עריכת הדף "אבן יקרה/א/לח"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
<big><big>{{מרכז|'''סימן ל"ח'''}}</big></big>
{{מרכז|'''עוד בהנ"ל'''}}

<small>כבוד אאמ"ו הרב הה"ג החריף ובקי החכם השלם המורה המובהק והמפורסם כקש"ת מוה' '''חיים צבי הכהן''' האבד"ק '''יאנוב''' (זללה"ה)</small>

'''לשמחת''' לבבי הגיעוני דבריך הנעימים אשר פלפלת בחכמה בסוגיא דבע"ח נדחים יומא דף ס"ד. ובמכתבך היקר שאלת ממני כי אשימה עיני עליהם לעיין בם היטב עד מקום שידי מגעת ע"כ א"א יקירי הנני לפקודתך ואכתוב לך דעתי על דבריך וע"כ תסלח לי אם באיזה מקום נטתה דעתי מדבריך הלא פקודתך שמרה רוחי לבררם היטב כפי הבנתי בם ומלבד זה הלא כך היא דרכה של תורה ומעגל פלפולי' בין ת"ח הנוחים זה לזה בהלכה זה בונה וזה סותר זה נלחם וזה עוזר. ותמכתי יתדותי על דברי ר' יוחנן על ר"א בן פדת ב"מ דף פ"ד כי לא ישר בעיניו מה שהביא בכל פעם תניא דמסייע לך אטו לא ידענא דשפיר קא אמינא ע"כ לא אכחד תחת לשוני קושט דבר אמת. ואם אולי לא עמדתי על סוף דעתך הרחבה רצה נא להודיעני ואז אודה ולא אבוש ואבא על סדר קונטרסך:

'''(א) ישבת''' קושית התוס' שבועות דף יא ע"א על פירש"י שפירש שם דלפיכך כלן ימותו משום שאינם ראויין לשנה הבאה משום דכבר הי' עברה שנתה והו"ל מתרומה ישנה וע"ז הקשו התוס' דשם בסוגיא דיומא דחינן טעם זה ומסקינן דטעמא הוה משום תקלה. וע"ז אמרת דהתם ביומא אזלא הסוגיא אליבא דרבי דס"ל דמשכחת שלא יהי' עברה שנתה ושפיר מסקינן שם דטעמא הוא משום חשש תקלה אבל באמת אנן קי"ל להלכה כרבנן שם ואליבייהו לא נוכל לומר דטעמא הוה משום תקלה דהרי אינו טריד להקריבו שהרי אינו ראוי להקרבה וכמבואר בסוגיא שם ולדידהו הוה הפסול באמת משום עברה שנתה וע"כ היטב אשר דיבר רש"י ז"ל דכתב וכבר עברה לה שנה, א"כ ממילא שוב שייך גם הטעם דתרומה ישנה דהא כל הטעם דדחינן טעמא דתרומה ישנה הוא משום תינח שעיר פר מאי איכא למימר ומשום גזרה פר אטו שעיר ליכא למימר כדאמרינן שם היא גופה מצוה וכ"כ התוס' שם. משא"כ השתא דבשעיר שייך טעמא דעברה שנתה שוב שייך לגזור פר אטו שעיר וא"כ שב גם טעמא דתרומה ישנה למקומו ע"כ ת"ד בקיצור נמרץ:

'''(ב) הנה''' דבריך אמורים בהשכל ויכילנא להוסיף על דבריך במה שנדחקת מעט על מה שלא כתב רש"י בפר טעמא דתקלה. דהא מסקינן שם ותקלה עצמה תנאי הוא ולכאורה יקשה לאיזה צורך הביא הש"ס שם הפלוגתא בתקלה ומה נ"מ כאן בפלוגתא זו. אולם הדבר נכון מאד לפי מ"ש התוס' שם דף ס"ה ע"ב ד"ה משום חטאת כו' שהקשו אהא דאמרינן לענין עברה שנתה תינח שעיר פר מאי איכא למימר והקשו ע"ז ממשנה ב' פ"ק דפרה דס"ל לרבנן שם טפי משלש לא וא"כ גם בפר שייך עברה שנתו ותירצו בתירוצם השני דהכא פריך אליבא דר' מאיר (דלדידי' לא שייך עברה שנתו בפר) דמקא דחקת לשנויי גזרה משום עברה שנתו והוית מצי לשנויי בלא גזרה לרבנן דרבי הוי"ל עברה שנתו ממש אלא כדי לאוקמא ככ"ע אפילו כרבי משנית הכי א"כ לר"מ כו' מאי מתרצת עייש"ה. א"כ לכאורה קשה קושי' נכונה א"כ מאי משנינן במסקנא משום תקלה הא תינח לרבי אבל לרבנן מה תקלה שייך הא אינו טריד להקריבו דהא לא משכחת שלא יהי' עברה שנתה ואנחנו הא רוצים לישב לכ"ע כדברי התוס' הנ"ל. ועל כרחנו צריכין אנחנו לומר דהשתא באמת לא חיישינן מה שלא יהי' כדברי הכל דהרי בלאו"ה לא מצי להיות ככ"ע שהרי תקלה עצמה תנאי הוא וא"כ באמת לא אתי דר' יהודא רק כרבי ולא כרבנן ודוק היטב. ואדאתית להכי דאנו מוכרחין לאוקומי שלא ככ"ע שוב נוכל לומר דאתיא כרבנן ושעיר פסול משום עברה שנתו ממש ול"ש עוד להקשות תינח שעיר פר מה איכא למימר דהא גם בפר שייך עברה שנתו כרבנן דר"מ במס' פרה כקושית התוס' הנ"ל ול"ש עוד תירוץ התוס' דהא בלאו"ה לא אתי ככ"ע ודוק היטב כי היא עצה נכונה. וא"כ שפיר דלא כתב רש"י גם אפר טעמא דתקלה ודוק:

'''(ג) איברא''' אם אמנם דבריך בישוב קושית התוס' הוא ענין מושכל מ"מ לתכליתו אין אמון בו. דאליבא דאמת לא נוכל לומר דטעמא דכלן ימותו הוא משום דפסקינן כרבנן והו"ל עברה שנתו ומתרומה ישנה דהרי בהדיא פסקינן להלכה כר"ל דחטאת שעברה שנתה רועה כמבואר בסוגיא שם ובש"ס תמורה ומה דרצינו לומר דטעמא הוה משום עברה שנתה הוא רק בטרם ידענו דעברה שנתה רועה כמבואר למעיין בסוגיא וממילא נסתר גם טעמא דתרומה ישנה דהא אינה אלא למצוה ולא לעכב. ואמאי ימות והא די ברעי' בין לטעמא דעברה שנתה ובין לטעמא דתרומה ישנה וא"כ קושית התוס' שבועות קמה גם נצבה (אמנם ישובי על הדקדוק אמאי דאמרינן ותקלה עצמה תנאי הוא כנ"ל אות ב' הוא נכון ועומד) ובפרט מה שרצית לישב עפ"י דבריך פסקיו של הרמב"ם ז"ל שלא יסתרו דבריו מה' ק"פ פ"ד לדבריו בה' עבודת יוה"כ פ"ה הט"ו הוא דחוק מאד דנימא בשעיר יוה"כ אליבא דרבנן אשר אליבייהו באמת לא משכחת שלא יהי' עברה שנתו לשנה הבאה, דעד בוא יוה"כ הבא לא חשיב נדחה. וק"ל ואין להאריך בזה:

'''(ד) מה''' שישבת עוד דברי הרמב"ם עפ"י דברי בעל שיח יצחק דלשני הברייתות אם לא קרב בראשון יקרב בשני א"כ החילוק מבואר בין פסח לשעיר יוה"כ הוא נכון. אולם יקשה לפי דבריך קושי' זו עצמה שהקשה הכ"מ על תירוצו של מהר"י קורקוס דא"כ ל"ל למימר רב סבר לה כר"י הא מצי סבר אפי' כרבנן ושאני פסח כנ"ל. ומוכרחין לתרץ כתירוצו שם:

'''(ה) מה''' שכתבת עוד לישב דברי הרמב"ם עפ"י מה שהקשת האיך אמרינן מצוה בראשון הא אין מעבירין על המצוות וישבת עפ"י דברי התוס' יומא דף ל"ג דהיינו דוקא בעושה שניהם משא"כ בעושה רק אחד (ומה שנסתייעת לזה מדברי שיח יצחק לא היית צריך לזה שהרי בכל מקום שנזכרה סברא זו עוד בתוס' לא הוזכרו מלות אנו כלל עיין תוס' זבחים דף נ"א ע"א ד"ה אשר כו' ומנחות דף ס"ד ע"ב ד"ה אבע"א ומגילה דף ואו ע"ב ד"ה מסתבר כו') הנה מלבד מה שגם בזה צריך אתה לתירוצו של הכ"מ על מהר"י קורקוס כנ"ל נראה מכותלי מכתבך שגם אתה הרגשת בחולשת דבריך בשנצטרך לומר דפירוש איזה מהם שירצה יקריב היינו ההוא דפגע בי' ברישא והוא השני דוקא:

'''(ואו) ואנכי''' כאשר ראיתי קושיתך מהא דאין מעבירין על המצוות עלה על דעתי ראשונה שמכאן נוכל לפשוט ספקו של הרדב"ז מובא  בשו"ת ח"צ סי' ק"ו לענין יוצא מבית פעם אחד בשנה ואין בידו לעשות רק מצוה אחת אם יחזור אחר מצוה גדולה דוקא או נימא דאחם מעבירין על המצוות ויעשה מה שיקרה לפניו ראשונה ומכאן נוכל לפשוט ספק זה דאין מעבירין לא שייך רק במצוות שוות ולא כשאחת חמורה וא"כ כיון דאמרינן מצוה בראשון הרי שהקרבת הראשון הוא מצוה יותר חשובה וע"כ לא שייך עוד אין מעבירין על המצוות אולם אין ספר חכם צבי תחת ידי כעת ורק מה שעלה בזכרוני ואינני זוכר כל פלפולו שם וע"כ יראתי להעמיד דברי בזה:

'''(ז) ואשר''' כתבת בישוב דברי הרמב"ם פרק ט"ו ממעה"ק לענין בהמת השותפין הקדיש חצי' וחזר ולקח חצי' השני והקדישו לפי דברי הש"ס גיטין דף מ"ג חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה כו' גמרו קידושי ראשון והארכת בזה מסתמא לא נעלם מעיניך מה שיש לפקפק על דבריך עפ"י דברי התוס' שם ע"ב ד"ה גמרו כו'. ובחידושי לאהע"ז הארכתי הרבה בענינים אלו:

'''(ח) ומה''' שישבת עוד דברי הרמב"ם עפ"י דברי הגאון בצל"ח ז"ל בפסחים הוא דבר נכון מאוד:

'''(ט) כל''' זה רשמתי למען הראותך כי יקרים ונכבדים דבריך בעיני ותכף בבואם נתתי עיני עליהם ועתה בא נא אבי ברוך ה' וראה מה שהעלתה מצודת עיוני בישוב דברי הרמב"ם ולמען הקל טורח העיון אעתיק הסוגיא כפי הנדרש לדברי גם דברי הרמב"ם המוקשים שם ביומא דף ס"ד ע"א אמתניתין דאם של שם מת זה שעלה עליו כו' אמר רב שני שבזוג ראשון יקרב שני שבזוג שני ירעה ר' יוחנן אמר שני שבזוג שני יקרב שבזוג ראשון ירעה. במאי קא מיפלגי רב סבר בעלי חיים אינם נדחים כו' מ"ט דרב דיליף ממחוסר זמן אע"ג דהשתא לא חזי כי הדר חזי שפיר דמי הכא נמי לא שנא <ref>'''מלואת אבן: ולכאורה''' הקשיתי בהא דרצינו למילף בע"ח אינן נדחין ממחוסר זמן הא מונח בידינו מדברי התוס' חגיגה דף ב' ע"א ודף י"ז ע"א ורא"ש סוף תענית ושאר דוכתי דהיכא שהזמן נדחה עיי"ש וא"כ לפי מה שכתבו התוס' מנחות דף ל"ז ע"ב וב"ק דף י"א ע"ב דאפי' היכא דידעינן בבירור שכלו לו חדשיו גזרת הכתוב הוא שלא להקריבו טרם מלאות לו שמונת ימים א"כ מה ראי' מייתי ממחוסר זמן הא שם לא נדחה הקרבן דהא אף היכא שברור לנו דאינו נפל אעפי"כ אסור להקריבו וא"כ לא נדחה הקרבן רק הזמן הוא שנדחה משא"כ הכא שהקרבן בעצמו נדחה שהרי נאבד בן זוגו שפיר יכול להיות שנדחה ודוק. והיא לכאורה קושיא נכונה:   '''אולם''' כד נעיין בהא מלתא ז"א דסברת התוס' והרא"ש הנ"ל לא שייכא רק היכא שהוא לא הי' סיבה אל פסול הזמן כגון קטן שאינו יכול להביא קרבנו נדבה ביו"ט משום דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט דגזה"כ הוא לכם וא לגבוה שלא יקריבו ביו"ט נו"נ וכן לענין הבדלה בתשעה באב שהרי לא באה המניעה מצדו כלל והם לא הסבו פסול היום (עיין במקומות הנ"ל) רק היום מצד עצמו גורם המניעה בזה שפיר אמרינן דבכה"ג לא חשיב נדחה משא"כ כאן דמה שאינו יכול ליקרב הוא משום שהוא לא מלאו לו שמנת הימים ולולא זה שפיר הי' יוכל ליקרב היום כמו שאר קרבנות ואין היום מונע מצד עצמו רק שהוא בעצמו הוא הגורם במה שלא מלאו ימיו בזה שפיר הוה נדחה ודוק היטב:  ובזה מיושבת קושית התוס' ישנים שהקשו לילף מאותו ואת בנו ואין צורך להאריך ודוק היטב כי הוא נכון מאד:</ref> ופרכינן מי דמי התם לא אתחזי כלל הכא נראה ונדחה אלא היינו טעמא דרב דיליף מבעל מום עובר כו' ופרכינן תו ולרב נהי נמי דבעלי חיים אינם נדחים אי בעי האי נקריב אי בעי האי נקריב אמר רבא רב סבר לה כר' יוסי דאמר מצוה בראשון. האי ר' יוסי אילימא כו' אלא ר' יוסי דפסח דתנן המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון כו' איזה מהם שירצה יקריב דברי חכמים ר' יוסי אומר מצוה בראשון ואם הי' השני מובחר ממנו יביאנו. והנה הרמב"ם בפ"ה מה' עבודת יום הכפורים הלכה ט"ו פסק כרב דשני שבזוג ראשון יקרב ובפ"ד מה' קרבן פסח הלכה ו' כתב מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר איזה מהם שירצה יקריב והקשה מהר"י קורקוס מובא בכ"מ שם דהרי מקשינן כאן בגמרא לרב נהי נמי דבע"ח אינם נדחין אי בעי האי נקריב אי בעי האי נקריב ומתרצינן דרב סבר לה כר' יוסי דפסח דמצוה בראשון וא"כ היכא פסק גבי שעיר יוה"כ כרב דסבר לה כר' יוסי וגבי פסח פסק כרבנן דפליגי א"ר יוסי וקשיא דידי' אדידי'. ותירץ דכאן אפילו רבנן מודי שהרי לא נדחה אלא מחמת חברו משא"כ התם שנדחה מצד עצמו שהרי נאבד די שנאמר שיקרב איזה שירצה עכ"ד. אולם בלח"מ בשני המקומות הנ"ל הקשה על תירוצו של מהר"י קורקוס שהרי כתב הרמב"ם תכף אח"ז פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ונמצאו כו' יקרבו הראשונים וא"כ כאן לא שייך תירוצו של מהר"י קורקוס שהרי גם כאן בא הדיחוי מצד עצמם שהרי נאבדו ואעפי"כ פסק הרמב"ם שיקרבו הראשונים וסיים ובודאי היא קושיא עצומה:

'''(י) ומה''' שנ"ל בישוב דברי הרמב"ם על דרך תירוצו של מהר"י קורקוס ובכל זאת לא תקשה קושית הלח"מ הוא, דהנה בתוס' כאן ד"ה התם כו' הקשו הא ר' יוחנן סבירא לי' בפ"ק דקדושין ובפ"ק דזבחים דאפי' דיחוי מעיקרא הוי דיחוי גבי בהמה של שני שותפים הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדיש חצי' כו' נילף ממחוסר זמן ותירצו וז"ל לא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחוי' ואע"ג דגבי מחוסר זמן נמי אמרינן לילה לקדושה יום להרצאה אלמא אע"ג דבעידנא דאקדשה לא חזיא להקרבה אפי' הכי כי חזי למחר מקריב לי' כו' וי"ל כיון שאינו מחוסר מעשה בגופו כו' ועיין מהרש"א מה שנתקשה בפירוש דבריהם והניחם מוקשים. ונ"ל פירושן דהרי מצינו גבי הדס דנקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביו"ט חשיב לי' דיחוי מעיקרו עיין ש"ס סוכה דף ל"ג ע"ב ואם נקטם ראשו ועלתה בו תמרה קודם יו"ט כשר הרי לפנינו דלא שייך נדחה רק כשנדחה בזמן שיש להמצוה שייכות בו וא"כ גם גבי קרבן הא ל"ש ענין קרבן רק בבהמת קדשים אבל קודם הקדש לא שייך בו ענין מצות קרבן כלל וא"כ שפיר מתרצי התוס' דבשלמא התם גבי הקדיש חציי כו' דאף לאחר שהי' החצי' קדוש הי' נדחה מהקרבה ע"כ שפיר שייך לומר דנדחה משא"כ גבי מחוסר זמן שאין יכולין להקדישו כלל קודם זמנו וא"כ בעת הי' מחוסר זמן לא הי' לו שייכות כלל לענין קרבן והוה כמו נקטם ראשו ועלתה בו תמרה בערב יו"ט ול"ש גבי' דחי' כלל וזה כונתם דהתם (ר"ל גבי הקדיש חציה) משעה שהקדישה היתה דחוי' ר"ל אף אחר ההקדש דשייכא בי' הקרבה משא"כ גבי מחו"ז דלא היתה דחוי' רק קודם ההקדש וע"ז הקשו שפיר הא גבי מחוסר זמן נמי אמרינן לילה לקדושה יום להרצאה ובעידנא דאקדשה לא חזי' להקרבה. וז"ב ת"ל בפירוש דבריהם:

'''(יא) איברא''' קשה לפי"ז ל"ל להש"ס לדחות ילפותא דרב לענין בע"ח אינם נדחין ממחו"ז משום טעמא דהתם לא אתחזי כלל הכא נראה ונדחה הא בלא"ה לא מוכח משם מידי דהא התם גבי מחוסר זמן לא הוה הדיחוי רק קודם ההקדש כנ"ל משא"כ כאן גבי שני שעירי' שמת אחד מהם דנדחה אחר ההקדש ושפיר חשיב דיחוי בכה"ג כסברת התוס' הנ"ל:

'''(יב) אך''' בלא זה יש להקשות על חילוקם של התוס' הנ"ל דהא אכתי קשה לילף ר' יוחנן לענין הקדיש חצי' וחזר ולקחה דלא הוה נדחה ממחוסר זמן. ואי משום דשם לא הוה הדיחוי רק קודם ההקדש הא ר' יוחנן בעצמו ס"ל בתמורה דף י' דקדושה חלה על העוברין והקשו בתוס' שם ד"ה ואזדא כו' וז"ל וא"ת היכא אפשר דקדושה חלה על העוברין והא אמר דאסר להקדיש מחוסר זמן וי"ל דקודם שנולד מצי מקדיש לי' עכ"ל. וא"כ קשה לילף ממחוסר זמן היכא שהקדיש אותו בעודו עובר וא"כ שוב הוי הדיחוי אחר ההקדש ואעפי"כ מצי מקריב ליה דהא ס"ל שם דקדוש קדושת הגוף וא"כ גם בהקדיש חציה כו' נמי לא ליהוי דיחוי ולא שייך עוד תירוץ התוס' שהרי גבי מחוסר זמן זה ג"כ הוה הדיחוי אחר ההקדש והיא קושיא נכונה מאד <ref>'''מלואת אבן:''' אחר זמן רב בא לידי ספר טהרת הקדש ומצאתי שם בזבחים דף י"ב שהביא דברי התוס' יומא דף ס"ד הנ"ל ופירשם כמו שכתבתי עם דברי הש"ס סוכה הנ"ל גם הקשה הקושיא שהקשתי באות י"א ושמחתי שכונתי לדעתו, אולם הקשה ג"כ על דברי התוס' לילף מולדות קדשים וע"ז תירץ דשאני התם דהוה קדושה הבאה מאליה ולפי מה שהקשתי אני באות י"ב מדברי התוס' תמורה לא יועיל תירוץ זה:</ref>:

'''(יג) אולם''' לפיע"ד בלאו"ה לא קשי' קושית התוס' הנ"ל באות י' שהקשו על ר' יוחנן דס"ל גבי בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדיש חצי' דאינה קרבה דהא זה הוא דיחוי מעיקרו ולא הוי דיחוי. דהא באמת קי"ל כל שבידו לא הוי דיחוי ומבואר בתוס' זבחים דף י"ב ע"ב דהיכא דיכול לתקן על ידי המתנה חשיב בידו ולא הוי דיחוי כמו הקדיש חובות בגלגל ואותו ואת בנו. וא"כ הא לא הי' ר' יוחנן יכול ללמוד דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי ממחו"ז דשאני מחוסר זמן דהא בידו להמתין עד שישלים זמנו וכיון שהוא בידו לכך לא הוי דיחוי משא"כ בבהמה של שני שותפין שאין בידו לתקן רק ע"י שיקנה חלק השני ויקדישהו הא מבואר בתוס' שם דלר' יוחנן לא חשיב זה בידו כיון שאין בידו לתקן בקל רק ע"י קני' עיי"ש וא"כ הא לא הי' ר' יוחנן יכול ללמוד דינו ממחוסר זמן:

'''(יד) ולפי"ז''' מיושבת היטב קושיתי באות י"א דכל הנאמר באות י"ג ניחא לר' יוחנן דס"ל דהיכא דיכול לתקן ע"י קני' לא חשיב בידו משום שאין בידו לתקן בקל משא"כ לרב דהא כתבו התוס' שם דזה הוא חידושא דר' יוחנן דוקא אבל שאר אמוראי סבירא להו דרק היכא שאין בידו לתקן כלל לא חשיב בידו אבל היכא שבידו לתקן אף שלא בנקל וה"ה ע"י קני' חשיב בידו ולא הוי דיחוי א"כ הא הי' הש"ס מוכרח לדחות הילפותא ממחוסר זמן מטעם דהתם לא אתחזי כלל הכא נראה ונדחה ולא היינו יכולים לדחות ילפותא זאת מטעם דבמחו"ז הוי בידו דהא גם במת א' מהם הוי בידו ליקח זוג לשני דהא גם במקום שמחוסר קני' הוי בידו ואי משום דבמחוסר זמן הוי הדיחוי קודם ההקדש וכאן הוי הדיחוי אחר ההקדש הא רב שפיר הי' יכול ללמוד דינו ממחוסר זמן שהוקדש בעודו עובר במעי אמו כנ"ל באות י"ג ודוק היטב:

'''(טו) אולם''' קשה ע"ז לפי מה שכתבו התוס' זבחים דף ל"ד ע"ב דהא דאמרינן כל שבידו לא הוה דיחוי היינו דוקא היכא שמצוה לבטל הדיחוי וא"כ הא אכתי לא ידע הש"ס מהסברא דמצוה בראשון וא"כ הדרא קושיתי אות י"א לדוכתא ל"ל לדחות ילפותא דרב ממחוסר זמן משום דכאן ראה ונדחה הא בלא"ה לא מוכח משם מידי דהא שם הדיחוי הוא קודם ההקדש כנ"ל משא"כ כאן ואי דמצי יליף ממחו"ז שהוקדש במעי אמו הא שם הוה בידו כיון שסופו ליגדל וגם כיון שהוקדש קדושת הגוף הרי מצוה להקריבו וע"כ שפיר דלא חשיב דיחוי משא"כ כאן גבי שני שעירים שמת א' מהם אע"ג דהוה בידו לקנות אחר ולהגריל מ"מ הא לא הוה מצוה לבטל הדיחוי דהא אין המצוה להקריב הראשון דוקא דהרי אכתי לא ידעינן דמצוה בראשון. ודוק היטב כי היא קושיא נכונה:

'''(טז) אכן''' אחרי העיון ז"א דהא באחד משני פנים הקרבן חוזר להיות ראוי אחר שלא הי' ראוי, האחד נדחה וחזר ונראה והשני היכא דאמרינן שלא הי' דיחוי. וא"כ הא דמקשינן בגמרא ולרב נהי נמי דבעלי חיים אינם נדחין אי בעי האי נקריב אי בעי האי נקריב הוא רק אחרי דדחינן הילפותא ממחוסר זמן והלימוד הוא מבעל מום עובר דכתיב בי' מום בה הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו דמשם לא מוכח רק שאע"ג שנדחה פעם אחת מ"מ הוא חוזר ונראה ע"ז פריך שפיר כיון שבאמת נדחה במות האחד אף שעתה הוא חוזר ונראה מ"מ מאי עדיפותא דראשון משל שני ואי בעי האי נקריב אי בעי האי נקריב. אבל אי הוה ילפינן ממחוסר זמן ושם הא הוי טעמא משום כל שבידו לא הוי דיחוי כנ"ל לא הי' קשה לנו כלל אי בעי האי נקריב כו' דכיון דאמרינן כל שבידו לא הוה דיחוי וגם כאן כיון שהוא בידו הרי לא התחילה הדחי' כלל ומתחלה הוא עומד להקרב בלי שום דוחה ומונע מהיכי תיתי לן לומר שיקרב השני שהוקדש אחריו הא זה הראשון נכון ועומד מתחלה לכך ואי משום שמת זוגו הא הי' בידו לתקן הדיחוי לקנות אחר (דהא לרב חשיב זה בידו כנ"ל אות י"ד) וא"כ לא תתחיל לחול עליו שם נדחה כלל כמו מחוס"ז שהוקדש בעודו עובר – רק השתא אחרי דדחינן הילפותא ממחוס"ז ויליף מבעל מום עובר ומשם לא מוכח דלא הוי דיחוי רק שאף שנדחה מ"מ חוזר ונראה ע"ז מקשינן שפיר כיון שנדחה באמת רק אחר שבא השני הוא חוזר להיות נראה א"כ יקריב איזה שירצה. ולא שייך השתא לומר טעמא משום כל שבידו לא הוה דיחוי דהא השתא שקלינן וטרינן מהיכא יליף רב דינו מקרא ובשלמא מעיקרא קודם דמחלקינן בין דיחוי מעיקרו לנראה ונדחה שפיר מוכחא הך סברא דכל שבידו ל"ה דיחוי מקרא דמחו"ז משא"כ השתא דדחינן הילפותא ממחו"ז משום דכאן נראה ונדחה אע"ג דמצד הסברא ידעינן דכל שבידו ל"ה דיחוי מ"מ כאן איירינן האיך יליף כל אחד דינו מן התורה א"כ שפיר פריך הש"ס כיון דמקרא דבע"מ לא מוכח השתא מידי דכל שבידו ל"ה דיחוי רק דאף שנדחה חוזר ונראה א"כ אי בעי האי נקריב אי בעי האי נקריב וע"ז שפיר אמרינן בגמ' אף אי לא הי' הדין דכל שבידו ל"ה דיחוי מ"מ מצוה בראשון כר' יוסי. וא"כ הדרינן לדידן דאי לאו דדחו הילפותא ממחו"ז משום דכאן נראה ונדחה שפיר הוה רב מצי למילף דינו מממו"ז שהוקדש במעי אמו ואי משום דשם הוה בידו הא גם כאן הוה בידו להביא אחר להגריל ואי משום דכאן אין מצוה לבטל הדיחוי דהא לא ידעינן עוד דמצוה בראשון ז"א דהא אי הוה ילפינן ממחו"ז שוב ידענו מקרא דכל שבידו ל"ה לא הי' קשה לנו כלל אי בעי האי נקריב כו' וממילא הוה ידעינן דמצוה בראשון ודוק היטב כי הם דברים ברורים:

'''(יז) ועפי"ז''' כבר יכולנא לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל שלא יסתרו דבריו משני שעירי יוה"כ שפסק דראשון יקרב לפסח שאבד שפסק דאיזה שירצה יקריב. דכל הנאמר למעלה ניחא לפי שיטת השמועה ביומא שם דשקלינן וטרינן מהיכא יליף רב דינו מקרא ומוכרחינן לומר דיליף מבעל מום עובר ומשם לא מוכרח רק שאף שנדחה חוזר ונראה כנ"ל וע"כ פרכינן שפיר אי בעי האי נקריב כו' ומוכרחין לומר דס"ל כר' יוסי דפסח שאבד דגם שם נדחה מחמת אבודו ואעפי"כ ס"ל מצוה בראשון אבל אליבא דאמת הא קי"ל כל שבידו ל"ה דיחוי וא"כ שפיר פסק הרמב"ם כאן דראשון יקרב דכיון דס"ל כל שבידו ל"ה דיחוי א"כ לא התחיל הדחוי כלל והוא נכון ועומד מתחלה להתקן הרי בכה"ג אין סברא כלל שנאמר אי בעי האי נקריב אי בעי האי נקריב כנ"ל אות ט"ז ושפיר פסק דראשון יקרב משא"כ גבי פסח שאבד שנדחה ע"י אבודו רק שאח"כ חוזר ונראה בזה שפיר פסק כחכמים דאיזה שירצה יקריב כיון שבאמת נדחה פעם אחד רק אח"כ חזר ונראה כשכבר עמד השני ודוק היטב כי הוא חריף (אך אכתי לא נתישבו דברי הרמב"ם מהא דפר ושעיר של יוה"כ שאבדו):

'''(יח) אך''' גם ע"ז יש להקשות וצריך להבין מדוע  נימא כלל בפסח שאבד ונמצא קודם שחיטה דהוה נדחה דהא כך שייך דיחוי במקריבים כמו בקרבים וא"כ כמו בהיו הבעלים בדרך דקי"ל שאם יכול להגיע עד שעת שחיטת הפסח שוחטין וזורקין עליהם ולא הוה נדחה א"כ גם בפסח זה מה בכך שהי' אבוד בין הפרשה לשחיטה והבעלים לא ידעו מקיומו כיון שנמצא קודם שחיטה ועינינו הרואות שהי' במקום קרוב וראוי לבא קודם שחיטה אף שהבעלים היו מוכרחים להפריש אחר משום חשש שמא לא ימצא זה מ"מ במה הורע כחו של זה שיפול עליו שם נדחה וכיון שנמצא מדוע לא נימא ג"כ דהראשון יקרב, כמו במקום דשייך בי' כל שבידו ל"ה דיחוי אולם באמת הדבר נכון מאד שהרי דבר ידוע הוא שקדושת קרבן ודאי מעולה מקדושת ספק קרבן וא"כ פסח זה קודם שנאבד הא הי' עליו קדושת קרבן ודאי שהרי בלי ספק הי' קרב אבל אחרי שנאבד אע"ג שהי' במקום שהי' ראוי להמצא מ"מ כיון שהבעלים מוכרחין להפריש אחר שהרי אינם יודעים אם ימצא זה א"כ שוב יצא מקדושת קרבן ודאי דהא אפילו ר' יוסי דסבר מצוה בראשון סבירא לי' דאם השני מובחר ממנו יביאנו א"כ כשנאבד והבעלים מוכרחין להפריש אחר כבר נולד ספק בזה אם יקריבוהו דשמא יהי' השני מובחר ממנו וא"כ שפיר חשיב נדחה. ודוק היטב:

'''(יט) ולפי"ז''' נכונים מאד פסקיו של הרמב"ם ז"ל דכ"ז ניחא בפסח משא"כ בפר ושעיר של יוה"כ דהא כתבו התוס' יומא דף ס"ד ע"ב דבהם לא שייך דינא דאם הי' השני מובחר ממנו יביאנו עייש"ה א"כ אף אם אבדו שפיר יביאו את הראשון וכן במת אחד מהם דהא לא התחיל הדיחוי כלל כנ"ל אבל בפסח שפיר פסק כרבנן דאיזה מהם שירצה יקריב דהא זה הוה שפיר נדחה כנ"ל אות י"ח רק שחזר ונראה ובזה שוב אמרינן אי בעי האי נקריב כו' ודוק היטב כי הם דברים חריפים ת"ל:

'''והנני''' בנך ותלמידך דור"ש ושלום תורתך כל הימים באהבה נאמנה:
<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>