כ אסור לשנותה כו' עד אר"י ל"ש אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה והטעם לפי שהמתנדב להביא ליד צבור ע"ד צבור הוא מתנדב עכ"ל הא קמן דמילי דצבור כגון נר לבה"כ אין כח בצבור לשנותו אלא לדבר מצוה כ"ז שלא נשתקע שם בעליו ממנו אפי' הוא תשמיש מצוה וכן כתבו התוס' שם ובפ"ק דערכין כתבו וז"ל עד שלא באה ליד הגבאי מותר לשנותה ר"ב ז"ל פי' מותר לשנותה ממש למצוה אחרת כו' עד לישנא לשנותה לא משמע כן כו' עד ופי' לא משמע לשנותה למצוה אחרת דלעיל קאמר מותר לשנותה בין הוא ובין אחר היינו ללוותה כו' עד הילכך נ"ל לומר דללוות' קאמר אבל לשנותה ודאי אסור אי נמי כי לא באה ליד הגבאי אבל ללוותה קאמר ומשבא' ליד הגבאי אסור ללוותה והא דקאמר בפ"ק דב"ב רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי היינו ברשות בני העיר אבל גבאי עצמו אסור ואומר ר"י דהתם רשאין לשנותה שלא לדבר מצוה רק שיהיו לצרכי צבור ויש ליזהר מללות מעות צדקה של העיר משבאה ליד הגבאי ואפילו ברשות הקהל נמי כיון שאין זה צרכי צבור עכ"ל: 

והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות מתנות עניים דצבור יכולי' לשנות הקופה אפי' לשומרי העיר כמ"ש התוס' בפ"ק דב"ב ומה גם עתה שאין לשנות אם מפני השלו' ואם מפני ח"ו שלא ילקו בתי כנסיות ותהיה תקלה לרבים מיד מי שידם תקיפא עלינו בעונותינו הרבים ואמרינן שילהי פרק הניזקין מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ופרש"י ז"ל שם וז"ל בני חצר הרגילין ליתן ערוב בבית אחד אין משנין את מקומו להניחו בבית אחר מפני דרכי שלום עכ"ל ומשמע התם בגמרא דאפי' היכא שיש קצת טעם לשנות מקום העירוב אפ"ה אין משנין מפני דרכי שלום מדפריך עלה מאי טעמא אילימא משום כבוד והא שיפורא מעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה כו' ופרש"י ז"ל שם וז"ל והא שיפורא של תקיעת ערב שבת דמעיקרא בי רב יהודה שהיה ראש ישיבה דפומבדיתא ולבסוף כשנפטר רב יהודה ומלך רבה נתנוהו בביתו כו' משמע דמניחין העירוב בבית ישן אפי' היכא שיש טענה למערער דאי לא תימא הכי מאי פריך משיפורא והלא היה מנהג להיותו לעולם בבית ראש ישיבה וסברא הוא שהיה מזכה חזן הכנסת לתקוע או משו' דבר אחר כדקאמרי' דמעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה אלא ודאי דפשיטא ליה לתלמודא דהא דתנן מערבין בבית ישן כו' בע"כ איירי דאפילו באים המערערי' מחמת קצת טענה אפ"ה מניחים שם העירוב מפני דרכי שלום וכדמפרש בגמרא משום דאל"כ פשיטא דמניחים שם העירוב כיון שכבר הורגלו ולא היה צריך לתלותו מפני דרכי שלום דכיון דאין טענה לזה יותר מלזה פשיט' דהיכא דקאי ליקום ולכן הוצרך לפרש בגמרא משום חשדא כ"כ מהרי"ק ז"ל בתשובה שרש קי"ג: 

