עריכת הדף "אבודרהם/ברכת מילה"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{מרכז|{{גופן|7||'''השער התשיעי'''}}{{ש}}{{גופן|5||'''ברכות המצות שאין להם זמן קבוע בשנה'''}}{{ש}} {{ש}}'''מילה'''}}


'''השער התשיעי לבאר ברכת המצות שאין להם זמן קבוע בשנה''' 

{{עוגןד|וראיתי להתחיל בברכת|'''וראיתי''' להתחיל בברכת}} מילה מפני שהיא מצוה ראשונה שיתחייב בה האדם אחר צאתו מרחם אמו.

'''ברכת מילה''' 

{{עוגןד|חייב כל איש|'''חייב''' כל איש}} מישראל למול את בנו הנולד לו ביום השמיני שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו. והמל מברך קודם שימול ברוך אתה ה' אלקינו מ"ה אקב"ו על המילה. מחתך את הערלה כל העור החופה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה ואחר כך פורע את העור או הקרום הרך שלמטה מן העור המדובק על העטרה בציפורן ומחזירו עד שיראה בשר העטרה כולה ואחר כך מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומו והוא הדם המדולדל כדי שלא יבא לידי סכנה ולכך ארז"ל כל מהלא דלא מצץ מעברינן ליה. ואחר שמוצץ נותן עליה אספלנית או רטיה וכיוצא בהן להרפא ואחר כך נוטל ידיו ורוחץ פיו כדי שיבר' בנקיות אשר קדש ידיד מבטן כי ידיו ופיו מלוכלכו' מהמילה והמציצה.

{{עוגןד|ומברך אבי הבן|'''ומברך''' אבי הבן}} בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ויש אומ' להכניסו לבריתו בלמד. וברכ' זו נתקנה מפני שהאב מצווה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה לרמוז שמהיום ואילך הם מוטלות עליו מצות אלו. יש אומרים כי כשמל האב את בנו אינו חייב לברך להכניסו שדי לו בברכת מילה. והראב"ד כתב בתשובת שאלה שמברך להכניסו מפני שהאב חייב למולו וזו הברכה היא על חיוב האב יותר מכל אדם כי ברכ' מילה שוה היא לכל אדם ואנו צריכין להפריש בין חיוב האב לשאר בני אדם. כת' הרמב"ם ז"ל אם אין שם אביו אין אחרים מברכין ברכת להכניסו. ויש מי שהורה שיברכו אותה ב"ד או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן. והראב"ד השיג עליו וזה לשונו א"א מסתברא כמאן דאמ' ב"ד או מיוחד שבעם ונהגו אצלנו שהסנדקנס מברך עד כאן. ופי' סנדקנס בעל הברית שקורין בלעז פדרינו. וכתבו המפרשי' שאם אינו יודע אבי הבן לברך להכניסו אחד מן העומדים שם מברך ומוציאו שכל הברכות אע"ף שיצא מוציא.

{{עוגןד|ועונין העומדים שם|'''ועונין''' העומדים שם}} כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. שאלו הן מצות הבן המוטלות על האב כמו שאמרנו וסדרם על זה הסדר על שם דאמרינן לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך ישא אשה והזכיר אחר כך מעשים טובים אע"ף שהוא חייב במצות מיום שהוא בן י"ג שנה ויום אחד מכל מקום אינו בן עונשין עד עשרים וכבר היה בן שמנה עשרה לחופה.

