עריכת הדף "אבן יקרה/א/כד"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
<big><big>{{מרכז|'''סימן כ"ד'''}}</big></big>
{{מרכז|'''להשתמש בנפות ישנות לאפית מצות קודם ל' יום לפני הפסח'''}}

<small>לכבוד ידיד הרב הה"ג החריף ובקי המפורסם לתהלה מאד נעלה כש"ת מו"ה '''יהושע פאק זאב''' נ"י האבד"ק '''פאלטישען''' ברומעניען.</small>

'''מכתב''' כ"ת מיום ועש"ק העבר הגיעני לנכון והנה אשר הוגד לו כי הכשרתי פה ריחים בנפות ישנות, שקר הוגד לו, כי זה הרבה שנים שלא הכשרתי פה שום דאמפף או קונסטמוהל <ref>'''מלואת אבן:''' אמר המחבר תשובה זו כתבתי לפני כמה שנים ואז לא הכשרתי פה שום ריחים לטחינת קמחא דפסחא. אך זה איזה שנים הנני מכשיר פה ריחים הקיטור של הדאמפף – מוהלען – אקציען – געזעללשאפט באופן היותר נעלה בעה"י</ref> אך לאשר שיחר כת"ה פני להודיעהו דעתי בזה עפ"י דין ע"כ אמרתי למען כבודו ולמען לימודו אפלפל מעט בדבריו, לאשר שמעתי שמעו הטוב כי בין חכמים בעלי שם נמנה:

{{מרכז|'''תשובה'''}}

'''הנה''' הביאו האחרונים דעת הנחלת שבעה להקל בענין ניקור הריחים קודם שלשים יום לפני הפסח. ותמהו איזה חילוק יש בין תוך שלשים יום לקודם ל' בענין זה. וכ"ת הביא ראי' לזה מהא דאין מפליגין בספינה ג' ימים לפני השבת וקודם ג"י מותר. ולע"ד אין הנדון דומה לראי'. ולאשר רצוני להשתעשע עמו בד"ת אאריך מעט בחקירה זו:

'''זה''' לשון הרמב"ם פי"ח מה' פסולי המוקדשין ה' ט"ו אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתן שנאמר בקרבן תודה ולא תותירו ממנו עד בקר והוא הדין לשאר קדשים כלם והמותיר אינו לוקה שהרי נתקו הכתוב לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו עכ"ל. וכתב הכ"מ ויש לתמוה על רבינו מאחר דקי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אמאי שביק האי טעמא ונקיט טעמא אחרינא. ועוד הוסיפו להקשות דבפ"א מהלכות קרבן פסח ה' ז' כתב הרמב"ם בעצמו המניח אימורין כו' ואעפ"י שעברה אינו לוקה לפי שאין בה מעשה:

'''ונראה''' לי בזה בהקדים להעתיק סוגית הגמרא תמורה דף ד' ע"ב דאמרינן התם כתנאי לא ישאירו ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי ר' יהודה ר' יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום דהוה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. והנה לכאורה יש להקשות עפ"י מה דתנינן בש"ס כריתות דף י"ג ע"ב יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ ר' מאיר אומר אם הי' שבת והוציא חייב <ref>'''מלואת אבן:''' זה לי מספר שנים הקשתי במשנה זו במה שחשבה גם לאשם מעילות באכילה זו והא אשם זה נתחייב עוד קודם האכילה משעת ההגבהה דמדאגבהה קניא ועיין תוס' קידושין דף מ"ג ע"א ד"ה שלא מצינו כו' ואיך חשבה המשנה אשם זה עם החטאות שנתחייב בהן בעת האכילה ועל כרחנו מוכרחין אנו לומר כמו דאמרינן בש"ס כתובות דף ל' ע"ב לענין זר שאכל תרומה הכא במאי עסקינן כגון שתחב לו חברו לתוך פיו עיי"ש וא"כ לא נתחייב גם אמעילה עד שעת האכילה וכלהו בהדי הדדי קא אתי. וא"כ הא כתבו התוס' עירובין ריש דף ע"ט דאין לפשוט מברייתא במקום שיוכל לפשוט ממתניתין. וא"כ קשה האיך פשיטה ש"ס בשבת דף ג' ע"ב איבעיית רב לענין הטעינו חברו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ אי עקירת גופו כעקירת חפץ דמי מברייתא דתניא הי' טעון אוכלין ומשקין כו' מדוע לא פשיט לי' ממשנה זו דתנינן בה ר' מאיר אומר אם הי' שבת והוציאו חייב דהא על כרחך מיירי בתחב לו חברו לתוך פיו כנ"ל ואי נימא דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמיא הרי היא ממש חלוקה דפשט העני את ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוכה דפטור משום דאין כאן עקירה. ודוק וכבר נדפסה קושי זו בשמי אך בשינוי והיא קושי' מושכלת.</ref> ומקשינן בגמ' וליחשוב נמי פיגול ומתרצינן בחדא  בהמה קא מיירי בשתי בהמות לא קא מיירי ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה. ומקשינן למה לא משכחת לה כגון שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח דפקע פיגולי' מיני' והוי"ל נותר וכדאמר עולה קומץ פיגול שהעלה ע"ג המזבח פקע פיגולו ממנו והוי"ל נותר ומתרצינן בכזית אחד קמיירי כו' עיי"ש. ולפי"ז קשה היכא אמר ר' יעקב דלכך אין לוקין אלאו דנותר משום דהוי"ל לאו שאין בו מעשה הא שפיר משכחת בי' מעשה כגון שנתפגל הקרבן והעלהו אחר זמנו על גבי המזבח שהרי אי לאו המעשה שלו לית בי' איסור נותר דפיגול ונותר בחדא בהמה לא משכחת רק ע"י מעשה שלו שהעלהו ע"ג מזבח פקע פיגולו ממנו והוי"ל נותר א"כ שוב הוי"ל לאו שיש בו מעשה ודוק היטב:

'''אולם''' באמת אסוגית הש"ס אין כאן קושיא, דיש לומר דר' יעקב סבירא לי' כשיטת החינוך דכל לאו שאפשר לעבור עליו בלא מעשה אף שעשה מעשה חשיב לאו שאין בו מעשה, עיין בחנוך בהרבה מצות. אך לדעת הרמב"ם שהרי הה"מ פרק י"ג מה' שכירות כתב ששיטתו איפכא שאם רק לפעמים משכחת בו מעשה אף שלא עשה מעשה חייב דחשיב לאו שיש בו מעשה, א"כ קשה איך כתב בפרק א' מה' ק"פ דהמניח אימורין אינו לוקה אלא תותירו משום דהוה לאו שאין בו מעשה הא שפיר משכחת בלאו זה מעשה בכזית פיגול שהעלה ע"ג המזבח. ודוק היטב כי הוא קושי' נפלאה:

'''אולם''' הדברים נכונים מאד לפי דברי התוס' יבמות דף צ' ע"ב שהקשו שם אהא דאמרינן התם כלהו נמי שב ואל תעשה הוא וז"ל וא"ת סדין בציצית היכא הוה שב ואל תעשה דכי מכסי בטלית דבת חיובא היא ואין בה ציצית הרי הוא עובר בידים. וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ולאחר שנתעטף שב וא"ת הוא עכ"ל. וא"כ שפיר כתב הרמב"ם בפ"א מה' קרבן פסח דנותר הוי לאו שאב"מ ואי משום דמשכחת לה בלאו זה מעשה בכזית פיגול שהעלהו לגבי מזבח הא בשעה שלוקחו להעלותו ע"ג מזבח עדיין לא חל עליו איסור נותר כלל דהא פיגול ונותר ביחד לא משכחת לה ואימתי חל עליו איסור נותר כשכבר הועלה ופקע פיגולו ממנו וא"כ אז כשאינו שורפו שוב חשיב לי' שב ואל תעשה כסברת כתוס' יבמות הנ"ל וא"כ לא משכחת בלאו זה מעשה והוי"ל לאו שאין בו מעשה ודוק היטב:

'''אך''' אכתי יש לשדות נרגא בזה לפי מה שכתב הרשב"ם פסחים דף ק"ז ע"ב ד"ה סוף סוף כו' דבהתחיל בזמן ההיתר ויודע שימשך עד זמן האיסור כמתחיל בשעת האיסור דמי עיי"ש וא"כ בשלמא התוס' ביבמות שם לענין ציצית שפיר כתבו דכיון שאין חיוב הציצית רק אחר העטיפה חשיב לי' שב ואל עשה דהא כיון דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר א"כ הא אינו מחוייב להטיל ציצית רק אחר שנתעטף בהכסות וא"כ בשעת העטיפה הא אינו ידוע שיעבור על מצות ציצית דהא אכתי סיפק בידו להטיל בה ציצית אחר העטיפה וא"כ אף אם אינו מטיל בה ציצית אחר שנתעטף שפיר חשיב לי' שב ואל תעשה משא"כ לענין נותר דהרי בשעה שלוקח הכזית פיגול להעלותו על גבי המזבח הא ידוע בבירור שיעבור על איסור נותר א"כ שוב הוא עושה מעשה בההעלאה ואי משום דאיסור נותר אינו חל רק אחר שכבר הועלה מה בכך הא כיון שיודע בודאי שיבוא לכלל איסור הוי"ל כמתחיל באיסור כסברת הרשב"ם הנ"ל א"כ שוב הדק"ל דהא הוי"ל לאו שיש בו מעשה כנ"ל ודוק כי קצרתי:

'''אולם''' באמת זה אינו דהא גם בכזית פיגול שהעלה ע"ג המזבח אין ידוע עוד בשעת ההעלאה שיעבור על איסור נותר דהא גם כאן יש סיפק בידו לקיים העשה ולשורפו ולא יעבור עוד על הלאו ומה שאינו שורפו אח"כ שוב הוי"ל שב ואל תעשה והוי"ל לאו שאין בו מעשה. וא"כ מיושבים דברי הרמב"ם הנ"ל בפי"ח מהלכות פסולי המוקדשין כפתור ופרח דהרי לא הי' יכול לכתוב דמשום הכי פטור בלאו דנותר משום לאו שאין בו מעשה דהא שפיר משכחת בלאו זה מעשה בהעלה אבר פיגול ע"ג מזבח דהוי"ל נותר ע"י מעשה שלו וכל שמשכחת בלאו זה מעשה הא לשיטתו חשיב לאו שיש בו מעשה, ואי משום דבשעת העלאה לא היה בי' איסור חשבית לי' שב ואל תעשה הא מ"מ ידע שימשך עד זמן האיסור והוי"ל כמתחיל באיסור דהרי בשעה שהעלהו לגבי מזבח הא ידע שעל כרחו יהי' נותר דכזית פיגול שהעלה לגבי מזבח פקע פיגולו והוי"ל נותר ואי דיכול לתקנו ע"י השרפה ואין ידוע שימשך עד האיסור הא תינח איחר שידענו שנותר ניתק לעשה. וא"כ הא הי' הרמב"ם מוכרח לפרש דנותר הוה ניתק לעשה דאי לאו הכי הא לשיטתו גם לאו שאין בו מעשה לא הוי דהא שפיר משכחת כבי' מעשה כנ"ל. ואחר שכתב הרמב"ם בהלכות פסוהמ"ק דנותר הוי ניתק לעשה שוב שפיר הי' יכול לכתוב בהלכות ת ק"פ דפטור משום לאו שאין בו מעשה ודוק כי הוא חריף ת"ל: <ref>'''מלואת אבן: אמת''' הדבר שכל דברי בפלפולי בפנים לא יתכנו זולת אם נחזיק שכל נותר הן אכילת אדם הן אכילת מזבח הוי לאו הניתק לעשה. אולם במל"מ שם כתב דנותר לא ניתק לעשה רק באכילת אדם ולא באכית מזבח ודמשום האי טעמא לא כתב הרמב"ם פרק א' מהלכות קרבן פסח ה"ז טעאמ דניתק לעשה:

'''ואנא''' זעירא לא ידענא איך יפרנס המ"ל ש"ס ערוך בחגיגה דף י' דתנינן התם היתר נדרים פורחין באויר כו' חגיגות הרי הם כההרים התלויין בשערה ומקשינן שם בגמרא חגיגות מיכתב כתיבן ומתרצינן לא צריכא לכדאמר לי' ר"פ לאביי ממאי דהאי וחגיתם כ' זביחה דילמא חוגו חגא קאמר רחמנא כו' לא ס"ד דכתיב ולא ילין חלב חגי כו' ואי ס"ד  דחוגא הוא תרבא לחגא אית לי' ודלמא הכי קאמר רחמנא חלב הבא בזמן חג לא ילין. אלא מעתה הבא בזמן חג הוא דלא ילין הא דכל השנה כלה ילין כל הלילה עד הבקר כתיב כו' אי מהתם הוה אמינא האי לעשה הוא דאתא כתב רחמנא האי ללאו, ללאו כתיב קרא אחרינא ולא ילין מן הבשר כו' ודלמא לעבטר עליו בשני לאוין וכו' עיי"ש. ואם כברי המ"ל דבאכילת מזבח לא הוה נותר לאו הניתק לעשה למה לי' להש"ס לדחוקי ולמימר לעבור עליו בשני לאוין (עיין בתוס' ד"ה לעבור עליו) הא בלאו"ה קאמר הש"ס דאין למילף חגיגה מולא ילין חלב חגי דילמא הכי קאמר רחמנא חלב הבא בזמן חג לא ילין ומה דמקשינן ע"ז אלא מעתה חלב הבא במן חג כו' הא דכל השנה ילין כל הלילה עד הבקר כתיב הא ע"ז שפיר משנין אי מסתם ה"א האי לעשה כו' כב רחמנא האי ללאו ומה דמקשינן גם על זה ללאו כתיב קרא אחרינא ולא ילין מן הבשר כו' הא לדברי המלמ"ל הנ"ל אין כאן קושיא כלל דהא אי משום לאו ההוא לא הי' חייב מלקות דהא לאו ההוא מיירי באכילת אדם והוה ניתק לעשה לכך כתב רחמנא לאו דולא ילין חלב חגי הבא בזמן חג דהוא באכילת מזבח ולא ניתק לעשה כי היכא דליחייב עלי' מלקות:

'''אך''' לכאורה יש לדחות קושיא זו בפשיטות דהא לדעת המלמ"ל שם כל לאו דנותר בין באכילת אדם בין באכילת מזבח בלאו"ה אין לוקין עליו משום דהוה לאו שאין בו מעשה. וא"כ הא אין כאן קושי' כלל דלא הי' יכול הש"ס לומר דלכך כתב רחמנא לאו דולא ילין חלב חגי כי היכא דליחייב עלי' מלקות, דהא אף אם אין לאו זה ניתק לעשה אין חייבין עליו מלקות מטעם דהוי לאו שאין בו מעשה:

'''אמנם''' באמת זה אינו דהא בלאו"ה אנן מוכרחין להעמיד המשנה שם כר' יהודה דהא אהא דהיתר נדרים פורחין באויר מייתינן בגמרא שם דר' אליעזר פליג בברייתא ואמר דיש להם על מה שיסמכו שנאמר כי יפליא שני פעמים אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר ודחינן הא דר' אליעזר דילמא כר' יהודה כו' דאמר ר' יהודה משום ר' טרפון לעולם אין אחד מהם נזיר כו' עיי"ש. וא"כ הא על כרחנו אנו מוכרחין לאוקמי מתניתין כר' יהודה דאל"כ הא לא אתי שפיר הנאמר במשנה בהיתר נדרים פורחין באויר דהא שפיר יש להם על מה שיסמכו מקרא דכי יפליא כו' כר' אליעזר. וא"כ הא הדרא הקושיא ללאו כתיב קרא אחרינא ולא ילין מן הבשר הא אי משום לאו ההוא דולא ילין מן הבשר אין כאן מלקות דהא מיירי באכילת אדם וניתק לעשה לכך כתב לאו דולא ילין חלב חגי דהוא באכילת מזבח ולא ניתק לעשה כי היכא יתחייב מלקות ואי משום דאפילו לא ניתק לעשה אין כאן מלקות משום דהוה לאו שאין בו מעשה הא על כרחנו המתניתין אתיא כר' יהודה כנ"ל ור' יהודה הא סבירא לי' לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כמבואר בכמה מקומות בש"ס יעיין זבחים דף כ"ט ע"ב. וא"כ למה לן לדחוקי ולומר לעבור עליו בשני לאוין ודוק במה שכתבתי כי קצרתי. – וכל זה נכוטן על דרך הפלפול:</ref>     

'''וכ"ז''' לפלפולא בעלמא. אבל מה שיש להקשות לפי דברי הרשב"ם הנ"ל הוא על מה שפסק הרמ"א באו"ח סימן רמ"ח דג' ימים קודם השבת מותר להפליג בספינה אף שיודע שיהי' מוכרח לחלל שבת. ולפי דברי הרשב"ם הנ"ל דאם יודע שימשך עד זמן האיסור אף שהתחיל בזמן ההיתר כמתחיל בשעת האיסור דמי א"כ ביודע שיצטרך לחלל את השבת מה איכא בין תוך ג' ימים לקודם ג' ימים דאע"ג דקודם ג"י חשיב זמן היתר מה בכך הא יודע שימשך עד זמן האיסור:

'''וסבור''' הייתי לחלק לפי דברי הרא"ש בשם הר"ח ביומא דף פ"ג דפיקוח נפש הותר במקום סכנה ולא דחי' ע"ש. א"כ בשלמא לענין סעודה בער"פ סמוך למנחה דמיני' מיירי הרשב"ם שם, דבאמת הא סמוך למנחה קטנה אסור לאכול ואפילו לדעת ר' יוסי שאם התחילו אין מפסיקין היינו טעמא כיון שהתחיל בזמן ההיתר נדחה האיסור ההוא. וא"כ ביודע שימשך עד זמן האיסור הרי הוא מדחה את האיסור בידים וע"כ שפיר כתב הרשב"ם דאסור. משא"כ בהולך בספינה ג' ימים קודם השבת שאף אם יודע שיצטרך לחלל שבת הרי אז יהי' היתר גמור דהפיקוח נפש מתירו (ועיין טו"ז שם ס"ק ג') לכך מותר קודם ג' ימים ודוק:

'''שבתי''' וראה דזה אינו שהרי הוא באמת מחלוקת ישנה הביאה הר"ן פרק ר"א דמילה לענין ינוקא דאשתפיך חמימי' דבתר מילה שדעת הרמב"ן דמותר למולו שהרי המילה היא בהיתר דמילה דוחה שבת ואי משום דיצטרך אח"כ לחלל שבת להחם מים הא אז יהי' חולה שיש בו סכנה ואין בזה איסור דהא פיקוח נפש דוחה שבת והרז"ה ס"ל דאסור למולו כיון שיודע בתחלה שיצטרך לחלל שבת עיי"ש. הרי לפנינו שיטת הרז"ה דאף היכא שמה שיצטרך אח"כ לחלל את השבת יהי' במקום פיקוח נפש מ"מ אסור לעשות אפילו בזמן ההיתר והא דברי הרמ"א ריש סימן רמ"ח הנ"ל הם לשיטת הרז"ה שפירש טעמא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת הוא משום שיצטרך לחלל שבת עיין שם היטב ובר"ן פ"ק דשבת בסוגיא דאין מפליגין בספינה וא"כ שוב הדרא קושי' הנ"ל לדוכתא דבידוע שיצטרך לחלל שבת מה חילוק יש בין תוך ג' ימים לקודם ג"י ודוק:

'''אמנם''' אחרי ההתבונן היטב ולפי מה שכתבתי למעלה אין כאן קושי' כלל. דבשלמא בנידון של הרשב"ם בשעת ההתחלה הא ידוע בבירור שיבוא לכלל איסור שתמשך הסעודה עד זמן האיסור וכן במילה שהרי אנו יודעין בבירור בלי שום ספק שיצטרך אחר המילה לחלל את השבת להחם מים שפיר כתב הרז"ה דאף שהוא מל בהיתר מ"מ כיון שיודע בודאי שיבוא לכלל איסור כעושה בשעת האיסור דמי. משא"כ במפליג בספינה שהרי לעבור בספינה בשבת פעולה זו עצמה אין בה שום איסור, ועיין בתוס' עירובין דף מ"ג ע"א ד"ה הלכה כו' רק שאנו חוששין שמא יארע דבר של סכנה וא"כ האיך נוכל לומר דאם הוא מפליג קודם ג' ימים דכמתחיל בשעת האיסור דמי, הא אין אנו יודעין כלל אם יבוא לכלל איסור. וא"כ בודאי מותר להפליג ואי משום שמא תארע סכנה הא יהי' אז פ"נ ויתיר את השבת וז"ב ודוק:

'''עכ"פ''' אחרי ההצעה הזאת ובירור הדברים האלו יצא לנו שאין דמיונו של כ"ת עולה יפה דאפילו לדעת הרמב"ן הנ"ל שמותר להתחיל בזמן ההיתר אף שיודע שימשך עד זמן האיסור היינו דוקא בנידון כי התם דכיון שמתחיל בזמן ההיתר ממילא הוא מותר גם בזמן האיסור כגון לענין מילה דהתם שהרי אם ימולו את התינוק ממילא יהי' מותר אח"כ להחם מים בעדו שהרי אז יהי' חולה שיש בו סכנה. וכן לענין הפלגה בספינה מלבד שאין שם רק ספק שיצטרך לחלל שבת כנ"ל, אף אם הי' ידוע בבירור שיבא לידי חילול שבת הי' מותר לדעת הרמב"ן שהרי החילול יהי' בהיתר במקום פיקוח נפש. משא"כ בנ"ד מה בכך שטוחנין קודם ל' יום לפני הפסח הרי מ"מ בהגיע הפסח הא החמץ יהי' אסור אע"ג שנעשה עוד בזמן ההיתר וא"כ מה מועיל שנטחן שלשים יום קודם לפסח ודוק היטב כי קצרתי והוא ברור:

'''אולם''' כל מה שכתבתי בזה הוא רק לגלות שאין ביכלתנו לומר שכונת הנ"ש הוא כמ"ש מעכ"ת אבל חלילה לי לחלוק על דינו של הנ"ש גופי'. כי הוא עמוד ההוראה ובודאי טעמו ונימוקו עמו. ואם נראה לכ"ת שהנפות הם נקיות בלי דיבוק שום חמץ בודאי יכול לסמוך על דעת הנ"ש ולהקל קודם שלשים יום לפני הפסח. והנני ידידו הנאמן הדור"ש תמיד:
<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>