עריכת הדף "אבקת רוכל/יח"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''סימן יח'''}}
תשובה פשיטא שבדורותינו אין להוציא ממון מהנתבע כל זמן שאומר הורוני מאיזה טעם דנתוני כדפסק הטור והרא"ש כ"ש כשאחד מן הדיינים נותן טעם לפגם בפסק חבירו כ"ש עכשיו שיש לחוש לבתי דינים מקולקלים בהרבה ענייני' כמו שפסקו בתראי דבתראי ריב"ש ובעל תרומת הדשן וחביריו וז"ל ריב"ש סימן שע"א משרבו זחוחי הלב כו' עד וגם בשרידים גברה החנופה כו' וכן הוא שבעונותינו כמעט כלינו בארץ בתגבורת חנופה וניצוח או שכחה וטעות וידוע לכל משכיל שיותר ויות' מהשוחד מעור עיני פקחים הנצחון והחנופה כדכתב הרא"ש בפרק זה בורר וז"ל האוהב והשונא כו' ודסני לא חזו ליה זכות כי ענין זכות והחובה מבלבלין באדם בלא כיוון רשע עכ"ל וכיון שבאלה אדם חוטא ולא לו בכוונה צריך ריחוק וסייג טפי ובל יאמר זכיתי לבי וגו' מפני ההדיוטו' וכבר נודע שעל זה זעקו רבים על מיטב הארץ בק"ק רבות והשתיקה יפה שאם אמרתי אספרה כמו וגו' וגם בעל תרומת הדשן בכתביו סי' רנ"ה חושש טובא על בתי דינים מקולקלים ולא רצה להסכים על דין אמת בנידוי בדיעבד מפני קלקול בתי דינים וז"ל ואמת גם לדידי קשה להרגיל מחמת תקלת הדור מחמת דיינים המקולקלים הנסמכים רבים והיודעים מועטים וכן בהרי"ק שרש קס"ג כתב גדול הדור שבעבור חשש קלקול ב"ד משתנין כמה דינים ולא פסקינן בדורותינו לקנוס ליטרא דדהבא למזלזל ת"ח והאריך בראיות שאין ת"ח שיודע אפילו מסכת כלה כו' ולבסוף כתב וז"ל וכתב הרמב"ם בפ' כ"ד משופטים משרבו בתי דינים שאינ' הגונים במעשיהם ואינם חכמי' כראוי כו' עד וכן בשאר בתי דינין לא ידין הדיין בסמיכו' דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט כו' עכ"ל ר"מ כו' עד אלמא דחיישינן לקלקול ב"ד ונשתנה הדין כו' עד דאנו רואים בעינינו שנתעוותו הדיינים ונתקלקל המשפט עכ"ל:

וזכורני מהגאון כמוה"ר אליא מזרחי אמר בח"ב על שאמר סברא זו היא ואמר אין לומר סברא היא אלא מי שמעולה מסברות התלמוד והתוס' מכל הנזכר לעיל הנוסף אל פסקי החכמים השלמים כמו הרא"ש וכמו הרמ"ט יצ"ו שאין להוציא ממון מיד הנתבע הצועק הודיעוני מאיזה טעם דנתוני כ"ש דאין עליו דין נידוי:

וגדולה מזו כתב הרד"ך בבית כ"ו שכל הנתלה בגברא רבא אפי' בטעות אין הנדוי נדוי כל שכן פסקי' וראיות וז"ל בסוף הבית כשאדם טועה שראוי לנדותו וטעה מצד שאדם גדול כמו כ"ת הורהו לעשות כן שאין עליו משפט נידוי האמנם זה ימים מספר שראיתי מהחכמים השלמים יצ"ו פסקו בראיותם יכול לומר הנידון הודיעוני מאיזה טעם דנתוני ודחיתי השעה ואחרי האמת והשלום הסכמתי עמם רק בראיות הנזכרים לעיל ועתה עלה אריא דבי עילאה לשום ארצם שממה ואשתומ' כשעה חדא כאשר ישתוממו רבי' וז"ל הרב יצ"ו וכבר נתבאר שלדעת התוספות ור"ת ורש"י ורבינו מאיר והמרדכי והראב"ד והר"י והרמב"ן והרשב"א והר"ן וסמ"ג וא"ז והרמב"ם כל שלא נתעצמו אין כותבין ונותנין לו ואדרבא אם תבע כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני משמתינן ליה:

אמרתי עמהם חלקי והנהרסות אנכי אבנה ולאדם לא אכנה בסיעתא דשמייא ונימא שהרמב"ם וממנו נשמע להר"יף דסברי יכול לומר הודיעוני מאיזה טעם דנתוני רק כשיראה שמא יטעה הדין או שמא טעה ולא לחושבו למטה משפט ודלא כר"ת וכפירושו בסוגיין דפ' זה בורר ואין צריך לומר הרא"ש והטור דבתראי נינהו והלכת' כבתראי ואפילו במקום רבים וכן הטור והתוס' ומהר"ם והגמרא והמרדכי ולפחות ספוקי מספקא להו ואין להוציא ממון מס' ולא להוציא הגמרא מפשטא ואין זכרון לרש"י הנ"ל:

וזה החלי כבר הקדמתי קונדרים הראיות התשו' קדמוניות שיש לפסוק כבתראי לעולם זולת מקומו' ידועים ועל כלם כהרא"ש שכן כתבו חכמי אשכנז כהרא"ש נהגינן ברוב דוכתי שהוא בתרא ונימוקו עמו וגדולה מזו כתב כמוהר"ר לוי ן' חביב זלה"ה כדאיתא בבית יוסף דף קמ"ו סי' רט"ו שבספרד קבלו להרא"ש לרבן ובמקום שיש חכם שהוא רבן חייבים לנהוג כמותו ואפי' במקום רבים וראיתי תשובת הרשב"א סי' קנ"ג ע"ש ואפי' אם שלש אלה לא היו בו רבן ובתראה ונימוקו עמו מי חכם שבעבור כבוד עצמו ימעט כבוד הרא"ש ובנו ובל יאמר הואיל דנפק מפומא דגברא רבה אעשה לפנים משורת הדין וזה נהנה וזה לא חסר ומי יודע אולי טעיתי איניני גדול מרב הונא דהכניף עשרה כו' כבוד חכמים חקור דבר ואם תאמר אדרבא קלון חכמים ינחלו דהא משמתינן ליה אם ושלום לא תהא כזאת בישראל דוקא המתלונן בלגלוג כדכתב בהדייא נמקי יוסף פרק הרבית אבל האומר בענוה שמא טעיתם שאינו מלגלג ולא חושדו לרשע למטה משפט כמו שדקדק הרמב"ם בלשונו הצח אם ושלום דמשמתינן ליה כדלקמן תדע שלא נמנה בכלל כ"ד דברים שמנדין להאומר הודיעוני מאיזה טעם דנתוני אבל המלגלג הוא בכלל הכ"ד דברים וז"ל הרמב"ם פ"ו מהלכות סנהדרין שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומ' נעלה לב"ד הגדול שמא יטעו אלו הדיינים והשתא קשיא טובא על לשונו בשלמא דנקט שנתעצמו ניחא שהוא לשון הגמרא ורב רבו הרי"ף ואין שייך לומר כופין רק על לשון התורף שנתעצמו אבל לב"ד הגדול למה שינה שאין בכל הסוגי' בגמ' ובהרי"ף נזכר ב"ד הגדול רק בסוף הרי"ף:

ועוד מה לו לפרש לומר שמא יטעו אלא בורח מדיוקו של ר"ת ומרגיש קושיתו למה קבעה כאן התלמוד ועל רבינו תם קשה ולדידיה מי ניחא למה קבעה כאן ואם הוצרך לשאול כו' ולפירוש הרמב"ם אתי שפיר למה קבעה ואם הוצרך כו' ולפי שמדבר מהירא ורך הלבב ולא בסרבן ומלגלג רק אומר שמא יטעו בענות צדק רודף וראיה שאומ' לב"ד הגדול דהיינו מקו' הוועד כמוזכ' בגמ' לפירוש הרמב"ם ששם הכל צדק ולכן פירש שמא יטעה כלומר שאינו מלגלג וחושד אבל הבליעל לא צדק צדק ירדוף והשתא אתי שפיר ואם אמר הודיעוני למה קבע התלמוד כאן כלומר אם נשמר בדעתו שעדיין ירא שמא טעו כיון שהוא ירא כותבים ונותני' למה לא יכתבו כיון שאינו מן המלגלגים רק מבקש תועלתו ואולי ימצא והשתא אתי שפיר ואם הוצרך כו' כלומר ואם אמת שאינם יודעים הדין כמו שהיה ירא כותבין ושולחין אבל מפני יראתו לבד בתחילת דין כנ"ל אין כותבין ושולחין וג' מחלוקיות בפי' הסוגיא בדבר לרש"י התובע בליעל והנתבע רוצה ללכת לוועד כדי שיתבייש התובע כדפי' התוקף כו' שיהא בוש מהם ולדידיה נמי אתי שפיר למה קבעה הנזכר לעיל התלמוד פה דהכי פי' התוקף כו' ומתעצמים שהאחד רוצה בוועד כדי שיתבייש כופין כו' ואם אמר הודיעוני מאיזה טעם דנתוני כלומר אפי' אחר שדנו אומר הודיעוני מהיכן דנתוני ואלך לוועד אולי יתבייש כותבין ונותנין וכ"ש אם אומר שמא טעו דשכיחא והו"ל זה נהנה וזה לא חסר דכופין על מידת סדום כדלעיל רב הונא מכניף עשרה גברי וכמה פעמים אמרו ליה לרב ר"כ ור"א דינא הכי ושתיק רב ש"מ דטעות שכיחא ותלמיד ותיק על פניו יוכיח ולהרמב"ם התובע והנתבע צדיקים רק יש לו ספק בעלמא שמא טעו ודורש טובה לעצמו וזה נהנה וזה לא חסר כנ"ל:

אבל לר"ת מה שכותבין ונותני' הוא לתועלת וכבוד הדיין שיהא נקי מטענת הנתבע שיש רגלים לטעותו כדפי' בהגה"ה בהרא"ש סוף פ' זה בורר והיה כוונת התוס' לר"ת ובכל זה אין דוחק ואפי' היה דוחק יש לדחות ולפי' התלמו' ורי"ף והרמב"ם כדי שיבואו כמשמען דכותבי' ונותנין לכל שואל דאי ס"ל כר"ת היה להם לפרש כדרך הפוסקי' גם כדי שלא יחלוקו על הרא"ש שהוא בתראה ויודע טפי מינן דעת רי"ף והרמב"ם והתוס'. ומדעת הרמב"ם ופירושו נשמע דעת רבו הרי"ף ומהנ"ל ש"מ שמדעת שלשה עמודי' שהבית נשען עליהם סברי שצריך להודיע מאיזה טעם דנוהו והשתא בסיעתא דשמיא נוכיח שהרמב"ם והמרדכי והלכות גדולות סברי להו כהרא"ש דהיינו דעת התוס' ממש ורש"י לא הוזכר בזה הנוסח' מוטעית במרדכי בדפוס הראשון מקושטאנטינא והגמ' תוכיח שאין זכר מרש"י וגם מוהר"ם לא הביא דברי ר"ת רק המרדכי הביאו וזה יש להוכיח מהגמ' שמהר"ם לא כתב מרבינו תם וז"ל הגמ' פ' הנז"ל וכתב מורי שיחיה שאין זמן כו' עד ופי' רבינו תם עד ומיהו כתב מורי כו' ואם פי' ר"ת היו דברי מהר"ם איך חוזר ואומר וכת' מורי ע"ש וק"ל אלא אדרבא כתב ושדו ביה נרגא כלומר שאין ממש בדברי ר"ת ואפי' את"ל שהנז"ל שהם דברי מוהר"ם כמ"ש הרב יצ"ו הכל הולך אח' החתום וסוף ומסקנת התוס' והלכות גדולות והמרדכי והרא"ש והרמזים שכולם עולים בקנה אחד ובסיגנון א' וכוונת א' רק זה מבאר יותר וזה מעט מזער וכן התוס' בפ' הרבי' כתבו דחוי א' ובפ' זה בורר כתבו אחר ואפש' הא' ממהדור' שנייה והאחר ממהדור' שלישית והספר מצוות גדול אפשר לא ראה רק מהדורא קמא מהתו' או הן הגהות מגליוני התוס' או מהאחרונים אבל הכל כוונה א' למעיין ומה שכתב הסמ"ג בשם ר"י מסתמ' טעות סופר ורצה לומר ר"ת דהוא מריה דשמעתתא ועוד נראה דבנ"ד אפי' ר"ת מודה כיון שהדיין הא' הוא בעזרת הנתבע ולא שב מידיעתו ודיין אחר מחמשה שחזר בו בעבור ששלשה דיינין כנגדו ולא שב מידיעתו שכן חתם שמה ועוד י"ל שאם היה רואה ר"ת היש מפרשים היה מודה להם וכ"ש שהיה להרמב"ם ולפי' הנמק"י כתב שהראב"ד כרבינו תם וכן כתבו המפרשים ובפ' הרבית כתב וכ"כ הראשוני' מסתמא רוצה לומר תחילה התוס' והסמ"ג והוסיף שם הרשב"א והרב רבינו משה והרב רבינו נסים לא דסברי כר"ת רק בענין שאין צריך לפ' הטעם לב"ד הגדול ובודאי ששם נודע הכל בבירור ובזה דוקא הוזכר הרמב"ן שם והוא דבר פשוט לכ"ע כשאומר בפי' רוצה ללכת לב"ד הגדול שיודעים ובקיאים לכל בלי כתיבתם ועתה בעוונותינו אין ב"ד הגדול שידעו אם לא יכתבו בפי' שרבו הדעות והתשובות אין מספר כנז"ל. ועוד י"ל שר"ת מודה להרמב"ם שאם שואל בענוה שמא טעיתם שכותבין לו אבל אם חושד א"צ לתת לו רק רגלים לטעותו כנז"ל נמצא שר"ת וסמ"ג והראב"ד ונמק"י ור"י סברין שא"צ לכתוב כשחושדים ורי"ף והרמב"ם והרא"ש והרמזים ומסקנ' התוס' והגמ' והמרדכי אינם מחלקים ותו לא מידי. ועכשיו שאין לנו ב"ד הגדול מי שאומ' עכשיו הודיעוני מאיזה טעם דנתוני אין דעתו רק להראות לחכמים ולתלמידים ותיקין כנז"ל מרב כהנא ורב אשי שהשתיקו לרב כנז"ל ולא ללכת לוועד וכן צריך להודיעו הטעם והראייה ברורה מהגט מצירון שנמצא פה תשובה מגדול הדור להתיר האשה מיד וכל תלמיד ותיק שראה ראייתו יודע שהיא שגנה שיצאה מלפני השליט וכן לא עשו עתה מעשה על פיו ואם היה כותב בקצרה והיתה בלי ראיה היה נעשה מעשה שנית על פיו כאמור אין בודקין מן המזבח ולמעלה ולפי דברינו הנז"ל אין צריך לומר דברי הנמק"י דברי קבלה כדכתב הח' השלם כמוהר"י כהן י"ה שהרי לא נאמר רק על הגאונים וגם אין צריך לדרוש סמוכים בסוף זה בורר כדכתב החכם הנז"ל כדהשיב הרמב"ם בהלכו' מזוזה וז"ל וכי דרשיתו סמוכים בתלמוד ע"ש במגדל עוז וא"צ למסכוני נפשין על ר"ת ולהוציא הרי"ף והרמב"ם מפשטן דלפירוש ר"ת ק"ק שהגמ' אינה מחלקת בין כופין לאין כופין ולפי' הרא"ש שהוא בתראה הכל אתי שפיר ואפי' היה צריך למסכוני נפשין על בתראי יש למסכוני ולא על קמאי:

ועוד ראיה שיוכל לומר הודיעוני מאיזה טעם דנתוני מב"ד גדול לב"ד קטן ממנו מרב פ' יש נוחלין דאמר לרב פפא ולרב הונא כי אתי פסקא דדינא דידי אדידייכו וחזיתו ביה פירכא מיקרע כו' והדרנא ביה כו' לא תקרעוניה ש"מ שהתלמיד מחזיר לרב מדינו ואם הנתבע שאומר הודיעוני מהיכן דנתוני חייב שמתא א"כ כ"ש הקורע פסק לרבו ומה צ"ל להם לא תקרעוניה וא"כ ש"מ שב"ד קטן ממנו יכול להוכיח לב"ד הגדול שטעו רק שלא ישאל כמלגלג כך נ"ל:

ומהגמ' יש להוכיח בהדי' שהרמב"ם לא ס"ל כר"ת שלא כתבו כמנהגם וכר"פ הכא נמי היה להם לכתו' כופין כו' ואם אמר הודיעוני מאיזה טעם דנתוני דוקא כופין ונראה ר"ת אלא ש"מ דפליגי לר"ת שר"ת מדבר בחושד לזייף ולזה מדבר מתועלת הנתבע וכן יש להוכיח שהרמב"ם לא ס"ל כר"ת מדכתב אפי' בזמן מרובה יכול לומר הודיעוני מאיזה טעם דנתוני אם כן שמע מינה אפי' שבתחלה לא היה בדעתו שטעו רק אחר זמן ולזה רגלים לדבר לטעותו יכול לומר מאיזה טעם דנתוני:

ועל מה שכתב הרב י"ה שב"ד מצפת הוי כב"ד גדול שאין כמוהו ואין שייך לומר הודיעוני מאיזה טעם דנתוני שלמי יכול להראות אמינא אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר כאמור יש חילול ה' אע"פ שכבר מפורסם ואם לא אומר כבר רבו זחוחי הלב וכל א' יאמר אני ואפסי עוד אין צריך לומר מאיזה טעם דנתוני ונמצאו הבתי דינים מקולקלים ויוציאו מעות וגם ינדו למי שאין ראוי על כן האדם צריך להתחיל בשבח ולסיים בגנות בעוונותינו והוא שלפי מה שכתבו ז"ל בשלהי פ' זה בורר שב"ד הגדול הוא גדול הדור עכשיו רבי מתתיה ברומיים כלומר שכ"ע מודו שהוא הגדול אע"פ שהוא ברומי אמנם עליהם נאמר עם כ' אבל מה נעשה שמרוע סדר וחלול ה' הם בפי הבריות כקטני הארץ אף ע"פ שהם החכמים המחוכמים:

ואם דין ב"ד הגדול להם א"כ הקהלות הקדושות עברו בבל תשחית שכתב ספר מצוות קטן סימן קע"ג בלא תשחית וז"ל הוזהרנו בזה שלא לפזר ממון לריק אפי' שוה פרוטה ובזה הלילה פזרו הק"ק יצ"ו שלשים דוקאטי לעשויי ובאמת העדה כולם קדושים כאמור כל החכמים או רובם לומר זו אסורה לך שודאי יגרש בלי אוייבינו פלילים ואם ב"ד הגדול הם איה כבודם ומוראם שלא הביאו לעזרת ה' יד החכמים החזקים לנדותו ולהחרימו או לחתום עליו מרורות על ההוא גברא כמו שכתבו על ק"ק פלונית:

ועוד וכי ראוי שב"ד הגדול ימנו לשוחט פ' לשחוט לכל הק"ק י"ה וזקנים ויושבים בישיבה ששמם מסוף העולם ועד סופו יכריזו על הבשר ההוא שלא לאוכלה וכי יש חילול ה' שלא תתגודדו גדול מזה או בפ' מידנו לא שפכו צעקו חוצה ידיכם שפכו דם החלל הי"ד וכיוצא בזה דרשו חכמים שלמים באזני הק"ק יצ"ו ביום נפילת הבית בפרשת אתם המיתם את עם ה' והאריכות בזה פוגם ונפגם אם אמרתי אספרה כמו כו':

ועל מה שכ' הרב יצ"ו שהכל מריצים שאלותיהם זהו גזרת הכתוב ונעו מים עד ים וכדי לאפשורי גברי ונגד מתגריהם בשפלינו זוכ"ר לנו וכשמש מ"ו גברא כורסייא כי חדא ה' דמילה ברם ב"ד של החכם השלם הרב כמוהר"י פיסו ז"ל ומושב זקניו היה כב"ד הגדול ומשעת בטלו השקדנים נוהג כסאו ברמים כמלך בגדור באהבה ואחוה ואל תבא רעה בו וזורק מרה בתלמידים ושופך בוז על רשעים וכשחל יצורם ומעז יצא מתוק מדבש ונופת צופים אכן עתה בעוונותינו גלה כבוד מישראל ורבה קטיגורייא דור שבן דוד בא במהרה בימינו אמן בשנת מלכות שד"י פרשת ידיו רב לו נפשי יצאה בדברו לא אתפס בצערי:


{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}