עריכת הדף "אבן האזל/אבל/יד"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== כ ==

'''הבונה קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר, הרי זה לא יקבר בו מת אחר עולמית, והקבר הזה אסור בהנאה מפני כבוד אביו.''' 

''' לא ''' יקבר בו מת אחר עולמית הכ"מ הביא דברי הטור שחולק על הרמב"ם וכתב דרק בנו לא יקבור בו מת מפני כבוד אביו אבל אחר מותר לקבור בו מת, ודברי הרמב"ם תמוהים במש"כ שהקבר נאסר בהנאה דמנא לן זה הא קיי"ל הזמנה לאו מילתא היא, רק דלקבור בו מת אסור מפני כבוד אביו, והנה אף שהרמב"ם סובר דגם אחר אסור לקבור בו, ומוכח דסובר דמשום דין כבוד אביו חל על הקבר דין קבר אף בהזמנה, והיינו דכיון דמשום כבוד אביו אסור לו עכ"פ לשנות ולהשתמש בו בדבר אחר לכן אמרינן שכבר הוקבע בו דין קבר ואסור בהנאה, אבל תמוה דמנ"ל זה דשפיר אפשר לומר דמשום כבוד אביו לא אמרו רק שאסור לקבור בו מת אחר, אבל מנא ליה להרמב"ם לאסור בהנאה, והנה בענין זה כתבתי מכבר תשובה למחותני הגרצ"ה שטיינמן זצ"ל והנני מעתיקו כלשונו ויתבארו בתוך הדברים גם דברי הרמב"ם שלפנינו.

''' במה ''' שכתב הדר"ג בדבר שאלה שבמחנו אודות הב"מ הראשון שנהרג ונקבר בקבר הראשון במקום שהוקצה לבה"ק של המושבה, ועל קברו נבנה אוהל תיכף אחר קבורתו, והאוהל היה מרווח ויש בו מקום פנוי לקבר שני, ולפני שנה מכרו גבאי הח"ק המקום הזה לאחד מאנשי עדתו, ועתה תובעים ועד המושבה את הח"ק שלא היה להם רשות למכור המקום שהוא באהלו של הנפטר הנ"ל.

א) ''' והנה ''' דעת הדר"ג נוטה שאין להם זכות למכור המקום הפנוי שכיון שנעשה אוהל מרווח על הקבר נקנה כל המקום למת זה שנקבר פה, וכתב מקור על זה מהא דאמרינן מותר המת ליורשיו או לעשות נפש על קברו, ועוד למד זה מדין של מוכר קברו שבאין בני משפחה ומחזירין לו הדמים ללוקח, ולכן לדעת כתר"ה שייך הקבר ליורשי המת ואין לבני העיר שום זכות למכרו, והנה מה שכתב לדמות דין זה לדין מותר המת ליורשיו, הנה למסקנא טעמא משום דנתבזה המת כשגבו המעות לצרכו והוא מחיל זילותיה גבי יורשים, אבל בלא טעמא דנתבזה לא זכה המת, אלא דמעיקרא לאביי הוי סבר דבלאו האי טעמא זכה המת בהמעות ומ"מ לא נאסרו משום דלא תפיס לאסור יותר ממה שצריך, אכן כבר עמד הרמ"ה בחידושיו בזה וכתב ואע"ג דמת לאו בר זכיה הוא, גבאי גופי' מכי מטי לידיה קניה ליה למעבד ביה צרכי המת ואשתכח דאית למת זכותא בגויה עכ"ל, וא"כ הכא לא זכו בהקרקע ע"י אחרים לצרכי המת, ומכיון דעכ"פ לא נתפס כל הקרקע בדין קבר אפי' אם התפיסו אותה דקרקע עולם אינה נאסרת מנא לן לומר דמ"מ זכה המת בהקרקע בתורת זכיה, אלא דמ"מ אפשר לומר דכיון דעכ"פ שלכבודו זוכה המת, אלא דהרמ"ה כתב דוקא על ידי הגבאי משום דהמת בעצמו אין לו זכיה, אבל עכ"פ חזינן דעל ידי הגבאי אית ליה למת זכותא בגויה דהא לא משום זכותו של הגבאי אנו דנין דא"כ הוי מצי הגבאי לשנות ודין מותר המת ליורשיו מוכח דהוא בכל אופן עכ"פ מוכח דע"י הגבאי אפשר למת לזכות לצרכו, אלא דלענין תפיסת איסור הנאה כיון שהוא יותר מכדי צרכו לא נאסר אבל לענין זכות כיון דגבו לצרכו זכה בכל פרוטה ופרוטה דהא כל פרוטה ופרוטה ראויה להיות לצרכו, ואף דיש לעיין דלפי"ז לאביי יהא תלוי בדין ברירה, אבל ע"כ צריך לומר כן לאביי דהא לא משמע לומר דדוקא מותר המעות דהיינו מעות האחרונים, ובפשוטו משמע דאם גבו מעות ונכנסו כולם לקופה אחת מ"מ אמרינן דמותר המת ליורשיו, ואולי צריך לומר דכיון דכל האיסור הוא משום הזמנה לכן מתלי תלי הך הזמנה עד שיבורר ולא הוי כמו ברירה דלמפרע, עכ"פ מוכח דאפשר למת לזכות גם לדברי הרמ"ה אף שהסברא אינו מבורר דהא מתחלה הביא הרמ"ה דאפי' לר"מ גופי' למי שאינו בעולם לא אמר ובזה גם אפי' ע"י אחר לא מהני, אבל בעיקרו מוכח דכן הוא דע"י הגבאי זכה המת לכבודו א"כ ה"נ נימא דזכו העוסקים בהבנין בכל המקום לכבוד המת, אלא דלכאורה אפי' לדברי הרמ"ה אינו אלא לאביי אבל לרבא משמע דהוא רק משום זילותא, אכן אח"כ מצאתי דהדברים מבוארים במחנה אפרים הלכות זכי' ומתנה סי' ל"א הביא מדברי תשובת הרשב"א בסי' שפ"ה לענין מי שזוכה ע"י חברו לעשות מצבה למת דהביא הרשב"א מהא דמותר המת ליורשיו שזכה המת, והקשה המחנ"א דהתם הוא משום זילותא דמת כשגבו המעות לשמו והוכיח שם מסוגיא דסוף פ"ק דגיטין משיטות הרי"ף והרמב"ם והטור דאין זכיה למת וסיים דהרשב"א כתב רק מדין מצוה, והנה אף דהיה אפשר ליישב דגם בעובדא דהרשב"א הוי כמו זילותא אף דלא גבו, כיון דנתן להזוכה עבור מצבה להמת, אכן המעיין בלשון השאלה והתשובה בהרשב"א מוכח דלא אתא עלה מטעם זילותא אלא דהמת זכה במה שהוא לכבודו, ומוכח מזה דהרשב"א סובר דבזה לא פליג רבא כלל אאביי ומת זוכה לכו"ע במה שזכו לכבודו ולא הוצרך הגמ' לחדש לרבא טעמא דזילותא, אלא דאי משום זכיית המת א"כ עכ"פ כל זכיות המת ליורשיו ורק מה שצריך לו בזה אין זוכין היורשין דהא גם ממון שלו מחיים לא זכו שיאמרו שיטילו קבורתו על הצבור וכ"ש במה שזכו עבורו לצרכי קבורתו, וא"כ כיון שיש מותר א"כ מאי טעמא דר"מ ור' נתן דפליגי ולא סברי דמותר המת ליורשיו, ולכן חידש רבא טעמא דזילותא דכיון דאיכא זילותא למת, לכן אפי' יותר ממה שצריך לו לא מחיל לגבי יורשים, עכ"פ בעיקר דינא שוו אביי ורבא דמת זוכה במה שהוא לכבודו, ולכן נוכל לומר דמסתבר דהאוהל המרווח ודאי הוא לכבוד המת ומש"כ דהא כתב הרמ"ה דדוקא ע"י הגבאי, וכן משמע מת' הרשב"א, אפשר לומר דגם כאן כשהקרובים בנו ונתעסקו בהאוהל קנו המקום לכבוד המת בדין חזקה וקי"ל דבפניו לא צריך לומר לך חזק וקני.