וגם לפי' התוס' שפירשו שם וז"ל לפי מה שפירש הקונ' שתוקעין בערב שבת קשה דבסוף פ' במה מדליקין משמע דחזן הכנסת היה מניחו בראש הגג ועוד דרב יהודה היה בפומבדיתא ורבה במחוזא אלא נראה כלשון אחר שפירש שופר שבו נותנים נדבה לתלמידים וכתבו שם עוד וז"ל אלא משום חשדא פי' ר"ת ז"ל שלא יאמרו מפני החשד שחושדים אותם לגנוב פת של עירוב אין מניחין אותו שם אבל בשיפורא ליכא חשדא שיודעים שמניחין אצל ריש מתיבתא לחלק לתלמידים עכ"ל ובנ"ד נמי יש חשדא לפי' ר"ת ז"ל שפי' פן יחשדוהו שהיה גונב הפת דהכא נמי איכא למיחש פן יאמרו מפני שבני בית הכנסת ההוא אינם מהוגנים ושולחים ידם בכלי הקדש ואנשי קטטות הם כשם שעשו קצת יחידים מהנפרדים הס כי לא להזכיר מפני הכבוד ולכן נמנעו מלילך שם ומה גם עתה בנ"ד שמתחלה הסכימו הכל לקנות להם בית הכנסת מיוחד לכלם ולהעלות על המשכונות כלי הקדש וליפרע מהנדבות ודמי המצות והמשמרות לפרוע חובותם בכך ואחר שקנאוה התפללו בהם כולם והוי הזמנה ומעשה אף אם אחר כך נתחלקו אין בידם לחזור ממה שכבר נתחייבו והיו מחויבי' בכך והאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכ"ש שהפרישו נדבותיהם ודמי מצותיהם ומשמרותיהם לעצמם ובני הכנסת ההיא פרעו הכל ופדו הכלים ההם מנדבותיהם ודמי מצותיהם ומשמרותיהם שודאי בזה זכו בכלי הקדש ההם וכ"ש שהם מוחזקים בידם מקדמת דנא ונתמשכנו ע"כ בהסכמת הכל לפי שאזלת יד להכריח לכל בקניית בית הכנסת להם לסבת יד מנגדינו תקיפא עלינו בעונותינו והולכי רכיל מגלי סוד וכבר כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' תפלה וז"ל כל מקום שיש עשרה מישראל צריך להכין להם בית שיכנסו להם בו לתפלה בכל עת תפל' ומקום זה נקרא בית הכנסת וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת כו' עכ"ל והכי איתא בתוס' הביאה הרי"ף ז"ל בהלכות בפ"ק דב"ב וכן הרא"ש הביאה שם ואיברא דכלי בית הכנסת כבית הכנסת דמו כמו דאיתא בירושלמי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' ואין מקום לשנותם אפי' לבית הכנסת ההוא אלא ע"י עילוי כדאיתא במסכת מגילה פרק בני העיר כו': ומה גם עתה שכתב מהר"י ן' חביב דנ"ל כי בתי כנסיות שאנו מתפללים בהם תוך החצרות במלכו' תוגרמא בשכירות חדש או שנה ואינם הקדש אין בהם קדוש' שהרי הרמב"ם ז"ל כשהזכיר שאין להגביה גגות העיר על בה"כ כתב וז"ל כשבונין בית הכנסת אין בונין אותה אלא בגובה של עיר דהיינו כשבונין אותה מתחלה בקבע ובזמנינו זה במלכיות הנז' אין לנו רשות לבנות בעוונותינו בית קבוע לשם בית הכנסת ואנו צריכין להטמין עצמינו בבתי תחתית וקולינו לא ישמע מפני הסכנה א"כ אפי' שיהיה בית דירה למעלה על הבית שאנו מתפללים בו כמנהג אין למחות ובלבד שינהגו בנקיות בביתם שלמעלה מבית תפילה עכ"ל מ"מ בית זה אשר נקנה ונבנה משל הכל ובהסכמת הכל והוא מיוחד לבית הכנסת לכל בני העיר והנלוים עליהם דינו כבית הכנסת של כרכים אם לא נעשה על תנאי וקדושתו וקדושת כליו חמורה ע"פ התורה וכמו שאמרנו וא"כ אין לשנותם אפי' בבית הכנסת ההוא אלא על ידי עילוי ואמרינן בירושלמי וכתבו הרא"ש בפרק בני העיר בנאה לשם חצר והקדישה מהו נשמיענה מן הדא קונם לבית זה שאיני נכנס ונעשה בית הכנסת כו' הדא אמרה בעיר לשם חצר קידש אימתי היא קדושה מיד או בשעת תשמיש נשמיענה