עריכת הדף "אבני מילואים/אבן העזר/קג"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''סימן קג'''}}

==סעיף א==

===א===

סי' ק"ג סעי' א (א) '''אלמנה בין מן האירוסין.''' פ' אלמנ' ניזונת דף צ"ז תנן אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד ר' שמעון אומר מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד מן האירוסין לא תמכור אלא מפני שאין לה מזונות ואמרי' עלה בגמ' בשלמא מן הנשואין משום מזוני אלא מן האירוסין מ"ט ופירש"י משום מזוני שאי אפשר לה להיות יושבת ומתענה עד שיזדקקו לה ב"ד ע"ש אמר עולא משום חינא ר' יוחנן אמר לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד מאי בינייהו איכא בינייהו גרושה למ"ד משום חינא גרושה נמי בעי' חן למ"ד לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד גרושה לא אכפת לי'.

ופסק הרמב"ם דגרושה לא תמכור אלא בב"ד והיינו כמ"ד שלא תתבזה וכת' הרה"מ פי"ז מה"ל אישות וז"ל ואע"פ שרבינו סובר טענת חן האשה כמ"ש פי"ב ממלוה ולוה ומשמע הכא בגמ' דמאן דאית לי' משום חינא אפי' גרושה מוכרת שלא בב"ד וי"ל דע"כ לא קיימא לן טענת חן אלא להזדקק לנכסי יתומי' קטני' והוא הדין הנז' פ' שום היתומי' לפי שתפסיד בהמתנה אבל למכור שלא בב"ד לית לן האי טעמא שהרי אפשר לה בב"ד אלא לא אמרו מוכרת שלא בב"ד אלא מפני שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו עכ"ל והר"ן כתב על זה הטעם ז"ל ואינו מחוור לי דבשלמא אי לא אמרה רב יהודא גופי' אלא אמוראי אחריני שפיר אבל כיון דחזינין דרב יהודא אפי' בנזקקין לא חייש לחינא משמע דהכא לטעמי' אזיל דלא חייש לחינא כלל וכיון דהתם לא קי"ל מאן פלג לן דלימא דבהא מיהא נקטינן כותי עכ"ל וזה לפי גירסת הרי"ף ז"ל דגריס בפלוגתא דהכא עולא ורב יהודא ע"ש ועיין בכ"מ שם.

ולענ"ד נראה לפי מ"ש הר"ן שם פ' אלמנה ניזונת בהא דהקשו לר' יוחנן דמוקי למתני' דערכין דתנן שום היתומי' ונזקקין לנכסי יתומי' קטני' בכתובת אשה ומשום חינא א"כ אמאי בעי' הכרזה הא מוכרת שלא בב"ד ושלא בהכרזה ותירץ הוא ז"ל דכשמוכרת שלא בב"ד ומקפדת על בזיונה או על החן לכך לא בעי' נמי הכרזה מהאי טעמא גופי' שלא תתבזה או משום חינא אבל מוכר' בב"ד מומחין שלא חששה לחינא דידה או לבזיונה וכיון דהיא לא חשש' צריכין ב"ד מומחין לעשות כדין ובעי' הכרזה כדינא וע"ש וא"כ לר' יוחנן דמוקי למתניתין דשום היתומי' בכתובות אשה ומשום חינא קשי' ממ"נ אי שייך טעמא דחינא הכרזה נמי לא בעי' ואי משום דהיא עצמה לא חששה לחינא דידה מש"ה צריכין ב"ד לעשות כדין ולהכריז א"כ אמאי נזקקין כלל לנכסי יתומי' קטני' דהא מדינא אין נזקקין ליתומי' קטני' כיון דחן דאשה לענין מוכרת שלא בהכרזה שוה לחן דנזקקין וכיון דמחמת דהיא לא חששה לחינא בעי' כדין לעשות הכרזה א"כ היאך נזקקין אלא ע"כ דחן דנזקקין אינו שוה לחן דמוכרת שלא בב"ד ומש"ה לענין מוכרת שלא בב"ד ושלא בהכרזה לא חיישי' לחינא כיון דיכולה להמתין מעט והא דמוכרת שלא בב"ד ושלא בהכרזה אינו אלא משום שלא תתבזה וכיון דבאה לב"ד הרי לא חששה לבזיונה מש"ה בעי הכרזה וכדין ומ"מ נזקקין לנכסי יתומי' קטני' משום חינא דהיא ג"כ חוששת לחינא אלא דטעמא דחינא לא מהני אלא לענין נזקקין דאית לה פסידא טובא כשתמתין עד שיגדלו הקטני' משא"כ לענין ב"ד והכרזה אין לה הפסד כ"כ ודוק.

(ולכאורה תקשי דעדיין לא מוכח כלל מדר' יוחנן דטעמא דשלא בב"ד ושלא בהכרזה הוי משום בזיוני דלעולם טעמא משום חינא ודקא קשיא לך א"כ אמאי מזדקקינין כיון דהיא עצמה לא חששה לחינא ובאה לב"ד למכור ולא מכרה בפ"ע דיש לומר דכיון דמפסדא מזוני ע"י תביעת כתובתה לכך אנו נזקקין לה וכדאמרינן התם בש"ס פרק שום היתומים דפריך ולר"י מי ניחא דשבקינין מזוני דודאי מפסדי ונקטינן הכרזה כו' ומשני דתובע' כתובתה אין לה מזונו' ופריך תו א"ה איזדקוקי נמי לא נזדקיקנא לה ומשני כיון דאזדקקינן לה מעיקרא מזדקקינן נמי השתא וע"ש זה אינו דהשתא קיימינין אליבא דמרימר דס"ל דטעמא דר' יוחנן משום חינא וא"כ אית לן למימר דלענין טעם מזוני מודה לרב אסי דאין נזקקין משום דאיכא מעשי ידיה ולית להו פסידא ליתומים כדאי' בש"ס התם וע"כ הא דנזקקין אינו אלא משום חינא לחוד א"כ מוכח שפיר דהאי טעמא דחינא דנזקקין אלים טובא מלענין שלא בב"ד ולכך פסק הרמב"ם לענין נזקקין כמרימר וכר' יוחנן וממילא מוכח דלענין שלא בב"ד ושלא בהכרזה לדידהו לא אלים טעם חינא ולפ"ז למרימר דפסקינין כותיה איכא לאוקמי מתני' דשום היתומים בגרושה דצריך ב"ד והכרזה דלענין זה לא חיישינן לחינא ואפ"ה נזקקין לקטני' ואין אנו צריכים להני תירוצי שהביא הר"ן וזו היא שיט' הרמב"ם ז"ל וק"ל).

===ב===

(ב') '''אבל צריכין ב"ד הדיוטות.''' עיין פ' השולח דף מ"ו תניא ר' אלעזר אומר לא אסרו צריך אלא מפני אינו צריך במאי קמיפלגי ר' מאיר סבר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ור"א סבר אין אדם רוצה כו' וגבי נדרי' סגי בשלשה הדיוטות וכמ"ש בש"ך ה"ל נדרי' סי' רכ"ח סק"ב דלא בעינין חד דגמיר אלא דסברי קצת שידעו מה הם מתירין ע"ש וא"כ משמע דשייך אין אדם רוצה שתתבזה אשתו אפי' בב"ד של שלשה הדיוטות ואפשר דמה"ט ס"ל לרמב"ם דבדיעבד סגי במכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה ומכרה קיים לפי שפוסק כמ"ד אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ומש"ה אפי' בלא הדיוטות סגי.

===ג===

(ג') '''ודוקא עיקר הכתובה והתוספת.''' ז"ל הב"ש הנה הריטב"א ס"ל לעיקר כתובה מוכר' בלא ב"ד אבל לא לצורך תוס' ולא לצורך נדוני' והרב המגיד חולק על זה וס"ל אם הקילו בדב' שאין לה חסרון כ"ש בנדוניא ורמ"א שפס' כהריטב"א ופסק דאף לתוספת כתובה מוכר' שלא בב"ד אפשר משום דהריטב"א איירי באשה שאין לה מזונות והרמ"א איירי באשה שיש לה מזונת גם י"ל הריטב"א לא הכריע סברא זו אלא כתב אפי' תימא תוספת כתובה לא אלים לתקוני בה משום בזיון ומשום חינא הא איכא משום מזוני מש"ה פוסק בזה כשיטת הרה"מ עכ"ל וכונתו דמש"ה פוסק בתוספת כתובה כהרה"מ משום דכיון דהריטב"א לא הכריע לענין תוספת והרה"מ ס"ל דאפי' לנדוניא מוכרת שלא בב"ד וכ"ש לענין תוספת לכך פוסק בתוס' כהרה"מ אבל לענין נדוניא פוסק כהריטב"א כיון שהוא חולק בהדיא וס"ל דלא אמרו משום חינא אלא בעיקר כתובה ובשטה מקובצת בסוגיין כתב ז"ל ומיהו טעמא דמזוני עיקר הוא ונ"מ כי אעפ"י שמכרה כבר לעיקר כתובה כיון שעדיין יש לה מזונות משום תוספת כדפרישת ר"פ אע"פ אף היא מוכרת לתוספת שלא בב"ד ואפילו תימא דבתוספת ליכא לאחמורי על היתומי' משום חינא או משום שלא תתבזה אשתו בב"ד הא איכא משו' מזוני אבל לנדוניא דלא מעכבא במזוני דינה כחוב דעלמא ואינה מוכרת אלא בב"ד ולא חיישינן לחינא ולא לבזוי בב"ד והא דלא אוקימנ' במס' ערכין למתניתין דהתם בנדוניא דהתם קתני סתם לכתובות אשה עיקר כתובה במשמע ולא משום נדוניא ואע"ג שנקרא כתובה בהרבה מקומות וכן עיקר עכ"ל הריטב"א ז"ל. ולפ"ז כתב הב"ש סק"א דכל שמוכרת שלא בב"ד את הכתובה מטעם מזוני צריך למכור לכל הכתובה כדי שלא יהיו לה עוד מזונות ע"ש.