{{עוגןד|ואחר כך לוקח|'''ואחר''' כך לוקח}} כוס של יין ומברך תחלה בפ"ה. ויש אומרים שצריך לכסות ערות הקטן בשעת הברכה ורוב המפרשים אומרים שאינו צריך ולזה הסכים ה"ר יונה. ואחר כך מברך בא"י אמ"ה אשר קדש ידיד מבטן. ידיד זה יצחק על שם אהבתו והיה מקודש מהבטן שקודם שנתעברה שרה נתקדש אברהם במילה ועוד שנקרא שמו קודם שנולד שנאמ' ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה וגו' אקים נוטריקון אשר קדש ידיד מבטן. חק בשארו שם פירוש בבשרו שם חק של מילה. ואמר חק שאין בה טעם ידוע לנו אלא גזרת מלך. וצאצאיו חתם באות ברית קדש פי' וצאצאיו אחריו חתמם הקב"ה באות ברית זו שהיא של קדש אות וברית כתוב במילה וקרא לה ברית קדש על שם ובשר קדש יעברו מעליך והוא נדרש במנחות על המילה. ור"ת פירש אשר קדש ידיד מבטן זה אברהם אבינו שנקרא ידיד שנאמ' מה לידידי בבתי, חק בשארו שם זה יצחק, וצאצאיו חתם באות ברית קדש זה יעקב ובניו דבני בנים הם צאצנים כמו הצאצאים והצפיעות בניא ובני בניא, והנה השלשה אבות נזכרים כאן. והפי' הראשון עיקר. על כן בשכר זאת פירוש בשכר המילה. אל חי חלקנו צורנו אמר אלו השמות על שם לבי ובשרי ירננו אל אל חי ומילה עבודת הבשר היא. ואמר חלקנו צורנו גבי שאר על שם כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלקים לעול'. צוה להציל ידידות על שם מה לידידי הנאמ' לאברהם ועל שם נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה. זרע קדש על שם זרע קדש מצבתה. שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו. משחת פי' מגהנם שכל מי שהוא מהול אינו נכנס לגהינם כמו שנאמ' בזכריה גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. בא"י כורת הברית על שם וכרות עמו הברית.

{{עוגןד|ומצאתי בתשובת שאלה|'''ומצאתי''' בתשובת שאלה}} להרמב"ם שהוא גור' על כן בשכר זאת אל חי חלקנו לעד צורנו צוה כצוית לקדושים להציל ידידות שארנו משחת ומפרש שם בשכר המילה חזר אל חי חלקנו לעד כמו שכתוב גבי מילה והקמותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלקים וגו', ואחר כן שואל מאת השם ואומר אתה צורנו צוה להציל ידיות שארנו משחת ור"ל ידידות על הנפש שהיא חביבה מן הכל, וענין כצוית לקדושים חסר אשר ור"ל כאשר צוית לקדושים ודומה לו בשגם בשכבר. כך פירש הרמב"ם ז"ל ברכה זו.

{{עוגןד|אלהינו ואלקי אבותינו|'''אלהינו''' ואלקי אבותינו}} קיים את הילד הזה לאביו ולאמו שנקרא שמו פלוני כי הרבה נסים ונפלאות נעשו לו כשנולד כמו שפירשנו בברכת אשר יצר בחכמה וגם היום אין לו כי אם שמונה ימים שנולד ושופכין את דמו במילה לפי' תקנו להתפלל עליו לשם שיקיימהו לאביו ולאמו וירפאהו. ואמ' קיים על שם קיימני כדברך. ישמח האיש ביוצא חלציו ע"ש כי אם בנך היוצא מחלציך. ותגל האשה בפרי בטנה על שם בפרי בטנך. כאמו' ישמח אביך וגומר ונאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'. שני דמים דם פסח ודם מילה. ומנהג כשאומר ואומ' לך בדמיך חיי נותן באצבעו מן היין על שפת התינוק והטעם משום דאמרינן במדבר סיני רבה שימו איש חרבו על יריכו משה מל ואהרן פורע ויהושוע משקה פי' לפי שכל אותם ארבעים שנה לא היו מולים במדבר מפני טורח הדרך ומפני שלא נשבה רוח צפונית ועכשיו שהיו עומדים ליהרג לא רצו משה ואהרן שיהרגו בלא מילה ובלא קבלת מצוה ולכך היה משה ואהרן פורע ויהושע משקה אותם עפר העגל שעשה משה כמו שנא' ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל וארז"ל מלמד שבדקן כסוטות ואות' השקאה היתה להם בשעת מילה ופריעה למות ולא לחיים ואנו אומרים השקאה זו של שעת מילה פריעה תהיה לחיים ולא כאותה של יהושע, ומה שאומ' ואומ' לך בדמיך חיי ב' פעמים לרמוז פי' זוכה על ידי המילה לב' עולמי' העולם הזה והועלם הבא כמו שפירשנו למעלה. ונאמ' זכר לעולם בריתו וגו' אשר כרת את אברהם וגו' ויעמידה ליעקב לחק וגו'. ואומ' פסוק הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו על שם שהמילה נקראת טוב כדאמרי' במס' סוטה ותרא אותו כי טוב הוא שנולד כשהוא מהול וזהו הודו לה' כי בעבור המילה אנו ניצולין מדינה של גהינם כמו שאמרנו.