מן הדא העושה תיבה לשם מטפחות לשם ס"ת עד שלא נשתמש בהן הס"ת מותר להשתמש בהן הדיוט ומה אלו שנעשו לשם ס"ת אינם קדושות אלא משעת תשמיש זו שבנוה לשם חצר לכ"ש ע"כ וכאן בנ"ד חזרו ובנו בה דבר מה לשם בה"כ והתפללו בה הכל ונתקדשה והנה אפ"ה מה שאנו עושים למלך בפרשת המלך אין בה קדושת ארון אלא יש בהם משום קדושת בית הכנסת כדאיתא בירושלמי בפ' בני העיר ומאי דאמרינן בגמרא דידן סוף פרק בני העיר הבימות אין בהם משום קדושה מדברי הרא"ש ז"ל נראה שהוא מפרש שאין בהם משום קדושת ארון אבל יש בהם משום קדושת בית הכנסת כמ"ש בירושלמי: וכתב הרשב"א שאלו שמתנדבין ס"ת ומניחין מטפחות בבה"כ מותר להשתמש בהם כל ספר וספר שעל דעת כולם הוקדשו אבל אלו שמניחים בביתם ואחר כך מקדישין 

כיון שעל דעת אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר אסור להניחו בספר תורה אחר עכ"ל. אמור מעתה ה"ה בנ"ד שאין להשתמש בכלי קדש הללו במקומות אחרים הואיל וכבר זכו בהן בני כנסת זו ודשו בה רבים בהסכמת הכל ונפדו הכלים ההם משל בני כנסת זו ונקרא שמם עליהם ונתייחדו להם שאין לשאר המקומות חלק בהם כלל: 

ואמרינן בירושלמי במסכת מגילה בפרק בני העיר ביישנאי שאלון לרבי אמי מהו ליקח אבנים מבה"כ זו ולבנות בבה"כ אחר אמר לון אסור ואסיק מפני עגמת נפש והיינו אחר שחרבה אבל בקיומה אסור הוא מן הדין וכ"ש מבה"כ קדושה לבתים אחרים שלא הוקדשו: ואמרינן נמי התם בן עיר שפסק בעיר אחרת נותן עמהם בני העיר שפסקו בעיר אחרת נותנים במקומם וכל כלי בה"כ כבה"כ נראה מכאן כי גדול כח הרבים ובנ"ד נמי רבים נינהו וקדמו והחזיקו בהסכמתם ובהסכמת השאר דמעוטים נינהו לגבייהו ופדאום משלהם כאמור ע"פ חבר עיר ושבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בזה ודאי לא נשאר למעטים ההם שום חלק בהם כלל: 

וכתב הרב בעל טי"ד ז"ל בסימן רנ"ו דחבר עיר היינו אדם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק את העניים כפי מה שנ"ל הרי זה יכול לשנותה לכל מה שירצה לצרכי העיר ופי' ביחיד אינו רשאי לשנות אם לא בהסכמת בני העיר או רובם אמנם אם יש שם חבר עיר הוא לבדו יכול לשנותה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' מתנות עניים וז"ל רשאין בני העיר לעשות מקופה תמחוי כו' ולשנותן לכל מה שירצו מצרכי צבור ואע"פ שלא התנו כן בשעה שגבו ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלוק לעניים כפי מה שיראה הרי זה רשאי לשנותן לכל מה שירצה מצרכי צבור עכ"ל והכי אמרינן בפ"ק דב"ב אמר אביי מעיקרא הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי עלמא וחד לעניי מתא כיון דשמעה להא דאמר ליה רב שמואל לרב תחליפא בר אבדימי עביד חד כיסא ואתני עליה איהו נמי עביד חד כיסא ואתני עליה פי' עם הצבור לחלקם לכל הבא רב אשי אמר אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכל דקאתי לתת מעות לקופה אדעתא דידי קא אתי ולמאן דבעינא יהיבנא ליה ע"כ והכי נמי אמרינן התם בפרק בני העיר רב הונא גזר תעניתא