(עיין ב"י ריש סי' זה הביא ג"כ דברי הריטב"א אילו בביאור יותר דהיכא דאינה מוכרת אלא למקצת כתובתה אנו צריכין לטעמי דחינא ושלא תתבזה דהכא לא שייך טעם דמזוני כיון שעדיין נשאר לה מקצת כתובה ואית מזוני וזה ג"כ כדברי ב"ש סק"א.)

ומדברי הר"ן פ' אלמנה ניזונת נראה דכל היכא דמוכרת כתובה שלא בב"ד משום מזוני אפילו למקצת כתובה נמי מוכרת שלא בב"ד ע"ש שהקשה בהא דאמרי' אלמנה מוכרת שלא בב"ד ושלא בהכרזה ובפ' שום היתומים מוקמינין למתני' בכתובת אשה וא"כ אמאי בעי' הכרזה ע"ש שכתב דמש"ה מוכרת שלא בהכרזה כדי שתפסיד מזוני ואפי' מוכרת למקצת כתובה כיון דזמנין במוכרת כל הכתובה איכא רווחא ליתומים במזונות תו לא פלוג אפי' במוכרת למקצת כתובה וע"ש.

(וכן דעת תוס' ע"ש פרק אלמנה דף צ"ז ע"ב ד"ה מתני' מני ר"ש וז"ל וא"ת ממתני' נמי תפשוט דאתי' כר' שמעון כו' וי"ל דחכמים נמי כר"ש סבירא להו בהא דאמר כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד ואי מדקתני מוכרת אפי' ד' וה' פעמים ומוכרת למזונות שלא בב"ד משום דאכתי לא הפסידה מזונות הוא דמוכרת כתובתה שלא בב"ד עכ"ל וכונתם דכיון דמשום הפסד מזוני תקנו שתמכור בלא ב"ד אפילו כשמוכרת מקצת כתובה כיון שעי"ז הוא מתקרבת להפסיד המזונות לאחר שתמכור כפעם בפעם ותכלה כל כתובתה שייכא לתקנתא שתמכור בלא ב"ד וע"ש בשטה מקובצת ובחידושי פני יושוע שפירשו ג"כ דברו תוספת כך וזה כדעת הר"ן ולא מטעמי'.)

מיהו בדברי הר"ן ז"ל לא עמדנו דשם בהא דאמרי' בש"ס בשלמא מן הנשואין משום מזוני כתב ז"ל פירש"י למזונות כדי שלא תצטרך להתענות ואחרים פירשו משום מזוני שמוכרת הכתובה שלא בב"ד כדי שתפסיד מזונות ולא נהירא דהניחא לר' שמעון דמכר' מקצת כתובה הפסידה מזונותי' אבל לרבנן דס"ל מכר' מקצת כתובה עדיין יש לה מזונות מה הועילו בתקנתן עדיין תשמור עצמה למכור מקצתן ויהי' לה מזונות ע"כ ע"ש וזה סותר למ"ש לקמן דכיון דגבי מוכרת כל כתובה איכא רווחא ליתמי תו לא פלוג ואפילו במקצתה תקינו וצ"ע. והנה מ"ש הריטב"א דטעמא דמזוני עיקר הוא משום דבלשון המשנה ובלשון הגמרא הכתובה כוללת עיקר ותוספת כמבואר ר"פ אע"פ וכיון דלשון מוכרת לכתובתה כולל גם התוספת ובתוספת ס"ל לריטב"א דלא תקינו בי' משום חינא ובזוני א"כ ע"כ הא דמוכרת לכל כתובתה היינו לעיקר ותוספת טעמא משום מזוני הוא ואלמנה מן האירוסין דלית לה מזוני מ"מ מוכרת לכל כתובתה דתוספת בלא"ה לית לה מן האירוסין ולעיקר כתובה איכא טעמי דחינא ובזיוני וא"כ בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת לכל כתובתה אלא דמן הנשואין דאיכא תוס' לא שייכו טעמי דחינא ובזיוני וע"כ עיקר הטעם משום מזוני:

אך קשה לפ"ז מאי מקשה למ"ד משום חינא מהא דתנן וגרושה לא תמכור אלא בב"ד הא גרושה נמי בעי' חן לישני לי' דמיירי לענין תוספת כתובה דלית בי' משום חינא אלא דאלמנה מוכרת מטעמא דמזוני ובגרושה דלית לה מזוני לא תמכור אלא בב"ד.

(ואפשר לומר דעיקר קושית הש"ס הוא משום דקתני סתמא לא תמכור ע"כ עיקר כתיבה נמי' בכלל ובעיקר שייך חינא:)

ומ"ש הריטב"א ז"ל והא דלא אוקימנא במס' ערכין מתני' דהתם בנדוניא משום דסתם לכתובת אשה דקתני התם עיקר כתובה משמע ולא משום נדוניא ואע"פ שנקרא כתובה בהרבה מקומות עכ"ל דבריו תמוהין דהתם מהדר לאוקמי מתני' דשום היתומים אליבא דמ"ד אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא לשטר שיש בו רבית ולדידי' אי אפשר לאוקמי אלא בגוי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל וכדמפרש התם בש"ם ואליבא דר"י דס"ל נזקקין לכתובה משום מזוני אי נמי משום חינא כדמסיק מרימר נמי ליכא לאוקמי מתני' בנדוניא דא"כ אין נזקקין כלל דדינה כשאר חוב דעלמא וכמ"ש הריטב"א וצ"ע:

מיהו נראה דרש"י ז"ל לא ס"ל בזה כהריטב"א אלא דאף לגבי תוספת נמי שייכי טעמי דחינא ובזיון דהתם בש"ס דפריך בשלמא מן הנשואין משום מזוני פירש"י שלא תתענה ולא פירש משום מזוני כדי להרויח ליתומים מזונותי' וכמו שאמרו שם בערכין פ' שום היתומים דף כ"ב דאמר ר' יוחנן דנזקקין לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני ופרש"י שם דכל זמן שאינה גובה כתובת' ניזונת משלהם והוי פסידא דידהו ע"ש היינו טעמא דרש"י ז"ל משו' דרב יהודא בשם ר' אסי פליג אדר' יוחנן וס"ל דאין נזקקין אלא לשטר שיש בו רבית ולא לכתובת אשה משום דתקינו להו מעשי ידי' ולית להו פסיד' במזונותי' ואידך זמנין דלא ספקה ע"ש:

וגירסת הרי"ף הכא רב יהודא אמר משום שלא תתבזה ועמ"ש לעיל סק"א וא"כ סוגיין דאזלא אליבא דרב יהודא ע"כ ליכא לפרושי משום מזוני כמו שפירשו שם בערכין ר"ל להרויח מזונות בפרעון הכתובה דהא לרב יהודא ליכא רוחא דתקון להו רבנן מעשי ידי' כנגדו ועמ"ש לעיל סי' ע' וכיון דלגבי כתובה ליכ' טעמא דמזוני לרב יהוד' וכבר מבואר דבכלל כתובה נמי התוספת וא"כ מה שמוכרת מן הנשואין היינו משום שלא תתבזה וא"כ שייך טעמא דלא תתבזה גם בתוספת וא"כ ה"ה למ"ד משום חינא גם בתוספת שייך חן דבהא לא פליגי ולפ"ז לעיקר הדין לענין תוספת כתובה נראה כיון דעיקר טעמא דריטב"א אינו אלא משום דטעם דמזוני עיקר ולכך מוכרת לתוספת בלא ב"ד וכנ"ל בביאור דבריו וא"כ לשיטת רש"י ז"ל דמפרש בסוגיין משום מזוני היינו למזונות ממש כדי שלא תתענה וא"כ ממילא לית לי' משום ריוח מזונות וכמ"ש וע"כ הא דמוכרת גם לתוס' כתובה הוא מטעמי דחינא ובזיוני וכדאמרן (הגה"ה וגם למאי דמסיק מרימר התם בטעמא דר' יוחנן משום חינא לית לן לאפושי פלוגתא ואית לן למימר דמודה ר' יוחנן לרב אסי דמזוני לא חשוב רווחא כיון דתקון רבנן מעשי ידי' וא"כ ע"כ גם בתוספת ליכא טעמא אחריני אלא משום חינא או שלא תתבזה) ובנדוניא נמי נראה דמוכרת שלא בב"ד דאי ס"ל דטעמא דמזוני עיקר וכמ"ש הריטב"א א"כ הוא דעת הרמב"ן והרא"ה ז"ל דאוכלת בשביל נדוני' ולדעת ב"ש לעיל סי' צ"ג דהיא מוחזקת וא"כ אוכלת בשביל הנדוני' ע"ש ס"ק כ"א וממילא מוכרת שלא בב"ד להרויח מזונות אלא אפי' אי לא ס"ל טעמא דמזוני כלל וכמ"ש לדעת רש"י ז"ל א"כ היכא דלית לה מזוני כגון שתבעה כתובתה בב"ד מ"מ לדעת הרמב"ן והרא"ה נדוני' בכלל כתובה וממילא הא דתנן מוכרת לכתובה הוי נדוניא ג"כ בכלל וע"כ שייכי בי' טעמי דחינא ובזיוני ועיין בתוס' בסוגיין שפירשו בשם רבינו חננאל הא דאמרו ארוסה לא נפיש חן דידה וגרושה נפיש חן דידה משום דגרושה אית לה תוספת וארוסה לית לה תוספת ע"ש מוכח מזה דס"ל דעכ"פ בתוספת שייך חינא וכיון דכן דעת רבינו חננאל מש"ה העלה הרמ"א לדינא בתוספת דמוכרת שלא בב"ד ובנדוני' הוי ספיקא דדינא ודו"ק:

==סעיף ב==

===ד===

(ד') סעיף ב' אחריות המכר על היתומים כתב הטור ז"ל עצה טובה היא לה שתפרש מה שמכרה לצורך כתובתה שלא יאמרו שמכרה הכל לצורך מזונות ויקראו לה רעבתני' ואם אינ' חוששת לזה שנקראו רעבתני' טוב לה שלא תפרש שאם יכלו הנכסים תאמר כל מה שמכרה הוא לצורך מזונות ותטרוף מהלקוחות שקנו מהבעל לצורך הכתובה אבל אם תפרש שמוכרת לצורך הכתוב' לא תוכל לטרוף מהלקוחו' למזונו' ויש עוד צד אחר שטו' לה יותר שלא תפר' שאם לא תפר' ויצא עליו שט"ח תאמר לכתובה מכרתי ואם כתובתה קדמה לא יוכל בעל השטר לטרוף ממה שמכרה ואם תפר' למזונות יטרפנו הבע"ח מפני שזמנו קודם שאין חיוב המזונות אלא אחר מותו עכ"ל. והוא ממ"ש הרא"ש ז"ל בשם הירושלמי יפוי כח דר' יוסי אם בא מלוה בעדים תאמר למזונות מכרתי ואם בא מלוה בשטר תאמר לכתובה מכרתי ע"ש:

והרמב"ן ז"ל הוכיח מזה הירושלמי דכל שאינו גובה ממשועבדי' של לקוחו' ה"ה דאינו גובה מנכסים המשועבדי' למלוה בשטר ומלוה בשטר מאוחר הבא עם מלוה ע"פ מוקדם טורף המלוה בשפר וראייתו מדקאמר בירושלמי בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי בא מלוה ע"פ אומרת למזונות מכרתי ומבואר דאם מכרה למזונות בא מלוה בשטר וטורף מן הדמים אע"ג דמזונות קדים למלוה בשטר דמזונות וכתובה שייך בזמנן אפ"ה מלוה בשטר מאוחר קודם למלוה ע"פ הקודם ע"ש שהיבא בר"ן פרק מי שהי' נשוי:

ומ"ש שהוא טורף מן הדמים הוא מדברי הראב"ד שמפר' כן דברי הירושלמי ז"ל כלומר אם בא מלוה בשטר לטרוף מהמשועבדים ולהוציא מיד הלקוחו' הדמים שהרי היא מוכר' לי"ב חדש ומפרנס אחת לשלשים יום אומרת לכתובה מכרתי והיא קודמ' ואם מכרה למזונ' היו מוציאין הדמים מידה עכ"ל הובא בשטה פ' אלמנה ניזונת ע"ש:

ונראה כונתם במה שפירשו טורף הדמים ולא פירשו כפשוטו שיטרוף הנכסים והוא משום דלא תקשי נהי דמוכר' למזונו' מאי אהני ליה מלו' בשטר דטריף מלוקח דהדר תיתי האשה ותטרוף מיני' בכתובת' שהרי היא מוקדמ' למלוה בשטר ואע"ג דמיני' דלוקח לא מצית טרפא דאחריו' דנפשה קבילת עלה מ"מ מיד הבע"ח יכולה היא לטרוף בדין וכבר נתקשה בזה בחידושי פני יושוע פרק אלמנה ניזונת ע"ש לכך פירשו הראב"ד והרמב"ן דבע"ח אתי וטריף מן הדמים כיון דדינא הוא דלוקח מצי לסלוקי' בזוזי וכמבואר פ' מי שהי' נשוי ובטוש"ע ח"מ סי' קי"ד ע"ש וכיון דטורף דמים הוי ליה מטלטלין וכמ"ש הר"ן פ' אלמנ' ניזונ' גבי הא דאמרינן ארמלתא דזבין אחריו' איתמי ע"ש שכתב דהדמים ה"ל דאמרינן וכשהלוקח מסלקו בזוזי תו לא מצית האשה לחזור על הבע"ח לטרוף בכתובתה כיון דהבע"ח לא שקיל ארעא אלא דמים שקבל דאית להו דין מטלטלים ומה שגבה אותן הבע"ח היינו מפני שהוא בא על הקרקע לטרפה אלא שהלוקח סילקו במעות והיא אינה יכולה לבא על הלוקח לטרוף הקרקע דאחריות דנפשה קבילת עלה וכיון דלית לה בקרקע כלום שוב אין לה על הדמים שגבה הבע"ח. דדין מטלטלין להם וזה ברור:

(ואין לומר דהלוקח בעצמו לא יסלק לבע"ח בזוזי אלא יגבהו הקרקע כדי שתוכל היא להוציאה מיד הבע"ח ואח"כ יחזור הוא עלי' שהרי היא קבלה אחריות דנפשה עלה ולא גרע מאילו כתבה לו דו"ד דמ"מ יהיו חוזרין חלילה ויצטרך להתפשר עם האשה לכך הוא מסלק הדמי' שתחת ידו להבע"ח ולא מפסיד מידי משלו ודו"ק):

ובספר בית מאיר ראיתי שנתקשה בזה שכתב הר"ן דה"ל הדמים מטלטלין דא"כ בע"ח נמי היכי גובה הדמים כיון דמטלטלי לבע"ח נמי לא משתעבדי וע"ש שהאריך בזה ליישב לענ"ד הדברים נכונים כמ"ש:

ומיהו עיקר דברי הר"ן שכתב בפ' אלמנה ניזונת דהדמים הן מטלטלין הוא בשיטת רב האי גאון ז"ל הביאו הרא"ש ר"פ מי שמת גבי יתומים שקדמו ומכרו ע"ש דכשמכרו הקרקעות נעשו הדמים מטלטלין ובתר דתיקון רבנן מזוני מן המטלטלין חייבין ליתן מן הדמים וכתב עליו הרא"ש ז"ל ודברי רב האי תמוהין דהני זוזי לא אשתעבדי לבנות אלא שיעבודייהו אנכסי אביהן וכיון שמכרו ואין יכולין לטרוף הפסידו ע"ש וא"כ לשיטת הרא"ש אין אנו צריכים לומר דמש"ה אין האשה גובה מן הדמים משום דהוי מטלטלי אלא משום דלאו הני זוזי וכמ"ש הרא"ש וע"כ הר"ן דאצריך לטעמ' דה"ל מטלטלין בשיטת רב האי גאון אזיל מיהו גם בתוס' משמע דס"ל כרב האי גאון ע"ש פ' אלמנה ניזונת דף צ"ז ד"ה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר ז"ל ועוד אם נשאת אחר שמכרה הלוקח אל יתן אלא לשלשים יום ולא תוכל לגבות ממנו לכתובה' דהא מטלטלי נינהו ומזונות איבדה עכ"ל ולדברי הרא"ש תיפוק ליה דאינה יכולה לגבות מהן לכתובה כיון דלאו הני זוזי דשבק אלא משמע דגם תוספ' ס"ל כדעת רב האי גאון ז"ל.

