עריכת הדף "אבן האזל/שכנים/ה"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== ה ==

'''אחד מן השותפין שהעמיד בהמה או רחיים וכיוצא בהן בחצר ולא מיחה בו שותפו ה"ז מעכב עליו כ"ז שירצה, ואם העמיד בפני בהמה זו וכיוצא בה מחיצה גבוהה י' טפחים החזיק שהשותפין מקפידין על המחיצה והואיל והניחו מחל, בד"א בחצר השותפין אבל בחצר חבירו אפילו העמיד בהמתו ועשה לו מחיצה לא החזיק שהדבר ידוע שאין זה אלא דרך שאלה, וכן לכל מעמיד תנור וכירים ומגדל תרנגולין וכיוצא בהן, שא"ת החזיק אין לך אדם שמשאיל מקום לחבירו.''' 

''' השגת ''' הראב"ד אחד מן השותפין וכו' בד"א עד מקום לחבירו א"א הירושלמי חולק עליו א"ר אלעזר המגדל תרנגולין בחצר שאינו שלו ה"ז חזקה, אר' יוסי ויאות מה נפשך אם יש לו לגדל ה"ז גדל ואם אין לו לגדל הרי החזיק, ואומר אני כל אלו המחילות שאמרו שאין עמהן טענת מכירה או מתנה אין מפסידין ממנו קרקע מתורת מחילה, ואם רצה לבנות בית בחצרו בונה וחזקתו בטלה מאליה אלא כ"ז שהחצר כך החזיק זה בתשמישו ועל דרך זה יתקיימו דבריו עכ"ל.

''' כתב ''' המ"מ דדברי הירושלמי לדעת הרמב"ם אינו בחזקת מחילה, אלא בחזקת ג' שנים ובטענה, ופי' דברי ר' יוסי הוא אם יש לו לגדל שהוא כדברי המחזיק שנמכר או שנתן מקום זה לו להשתמש בכך הרי זה גדל פי' הרי גדולו מוכיח עליו ואם כדבריו שלא נתן לו רשות לגדל הרי החזיק ואיך יחזיק ג' שנים בלא טענה עכ"ל, ולפי דבריו כל דברי ר' יוסי הוא דחזקה מעלייתא היא, ואינו מדוייק הלשון מה נפשך דמשמע דבא ע"ז משני צדדין, ולדברי המ"מ לא חידש כלום אלא דהוי חזקה.

''' ונראה ''' בבאור דברי הירושלמי דהנה מדברי המ"מ משמע דהרמב"ם מודה דאם החזיק ג' שנים ובטענה מהני לטעון שקנה ממנו זכות לתשמיש, אבל בפ' י"ב מה' טוען כתב הרמב"ם היה מעמיד בהמה במקום מסויים מחצר חבירו או שהיה מגדל שם תרנגולין וכו' אם נשתמש בדברים אלו וכיוצא בהן שלש שנים ביום ובלילה וטען על בעל החצר ואמר אתה נתת לי או מכרתו לי, ומוכח דאם טען שקנה ממנו להשתמש בתשמיש זה לא מהני בזה דין חזקה משום דעיקר דין חזקה הוא שהוא מוחזק בדבר שטוען עליו והוא לגמרי ברשותו, ואי לאו הא דעד ג' שנים מזדהר בשטרא וטענינן אחוי שטרך היה מועיל חזקה מיד, וכן פי' הרמב"ן הא דאמרינן בדף ל"ג אי הכי ארעא נמי, ואף דהתם פריך זה הגמ' על זה דאמר לא חציף אינש למיכל פירי דלאו דיליה, מ"מ נראה דכל זה הוא מטענת חזקה דמה דצריך לסברא דלא חציף הוא משום דאי לאו סברא זו לא הוי מהני חזקה בקרקע דהוי כמו גודרות דאמרינן מנפשיה עייל וע"ז אמרינן דכיון דאיכא סברא דלא חציף מהני חזקה בקרקע כמו דמהני במטלטלין ולא אמרינן שגזלו ממנו, ורק דלא מהני אלא לענין פירות ולא לקרקע משום דא"ל אחוי שטרך.

''' והנה ''' הקצוה"ח בסי' ק"מ מביא דברי הב"ח ושאר גדולי האחרונים דחזקה על שותפות לא מהני והשיג עליהם מדין חזקת תשמישין ולדברינו אף שנכונים דבריו לשאר ראשונים דסוברים דחזקת תשמישי' בעינן ג' שנים ובטענה, אבל לדעת הרמב"ם דחזקת תשמישין היכי דמהני מהני במחילה בלא ג' שנים לשיטתו נוכל לומר דהיכי דבעינן ג' שנים בעינן חזקה גמורה שהוא שלו ממש שנכנסה הקרקע ברשותו, אלא דיש לעיין אם יחזיק במקום מסויים ג' שנים באופן שיוכל לטעון טענת לקוח ורק שהוא אינו טוען טענת לקוח לגמרי אלא שהחזיק להשתמש בו לעולם בתשמיש זה, והנה לכאורה יש לו מיגו אלא דנוכל לומר דהוי מיגו להוציא כיון דבעצמו מודה שאינו שלו לגמרי, א"כ קרקע בחזקת בעליה עומדת והוא בא להוציא תשמיש זה ע"י מיגו.