{{עוגןד|ואם היה זה|'''ואם''' היה זה}} התינוק יתום בין מאביו בין מאמו אומ' במקום אלקינו ואלקי אבותי קיים את הילד הזה תשתשלח אסותא דחיי ודרחמי מן קדם מארי שמיא לאסאה ית רביא הדין ויתקרי שמיה פלו' ויתסי כמא דאיתסיאו מיא דמרה על ידי משה במדברא וכמיא דיריחו על ידי אלישע כן יתסי בעגלא ובזמן קריב כאמור ואעבור עליך ואראך גו' כמו שכתוב למעלה. ובסדר רב עמרם ורבינו סעדיה כתו' נוסח בקשה זו.

{{עוגןד|ה"ר מאיר דרוטנבורוק|'''ה"ר''' מאיר דרוטנבורוק}} היה נוהג לעמוד כשמלין התינוק והביא ראיה ממה שנא' ויעמוד כל העם בברית. ועוד מדאמרי' התם העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית וכו'.

{{עוגןד|וכתב רב צמח|'''וכתב''' רב צמח}} גאון בתשובת שאלה היכא דליכא אלא אומנא דמהיל וגברא דתפיש ליה לינוקא מברך על המילה דהיכא דאיפשר בעשרה עביד והיכא דלא איפשר מברך בפחות מעשרה.

{{עוגןד|ונוהגין להתפלל בבית|'''ונוהגין''' להתפלל בבית}} אבי הבן ביום המילה. ובאישביליא נוהגין להוסיף לכבוד אבי הבן הודו לה' קראו בשמו ואין נופלין על פניהם וגם אין אומרים יענך ה' ביום צרה מפני שהוא יום שמחה לאבי הבן ולא יום צרה וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך. ובמקום תפלה לדוד אומרים שיר המעלות אשרי כל ירא ה' שמדבר מענין הבנים. ובטליטלה אין משנים שום דבר מסדר היום אלא אחר תפלה לדוד אומרים שיר המעלות אשרי כל ירא ה' בלבד. ולקמן בברכת נישואין אבאר כי הוא יותר טוב מנהג אישביליא.

{{עוגןד|ונהגו כשמכניסין הילד|'''ונהגו''' כשמכניסין הילד}} למקום הוועד למולו אומר המוהל בקול רם ברוך הבא והעם עונין בשם ה'. והטעם ברוך הנימול לשמנה ימים כמנין הבא.

{{עוגןד|כת' רב נחשון|'''כת'''' רב נחשון}} גאון ינוקא דאיתיליד והוי בר תלת' או ד' יומין הכי רגילין כי ניחא נפשיה דמהלין ליה על קבריה ולא מברכין על המילה ומסקין ליה שמא דכדמרחמין ליה מן שמיא והוי תחיית המתים הויא ידיעה בינוקא ומבחין ליה לאבוה. וכת' גאון ינוקא דמית ולא הוו ליה תמניא יומין נהיגי גבן דמהלו ליה בבית הקברו' דלא תיעול ערלתיה עמיה. ובאלו הארצות נוהגו הנשים לחתוך ערלתו בקנה חדה .