עאל לגבי רב חנא בר חנילאי וכל בני מתא רמו עלייהו צדקה ויהיבו כי בעו למיזל אמרו ליה ליהבינהו מר וניזול ונפרנס בהו עניי מאתן א"ל תנינא במה דברים אמורים כשאין שם חבר עיר אבל יש חבר עיר תנתן לחבר עיר וכ"ש אנא דעניי דידכו ודידי עלי סמיכי וא"כ כשיש שם חבר עיר לאו כל כמיניהו כו' דוקא במעות צדקה מימרא וברייתא בפרק בני העיר ופרש"י ז"ל מתנין אותה לגבאי אותה העיר כדי שלא יחשדום דפוסקים ואינם נותנים וכשהיו באין החוזרין במקומם תובעים אותם מן הגבאי ומפרנסים בהם עניי עירה: 

וכתב המרדכי בתוספתא ובירושלמי גרסינן הכי בן עיר שפסק בעיר אחרת נותן עמהם בני העיר שפסקו לעירם נותנן במקומם הילכך ל"ש פסקו עליהם ול"ש פסקו מעצמ' נותנים משום חשד וחוזרים ונוטלי' ונותני' לבני עירם והכי פי' בני העיר שהלכו לעיר אחר' ופסקו עליהם צדקה נותנין ביד נאמן שביררו עליהם כדי שלא יחשדום כפוסקים ואינם נותנים ע"כ וכתב עוד בשם הר"מ דמדלא קתני מביאין אותה עמהם ומפרנסין בה את עניי עירם וכל מי שירצו משמע דאין מפרנסי' בה אלא עניי עירם דוקא ובנ"ד נמי ישתמשו בהם בני אותה כנסת דוקא ושם פרש"י ז"ל חבר עיר תלמיד חכם המתעסק בצרכי צבור וכתב המרדכי בפ"ק דב"ב בשם א"ז נר' בעיני דוקא שגזרו עליהם תעניות מפני הבצרות או מפני משלחת חיות רעות או מפני השמד וגזרו על עצמן צדקה וגזרו נמי על בני העיר דאתו לגבייהו ליתן צדקה לבטל הגזרה בתשו' ותפלה וצדקה אז צריכים ליתן לגבאי העיר מפני החשד וצריכין נמי ליתן לחבר עיר היכא דאיכא חכם עיר אבל צדקה שרגילין ליתן כל שעה וחק קבוע בכמה מקומות שאפי' היו אותן בני העיר שבאו הנה בעירם לא היו מונעים מלתת אותה אע"פי שעתה באים כאן אין צריכין ליתן לגבאים ולא לחבר עיר אלא מוליכים אותם לביתם הילכך אותן בני היישובין שבאין לקהלה לר"ה ויום הכפורים ומזכירי' נשמות ונודרים צדקה הואיל וחק קבוע הוא בכל מקום ונודרים צדקות אין כאן חשד כלל כי בודאי יתנוה וגם אין נותנין אותה לחבר עיר כי אין צדק' זו מכח אותה העיר אלא מכח חק ומנהג הילכך מוליכין הצדקה שלהן ליישוביהן ועושים בה כרצונם עכ"ל ושם כתוב שנשאל לרב ז"ל על אחד שישב בתוך קהל ועדה ואמר אם אשחוק עוד בקובייא כו' ולגבי נ"ד מצאתי כתוב אשר שאלת על בני כרך שקנו ס"ת בששים דינרים והתנו יחד שאם ילך אחד מן הכרך להתיישב במקום אחר שהנשארים יתנו לו חלקו ועתה רוצה אחד לצאת ושאל חלקו לפי מה שהוקרו הספרים מאשר בתחלה והנשארים אומרים שלא ליתן אלא כמו שנתנו תחלה כך דעתי נוטה כי לא כל הימנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא יעשו שומא אחרת ואם היה ראוי להסתפק בלשונם למה שלא נתכוונו הייתי דן כמו כן דין זה דכיון דממה נפשך הספר נשאר לנשארים אלא שצריכים להחזיר דמים שאין ידועים כמה מצו למימר ס"ת ממה נפשך שלנו ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול ודמי לההיא דיתומים אומרים אנו השבחנו ולההיא דאילן דמדמי ליהו להדדי במציעא בפ' המקבל ושלום יצחק בר יאודה. הא קמן בנ"ד שלא היה