(לכאורה דברי תוס' אלו צל"ע דנהי דהני דמים שביד הלוקח מטלטלי נינהו הא תנן לעיל פ' הכותב דאם היו מלוה או פקדון ביד אחרים ינתנו לכושל וע"כ לא פליג ר"ע התם אלא משום דכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה וכמי שפירשו בירושלמי דיורשין ירשו עם גמר מיתה וממילא הן שלהן ובע"ח וכתובה מיחסרי גוביינא אבל הכא דאדרבה לאחר מיתת הבעל היו אותן נכסים קרקעות ומשועבדים לכתובתה והשתא כשמחרתן לצורך מזונות פשיט' דלא זכו בהן היורשין שהרי הן מיוחדין למזונותי' ואמאי לא תגבה מהן כתובתה וצ"ל דמיד שנשאת והפסידה מזונותיה זכו בהן היורשין באותן הדמים ואנן קי"ל כר"ע):

והנה דעת רב האי גאון ז"ל דמלוה ע"פ מוקדמת למלו' בשטר מאוחרת ולפי דברי הרב המגיד גם דעת הרמב"ם כן ועיין ש"ך ח"מ סי' ק"ד ולפי דעתם צריכין אנו ליישב דלא תקשי מהא דירושלמי והיא הראיה של הרמב"ן ז"ל והנה בטור שלפנינו כתב הטעם שיטרפנו הבע"ח מפני שזמנו קודם שחיוב המזונות אינו בא אלא אחר מותו וכנז' לעיל וא"כ נהי דמלוה ע"פ מוקדמת קודם למלוה בשטר מאוחר מזונות שאני דהוא מאוחר שאין חיוב מזונות אלא אחר מותו:

והרמב"ם פי"ח מהל' אישות כתב ז"ל הניח נשים רבות אף על פי שנשאן זו אחר זו ניזונות בשוה כמו שאין דין קדימה במטלטלין והראב"ד כתב עלה וז"ל ואפילו ניזונת מן הקרקע לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת עכ"ל ע"ש והרב המגיד כתב עליו וז"ל והטעם שכתב הר"א ז"ל בהשגות אינו נכון שאם מפני שאין חיוב המזונות חל אלא אחר מותו אפילו בכתובה לא תהא דין קדימה לאלמנות שהרי אינה נגבית אלא משעת מיתה והגע עצמך מן שלוה וקבע זמן הפרעון אחר מותו והתנה שאם ימות המלוה קודם לו שלא יגבה כלום וחזר ולוה וקבע זמן פרעון לאותו הזמן וע"פ התנאי הנזכר לא יהיה בו דין קדימה אלא ודאי אין לטעם ההוא עיקר כו' והרשב"א כתב בדין המזונות דבשיעבוד המזונות הקילו עכ"ל ולענ"ד דברי הראב"ד נכונים וגם הרי"ף ס"ל כוותי' שכתב פ' יש נוחלין גבי מתנת שכ"מ דאמרינן התם דאלמנתו ניזונ' ממנה וז"ל משום דמתנ' שכ"מ לא קני אלא לאחר מיתה לא דחיא תקנתא דרבנן דמזונו' אלמנה ובהדי הדדי קא אתי' אחר גמר מיתה הלכך לא דחי חדא מינייהו לחברתה עכ"ל הרי מבואר דעתו ז"ל דמזונות אלמנה לא חייל אלא לאחר מיתה והיינו דחיוב מזונו' דתנאי ב"ד אינו אלא לאחר מותו:

והרמב"ם פ"ח מהל' זכי' כתב בטעמ' דאלמנה ניזונ' ממתנ' שכ"מ ז"ל שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים עכ"ל והיינו כמ"ש הרב המגיד משום דחיוב מזון האשה והבנות וכתוב' בנין דכרין עם גמר מיתה ומתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר מיתה ממש וקדמו למתנת שכיב מרע ע"ש ועמ"ש בספרי קצות החשן סי' רנ"א וסי' רנ"ב וא"כ גם לדברי הרב המגיד אין חיוב מזון האשה חייל אלא עם גמר מיתה וא"כ דברי הראב"ד נכונים דנשא נשים זו אחר זו דשתיהן שוין כיון דלא חייל חיוב מזון האשה עד גמר מיתה ושניהם באים כאחד דאי כדברי הרה"מ לפנינו דחוב מזון האשה חייל משעת נשואין כמו הכתובה א"כ איך כתב הרמב"ם שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים דהא כבר נתחייבו משעת נשואין אלא דזמן פרעון הוא במיתתו וא"כ פשיטא דאלמנתו ניזונת ממתנת שכ"מ דודאי קדים חוב דמזונות ומדכתב הרמב"ם וכייל מזון האשה וכתובת ב"ד לגבי מתנת שכ"מ וכתב עלייהו שהרי במיתתו נתחייב מבואר דכולהו לא מיחייבי אלא עם גמר מיתה ולכן דברי הרה"מ שלפנינו צ"ע בעת הזאת.

(עיין לעיל סי' צ"ג הערה ב' מ"ש לפרש שיטת הרי"ף דעיקר תקנת תנאי כתובה הי' השיעבוד משעת נשואין כמו הכתובה עצמה ומפני תיקון עולם אמרו שאין גובין למזון האשה מנכסים משועבדי' היינו כששיעבדן הבעל ואם שיעבדו האחי' זו שאלה שלח רב לרבי ופשט לי' דאין מוציאין למזונות עיין פ' מציאת האשה ד' ס"ח ונמצא עכשיו אין הנכסי' משועבדי' אלא עם גמר מיתה וגם עכשיו אינן משועבדי' לגמרי שהרי אם מכרו היורשין ג"כ אין מוציאין הרי דגם יד היורשין באותן הנכסים שוים עם התנאי כתובה וכן המקבל מתנת שכ"מ ג"כ ידו שוה עם התנאי כתובה ואם מכר אין מוציאין וכמ"ש בנמ"י שם ולזה דקדק הרי"ף ז"ל לומר דתרווייהו בהדי הדדי קאתו ותרווייהו קנו ע"ש באורך ולפ"ז צדקו גם דברי הרה"מ דעל מ"ש הראב"ד שאין חיוב המזונות אלא לאח"מ וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת ומשמעותו מחמת שפרעון המזונות אינו אלא לאח"מ אין החיוב חל כלל עד לאח"מ לזה שפיר השיג הרה"מ דאיהו משתעבד משעת נשואין כמו בכתובה גופי' ומה בכך שהז"פ הוא אחר מותו לכך כתב הוא הטעם דאין להן דין קדימה כיון דלא טרפו ממשבדי לא סמכו דעתייהו וה"ל כמו מטלטלי דאין בהן דין קדימה וכונתו דהנכסים לא נשתעבדי עד השתא בשעת גוביינ' כמו מטלטלין שהרי הי' יכול להבריח ולכך לא שייך דין קדימה ומ"ש הרמב"ם גבי מתנת שכ"מ וכייל מזון האשה וכתובת ב"ד וכתב עלייהו שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים דהתם על הנכסים אנו דנין וכיון דתקנו שלא יוציאו מנכסי' משועבדי' לא נשתעבדו הנכסי' עד אחר מיתתו ולזה דקדק שם הרמב"ם וכתב שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים ולא כתב שבמיתתו חל החיוב דבאמת החיוב עליו חל משעת נשואין אלא כיון דלא גבי ממשעבדי לא נתחייבו הנכסים עד אח"מ משא"כ הראב"ד כתב שאין החיו' חל עד אח"מ ועל זה שפיר השיג הרה"מ ודו"ק):

ובדברי הרי"ף שכתב דכיון דבהדי הדדי קאתו לאחר מיתה לא דחי חדא מינייהו לחברתה הדברים תמוהים דכיון דבהדי הדדי קאתו למה ידחה חוב דמזונות למתנת שכ"מ ובנימוקי יוסף שם כתב משום דתקנת מזונות קודמת בתחלה ע"ש ואינו מובן וכבר כתבנו בס' קצה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/רנב|סי' רנ"ב]] ישוב לדברי הרי"ף ז"ל ע"ש:

ואמנם נראה דדברי הרי"ף כפשטן ע"פ מאי דאמרו בש"ס פ' י"נ שם דף קל"ג א"ל רבא מיגרע גרע השתא בירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונת מנכסיו במתנה דרבנן לא כ"ש והיינו כיון דחיוב תנאי ב"ד דאלמנה ניזונת אינו אלא לאח"מ וכמ"ש הרי"ף וכבר אמרו אלמנה חוב דבעל וא"כ היכי ניזינת מנכסי יורשים כיון דבהדי הדדי קאתו חוב המזונות וירושה דאורייתא אלא ע"כ שכך תקנו שתהא אלמנתו ניזונת מתנאי ב"ד וא"כ כ"ש ירושה דרבנן דאע"ג דבהדי הדדי קאתו אלמנתו ניזונת ממתנת שכ"מ:

ולשיטת הרמב"ם יתפרש סוגית הש"ס הכין השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו וע"כ צ"ל דחוב של תנאי ב"ד שלמזון האשה חייל מקודם והיינו עם גמר מיתה וירושת היורשין לא חיילא אלא אחר מיתה כ"ש מתנת שכ"מ דרבנן דג"כ לא חיילא אלא אחר מיתה פשיט' דמזון האשה קודם וזה נכון אלא דלפי שיטת הריף והראב"ד דחיוב מזונות חייל לאחר מיתה ממש ולשיטת הרמב"ם דחייל עם גמר מיתה תתעורר קושית התוס' פ' אלמנה ניזונת דף צ"ג ד"ה ור' יוסי סבר ז"ל וא"ת מה יפוי כח הוא השתא דקאמרה הכל למזונות מכרתי ולא איבדה כתובתה וכי אין זו אונאה דשקר הוא שהרי גם לכתובה מכרה כו' וגם לפי הקונט' ניחא ואין זו אונאה שאומרת ללוקחות הכל מכרתי למזונות שהרי מן הדין גם מזונות הי' לה לגבות ממשעבדי אם לא לפי שאין קצובין כמפורש בגיטין והכא לעולם יש ללקוחות לאסוקי אדעת' משום כתובה ולהניח בני חרי כשיעור כתובה אע"פ שמכרה לכתובה כיון שיכולה לומר למזונות מכרתי עכ"ל וע"ש ולפמ"ש דמזונות לא חיילא אלא לאחר מותו א"כ מדינא לא גביא למזונות ממשעבדי שמכר הבעל דלקוחות קדים. ולפי מ"ש הרשב"א לענין חוב שטר ומזונות האשה דחוב שבשטר קודם ומשום דבמזונות הקילו כאלו מתחייב דבר יום ביומו ע"ש א"כ אינו אלא לאחר שתקנו חכמים מפני תיקון העולם שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אמרי' במזונות הקילו אבל אי לאו תקנה זו הוי מזונות חייל גם מחיים כמו בפוסק לזון את בת אשתו דתיכף נעשה חיוב על משך ה' שנים ואתי שפיר תירוצום של תוס' אבל לפמ"ש בשטת הרי"ף והראב"ד והרמב"ם דתקנת תנאי ב"ד לא חייל אלא אחר מותו קשיא. וצריך לומר לפמ"ש דחיוב מזונות אינו אלא לאחר מיתה א"כ הא דאמרו אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדי' מפני תיקון עולם היינו ממשעבדי ששיעבדו היתומים דאלו מאותן ששיעבדן בעל תיפוק לי' דלקוחות קדמו וא"כ מפני תיקון העולם מהני למשועבדים ששיעבדו יורשין וכדאי' פ' מציאת האשה דף מ"ט האחין ששיעבדו אין מוציאין מידן למזונות ע"ש ולפ"ז גם הירושלמי דקאמר באת מלוה בשטר תאמר לכתובה מכרתי מיירי ג"כ במלוה בשטר של היורשים וא"כ שפיר עבדא ואין כאן אונאה כיון דמדינ' מזונות נמי גובה מלקוחו' שמכרו היורשין אחר מותו ולפ"ז קשה ראיית הרמב"ן דמלוה בשטר קודמת למלוה ע"פ אע"ג דמלוה ע"פ קודם בזמנו כיון דע"כ מיירי במלוה בשטר של יורשין דאל"כ ה"ל אונאה של שקר וכמ"ש וכיון דשיעבדו היורשין תו ליכא למימר דחוב קדים ומשום דמזונות לא אתו אלא לאחר מותו דהא גם השט"ח לא ניתן אלא לאחר מותו והיורשין הוא ששיעבדו ודו"ק:

(עיין מ"ש בהערה שלפני זה דגם דעת הרי"ף והרמב"ם דשיעבוד הגוף של תנאי כתובה משעת נשואין חייל אלא לפי שאינן נגבין מן המשועבדים לא נתחייבו הנכסי' אלא לאח"מ וזו התקנה היא מפני תיקון עילם והכל אתי שפיר וק"ל).

ובפ' אלמנה, ניזונת דף צ"ה מאי לאו בהא קמפלגי ר' יהודא דאמר בעי' לפרושי סבר נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל האלמנה להבי' ראי' ור' יוסי דאמר לא בעי' לפרושי סבר נכסי בחזקת אלמנה קיימי ופירש"י ר' יהודא דאמר הפירוש יפה לה סבר נכסי בחזקת יתמי קיימי ואי לא פירשה מה לכתובה ומה למזונות סוף לכשתבא לגבות יאמר לה מה שמכרת לכתובה מכרת וקבלת כתובתך ואם תאמר להם א"כ תנו לי מזונות שאכלתי יאמרו לה נתננו לך מטלטלין במזונותיך והם נאמנים עכ"ל. ואיכא למידק לפמ"ש במשנה למלך [[משנה למלך/מלווה ולווה/יד|פי"ד ממלוה]] גבי טענת סטראי וז"ל מיהו מספקא לי אם יברר המלוה שהיתה לו מלוה ע"פ אחרת אצל הלוה וטען הלוה שכבר פרע אותו החוב דקי"ל דאין צריך לפרעו בעדים וזה שהעידו העדים שפרע בפניהם הוא מאותו מלוה בשטר הוא ומסתברא דבכי האי אוקי שטר בחזקת שלא נפרע וגובה עכ"ל וע"ש לפ"ז אפי' לר' יודא דסבר נכסי בחזקת יתמי קיימי אכתי כיון דמבורר החוב בע"פ דהיינו המזונו' אמאי לא תוכל האלמנה לטעון שאותו הפרעון שהי' עם המכירה היה בעד המזונות והכתובה שהוא השטר עדיין בחזקתו. מיהו בסמ"ע סי' ל' סקל"א כתב דאפי' ידוע שהי' לו עליו מלוה ע"פ או בשטר מ"מ אין המלוה נאמן ע"ש ויש ראי' לדבריו מפירש"י שכתבתי וכנ"ל ודו"ק:

==סעיף ג==

===ה===

(ה) סעי' ג' '''גרושה לא תמכור אלא בב"ד מומחין.''' כתב ב"ש ז"ל כבר כתבתי הטעם למה נשתנה דין הגרושה ואין להקשות למה לי הני טעמי תיפוק לי' דהא קי"ל דהנכסים הם כמשכון ביד האלמנה ובח"מ סי' ע"ג מבואר דמוכרין המשכונות ע"פ ב"ד הדיוטות ואפשר לומר דוקא מטלטלין יכול למכור ע"פ הדיוטות אבל קרקע לא או י"ל אע"ג דקי"ל הנכסים של יתומים הם כמשכון ביד האלמנה מ"מ לא הוי כמשכון ממש דהא הנכסים אינן בידה עכ"ל. והנה מ"ש דדוקא מטלטלין יכול למכור אבל קרקע לא כבר כתבתי בס' קצה"ח ג"כ [[קצות החושן/חושן משפט/עג|שם סי' ע"ג]] דדוקא במשכון מטלטלין משום דבע"ח קונה משכון אבל בקרקע דלא קני משכון ודאי אינו יכול למכור בלא ב"ד מומחין מיהו היינו משום דבקרקע לא שייך ולך תהיה צדקה ולכך לא שייך בי' דין בע"ח קונה משכון כמו במטלטלין אבל באלמנה דקנתה הקרקעות למשכון מתקנת חכמים שהרי אם היתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי היא נאמנת בשבועת היסת כדלעיל סי' צ"ג הרי שעשאו' מוחזקת יותר מבמשכון דגבי משכון חייב לישבע בנק"ח וע"כ צ"ל דעשאוה מוחזקת יותר מבמשכון וכ"כ הב"ש סי' צ"ג בשם הפרישה ע"ש וא"כ כיון דגם בקרקעות הוי היא מוחזקת ועדיף ממשכון הדרא קשית ב"ש לדוכתה דלכך אלמנה מוכר' שלא בב"ד דדינה כמשכון ומ"ש עוד ב"ש דמ"מ לא הוי כמשכון ממש אין לו ביאור דכיון דחזינין דעדיף ממשכון שא"צ אלא היסת א"כ אמאי לא תמכור שלא בב"ד כדין משכון. מיהו הקושי' מעיקרא ליתה דאלמנה לא הוי מוחזקת אלא למזוני ולא לכתובה וכמ"ש תוס' פ' אלמנה דף צ"ו ד"ה נכסי בחזקת אלמנה קיימי ע"ש.

אלא בין למ"ש הב"ש לחלק בין מוחזקת דאלמנה למשכון ובין למ"ש דלא הוי מוחזקת לכתיבה קשיין דברי הריב"ש ז"ל שנראה דעתו ז"ל שמה ששנינו בפ' המקבל משלשים יום ואילך מוכרן בב"ד רוצה לומר ב"ד הדיוטות כיון שהוא מוחזק וקונה משכון כדאמרי' באלמנה דאינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות שהנכסי' בחזקתה וכ"כ שם וז"ל וכן אלמנה שאנו חושבין אותה למוחזקת בנכסי יתומי' וקי"ל נכסי בחזקת אלמנה קיימי ואע"פ כן צריכה היא ב"ד הדיוטו' עכ"ל ע"ש סי' שצ"ו דכל התשובה סובב' והולכת על זה הקוטב דאלמנה מוחזקת בנכסי יתומי' וצריכה ב"ד הדיוטות ומזה דן למשכון ע"ש ומבואר דעתו ז"ל דמוחזקת דאלמנה שוה למשכון וא"כ ודאי קשה קושית הב"ש למה לי' טעמא דחינא או שלא תתבזה תיפוק לי' דמוחזקת היא ודין משכון יש לה דסגי בב"ד הדיוטות.