ב) ''' אכן ''' אם נאמר כן מסתבר לי דמ"מ לא נאמר בזה דינא דמותר המת ליורשיו לענין דיהיה שייך המקום להיורשים למכור אותו לקבור בו אחר, דהא חזינן גבי דינא דמותר המת ליורשיו דאם הגבאי אומר לעשות מצבה יכולים היורשים לומר שאינם רוצים להעמיד מצבה כמו שהביא הפ"ת בסי' שנ"ו מד' הרדב"ז זולת אם כל משפחתו יש להם מצבה, ומ"מ בזכו לעשות מצבה כתב הרשב"א בסתמא דזכה לכבוד המת על מצבה, ומוכח דחלוק ממותר המת ליורשיו דהתם גבו על צרכי קבורתו אמרינן דמותר דידיה מחול ליורשים ולא בעי לעשות לו זילוף או מצבה, אבל היכי דזכו למצבה ממש צריך לעשות דוקא מצבה ואינו שייך ליורשים, וא"כ ה"נ אם נאמר דזכו בחזקה הקרקע עבור המת שיהיה לו לכבודו אוהל מרווח לא שייך לומר דיזכו יורשים למכרו, אלא דזה שייך שפיר לומר דאם יבואו קרובים לקבור בו קרובו אז שפיר ניחא לי' ואינו נגד כבודו ואדרבה כבוד הוא למת שיהיה מונח יחד עם קרובו.

ג) ''' ומה ''' שרצה לדמות זה למוכר מקום קברו אינו מוכרח כלל דהתם כבר הקצה המקום לקבר שלו וגנאי לבני משפחה שאין לו מקום קבר ע"כ קוברין אותו ומחזירין הדמים ללוקח, ובאמת מספקא לי אם אין ללוקח רשות מקודם לעשות שם קבר דלא תנינן אלא באים בני משפחה וקוברין אותו, אבל לא הוזכר דהמקח בטל דהא אי לא בעי בני משפחה ליתן הדמים ללוקח אין להם רשות לקברו, וא"כ המקח קיים, וממילא כשרוצה הלוקח לקבור בו מתו קודם שמת המוכר משמע לי דיש לו רשות. [ומחותני הגרצ"ה זצ"ל העיר דלדברי הנמק"י בב"ב שכ' לפרש פגם בני משפחה שיהיו אחרים נקברים עמהם ולפי"ז יכולין למחות גם בחיי המוכר].

ד) ''' אכן ''' נראה לדון לאסור לקבור בהאוהל מצד איסור הנאה של האוהל, והנה בפ' נגמר הדין פליגי אביי ורבא בהזמנה מילתא או לאו מילתא ופריך לאביי מדתניא החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר לא יקבר בו עולמית, ומשני התם משום כבוד אביו, וא"כ לכאורה מוכח פשוט דאם עשו מעשה ובנו קבר או אוהל על הקבר דיש בהבנין דין איסור הנאה דאסור לקבור מת אחר בתוך זה הבנין כמו שהובא בב"ח סי' שס"ד דבנין של הקבר אסור בהנאה, וכן הביא בשם הגה"א דכל מה שעושים לכבוד המת חשוב כקבר ואפי' לדעת הרא"ש שהתיר מצבה היינו משום דסובר דמצבה אינו שייך לקבר דאינה סותמת ושומרת את המת אלא לציין את מקומו, אבל בנין אוהל שעושין על הקבר זהו בודאי קבר ממש וע"כ ודאי דבנין זה אסור בהנאה, וא"כ לפי"מ דמשמע בפשטות מדברי הגמ' דדין איסור הנאה שייך גם על לקבור בו מת אחר דהא לא מתרץ משום כבוד אביו אלא משום דהוא רק בהזמנה א"כ בודאי אסור לקבור בהאוהל מת אחר.