תנאי על חלוקה ולא על דמים ואדרבא היה תנאי על החיבור ביחד שם שאין לפורשים כלום ומה גה עתה שאנשי בית הכנסת ההיא פדו הכלים ההם משלהם ולא משל זולתם ואף אם אח"כ נפרדו קצת מהם למקומות אחרים אע"פי שמתחלה התנו בנדבותיה' דבר מה בדמי קניית בית הכנסת ההוא לפדיון הכלי' בעד ב"הכ ההוא הואיל וחייבים היו בכך אין להם מקום לחזור ולתבוע הדמים ההם או חלק בכלים כנגד זה הואיל ומתחלה לא התנו ע"כ והדמים יצאו להקדש ולפי' לא היו מחוייבים ונכרו ואפי' עד שלא ניתנו באמירה לבד היו מחוייבים ליתן דאמרינן בפ"ק דקדושין במתני' דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואין מקום למכור הכלים ההם הואיל ודינם כדין בית הכנסת של כרכים שאינם יכולים למוכרה דאמרי' בפ' בני העיר דכיון דמעלמא אתו לה לא מצו מזבנו לה וכתב הר"ן דהיינו טעמא משום דמעלמא אתו להרבים הוציאו בבניינ' ושמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב לפי שאין בני העולם כפופים לבני עיר זו ולא לשבעה טובי העיר שבה אלא א"כ יש שם אדם חשוב כרב אשי שכל הנותני' לצורכי בית הכנסת על דעתיהם נותנים והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם הדא דתימא בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אסור אני אומר שמא אחד מסוף העולם קני בה אבל אחרים פירשו דשל כרכים היינו טעמא דלא מצו מזבנו לה מפני שהן בונין על דעת כל העולם והרי הם כמקדשי' אותה לכל והתוס' ג"כ כתבו שני פירושים אלו אבל כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו שם וז"ל אבל של כרכים כיון דמעלמא קא אתו לה הו"ל דרבים ולא מצו מזביני לה ואפילו הוא ידוע שבני הכרך בנו אותה ולא סייע להם שום אחד חוץ מבני עירם בבניינא ובהוצאותיה אפילו הכי כיון דמעלמא קא אתו לה בני העיר הקדשוה לדעת כל העולם עכ"ל אבל בא"ז כתוב דכל בית הכנסת שידוע שבני העיר בנו אותה ולא גבו זוזי מעלמא יש לה מכר ע"פ שבעה טובי העיר וכן יחיד שבנה בית הכנסת ונתנו לבני העיר לגמרי שגם הם יש להם רשות לחזק בדק הבית ולהוסיף על הבנין ואין הוא ולא יורשיו יכולין למחות בידם והרי הוא של הקהל ויש לו מכר ע"פ שבעה טובי העיר עכ"ל הא קמן שמה שנתנו היחידים בדמי בית הכנסת ההוא הוי מוקדש לרבים ואף אם נפרדו מהם לא מצו בעי ליה וגם במרדכי ישן כתוב דגבי כרכים מקום סחורה ורגילות לבא שם רבים מסתמא כ"ע נתנו בבנינו שהרי נתקן לצורך רבים ואם ברור לו שבני הכרך בנאוה משלהם אם נמלכו כולם לשנותו שרי אפי' למשתי ביה שכרא עכ"ל: 

והא דאמרינן בירושלמי הדא דתימא בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אסור שאני אומר שמא אחד מסוף העולם קנה בה לדעת הרא"ש ז"ל הכי פירושא יש לו זכיה פה ואפי' הסכימו כל הרגילים ליכנס לזאת העיר למוכרה שמא יש אחד בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת והיה רגיל ליכנס בה ולדעתו הוקדשה וכן דעת הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות תפלה וכ"כ הרב בעל טי"ד ז"ל בסימן קנ"ג