{{עוגןד|מוהל שיש לו|'''מוהל''' שיש לו}} למול שנים או ג' תינוקות ביחד אינו צריך לברך על כל א' וא' כי כמו שי' שעושין מצוה אחת אחד מברך לכלם כך אחד שעושה מצוה אחת כמה פעמים אינו מברך אלא פעם אחת שאין שם הסיח הדעת מאחר שבתחלה היה בדעתו לעשותה שנים או ג' פעמים ואינו קרוי הפסק והסח ברכת אשר קדש ידיד מבטן שמברך אחר כל מילה שהרי ביקנה"ז הברכות אינן הפסק בין ב"פ הגפן ובין השתיה. אבל אם לא היה בדעתו מתחלה למול תינוק אחר אלא שהביאו לו אחר שביר' על המילה הראשונה חוזר ומברך על השניה. וכן אם סח סיחת חולין בין ראשונה לשנייה חוזר ומבר' על השנייה אע"פ שבתחלה היה בדעתו למול שנית אבל אם סח בדבר הצריך למילה כגון הביאו עוד למול וכיוצא בו לא הוי הפסק ואינו חוזר ומברך כמו שכתבנו בהקדמת הספר הזה בשוחט בהמות או עופות בבת אחת שדינה שוה. וכן כת' רבי' משולם שאם הם שני בנים מאדם א' שאין אבי הבן מברך אלא אחת להכניס בנו בבריתו של אברהם אבינו. ואם שני מוהלים הא' יברך על המילה והב' אינו מברך על המילה אלא אשר קדש ויצאו שניהם לב' תינוקות.

{{עוגןד|נשאל הר"י בן|'''נשאל''' הר"י בן}} גיאת אם נזדמנה מילה ביום הכפורים או בט' באב כוס של ברכה מה יהא עליו. והשיב דלא מברכינן על היין כל עיקר כדעבדינן בדוכתא דלא שכיח ביה חמרא, וחזינן לגאון דאמ' מברך על היין ומניחו עד לערב ושותה ואנן לא ס"ל הכי דקיימ' לן המברך צריך שיטעום הכא לא איפש' היכי לעביד ליבריך עליה ולא לטעום המברך צריך שיטעום ליטעמיה לינוקא חיישינן דילמ' אתי למסרך, פי' יבא לשתות אף בלא זה, לינחיה עד לאורתא הא קיימא לן צריך למטעמי' מקמי דלשתעי ואי אישתעי מקמי דלטעום צריך למהדר ולברוכי ואי לא הדר ומברך משתכח דקא שתי בלא ברכה ואי הדר ומברך הויא קמיתא ברכה שאינה צריכה וקא עבר משום לא תשא הילכך לא איפשר ומהלינן ליה בלא כוס ולהכי לא מבדלינן על הכוס בט' באב שחל להיות במוצאי שבת. וכן כת' הרמב"ם בתשובת שאלה שאין מברכין על הכוס והמברך היא ברכה לבטלה מפני שאינו יכול לשתותו לא הוא ולא אחר ממי שהוא מבין ענין הברכה וגם התינוקות אינם יכולין לשתותו דילמא אתי למסרך. והתוספות כתבו שיברך על הכוס ויתן לתינוק לשתות ולא יליף דילמא אתי למסרך דהא אקארי בעלמא הוא כשנזדמנה מילה בימים אלו ואין ימים אלו קבועים ביום מילה אבל זמן של יום הכפורים שהוא בכל שנה ושנה אי מטעמינן ליה לינוקא אתי למסרך כשהוא גדול שהרי בקטנותו הרגילוהו לשתות בכל שנה ושנה. וכן כתב בעל המנהגות.