ה) ''' ואין ''' לומר דאף דבנין האוהל נאסר אבל הקרקע שצריך לקבור בה לא נאסרה דקרקע עולם היא ואינה נאסרת, וא"כ מה איכפת לן בהבנין הא הח"ק יאמרו אין אנו צריכים אלא להקרקע ולא להבנין, אבל זה אינו, דלא מיבעי לדעת הרמב"ן בע"ז דף מ"ח דסובר שאסור לזרוע תחת אשרה בימות החמה משום דנהנה בידים מצל האשרה א"כ ה"נ ודאי אסור ליהנות מלקבור בהאוהל שהוא כבוד להמת, אלא אפילו לדעת הרמב"ם ושו"ע בסי' קמ"ב דמותר לזרוע תחת אשרה בימות החמה היינו דוקא שם שלא היה לו שום כונה ליהנות מהאשרה אלא שהאשרה היא שנוטה על שדה שלו והוא רוצה לזרוע שדהו והוי לא אפשר ולא קמכוין, אבל הכא אנן סהדי דאותו שקנה המקום שבתוך האוהל מכוון גם לכבוד האוהל וגם מתחילה נעשה האוהל לכבוד המת ואם יקברו בו מת שני יהיה לכבוד גם להמת השני, ועוד ראיתי בתוה"א להרמב"ן מביא משם רב נטרונאי גאון וז"ל מקום שיש ברד גדול כמו א"י מכניסין ואין נותנין עליו עפר כל עיקר שסומכין שיש ברד רב שם ויבש המת ואינו מתליע אבל בבבל וכו' עכ"ל, ואף שאינו מובן לשון "ברד" אבל לפי הענין מוכח דכונתו חום, ועכ"פ מוכח דנוח יותר למת שהמקום יבש ואינו מתליע, וגם מקרא דרקב עצמות קנאה דרשו חז"ל דכל מי שיש בו קנאה עצמותיו מרקיבין, והרי דרקבון אינו נוח למת ובודאי במקום לח גם עצמות יוכלו לרקוב משא"כ במקום יבש, וא"כ הוי דומיא דלא ישב בצלה ואסור גם לעבור תחתיה אם יש לו מקום אחר, והכא ודאי יש שאר מקומות וכיון דמקפיד ליקח מקום זה הוי קמכוין ואסור באיסור דאורייתא בהנאת הקבר דגמרינן מע"ז.

ו) ''' אכן ''' זהו לפ"מ דמשמע בפשטות הסוגיא דגם לקבור בו מת אחר שייך איסור הנאה, אבל הרשב"א בתשובה סי' תקל"ז כתב דהזמנה מילתא ולא סבר דהוא משום כבוד אביו, אבל למסקנא דשנינן משום כבוד אביו לית לן הך סברא דלקבור מת שייך איסור הנאה, משום דהמת אינו בר מצות והחי אין לו הנאה מזה, והוכיח זה הרשב"א מהא דתניא קבר שפנוהו אסור בהנאה דלא תקני דלא יקבר בו עולמית, אכן הד"מ בסי' שס"ד כתב דמדברי הטור מוכח דאינו סובר כן וזהו ממה שהביא ד' הרב ר' ישעי' ז"ל דלקבור הקטנים בקבר הגדולים יש בזה איסור הנאה של קבר, והגרעק"א בהגהותיו כתב וז"ל דמוהריק"ש אוסר, ועיין בתשובת שבות יעקב והרדב"ז כ' כהרשב"א וכן בתשובת דבר משה כתב להתיר עכ"ל, ועיינתי בתשובת שבות יעקב וכתב שם להוכיח דלא כדעת הרשב"א מהא דאיתא באבל רבתא סוף פ' י"ג ארון שפנהו אסור בהנאה ואם היה של אבן או חרס ישבר ושל עץ ישרף ואי מותר לקבור בו מת אחר אמאי ישבר וישרף ואמאי לא יקברו בו מת אחר, וראיית הרשב"א מדלא קתני גבי קבר שפנוהו לא יקבר בו עולמית, דחה השבות יעקב דמשום דקתני מקודם קבר הנמצא מותר בהנאה, לכן קתני דקבר הידוע אסור בהנאה וממילא שמעינן דאסור לקבור בו, וברייתא דהחוצב קבר לאביו כיון דהתם באמת מותר בהנאה דהא הוי קרקע עולם לכן קתני דלא יקבר בו עולמית דהוא רק משום כבוד אביו, ונראה לי להוכיח דשיטת הרמב"ם בפי"ד מהל' אבל הל' כ' וז"ל הבונה קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר ה"ז לא יקבר מת אחר עולמית, והקבר הזה אסור בהנאה, ודבריו תמוהין דמניין לו זה הא קיי"ל דהזמנה לאו מילתא היא לאסור, ורק לקבור בו מפני כבוד אביו אסור, אבל איסור הנאה מנלן, ולפלא שלא עמדו בזה המפרשים, אכן מכיון דהרמב"ם חידש כאן דלא יקבר בו אחר דלא כשיטת הטור דהוא שיטת הרמב"ן בס' תורת האדם, דדוקא בנו אסור לקבור בו מת אבל אחר מותר לקבור בו מת ומוכח דסובר דמשום דין כבוד אביו חל על הקבר דין קבר אף בהזמנה, והיינו דכיון דמשום כבוד אביו אסור לו לשנות ולהשתמש בו לדבר אחר או לקבור אחר, ולכן אמרינן שכבר הוקבע בו דין קבר ואסור בהנאה.