והכי נקטינן וכתב הר"ן ז"ל דהא דאמר ר"א כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מזבינא ליה כלומר בהדי צבורא ולאפוקי מדכרכים דצבורא לא מצו מזבני ליה ומסתברא דה"ה לכל מה שנשנה במתני' כגון תיבה ומטפחות וספרים דכלהו גרירי בתר בית הכנסת וכל היכא דאיירי אדעתא דכ"ע הנך נמי אדעתא דכ"ע וכתב המרדכי שם דאי בנו ב"הכ חדש ולא התפללו בו לא קדיש ולא ברכו מקמי זימון וכן אם בנו לשם בית ושוב הקדישו לב"הכ היינו זימון בדבור בעלמא והזמנא גרידתא בין בדבור ובין במעשה לא הוי הזמנה אלא א"כ עשה דיבור ומעשה כדרב חסדא צרריה ואזמניה לשם תפילין לעולם ולא לפי שעה כי צרריה חד זימנא והכא נמי היכא דהקדישו לשם ב"הכ ואז התפללו בה אפי' אורחים לפי שעה כיון שמיוחד לתפלה קדישא כו' עד ואי אתני הכל לפי תנאו וכתב הריב"ש בתשובותיו בסימן רפ"ה וז"ל ומ"ש שאף בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לא התיר הרא"ש ז"ל אלא בשל כפרים אני חוכך להחמיר בס"ת אפילו בשל כפרים אפי' בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דמאי דאמרינן אבל מכרו טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שכרא שפיר דמי ונראה דאבית הכנסת קאי וכ"נ ממה שאמר הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות תפלה בענין בית הכנסת ובפ' עשירי מהל' ס"ת כתב לעולם אין מוכרין ס"ת אלא לשני דברים כו' עד ומשמע אפילו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אין יכולין להתנות בו שהרי אין כח שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשל צבור גדול מכח היחיד בשלו וכיון שאין היחיד יכול להתנות ליהו הוי דמי ס"ת לקדושה קלה ממנה הכי נמי אינהו ע"כ וכתב הר"ן ז"ל כשמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר לא בעי עילוייא ואם מכרו שלא במעמד אנשי העיר מכירתן מכירה אלא דבעי עילויי והכי איתא בירושלמי כו' והכי איתא במרדכי ישן בשם ראבי"ה ז"ל ואיברא ג"כ דין תכשיטי תורה כס"ת דהכי אמרינן בירושלמי כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת ספסלא וקלטרא כבית הכנסת פילא דעל ארונא כארונא ומ"מ אני אומר דבית הכנסת ותשמישיה כגון נר ומנורה וכיוצא בהן הוו תשמישי מצוה ומהני בהו תנאה ואם בית הכנסת ודכוותיה כגון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חז"ל קדושה מדבריהם ואפי' התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אי אפש' שתפק' קדושתו בכדי מפני כבוד הקדוש' שיש בו מיהו ולאח' שהוטלה קדושתו על הדמים קדושת דמים קלישא מקדושת בית הכנסת לפי שדמים אלו לא עמדו מעול' לדבר שבקדושה ועוד דהוייא לן קדושה שגייא וקלישא מקדושה ראשונה כדאשכחן לרבי יהודה דס"ל הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יקבר משום דלא אלים למיתפס פדיוניה במעשר גופיה וכמ"ש הר"ן ז"ל שם ותנייא בתוספתא ורמב"ם ז"ל הביאה בפי' למסכת בתרא בפרק חזקת הבתים תנייא האומר תנו מנה לבית הכנסת ינתן לבית הכנסת שהוא רגיל בה