ואולי מפרש הריב"ש הא דאמרו בשלמא מן הנשואין משום מזוני היינו משום דלמזוני היא מוחזקת ויש לה דין משכון אלא מן האירוסין מ"ט משום דדוקא למזונות אמרי נכסי בחזקת אלמנ' אבל לא לכתובה וא"כ בארוסה ליבעי' ב"ד לכתובה דאינה מוחזקת אלא דרש"י ז"ל לא פי' כן דכתב למזוני כדי שלא תתענה ע"ש. ואחר העיון מצאתי בנמוקי יוסף פ' אלו מציאות גבי רב ספרא דפליג לנפשי' בלא ב"ד ואמרי' עלה בגמ' דאפי' אלמנה דאינ' צריכה ב"ד היינו מומחין אבל הדיוטות בעי' והקשו שם בתוס' דף ל"ב דהא אלמנה מטעם חינא הוא ותירצו דמדמי הש"ס שותף לאלמנה דכמו דתקנו באלמנה משום חינא דליסגי בשלשה הדיוטות שמוכרת שאינה שלה כמו כן בשותף שהוא שלו סגי בג' הדיוטות ע"ש ואכתי אינו מובן דכיון דהתם טעמא אחרינא איכא משום חינא מה ענין שותף לכאן אמנם בנמוקי יוסף כתב דמשום חינא הוא שתקנו שיהי' לאלמנה דין שותף ואי לאו דשותף חולק בלא ב"ד מומחין אלמנה נמי לאו היתה מוכרת בלא ב"ד מומחין ע"ש ונראה בכונת הריב"ש דס"ל דהיינו טעמא דאלמנה דתיקנו לה משום חינא שיהי' לה דין שותף ועשאו' כאילו יש לה חלק בגוף הנכסי' וחולקת בלא ב"ד מומחין ואי לאו משום חינא דעשאו שאינו זוכה כזוכה לא היתה חולקת ומוכרת בלא ב"ד ומש"ה שפיר מדמה בש"ס שותף לאלמנה וכן בערכין ר"פ שום היתומי' גבי אין נזקקין לנכסי יתומי' קטני' דאמרי' לכתובת אשה נזקקין משום חינא התם נמי כיון דמשום חינא עשאו' כמוחזקת וכשותף לכך מגבין מיתומי' קטנים דלמ"ד טעמא דאין נזקקין ליתומי' קטנים משום צררי במוחזק לא חיישי' לצררי וכמ"ש הר"ן ס"פ בתרא דכתובו' דחששא דצררי קלה היא ואי תפס לא חיישינן לה וע"ש וכן נמי לטעמ' דאין נזקקין ליתומי' קטנים משום דפריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וזה לא שייך אלא אם באנו להזדקק לנכסי יתומי' להוציא מהן אבל כל שתפס והיתומי' באים להוציא ודאי לא מפקינין מיד התופס.

ועיין בתשו' הרא"ש כלל פ"ה סי' ט' וז"ל וששאלת יורש שנתן נכסי מורישן לקטן במתנה ויצא על מורישו שט"ח מי נחתינין לנכסי קטן בכה"ג משום נעילת דלת בפני לוין. תשובה אם השט"ח מקויים נ"ל שב"ד מורידין בע"ח לנכסי' שנתן היורש לקטן כו' הלכך לא חיישי' לשובר הכא וכן לרב הונא ברי' דר' יושוע דמפרש טעמא משום צררי היינו בדאית לי' לקטן חזקת אבות כ"ש לרב פפא דמפרש טעמא משום דפריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו דהאי טעמא לא שייך הכא הלכך לכולהו טעמי דהתם נזקקין לנכסי זה הקטן עכ"ל וע"ש וה"נ משום טעמא דחינא דעשאוה כמוחזקת וכשותף לכולהו טעמי נזקקין אבל אי לאו דעשאו' מוחזקת וכשותף לא הוי מתקני רבנן במילי דבעי ב"ד מומחין דליסגי בלא ב"ד אלא משום חינא עשאוה כמוחזק ושותף ועשו שאינו זוכה כזוכה ולכך מוכרת שלא בב"ד ונזקקין לנכסי קטני' ומשום דלא הוי כמו חוב על הקטנים אלא כמו שותף דגוף הנכסי' שלה ומש"ה אפי' לר"פ דס"ל טעמא משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו גבי אלמנה כיון שהיא כשותף ונוטל' חלק שלה לא הוי כמו פרעון א"כ עיקר טעמא דחינא מהני לשוי' מוחזקת וכן למ"ד משום שלא תתבזה מאותו טעם עשאו' כמוחזקת ומ"ש התוס' פ' אלמנה דף צ"ו ד"ה נכסי בחזקת אלמנה דהוי' מוחזקת משום שמוכרת שלא בב"ד לאו דתלי טעם דמוחזקת בדין שמוכרת בלא ב"ד אלא דמדחזינין דמוכר' שלא בב"ד מוכח דהוי מוחזקת וכשותף בגוף הנכסי' ומש"ה עולה סוגית הש"ס דלפי הס"ד דלא ידע להנהו טעמי דחינא ושלא תתבזה פריך שפיר מ"ט מוכרת שלא בב"ד עד דמסיק לטעמי דחינא או שלא תתבזה דמש"ה הוי' מוחזקת וכשותף וזה נראה ברור בכונת הריב"ש. אלא לפ"ז תקשי דהא לגבי כתובה לא הוי מוחזקת וכמ"ש תוס' שם בד"ה נכסי בחזקת אלמנה ע"ש ואפ"ה מוכרת שלא בב"ד ונראה דדוקא לענין ספק פרעון הוא דכתבו תוס' דלא הוי מוחזקת לענין כתובה דשמא נפרעת כתובתה משא"כ למזוני דאפי' לענין ספק פרעון הוי' מוחזקת כיון דכל זמן שלא תבעה כתובתה יש לה מזונות הוי' מוחזקת כיון דודאי יש לה אבל היכא דליכא ספק פרעון וחוב כתובתה מבורר וכבר נשבעת על כתובה יש לה דין מוחזק וכמו שותף גם לענין הכתובה כמו למזונות ולכך מכרת גם לכתובה בלא ב"ד ומתוך כל מה שכתבתי יתברר לך דמ"ש תוס' שם ד"ה נכסי בחזק' יתמי דהא דהוי מוחזקת למזונות משום דמוכרת שלא בב"ד לאו דדין שמוכרת שלא בב"ד הוי טעמא למה דהוי מוחזקת דאיפכא הוא דמה דמשוינין לה למוחזקת הוי טעמא שתהא מוכרת שלא בב"ד ועיקר הסיבה הוא משום חינא עשאוה חז"ל שתהא מוחזקת וכשותף בנכסי' ומש"ה מוכרת שלא בב"ד.

ועיין בהגהת מרדכי פ' אלמנה ניזונת וז"ל תשובת רבינו מרדכי על ששאלת ראובן שהלך לעולמו בלא בנים כו' אבל זאת נראה שנוטלת כתובתה לאלתר דאזלינין בתר רוב המצוי בהן ורוב נשים ולד מעליא ילדן ונמצא הגיע זמן עתה לגבות כתובתה ואין להקשות לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דאטו אשה שנפל בעלה למים שאין להם סוף לא תגבה כתובתה לעולם כו' דבמים שאל"ס ודאי מגבין כתובתה ומחלקין הנחלה ליורשי' כו' ה"נ רובא דנשים ולד מעליא ילדן ושכיח טובא ומהני להוציא ממון אפי' למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב כדאי' שלהי פ"ק דכתובות אם רוב ישראל למאי הלכתא להחזיר לו אבידה ופי' רבוותא דמוציאין מיד ישראל הזוכה וכ"ש הכא להחזיק השטר העומד לגבות דכגבוי דמי ועוד ראי' דגבי כתובה אזלינן בתר רובא פ' הבא על יבמתו לשלישי לא תנשא ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה אבל משני אית לה כתובה אלמא אע"ג דלגבי איסורא בתרי זימני הוו חזקה שהיא עקרה לגבי ממון לא הוי מוחזקת עד תלתא זימני וטעמא כדפי' ר"י ז"ל דאזלינין בתר רובא ורוב נשים שאין עקרות יולדות בתרי זימני וכתובה היינו טעמא דאלים מעשה ב"ד דכתובה וכמוחזקת היא עכ"ל ומזה כתבנו בס' ש"ש [[שב שמעתתא/א/יח|ש"א פי"ח]] דה"ה בשאר שטרות הולכין בממון אחר הרוב משום דכגבוי דמי וע"ש. וכעת נראה דדוקא בכתובה הוא דהולכין אחר הרוב ולא בשאר שטרות משום דבכתובה כל שמגיע לה בבירור כתובתה ה"ל דין מוחזקת וכיון דמספקא לן הולכין אחר הרוב דטעמא דלא אזלינן בממון בתר רובא הוא משום דאלים חזקת ממון והכא אם הגיע לה באמת הכתובה הרי היא מוחזקת א"כ הוי לי' ספק בגוף החזקה אם היא מוחזקת או לא ושפיר אזלינין בתר רובא וכמ"ש בתשו' מהר"י ן' לב ספר א' כלל י"ג סי' ע"ד דהיכא דהוא ספק אם הוא מוחזק לא מצי טעין קים לי וכן בתשו' מהרי"ט סי' קנ"א האריך להבי' ראי' לזה דהיכא דהוי ספק בתפיסה עצמה לא מצי טעין קים לי וה"ה בכתובה נמי הוי ספק בתפיסה עצמה מי הוא המוחזק דאם מגיע לה הכתובה ה"ל איהי מוחזקת עיין בס' ש"ש [[שב שמעתתא/ד/ז|ש"ד פ"ז]] ובהגהת אשיר"י פ' אלמנה ניזונת כתב ז"ל פירש"י בתשובתו דהיינו למזונות דמאי קא בעי ר' יוחנן פשיט ליה הש"ס מלוי אבל לכתובה אינה בחזקת' עד לאחר שתשבע עכ"ל ומזה נראה לענ"ד דלמזונ' הוי בחזקתה אפילו לספק פרעון ואין האלמנ' צריכ' שבוע' אלא היסת וכמבואר בש"ע לעיל סי' צ"ג אבל לכתובה לא הוי בחזקת' רק אחר השבוע' דאז נתברר חוב הכתוב' ואז יש לה דין מוחזק' וכדתיבנ' ודו"ק ועמ"ש [[אבני מילואים/אבן העזר/צו#סעיף טו|סי' צ"ו סעי' ט"ו]]:

==סעיף ד==

===ו===

(ו) סעי' ד' '''אם מכרה בינה לבין עצמה.''' זו דעת הרמב"ם דהא דבעי' ג' הדיוטו' היינו לכתחלה אבל בדיעבד אפי' בינה לבין עצמה סגי. ובלחם משנה פי"ז מה"ל אישות כתב ז"ל קשה לדעת רבינו שהוא סובר דמה שאמרו צריכה ב"ד הדיוטו' לכתחלה הוא אבל בדיעבד אפילו בינה לבין עצמה סגי א"כ איך אמרו פ' אלו מציאות דף ל"ב איסר ורב ספרא עבוד עסקא כו' א"ל אביי ולאו מי אתמר עלה כו' אלמנה א"צ ב"ד של מומחין אבל צריכה ב"ד של הדיוטו' דהא לא הוי אלא לכתחלה ובדיעבד סגי בינה לבין עצמה והא דרב ספרא דיעבד הוי דכבר פליג רב ספרא עכ"ל. ולענ"ד נראה דכיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דבינה לבין עצמה לא מהני אלא כשמכרה לאחרים אבל לעצמה לא עשתה ולא כלום דמאן שם לה ודוקא בג' הדיוטות מהני לעצמ' דהם הם המוכרים אבל בינה לבין עצמה לא מהני לעצמה דהמוכר צריך להוציא לרשות וכיון שהיא בעצמה המוכר' לא תוכל לזכות לעצמה והוא הדין המבואר בש"ע סעי' ה' והוא דעת הרמב"ם מש"ה שפיר פריך ליה אביי לרב ספרא דאיהו פליג לנפשיה בינו לבין עצמו ובהא שפיר קאמר אביי דבעינין ג' הדיוטות אפילו בדיעבד דמאן שם לך דקי"ל שותפין שחלקו לקוחות הן ולכך לא מצי פליג לנפשי' דמאן למזכי ליה וצריך עכ"פ ג' הדיוטו' שיהיו הם המזכים למוכרים לו ואפילו בדיעבד לא מהני בינו לב"ע ומזה ראיה נכונה לדעת הרמב"ם דבג' הדיוטו' אפילו לעצמה מהני והוא בש"ע לקמן סעי' ה' דלדעת החולקים דס"ל דאפילו בג' הדיוטו' דוקא לאחרים מהני אבל לעצמה לא דהדיוטות לא הוו אלא שמאים והאלמנה היא שליח של היתומים וצריך שיוציא השליח מרשותו וב"כ גבי רב ספרא אפילו ג' הדיוטות לא הוי מהני דהא רב ספרא לנפשיה פליג וקי"ל שותפין שחלקו לקוחות ומאן אקני ליה כיון דאמרינן דהדיוטות לא הוו אלא שמאים ואינו יכול להקנות לעצמו ומדברי אביי משמע דבג' הדיוטו' הוי סגי לרב ספרא לכן מבואר כדעת הרמב"ם דבג' הדיוטות מהני אפילו לעצמה ודו"ק. ועיין מ"ש בספרי קצה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/קעו#ז|סי' קע"ו סק"ז]] דאם השותף מכר קודם זמן המכירה ואח"כ נתייקר דאינו צריך לשלם דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וע"ש וא"כ רב ספרא דפליג לנפשיה ודאי לעצמו לקח ואח"כ נתייקר דאי לאחרים מכר א"כ אינו משלם אלא כשעת פשיעה וגם סתמא דלישנא דש"ס משמע דרב ספר' פליג לנפשיה היינו לעצמו ממש ודו"ק:

==סעיף ה==

===ז===

(ז) סעי' ה' '''אלמנה ששמה ולקחה לעצמה אינו כלום.''' כתובות דף צ"ח אמר רב זירא אמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה לא עשת' ולא כלום כו' לעולם דאכרוז ודאמרי לה מאן שם לך וכתב הר"ן ז"ל משום דמכר אינו אלא הוצאה מרשות לרשו' וכיון דאיהי שליח יתומים לא מצי' לקנותו לעצמה וע"ש שכתב דמהא שמעינן דמי שנעשה שליח למכור אינו יכול לקנות לעצמו וא"ש וכן פסק בש"ע ח"מ סי' קפ"ה סעיף ב' ובש"ך כתב זה שם דזה הוי ספיקא דדינא דבפ' התקבל דף ס"ג גרסינן ר' חנינא אומר אשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה א"ל רבא אם איתא לדר' חנינ' עבדי בה עובד' הא לא חזרה שליחות אצל הבעל ומסקינין דמספקא לן לדידן הוי' דבר שבערוה וחולצת ע"ש וקשי' לן כיון דדין זה הוי ספיקא דדינא היאך אמרו כאן בפשיטות מאן שם לך כיון דאיהי מוחזקת ותפוסה. ונראה דבפ' התקבל שם פירש"י והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ז"ל שליח שחזר ונעשה למי שנשתלח לו ניתק עד שלא היה לו שהות לחזור אצל שולחו ולומר לו עשיתי שליחותך ושליחות שאינו ראוי לחזור ולהגיד אינו שליחות עכ"ל ובספ"ב דגיטין בהא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית להתם וכי מטית להתם הוי שליח לקבלה וקבלי את גיטך ופריך והא לא חזרה שליחות אצל הבעל וכתב שם רש"י ז"ל והא לא חזרה שליחות ושליח לא מיקרי אלא מי שנשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותי לחבירך וזו אינה ראויה לחזור שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור עכ"ל, ובתוס' כתבו שם ד"ה והא לא חזרה ז"ל שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור לשולחו ולומר עשיתי שליחותך קודם שנעשה שליח לאחרים ובקונט' לא פירש כן עכ"ל. ונראה הוא דרש"י לא פי' בפ"ב דגיטין כמו שפיר' בפ' התקבל וכמו שפי' תוס' משום דקשי' ליה הא דהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו שם במאי דפריך ספ"ב דגיטין בפשיטות והא לא חזרה שליחו' כו' ואילו בפ' התקבל מסקינן דהוי ספיקא דדינא ע"ש ולזה כתב רש"י לפרש הא דספ"ב דגיטין משום שלא נשתלחה אלא לעצמה ונעשה היא בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור ומש"ה פשיטא ליה לש"ס בכה"ג דודאי לא חזרה השליחות אצל הבעל כיון שנעשה היא בעל המעשה ולא נשתלחה אלא לעצמה משא"כ בהך דפ' התקבל דלא נעשה היא בעל המעשה ולא לעצמה נשתלח אלא דנעשה שליח לקבלה לקבל מיד שליחות הבעל בהאי הוא דמספק' לן אם גם בזה אמרי' לא חזרה שליחות אצל הבעל ותוס' שפירשו האי דספ"ב כמו שפי' פ' התקבל צ"ל דס"ל כתירוצו של הרשב"א ז"ל דמחלק משום דבספ"ב בתחילת השליחות כבר לא היה השליחות לחזור אצל הבעל משא"כ בהך דפ' התקבל בתחלה היה ראוי לחזור שליחות אצל הבעל אלא דאח"כ נעשה שליח לקבלה בהאי הוא דמספקא לן וע"ש. ולפ"ז בהאי דינא דש"ע ח"מ סי' קפ"ה בשליח למכור ואח"כ הוא רוצה לקנות לעצמו תלוי במחלוקת דלדעת רש"י כיון דנעשה הוא בעל מעשה ה"ל כההיא דספ"ב דגיטין דהיכ' דנעשה בעל דבר פשיטא דלא הוי שליחות ואין כאן ספק דלא קנה ולדעת תוס' והרשב"א גם בזה הוי ספיקא דדינ' כיון דבתחל' השליחו' היה ראוי לחזור וא"כ לפ"ז בהאי דינא דשליח שקנה לעצמו במטלטלין לדידן לא מפקינן מיניה והא דאמרו הכא גבי אלמנה בפשיטות מאן שם לך תינח לדעת רש"י דהיכא דהיא נעשה בעצמו בעל מעשה פשיטא ליה לש"ס דבטל שליחות אבל לדעת תוספ' והרשב"א דכל שבתחלת השליחות היה ראוי לחזור הוי ספיקא דדינ' ואין מוציאין תקשי היכי אמרינין הכא בפשיטות מאן שם לך. ונראה דודאי הא דאלמנה מוכרת שלא בב"ד היינו משום דעשאוה כשליח יתומי' וכמו שפירש"י בכתובות דף ק' גבי ארמלתא דזבין אחריות איתמי וז"ל דאלמנה שליח של יתומי' היתה עכ"ל ומיהו אינה נעשית שליח אלא בשעה שמוכרת ולא משעה שמת בעלה דלמה יעשו חכמי' אותה שליח ללא צורך אלא בשעה שמוכרת עשאוה חז"ל שליח יתומי' וכיון דלקחה לעצמה פשיטא לי' לש"ס דבטל' שליחותה שהרי בשעה שנעשית שליח והוא בשעת המכירה אינה ראוי' לחזור שהרי קונה לעצמה ודומה ממש להא דספ"ב דגיטין דבתחלת השליחות אינו ראוי לחזור דהכא תחלת שליחותה הוא בשעת מכירה לכך פשיטא לי' דאמרי' לה מאן שם לך ודו"ק:

===ח===

(ח) '''אלא א"כ היו בשומא ב"ד.''' בתשו' רמ"א סי' הובא תשו' מהרי"ל דאע"ג דבכל בע"ח קי"ל שומא הדרא בכתובה שומא לא הדרה והוכיח מהא דאמרו כאן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום משום מאן שם לך ותיפוק לי' דשומא הדרא אע"כ דבכתובה שומא לא הדרא ע"ש ועיין ש"ך סי' ק"ג שכתב דדוחק לאוקמי בנתיקרה או בהשביחה וע"ש שכתב נ"מ לפירי וע"ש. ולענ"ד לא מוכח מכאן כיון דקי"ל היכא דאגבי' איהו בחובו שומא לא הדרא וא"כ לשיטת הרמב"ם דמפרש הא דאלמנה ששמה לעצמה היינו בינה לב"ע בלי שום ב"ד ולפי מאי דס"ד דמהני ה"ל כמו אגבי' איהו בחובי' דהא אלמנה שליח יתומי' היא ולא אטרחי' לב"ד אלא כאילו היתומי' בעצמם הגבהו כתובתה ומזונותי' ולית בי' משום שומא הדרא ולבתר דמסיק דלא מהני שמה לעצמה משום מאן שם לך דבעינין שיוציא מרשות לרשות ולא מצי' למהוי שליח לעצמה וכמבואר לעיל א"כ צריכה ב"ד שיגבו אותה וכיון דצריך ב"ד לגוביינא באמת אמרי' דשומא הדרא כמו בכל בע"ח. וגם לדעת תוס' דצריכה ג' הדיוטות אפילו בדיעבד והא דאלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום היינו אפי' בהדיוטות ומשום דאינהו לא הוו ב"ד להגבות רק לשומא לא מיבעי' לדעת הש"ך סי' ק"ג דאפי' אטרחי' לבי דינא אלא שהגבהו לוה בעצמו ולא הי' הורדה עפ"י ב"ד שומא לא הדרא א"כ לפי הס"ד דלא בעי' מומחין להורדה אע"ג דבעי' הדיוטות לשומ' מ"מ כיון דההורדה היא בלא ב"ד ה"ל אגבי' איהו בחובי' דאלמנה שליח יתומים היא אלא אפי' לדעת הסמ"ע שם דס"ל דכל דאטרחי' לבי דינא אע"ג דהורדה הי' שלא בב"ד נמי שומא הדרא היינו משום דמ"מ אטרחי' בתחלה לב"ד ועי"ז הורידו הלוה אבל הכא דמעיקרא לא בעי' אלא ג' הדיוטות לא חשיב כלל אטרחי' לב"ד דאין כאן אלא שומא לברר מקחו ודאי דאינו אלא כמו אגבי' איהו בחוביה.

(ועיין בתוס' דף ק' ד"ה אלמנה יחידאה שביארו דג' הדיוטות לא חשיבי אלא כחד ע"ש ופשיטא דלא גרע מאגבי' איהו בחובי' דאיהו נמי קמי סהדי מגבי לי' כי היכי דתהוי לי' ראי' וה"נ הנך הדיוטות לראי' בעי' שלא זללה במקח ולא להגבותה באו ולכך שומא זו לא הדרה).

איברא למסקנא דצריכה ב"ד מומחין א"כ הרי כאן גביי' ע"פ ב"ד מומחין ודין הכתובה שוה לשאר שט"ח דשומא הדרא. ולשיטת הרמב"ם דס"ל דע"פ ב"ד הדיוטות מהני אף אם שמה לעצמה צריך לומר דס"ל דב"ד הדיוטות יכולין להגבות לאלמנ' אע"ג דבכל דוכתי בעי' מומחין לגוביינא אבל באלמנ' סגי בהדיוטות דהא כששמה לעצמה לא מצינן למימר בתורת שליחותא דיתמי קאתית דא"כ מאן שם לך דבשליחות בעינין שיוציא מרשות לרשות וכיון דלדעת הרמב"ם ב"ד של הדיוטות הוא דמגבו לה א"כ ה"ל הורדה שלא ע"פ הלוה ושומא הדרא כמו בשאר חובות אמנם בשטה מקובצת כתב וז"ל אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום פירש"י מאן שם לך ממי קבלת מכירה לא מב"ד ולא מיתומים כו' ולפירות זה בעה"ב שעשה שליח למכור לו קרקע אפי' בדמים ידועים אינו יכול ליקח לעצמו דאמרי' מאן זבין לך שאין אדם מוכר לעצמו ומאן שם לך לא אתי שפיר להאי פירושא והגאונים ז"ל פירשו מאן שם לך כי שמא לא דקדקת יפה בשומא אע"פ שבב"ד של הדיוטות לקחה חיישינין שמא כיון דלעצמה היא לא דקדקו יפה בשומתם ולפירוש זה דינו של רבינו ז"ל צריך תלמוד הריטב"א ז"ל עכ"ל לפ"ז יש לומר דהכי היא שיטת הרמב"ם ז"ל ומפרש ששמה לעצמה בלי שום ב"ד כלל אלא בינה לבין עצמה ובהא הוא דאמרי' מאן שם לך ר"ל שמא לא דקדקת בשומא יפה כיון שלא היה שום אדם אצלה משא"כ ע"פי ג' הדיוטות סמכינין עלייהו דבדקו ודקדקו יפה בשומתן אבל מ"מ לאו בני אגבויי נינהו נמצא לפ"ז כל ששמה לעצמה ע"פ ב"ד הדיוטות שומא לא הדרא דאיהי שליחא דיתמי הוא וה"ל אגבי' איהו בחוביה והא דב"ד הדיוטות שמו לה לא חשיב אטרחי' לב"ד.

ומיהו בעיקר הדין דשליח שנעשה למכור וקנה לעצמו דכתב הריטב"א דצריך תלמוד קשה לי דנהי דמהכא לא מוכח הא מוכח לה מהא דאמר ספ"ב דגיטין ובפ' התקבל דאם לא חזרה שליחות אצל המשלח בטל שליחותי' והבאתי לעיל בס"ק ז' ע"ש ואפשר לומר דהתם גבי גט שאני כיון דקי"ל טלי גיטך מעל גבי קרקע ובעינין שיתן הבעל או שלוחו הגט ומש"ה כל שניתק משליחות להולכה לשליחות לקבלה או לעצמה דלא חזרה השליחות בטל לי' שליח להולכה וה"ל כאלו קבלה הגט בלא שליחות להולכה וכנוטל' מע"ג קרקע דלא מהני אבל במקח וממכ' דסגי בגילוי דעת א"כ כל שעושה שליח למכור בדמים ידועים מצי שליח לקנות לעצמו כיון שהבעה"ב גילה דעתו שרוצה למכרו בכך וכך ודו"ק היטב.

==סעיף ו==

===ט===

(ט) סעי' ו' '''ומכרה שוה ק' בר'.''' עמ"ש בזה בספרי קצה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/קפג#ה|סי' קפ"ג סק"ה]].

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>