ז) ''' אכן ''' אכתי תיקשי דמנלי' להרמב"ם דאיכא נמי איסור הנאה דילמא רק אסור לקבור בו אחר משום כבוד אביו, ועוד דאין דרך הרמב"ם להוסיף מה שלא נאמר בגמ', והנה הרמב"ם חולק כאן בזה עוד עם הרמב"ן דהרמב"ן סובר דלפי המסקנא לרבא דהוא משום כבוד אביו אין צריך לאוקמי בקבר בנין דמשום כבוד אביו אפי' בקבר שבחפירה נמי אסור, אבל הרמב"ם שינה מלשון הברייתא דתניא החוצב קבר והרמב"ם שינה וכתב הבונה קבר והיינו דוקא בקבר בנין, אכן התוס' כתבו ג"כ דדוקא בקבר בנין גם למסקנא דכיון דבמחובר לא מיתסר בעלמא, משום כבוד אביו אין לאסור, והתוס' סתמו בטעמם אבל הרמב"ן בתוה"א כתב וז"ל וחכמי הצרפתים ז"ל אומרים קרקע עולם כיון שבשאר אנשים אפי' נקבר שם המת אינו נאסר ליכא כבוד אביו דמידע ידיע קרקע עולם אינה נאסרת, וזהו הביאור בדעת התוס', אבל בדעת הרמב"ם נראה דזה תלוי אם הא דלא יקבר בו עולמית הוא איסור בפ"ע משום כבוד אביו או דהוא משום דררא דאיסור הנאה, דאם הוא איסור בפ"ע ומשום כבוד אביו שפיר איכא למימר כדעת הרמב"ן דאין חילוק בין קבר בנין קרקע עולם, אבל הרמב"ם סובר דכל האיסור דלא יקבר בו עולמית הוא משום איסור הנאה, ולכן שפיר דדוקא בקבר בנין, והוכחת הרמב"ם הוא משום דאינו רוצה לומר כהרמב"ן דסוגיא דגמ' דפריך ומתרץ אליבא דשמואל יהיה שלא אליבא דהלכתא, וא"כ מסוגיא זו מוכח שפיר דהך איסורא דלא יקבר בו עולמית הוא משום איסור הנאה ודלא כהרשב"א דאי לא"ה מאי פריך לשמואל דאמר קרקע עולם אינה נאסרת ולמאי צריך לאוקמי בקבר בנין, וכיון דהוא משום איסור הנאה וכמו שכתבנו דמשום כבוד אביו נאסרה גם בהזמנה, א"כ סובר הרמב"ם שפיר דנעשה ממש דין קבר ואסור גם לאחרים, ולכן מוכרח דסברא דמשום כבוד אביו עושה אותו לדין קבר ממש ואסור גם לאחרים, ולכן פסק הרמב"ם דקבר זה אסור בהנאה להשמיענו דאיסור זה דלא יקבר בו עולמית הוא משום איסור הנאה וכדמוכח מסוגיא דשמואל.

ח) ''' אח"כ ''' ראיתי בהנמוק"י דכתב וז"ל והא דאמרינן בברייתא דהחוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית, אי באביו ממש משום כבודו אי באיש אחר אם הטילו שם נפל ונקט אביו משום אורחא דמילתא דמ"מ אפי' באיש אחר אסור בהנאה עכ"ל הרי להדיא דסובר דטעמא דלא יקבר וטעמא דאיסור הנאה חד טעמא ורק משום כבוד אביו אסור בהזמנה וכמש"כ, אך מ"ש דנקט אביו אורחא דמילתא אינו מובן דהא אשמעינן דאפי' בהזמנה מיתסר.

ט) ''' עוד ''' כתב בנמוק"י בשם הר"י בן גיאות ז"ל וז"ל דכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, אלא משום הנאה לקרובים הלכך אינו אסור אלא במקום שאין מוצאין לקבור אלא בשכר דאית להו הנאה לקרובים בהכי, אבל בבה"ק של רבים שהוא משותף ביניהם שאם אינו כאן נמצא במקום אחר מותר שהרי אין הנאה להם בכך, והנה סברת הר"י בן גיאות שמחלק בין קרובים לרחוקים אף דגם על רחוקים איכא מצות קבורה, נראה דסובר דמצוה לא הוי הנאה דמצות לאו ליהנות נתנו, אבל קרובי היורשים שמחוייבים ומוציאין מהן על קבורה א"כ פוטרים עצמם באיסורי הנאה, ומה דכתב דאם יש בה"ק משותף ליכא הנאה, נראה דכונתו אם גם חפירת הקבר בשיתוף וכדאמרינן במו"ק דף כ"ז חבורתא איכא במתא וכמו אצלנו שיש ח"ק ולכן אם הוא בחנם ליכא לקרובים הנאה, ובדעת הרמב"ם היה אפשר לומר דלא מהני מה שיש חבורות ונמצא להשיג בחנם דעכ"פ עכשיו הם נהנים מקבר זה ואם ישיגו בחנם אחר יהנו מקבר האחר, אך יותר נראה דלהרמב"ם בלא האי טעמא אסור דמשום טעם זה אם אין למת זה כאן קרובים היה מותר והרמב"ם אינו מחלק וע"כ דגם לרחוקים שייך איסור הנאה.

''' וכיון ''' שיש לנו שלשה גדולי הראשונים, הרמב"ם והר"י בן גיאות והר"ר ישעי', דאינם סוברים כהרשב"א וגם הנמוק"י שהוא מאחרוני הראשונים דסובר כן בודאי נקטינן דלא כהרשב"א, ובאמת משמע דגם הרמב"ן בתורת האדם אינו סובר כהרשב"א אלא דכיון שאינו מוכח לגמרי לא אאריך בזה, וכיון שכן צריכים אנו להורות כמו שהורה גדול שבאחרונים השבות יעקב דלא כהרשב"א ואסור לקבור מת משום איסור הנאה, וגם דחה דברי הב"ח שכתב מטעמו של הרשב"א דאינו אלא דרבנן והכריע דהוי איסור הנאה מדאורייתא, אמנם יש לנו לעורר בזה, דהנה כתבנו למעלה מה שדחה השבות יעקב ראיית הרשב"א דלקבור מת ליכא משום איסור הנאה, מדלא קתני גבי קבר שפנהו דלא יקבר בו עולמית, וכ' השבו"י דבקבר שפנהו מדתני ברישא בקבר הנמצא מקומו טהור ומותר בהנאה להכי קתני בקבר שפנהו דמקומו טמא ואסור בהנאה וממילא ידעינן דאסור לקבור בו מת, אבל בהחוצב קבר לאביו דלא הוי אלא הזמנה ומותר, ורק לקבור בו אסור משום כבוד אביו לכן תני דלא יקבר בו עולמית, אכן לדעת הרמב"ם ליתא להאי תירוצא דהא גם גבי החוצב קבר לאביו פסק דאסור בהנאה, ולפי"מ שהוכחנו מזה דהרמב"ם סובר דאיסור דלא יקבר בו עולמית הוא משום איסור הנאה א"כ תקשה קושית הרשב"א אמאי לא תני גבי קבר שפנהו דלא יקבר בו עולמית.