ואם רגיל בשנים ינתן בשניהם האומר מאתיים זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר ע"כ וזה דוקא בשכיב מרע שאמר כן ומת ולא נודע מה דעתו דאמדינן דעתיה דמסתמא לבית הכנסת הרגיל בו או לעניי עירו אבל היכא דפירש יעשה כפירושו ובנ"ד בפי' נתמשכנו הכלים ההם לקנות הבית הכנסת ההוא לשם כך לצאת ידי חובת הכל בכך שהרי בני העיר כופין זה לזה ע"כ ואין בידו לחזור בהם אף קודם קנייה וכ"ש אחר קנייה ובנין ותפלה שהתפללו הכל שם ומה גם עתה שבני הכנסת ההיא פדאום משלהם ונקרא בזה שמם עליהם בכך והיחידים שנפרדו מהם אח"כ נסתלקו מעליהם ואבדו זכותם בהם אף אם יהיה דינם כדין בית הכנסת של כרכים וראיה מפרק בני העיר דאמרינן התם בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותני' וכשיחזרו לעירם מביאין אותה עמהם ומפרנסי' עניי עירם אלמא דאפילו בני העיר דחשיבי שלא להתבטל דעתם אצל בני העיר שהטילו עליהם צדקה אינם צריכים לתת מה שפסקו בעיר אע"פי שהיחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה צריך לתת אותה שם אפ"ה בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה אינם חייבי' ליתנה לשם משום דכיון דמרובים נינהו לא בטלו דעתם אצל בני העיר האחרת ולא עקרו חשיבותם וחיובם לענייניהם ובכל זאת חייבים לפרנס בה בני עירם לבד ומדלא קאמר מביאין אותה עמהם ומפרנסין בה עניי עירם וכל מי שירצו אלמא דוקא עניי עירם וכ"ש אם פסקו עירם בפירוש שיתנו לעניי עירם וכ"ש היחיד שפסק שצריך ליתן לעניי עירו ובנ"ד נמי היחידים הסכימו עם המרובים ובית דינם למשכן הכלים ההם על דמי בית הכנסת אף אם אח"כ נפרדו מעליהם אין להם בכלים מהם מאומה ומה גם עתה שנתמשכנו על דמי בית הכנסת ונשתעבדו בכך והם פדאום משלהם שבזה יחשב עליהם כאלו קנאום מחדש ובזה נקרא שמם עליהם כידוע לכל שהם פדאום וכמו שאמרנו והכי אמרינן בתוספתא בפרק הגוזל האומר תנו מאה דינר לבית הכנסת תני ס"ת לבית הכנסת ינתן לכנסת הרגיל בה ואם היה רגיל בשנים ינתנו לשניהם האומר תנו מאתיים זוו לעניים ינתנו לעניי אותה העיר רבי אחא אומר לעניי כל ישראל בן האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו קונה ונותן פרוטה לעניים או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים ע"כ: 

הא קמן דאפילו בעיר אחרת מן הסתם אזלי' בתר אומדנ' ויהבינן לבית הכנסת שהוא רגיל בו וכ"ש אם פירש בפירוש לבית הכנסת פ' שנותנין לה ומה גם עתה שלא היה אז שם בית הכנסת והסכימו הכל לקנות להם בית הכנסת כמו שהם מחוייבים לכוף זה את זה לקנות להם בית הכנסת ומשכנו הכלים שהיו להם מקדמת דנא בבית הכנסת הקדום ע"כ ביותר מכדי דמיהם אף אם יחזרו אח"כ ולאו כל כמינייהו גם כי אנשי בית הכנסת זו פדו אותם משלהם אם על דמי בית הכנסת ואם על הפסד הבתים שגזר אדונינו המלך יר"ה לקחתם ושלחו שלוחים לבטל הגזרה משער המלך והוציאו בזה מעות על הכלים ההם וחזרו ופדאום משלהם עד כדי דמיהם והותר וגם כל הקהל יחד התפללו בה אח"כ קודם שנפרדו קצת יחידים