''' והנה ''' התוס' בב"מ דף ק"ג ד"ה פרדיסי דכששאל מרא למירפק פרדיסי דאמרינן דרפיק כל פרדיסי דאית ליה ולא אמרינן מעוט פרדיסי שתים משום שהשואל מוחזק, וכ"ת לא מיקרי מוחזק כיון שסופו לחזור לבעלים כדאמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת לא דמי דדוקא קרקע שאין יכול להצניע לשמטה מיד בעליה אזלינן בתר חזקה קמא אבל מטלטלין אזלינן בתר מאן דתפיס השתא, וכן כתב שם הרא"ש, ולכאורה משם מוכח דבקרקע הוו הבעלים מוחזקין כשאינו טוען אלא חזקת תשמיש, מ"מ יש לומר דלא דמי לבא בסוף החודש דאמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת דהתם טעמא כמו שכתבו התוס', כיון שסופה לחזור לבעלים נקראת הקרקע לגמרי ברשות הבעלים, אבל הכא שטוען שקנה ממנו זכות תשמיש זה על לעולם שפיר יוכל להיות מוחזק בתשמישו, אלא דמ"מ אפשר דלקנות בדין מוחזק לחוד לא מהני כיון דמודה דגופה של הבעלים, א"כ הבעלים נמי מוחזקין והוו שניהם מוחזקין, אבל עכ"פ מיגו שפיר צריך להיות מועיל דלא הוי מיגו להוציא כיון שהוא בחזקתו.

''' ועכשיו ''' נוכל לבאר דברי הירושלמי דהירושלמי לא מיירי בטוען שקנה החצר לגמרי דבאופן זה לא שייך הלשון המגדל תרנגולין בחצר שאינו שלו, דעל כל מחזיק ג' שנים וטוען שקנה לא נאמר המחזיק בחצר שאינו שלו דהא הוא טוען שהוא שלו והחזקה מכריעה כן, וע"כ דכונת הירושלמי דהמגדל תרנגולין בחצר שאינה שלו וטוען שקנה זכות תשמיש הרי זו חזקה, וחידש ר"א דבזה נמי מהני חזקה, וע"ז ביאר ר' יוסי דבאמת על זכות תשמיש לחוד לא הוי מהני חזקה, ונ"מ דאם החזיק תרנגולים בחצר חבירו ובעל החצר השתמש גם בעצמו שם לא מהני חזקה כיון דבעל החצר נמי מוחזק, אלא דהכא כשהשתמש לבדו בתשמיש זה לכן אף דעכ"פ מודה דהחצר שייך להבעלים ואפי' היה להם ע"פ תנאם רשות להשתמש מ"מ כיון דעכ"פ עכשיו החזיק לגמרי, ואם היה טוען שלקח החצר לגמרי הוי מהני חזקתו לכן נאמן גם על חזקת תשמיש, וזהו מה דאמר ר' יוסי מה נפשך אם יש לו לגדל הרי גדל והוא בחזקתו לתשמיש זה, ואם אין לו לגדל והיינו דנימא דעל זה לא מהני דין חזקה הרי החזיק ויכול לטעון טענת לקוח לגמרי, ונאמן על חזקת תשמיש במיגו דלקוח.

''' איברא ''' דלפימש"כ יסתרו דברינו מה שהוכחנו מדברי הרמב"ם פי"ב מה' טוען דדוקא בטוען נתת לי או מכרתו מהני, אלא דבאמת לא קשה דהרמב"ם משמיענו עיקר דין חזקה דהוא בנתת או מכרת ולא באופן שהוא שותף עמדו בתשמישין אלא דמ"מ מודה דנאמן בטענת תשמישין היכי דיש לו מיגו דלקוח וכנ"ל ובעיקר שיטת הרמב"ם דלא מהני חזקה לאלתר בתשמישין אלו, צריך עוד לבאר ובעז"ה כשנגיע לפרק י"א נראה לבאר עוד בזה.

== ט ==

'''מכאן אתה למד שאחד מן השותפין שהביא אצלו לביתו אנשי בית אחרת יש לחברו לעכב עליו מפני שמרבה עליו את הדרך, וכן המשכיר ביתו לבעל בית אחד ואח"כ הביא עמו קרוביו או מיודעיו לשכון עמו כאחד בבית זה הרי המשכיר מעכב עליו.''' 

''' השגת ''' הראב"ד וכן המשכיר בית לבעה"ב וכו' עד מעכב עליו, א"א בחיי ראשי נ"ל דבריו סותרים זה את זה שאמר מתחלה שבונה עליה על גב ביתו ופותחה לביתו ואע"פ שהם מרבים שכנים בדירות חלוקות ואיך נמנע ממנו שלא יכניס לביתו כל מה שירצה ואם ירצה לקבל אכסנאין לת"ת נמנע ממנו עכ"ל.