י) ''' והנה ''' אמנם דעיקר ראיית הרשב"א אינה מוכרחת וכמש"כ השבו"י דאטו גבי הדדי תניין והך ברייתא תנא דינא דאיסור הנאה, והך ברייתא תני דינא דלא יקבר בו עולמית ומ"מ עוד הדבר צריך יישוב, אכן באמת הרמב"ם פסק דלא כגירסתנו בסנהדרין, דפסק בפ"ח מהל' טומאת מת הל' ה' קבר הנמצא מותר לפנותו ואם פנוהו מקומו טמא ואסור בהנייה עד שיבדק כמו שיתבאר, וקבר הידוע אסור לפנותו ואם פנוהו מקומו טמא ומותר בהנייה קבר שהוא מזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טמא ואסור בהנייה עכ"ל, וכבר תמה עליו הראב"ד בזה, והכ"מ האריך בזה והביא דברי הרשב"א בתשובה דכגירסת הרמב"ם איתא בירושלמי דנזיר, אבל כתב הרשב"א שהגירסא הזאת אי אפשר ליישבה דאיך אפשר דקבר הנמצא חמור מקבר הידוע, ועוד דקבר הנמצא דמותר לפנותו מקומו טמא ואסור בהנאה וקבר הידוע דאסור לפנות מקומו טהור ומותר בהנאה, ועיין בכ"מ שכ' דמקומו לא קאי על מקום הקבר אלא השדה שסביב הקבר, והכונה דאין נהנין בו כדין ביה"ק דמבואר בסוף הלכות אבל דאסור ליהנות בו, כיצד אין אוכלין וכו' ומש"כ מותר בהנאה היינו שלא נאסר לאכול ולשתות בו עיין בד' הכ"מ שהאריך בביאורו ועכ"פ אינו מיושב דאיך יאמר הרמב"ם מותר בהנאה על מה דאסור בהנאה, ואמאי לא פירש דדוקא סביב הקבר מותר בהנאה והקבר עצמו אסור בהנאה, ואיך סתם וכתב דהקבר מותר בהנאה, והנראה לי דהכא לא מיירי באיסור הנאה של קבר, דדין איסור הנאה דקבר פסק הרמב"ם בהלכות אבל דשם מקומו, והכא מיירי בהלכות טומאה שגזרו טומאה על קבר אפי' אחר שפנוהו כדי שלא יפנו אותו בחנם וגם גזרו איסור הנאה, וראי' לזה דשם בהלכות אבל כתב הרמב"ם בהדיא לחלק בין קבר חפירה לקבר בנין דקבר של חפירה אינו נאסר דקרקע עולם אינה נאסרת, אבל הכא סתם הרמב"ם ולא כתב דהוא בקבר בנין, ובגמ' דסנהדרין אוקמי להדיא דמיירי בקבר בנין ולכן נראה דהרמב"ם פסק עפ"י גירסת הירושלמי דנזיר וסבר דגירסת הירושלמי מדוייקת יותר, וא"כ ע"כ דמיירי דוקא בקבר שאינו של בנין, דקבר בנין ודאי אסור בקבר הידוע, וכבר פסק זה להלכה בהלכות אבל פי"ד הל' י"ט גבי נפש שעשאו לשם מת דאעפ"י שפנוהו הכל אסור בהנאה, ומילתא דפשיטא דקבר לא גרע מנפש, וא"כ ע"כ הכא דקתני דקבר הידוע מותר בהנאה ע"כ דהוא בקבר חפירה, אלא דהא דאסור בהנאה בקבר הנמצא הוא מילתא אחריתא שלא יפנו אותו בשביל להשתמש אף דעפ"י דין מותר לפנותו, וכן קבר המזיק את הרבים אף דמותר לפנותו מ"מ אסור בהנאה כדי שלא יכוונו להשתמש ויאמרו שמזיק אף שאינו מזיק, ובדין דמקומו טמא חלקו בין קבר המזיק את הרבים דעפ"י דין יש בו דין קבר ורק בשביל שהוא מזיק את הרבים מותר לפנותו וכן גזרו בו טומאה בכל אופן אבל בקבר הנמצא כיון בשלא ברשות קברוהו לא גזרו בו טומאה אלא עד שיבדק שמא נמצא שם עוד קבר.