מהם להתפלל במקומות נפרדים כאמו' והוקדש' ע"ש הכל נמצא בזה כי פסק זכות בקצת המפורשים מן הרבים מעל הכלי' ההם ונתרוקנה רשות לבני בית הכנסת ההיא הפודים אותה להיות נקראים על שמם בפירוש ואין לאחרים בהם שום חלק כלל והסך שפרעו על הכלים ההם הוא מאתיים ושלושים פרחים זהב סולטאניס כמו שנתברר לפני וכתוב בפנקס הסופר אחד אל אחד למצוא חשבון ואף אם משכנו על הפסד הבתים הבית הכנסת ההיא הם לא סמכו כי אם על משכונות הכלים ההם שהיו ממושכני' בידם קודם לכן יען כי בית הכנסת זו דינה כבית הכנסת של כרכי' לפירוש א' של התוס' ואין מקום למוכרה כלל אף אם נתמשכנ' בחבר עיר וכ"ש שהכל חייבים בבית הכנסת עירם גם כי נתעכבו המשכונות ההם על סך חמשה ושבעים פרחים זהב אחרי שחייבים כל הקהל הסך ההוא ולכן אין לנפרדים מעליהם להתפלל במקום אחר שום חלק בכלים ההם וגדולה מזאת כתב הרא"ם ז"ל בתשובותיו בסי' נ"ג שאפי' בלא פדיון הכלים ההם ישארו ביד מי שנכנס בבית הכנס' שקנו והקדישו ורוב הקהל מתפללים שם ויש שם רוב דעות וסמך בזה על אומדנא דדעתא והאריך בראיות ככתוב שם בתשובה הנז' ויען כי הערעור בזה הוא חס ושלום תקלה על בתי כנסיו' החדשות אשר פה דמשק יע"א ויש לחוש לדורות אחרינו שמא גם הם יערערו ע"כ כי לא ידעו תוכן הדברים כיצד היו לכן הארכתי בפסק דין זה בתוכחות נכוחות אף אם לא היה צריך כי על המפורסמות אין צריך להביא ראיה ומה שהוצרכתי להאריך בזה הוא כדי לסתום פי הבאים אחרי כן מלומר הורוני מהיכן דנתוני: ומעתה הבאים אחריהן בהמות ירעו ואני קושר במסורת הברית וגוזר בחומרת התורה ומשלח את הנח"ש אשר אין לו לחש במי שיערער על הדבר הזה עוד כל ימי עולם ובזה יבא כל אחד על מקומו בשלום נאם הצעיר בעיר הדובר עד הלום ולאהבת התורה דבק מאח יוסף בן לא"א אברהם ן' צייאת זלה"ה 

תשובת הרבנים זלה"ה על התשובה הנזכרת 

איברא שקהל אחד שעשו כלי קדש זהב וכסף לכבוד ס"ת אשר בבית הכנסת ואח"כ נפרדו קצת מאנשי הקהל ועשו להם בית הכנסת אחר שאין להם דין לתבוע חלק הכלים אשר נשתתפו הם בנדבתם עם שאר הקהל בעשייתם כי בשם אותו בית הכנסת וספרי תורה אשר בו נעשו ואין להם רשות לשנותם לבית הכנסת אחר כמ"ש החכם נר"ו כיון שנשארו רוב הקהל בבית הכנסת וספרי תורתם עמהם אשר לשמם נעשו כלי הקדש ואפילו בנ"ד שיצאו כולם מבית הכנסת הקדום ע"פי גזרת מלך יר"ה מאחר שלקחו להם בית הכנסת אחר תמורת הראשון להתפלל בו כולם ביחד הרי הם כמו שהיו מקוד וכמו שמבוא' בתשובת הרא"ם ז"ל וכ"ש שכשנתמשכנו הכלים ההם היה ברשות שבעה טובי העיר וחבר עיר בהיותם יחד באגודה אחת לקנות הבית הכנסת שיהיה קדש להתפלל בו אע"פי שאח"כ נפרדו קצתם ועשו להם בית תפל' אחר והנשארי' שהיו הרוב פדו הכלים שמשכנו מממון נדבתם ודמי המצוות והמשמרות אין יכולת ביד הנפרדים לתבוע חלק בכלים ההם וכמו שכתב החכם השלם חבר עיר נצדק בכל דרכיו ודינו דין אמת 
ישראל בכ"ר מאיר דיקוריאיל ז"ל 
יוסף קארו משה בר יוסף מטראני זלה"ה
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}