''' כתב ''' המ"מ דדעת הרמב"ם שכ"ז שאין לעליה או לבית הסמוכה לביתו פתח אלא דרך ביתו אינו עשוי להכניס דיורין, לכן יכול לבנות אבל להכניס דיורין אפי' בתוך ביתו אינו רשאי, רק דאין מעכבין אלא בדיורין מיוחדין שאינם סמוכין על שולחנו ואין נטפלין עמו, והנה הרמ"ה סובר כדעת הראב"ד והוכיח ביד רמה מהא דתניא בדף כ"א מי שיש לו בית בחצר השותפין ה"ז לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי, ואם אינו רשאי להוסיף דיורין בביתו ליתני קילתא וכ"ש חמירתא, וכונתו דלמה תניא בעלי אומניות שבאין רבים כיון דאפי' אחד אינו רשאי להוסיף, ונראה דכמו שכתב המ"מ דבסמוכין ונטפלין גם הרמב"ם מודה דאינו מעכב ורק לדיירים קבועים, ה"נ אינו מעכב לאורחים הבאים לבית חבירו דהא מדת סדום היא שלא להניח לאורח לבוא לעיר, ואינו מעכב אלא להשכיר לדיירים קבועים, וא"כ הם שני דינים שאינם שייכים זה לזה דדומיא דרופא ואומן וגרדי אם היו באים אליו רק יחידים בודאי לא היה יכול לעכב עליו, ודינא דרופא אומן וגרדי הוא דוקא בשביל שבאים רבים, אבל דינא דדיירים הוא דין אחר והוא ממתני' דסוף חז"ה דקנה בית לא יפתחנו לחצר השותפין, וחזינן דבדיירים קבועים גם ביחידים איכא דין מרבה עליו את הדרך, ומזה למד הרמב"ם דגם לביתו אין רשות להכניס דיירם קבועים.

''' והנה ''' בגירסתנו העמיד הראב"ד השגתו על וכן המשכיר בית, וכן הוא במגדל עוז, אבל המ"מ היה לו גירסא אחרת שכתב על וכן המשכיר דבזה גם הראב"ד יודה לפי שגוף הבית למשכיר, ולכאורה קשה לפי גירסתנו מדברי הראב"ד פ"ה מה' שכירות הל' ה' שכתב הרמב"ם שהמשכיר בית לחבירו ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר דאם אין להשני בני בית יתרים משכיר, וכתב ע"ז הראב"ד בהשגות יש בדורנו אומרים שיש בנ"א שמחריבים הבית בדירתם, וא"כ איך סובר כאן הראב"ד שיכול השוכר להשכיר ולהוסיף דיירים. אבל באמת לא קשה דכונת הראב"ד שם דהא יש דינים מה ששוכר חייב בבית כדתנן בהשואל דף ק"א דכל דבר שאינו מעשה אומן השוכר עושהו, וכדתניא שם מה דהשוכר חייב בתקוני הבית וא"כ אם ישכיר לאחר ולא יתקן יתקלקל הבית, ומה שכתב שיש בנ"א שמחריבים הבית בדירתם ולא כתב כפשוטו שאינו מאמין להשני שיעשה מה שמחוייב זהו משום דרוב השוכרים מתקנים מה שצריך בשביל עצמם שתהיה להם דירה טובה, אבל יש שאינם משגיחים על דירתם ומחריבים הבית, אבל הכא במה שמוסיף דיירים לא יתקלקל הבית, אבל דעת המ"מ דבזה יודה הראב"ד דהא לא השכיר אלא לבני ביתו.

''' והנה ''' הרמ"ה הוכיח דרשאי להכניס דיירין לביתו דאל"כ אם בנה בית בחצר השותפין והוא רווק לא ישא אשה ואף דאפשר דאה"נ דאם אמר בפירוש כשכר שהוא רווק אינו רשאי לישא אשה וכן אם נולדו לו בנים צריך להוציאן מביתו, ולדברי הרמ"ה שאינו מחלק בין סמוכין ונטפלין לדיירין מיוחדין א"כ תיקשי גם על שוכר בית לדברי המ"מ דבשוכר הראב"ד מודה דאם שכר כשהוא רווק לא ישא אשה ואף דאפשר דאה"נ דאם אמר בפירוש כששכר שהוא רווק אין לו רשות לישא והרמ"ה מוכיח מבנה בית דודאי בנה ע"מ לישא אשה, אבל א"כ אין שום הוכחה לדין להכניס דיירין דבזה ליכא אומדנא, והוכחת הרמ"ה אינו מאמר מפורש אלא כשבנה בית בסתם והוא רווק, ובזה מסתבר דגם בשוכר בסתם רשאי לישא אשה, וע"כ דלדברי הרמ"ה גם בשוכר אין חילוק, והמ"מ יסבור דגם הראב"ד יודה דיש לחלק בין סמוכין ונטפלין לדיירין מיוחדין, ובזה כתב דבשוכר גם הראב"ד מודה להרמב"ם דאינו רשאי להכניס דיירין וארווחנא דמדברי הרמ"ה סמך לגירסתנו דהא הרמ"ה חולק גם במשכיר.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}