יא) ''' עכ"פ ''' דינא דאיסור הנאה דהכא אינו איסור הנאה של קבר ממש אלא אסור מדרבנן כדי שלא יבואו לפנות המת בשביל להשתמש בו, וא"כ אפשר לומר דהכא גזרו איסור הנאה ממש ליהנות ממנו, וכעין מה שכתב הכ"מ מאיסור הנאה דביה"ק אבל לקבור בו מת דאין בו הנאה ממש לא גזרו כיון דאינו אסור מדאורייתא באיסור הנאה של קבר, ואם נבוא לדייק לשון הרמב"ם יש לדייק בזה דבכל מקום גבי איסור הנאה דהלכות מאכלות אסורות ובהל' אבל כתב הנאה וכאן כתב הנייה ואפשר דמכויין לזה שלא יהנו ממש ואף דגבי איסור הנאה בביה"ק כתב הנאה היינו משום דמפרש להדיא כיצד אין אוכלין וכו', איברא דיש לעיין בטעמא דאמאי יהיה באמת איסור הנאה לקבור בו מת ואף דעכ"פ עכשיו הוא רוצה לקבור בו ונתמלא רצונו בזה דהא אשכחן בסכין של עכו"ם דמותר לשחוט בה בריאה משום דמקלקל הוא ואף דעכ"פ רוצה לשחוט מ"מ כתבו התוס' בשבת דף ק"ה ובחולין דף ח' לחלק מהא דבשבת חייב שוחט ולא אמרינן מקלקל הוא משום דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון דרוצה בכך הוי תיקון, אבל גבי ע"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם וצריך שיהא הנאה של תועלת ותיקון, וכ"כ הרמב"ן בע"ז גבי הא דאמרינן מה שמשביח בנמייה פוגם בצל, והקשה מהא דאמרינן בשוחט בשבת דחייב אף דהוא מקלקל ותי' דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל גבי ע"ז בעינן הנאה של תועלת ותיקון, וא"כ כיון דאשכחן דמוציא המת לקוברו לא הוי תיקון א"כ כ"ש גבי הנאת ע"ז אין צריך להיות הנאה קבורת המת ואיסור הנאה של קבר גמרינן מע"ז, אכן באמת אינה קושיא דאף דמוציא המת לקוברו הוי מלאכה שאצל"ג חופר קבר וקובר המת ודאי חייב כיון שצריך לזה, ודוקא בהוצאה הוי מלאכה שאצל"ג כמש"כ התוס' בשבת דף צ"ד דכן היה במשכן דהיה צריך לגוף הדבר שהוציא, והדבר מוכרח בחידושי הרמב"ן בס' תורת האדם בסוגיא דביצה דף ו' דמת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין דיש אומרים דדוקא קבורת המת דהוא אב מלאכה אבל דברים שהם מדרבנן יתעסקו בו ישראל, וכתב ע"ז דלכאורה א"כ גם הוצאה לרה"ר יתירו מפני שההוצאה מלאכה שאינה צריכה לגופה, וע"ז כתב לחלק ממשאצל"ג לשאר איסורי דבריהם, עכ"פ מוכח מדבריו להדיא דדוקא הוצאה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה אבל לא קבורה, וא"כ שפיר נוכל לומר דכיון דעכ"פ רוצה לקברו וקלקול אין כאן הוי זה הנאה ואסור בהנאה.

יב) ''' והנה ''' בהך דינא היה קשה לי קושיא עצומה דאמאי אמרינן דקבר חפירה אינו נאסר דהא קבר ילפינן שם מע"ז ובע"ז קיי"ל דאעפ"י שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא נאסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה, ומצאתי שעמד בזה הריטב"א בחידושיו לע"ז גבי הא דחפר בה בורות שיחין ומערות וז"ל ונראה דהא גמרא גמירי לה בענין ע"ז דכשעשה מעשה כזה במקצתו שיאסר כולו דהא גבי ההוא דקבר לא אהניא חפירה ליאסר ואע"פ שנעשה לשם קבר וכי אמר רחמנא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם בשלא עשו מעשה לשם עכו"ם והתורה העידה שלא עשו כן עכ"ל, ודברי הריטב"א תמוהים בעיני דכיון דסבר להדיא וכן מוכח פשטי' דגמ' דהוא דינא דאורייתא, וא"כ מה מתרץ מה שהקשה מדין דקבר אטו התם איכא קרא מיוחד דקרקע עולם אינה נאסרת הא התם ילפינן מע"ז וגם אי ילפינן מוישלך את עפרה אל קבר בני העם הוא נמי ילפותא מע"ז דמה עכו"ם במחובר לא מיתסר דכתיב אלהיהם על ההרים וכו', וא"כ מהיכי תיתי נאמר דדין קבר גרע מדין ע"ז דלא מהני בי' מעשה, והנראה לי בזה דהנה רש"י פי' חפר בה בורות לע"ז וכתב הריטב"א דאף דמשמע דבזה דחפר בורות נעשה כאלו יש בקרקע תפיסת ידי אדם וא"כ מה איכפת לן דלא חפר לע"ז וכתב דכיון דלא נעשה תלוש לגמרי לא מהני אלא אם חפר לע"ז, ומ"מ כתב הריטב"א דדוקא השתחוה לה אבל אם לא השתחוה לה אפי' למ"ד דע"ז אסורה מיד ה"מ בתלוש אבל זו שהיתה מחוברת וחפירה זו עשאה תלוש להיות ראוי ליאסר לא מתסרא עד שתעבד לדברי הכל וכן כ' הראב"ד וזה עיקר עכ"ל, וכן הטור הזכיר חפר והשתחוה אח"כ אבל הרמב"ם בפ"ח מהל' עכו"ם הל' ב' לא הזכיר השתחוה וכ' חפר בה בורות שיחין ומערות לשם עכו"ם אסרה, וכיון דהוסיף וכתב לשם עכו"ם שלא הוזכר בגמ' ולא כתב והשתחוה לה מוכח דסובר דאסרה מיד, ואף דהריטב"א כתב דבגמ' סמכו על מה דאמר מקודם המשתחוה, אבל ברמב"ם קשה לומר כן כיון דלא כתב כלשון הגמ' ממש, ולכן נראה דסובר הרמב"ם דבאמת בחפירה לחוד לשם עכו"ם נאסר, וקאי בעכו"ם וכמו דפוסק דעכו"ם של עכו"ם אסורה מיד, ומדוייק בזה לשון הרמב"ם שכתב לפיכך עכו"ם העובדים את ההרים ולמה הזכיר כאן עכו"ם אם כונתו על עובדי עכו"ם הלא ממילא מובן שהעובדים את ההרים הם עובדי עכו"ם.

יג) ''' ולכן ''' נראה שהתחיל הפרק וכתב עכו"ם בשביל סיפא דכתב דאם עשה בה מעשה נאסרה וזהו דוקא בע"ז של עכו"ם, ולא רצה הרמב"ם להעמיד בהשתחוה לה כמו שהעמיד הטור דסובר דבאמת לא מהני מידי משום דבמה דחפר לא נעשה בזה על הקרקע דין תפיסת ידי אדם דהא הקרקע נשארה כמקדם אלא דהיא דין דעשה בה מעשה אסרה, וא"כ זהו דוקא בעשה בה מעשה בשעת האיסור, ולכן השתחוה לא מהני מידי כיון דבשעת האיסור אינו עושה בה מעשה, ולכן ע"כ דצריך דבשעת החפירה ועשיית המעשה תאסר, וזהו דוקא בע"ז של עכו"ם ואף דמשכחת לה בעכו"ם של ישראל ורק דדרכה של ע"ז זו בחפירת בורות, וזהו עיקר עבודתה אין ה"נ דבכה"ג משכחת בשל ישראל אבל זהו מציאות להעמיד בכה"ג לכן פי' הרמב"ם כפשוטו דרק חפר לשם ע"ז והוא כההלכה דעכו"ם אסורה מיד ולכן כתב מקודם עכו"ם העובדים וכו'.

''' ועכשיו ''' מבואר הא דגבי קבר לא נאסר קבר של חפירה וגבי עכו"ם מיתסר דגבי קבר כיון דקיי"ל דבהזמנה לא מיתסר ואינו נאסר עד שיניחו שם המת וזה אינו מעשה לגבי הקרקע ואפי' לאביי דסבר הזמנה מילתא מ"מ יש לומר דכיון דכל האיסור הוה משום הזמנה ולכן לא חמיר דין הזמנה מעיקר איסורא, וכיון דעיקר האיסור הוא שלא ע"י מעשה ולא תהיה נאסרת כשיניחו בה המת לכן לא מהני נמי ההזמנה ע"י מעשה, ויותר יש לומר דכיון דאביי יליף מעגלה ערופה ומ"מ למאי דיליף שמואל מע"ז, ואם נעמיד דאביי אינו חולק אשמואל ע"כ נאמר דעכ"פ לענין זה ילפינן מע"ז דאינה נאסרת במחובר, ואף דלענין זה לא ילפינן ממשמשין דהא קרא דוישלך את עפרה מיירי בגוף הע"ז וגוף ע"ז באמת אסורה בהזמנה, אלא דזהו דוקא בע"ז של עכו"ם אבל ע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד, והתם בע"ז של ישראל מיירי וא"כ אף דלענין זה ילפינן מעגלה ערופה דקבר ותכריכין אסורין בהזמנה מ"מ לענין הך דינא דאינה נאסרת במחובר הא ילפינן מע"ז, ומע"ז של ישראל דאינה אסורה עד שתעבד וא"כ שפיר נוכל לומר דשמואל למד מדין ע"ז לגבי זה דקבר אינו נאסר אלא באופן דע"ז נאסרת וגבי ע"ז של ישראל לא מהני הזמנה במעשה דהא הזמנה לא מהני, ולכן לא אמרינן אפי' לאביי לגבי זה הזמנה מילתא כיון דגוף האיסור אין בו מעשה וכמו בע"ז כה"ג דאינה נאסרת, ואף דלפ"מ שכתבנו משכחת לה גם בע"ז של ישראל שתהא נאסרת ע"י מעשה היכי שעבודתה היא בחפירת בורות אבל עכ"פ בהאי גוונא דהוי רק הזמנה לא מיתסר בהזמנה גבי ישראל. והנה כל זה שכתבנו לא נצרך לן אלא אליבא דאביי אבל לרבא לכאורה הוא פשוט כמו שכתבנו כיון דהזמנה לא אסרה ומעשה חפירת הקבר הא לא הוי אלא הזמנה והנחת המת אינה מעשה בגוף הקרקע.

''' אכן ''' באמת סברא זו צריכה לן להלכה לפ"מ שבארנו טעמו של הרמב"ם דאיסור בבונה קבר לאביו גם בהנאה וגם שלא יקברו בו אחרים, דטעמא משום דסובר דמסוגיא דשמואל מוכח דהוא משום איסור הנאה, ולכן כתב דסובר דטעמא דכבוד אביו מהני לאסור בהזמנה, וא"כ תיקשי לן כיון דבשביל כבוד אביו אסור בהזמנה א"כ גם בקבר חפירה צריך להיות אסור דהא עשה בה מעשה וחפר הקבר וכמו בע"ז, א"כ לפי דברינו אליבא דאביי נוכל לומר כן גם להלכה אליבא דרבא, והוא כמש"כ למעלה דמקור דברי הרמב"ם שכתב דהבונה קבר לאביו דהקבר אסור בהנאה דהוא משום דלא רצה להעמיד הסוגיא דפריך אשמואל מהחוצב קבר לאביו ומשני בקבר בנין ומוכח דהוא נמי משום איסור הנאה וא"כ כי משני אח"כ לרבא דהוא משום כבוד אביו ע"כ דהוא נמי משום איסור הנאה ומשום כבוד אביו סגי בהזמנה, וא"כ מוכח להדיא דאף דבשביל כבוד אביו נאסרה בהזמנה ומ"מ בקבר חפירה אינו אסור אף דעשה בה מעשה, וע"כ כמו שכתבנו אליבא דאביי דסובר הזמנה מילתא ומ"מ אינו אסור בעשה בה מעשה משום דהזמנה לא חמיר מגוף האיסור.

''' והנה ''' כל זה בררנו לענין דינא דקבר שפנהו, אכן לענין דינא דידן דעצם הקרקע לא נאסר משום דקרקע עולם אינה נאסרת ורק דהאוהל שעל הקבר נאסר והוי בגדר לא ישב בצלה, אבל לפ"מ שכתב הר"י בן גיאות ז"ל דאיסור הנאה לקבור לא שייך אלא על הקרובים, ולפי מה שבארנו דבריו משום דהקרובים מחוייבים לקברו ופוטרים עצמם באיסור הנאה א"כ לגבי זה לא שייך הנאת הבנין דהא אינם מחוייבים לבנות על המת אוהל.

יד) ''' אכן ''' כ"ז הוא לשיטת הר"י בן גיאות ז"ל אבל לשיטת הרמב"ם דכתבנו דמשמע פשוט דאין חילוק וגם לרחוקים אסור יש להתישב בדבר די"ל דכיון דגם לרחוקים אסור וזהו לא משום חיוב ההוצאה שלהם אלא משום דכיון דעכ"פ רוצים לקבור את המת הוי הנאה לגבייהו במה שקוברים אותו בקבר זה האסור בהנאה וממילא יש מקום לומר דכיון דבכונה קוברים אותו בקבר זה המשובח שיש לו אוהל הוי זה הנאה לגבייהו, וכמש"כ דהוי אפשר וקא מכוין או אפילו לא אפשר וקא מכוין דנמי אסור, ואין לומר דגם לאחרים דאסור היינו משום דרמי עלייהו לקוברו אבל הבנין לא מקרי נהנין בכך מה שרצה הוא בחייו להקבר באוהל זה, אבל ז"א דא"כ אמאי אסור לקברו בקבר בנין דהוא לדעת הרמב"ם משום איסור הנאה דהא לא רמי עלייהו קבר בנין וגם בקבר חפירה סגי וע"כ דכשקוברים אותו יש להם הנאה וא"כ ה"נ בנידון דידן, והנה לבד מכל הנ"ל כל זה שהיה אפשר לצדד בהיתר לקבור בו מת אחר הוא אם לא היו הח"ק מקבלים כסף בעד המקום אבל כיון שאנשי הח"ק קבלו כסף א"כ זהו ודאי איסור הנאה בין עכשיו במה שקבלו הכסף בין אח"כ כשיקברו אותו במקום זה ויפטרו את עצמם בהמקום עבור הכסף, ומכיון דאתאן לזה דנאסור עבור שקבלו כסף א"כ אין נ"מ אפילו אם נפסוק כהרשב"א דהרשב"א לא התיר אלא בחנם, אבל למכור כתב להדיא דאסור משום איסור הנאה והוא בודאי איסור הנאה דאורייתא כאיסור הנאה דקבר וכמו שבררנו.

''' ואין ''' לומר דהגבאים דהח"ק הלא הם אינם נהנים בעצמם אלא מצוה עבדי ומתעסקים בעניני הוצאת המת ואף שנותנים מהמעות לכתפים או לשכירים אחרים ומשלמים להם כסף אבל הם המקבלים הכסף הא לא נהנו מהכסף וא"כ אמאי יש בזה איסור הנאה, אבל באמת זה אינו דא"כ מצינו דמים לאיסורי הנאה ויהיה אפשר למכור איסורי הנאה לגוי וליקח מהדמים שופר או לולב או לעשות מצות אחרות כמו לקבור מתים, ובודאי לא ניתן ליאמר ומלבד דאפי' שופר של איסורי הנאה לכתחלה לא יתקע ורק דאם תקע יצא, אך לבד זה נראה דלא דמי כלל דאף אם תקע בשופר של ע"ז אמרינן דבדיעבד אם תקע ממש דדוקא התקיעה שהיא רק המצוה לבד בזה אמרינן בדיעבד מצוות לאו ליהנות ניתנו אבל מה שלוקח שופר זהו קניית צרכיו באיסורי הנאה ואין נ"מ למה הוא צריך, וכן קהל לוקחים כסף בעד איסורי הנאה אף שעושים עבור זה מצוות של קבורת מתים מ"מ דבר זה אסור באיסור הנאה.

טו) ''' ואין ''' לטעון בעד הח"ק דהם קבלו כסף בעד המקום ולא בעד האהל דזה אינו דכיון דאנן סהדי שצירף הקונה בחשבונו חשיבות המקום, א"כ בכל הכסף פתיכא דמי איסור הנאה של האוהל, ולמה זה דומה למה שמבואר בע"ז דף ס"ה ומובא להלכה ביו"ד סי' קל"ג סעיף ג' דאם אמר לפועל העבר לי מאה חביות ונמצא אחת יין נסך דכל שכרו אסור בהנאה, ועיין בט"ז שם דעת הראב"ד דמהני הולכת הנאה לים המלח, אבל יעיין בנה"כ דמביא דעת כל הראשונים חולקים על הראב"ד וכל המעות אסורין בהנאה, ולכאורה היה מקום לומר דמאי דהוי הוי וכבר מכרו איסור הנאה וצריכים להוציא המעות לים המלח ולא מהני מה שכבר אין להם אותן המעות דאיתא בירושלמי בע"ז פ' השוכר את הפועל ומובא בחידושי הרמב"ן שם דאם פועל עשה ביין נסך בטובת הנאה ממשכנין אותו מנכסיו כדי טובת הנאה, ומוכח דלא מהני מה שאין לו כבר הדמים, אך באמת לא שייך כל זה בנידון דידן דהח"ק הם רק שליחי הקהל ושליח שעיות בטל המקח דלתקוני שדרתיך ולא לעוות, ובודאי לא שלחום הקהל למכור איסורי הנאה דאורייתא ע"כ המקח בטל וצריכים להחזיר הכסף להבעלים והכסף מותר דכבר בררנו דלמכור הקבר לית דינא ודיינא דאסור וגם בחנם לשיטת הרמב"ם ושאר ראשונים אסור לקבור בו.

''' סיומא ''' דמילתא דגם דעתי נוטה לאסור לקבור בהאוהל שנעשה בעד ההרוג ולעשות קבר שני, או מטעמא דידי כמו שהארכתי או מטעמא דהדר"ג שהראיתי פנים לדבריו דזכה בו המת לכבודו אלא שהוספתי דגם היורשין לא יוכלו למוכרו.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}