{{עוגןד|ונהגו לעשות כסא|'''ונהגו''' לעשות כסא}} לאליהו ויש סמך לדבר בפרקי ר' אלעזר כשגזרו בימיו על הברית ונתקנא לדבר וברח לו ונחבא במערה ויאמר ה' לו מה לך פה אליהו ויאמר קנא קנאתי לה' אלקי ישראל כי עברו בריתך בני ישראל. אמ' לו הב"ה חייך על מה שקנאת על המילה כל זמן שיעשו את המילה תעיד עליהם שקיימוה לפיכך מושיבין כסא למלאך הברית שנקרא אליהו שנאמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים בו הנה בא אמר ה' צבאות.

{{עוגןד|וכן נהגו לעשות|'''וכן''' נהגו לעשות}} סעודה ביום המילה ויש סמך לזה במדרש שאומ' ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ביום ה"ג מל את יצחק שעשה משתה ביום השמיני שנמול. וכן משמע בנדה שהיו עושים סעודה ביום המילה דרב פפא סבר לברוכי שהשמחה במעונו אי לאו משום דאיכא צערא דינוקא. וכן אמר דוד אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח ורבותינו ז"ל אמרו זו סעודת מילה ומפרשים עלי זבח זב ח' דם מילה שהוא זב לשמונה ימים. ופירש הר' משה כהן שהטעם בזה שהב"ה חפץ כפי היות שאר כחות הנפש נמשכות ונגררות אחר הנפש המשכלת בעשיית המצות ובדרישת החכמה שיהיה להם חלק בשמחה אשר תגיע לנפש המשכלת בעשותה המצוה או בהגיעהו לחכמה וזה יהיה בעשותו סעודה במאכל ובמשתה, וכן אמרו ז"ל כי כשאמ' הב"ה אל שלמה בחלום הלילה שאל מה אתל לך ושאל החכמה והמדע ונתנם לו כאשר מבואר שם בפסוק שאמר אחרי כן ויקץ שלמה והנה חלום ויעש משתה לכל עבדיו ואמרו רז"ל מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה ע"כ. וי"א שלפדיון הבן מברכין שהשמחה במעונו משום דליכא צערא דינוקא ולא יתכן דהא אמרינן התם דהיכא דמת הבן לאחר שלשים יום שצריך לפדותו והתם ודאי איכא צערא דינוקא ולא מברכינן ואם כשלא מת הבן מברכין וכשמת הבן אין מברכין אם כן נתת דבריך לשיעורין שפעמים מברכין ופעמים אין מברכין. וי"א טעם אחר שאין לברך על עשיית שום מצוה שהשמחה במעונו ואע"ף שיש שם שמחה שהטעם שבנישואין מברכין שהשמחה במעונו מפני שמצוה ראשונה של נישואין נעשית על ידי הב"ה בענין אדם וחוה וכדאמרינן בהגדה שהיה הב"ה כשושבין והמלאכים מרקדין ומזמרין לפניו ולפי שמצוה זו נעשית תחלה על ידו אנו מברכין כן. ובמילה היה לנו לברך שהשמח' במעונו מפני זה הטעם ג"כ שמילת אברהם אבינו שהיתה ראשונה נעשית ע"י הב"ה כדאמ' בהגדה שאברהם היה מתפחד וידיו רופפות ובא הקב"ה וסייע עמו ודורש זה ממה שנא' וכרות עמו הברית לו לא נאמ' אלא עמו מלמד שאחז וסייע עמו ומשום דאיכא צערא דינוק נמנעין ואין מברכין שהשמחה במעונו. אבל בשאר מצות שלא נעשו תחלתן אלא על ידי בני אדם אין לברך כן.

{{עוגןד|כתב אבן הירחי|'''כתב''' אבן הירחי}} נהגו בצרפת להביא ספל מלא חול ועפר וטומנין שם את חתך המילה ויש סמך לדבר בפירקי ר' אליעזר כל ארבעי' שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעין משו' ענוי הדדך וכשהיו מוהלין היו נוטלין אותה ערלה וטומנין אותה בעפר ומאותה שעה ואילך היו נותנין את הערלה בעפר, ויש סמך לחול ושמתי את זרעך כחול היום ולעפר ושמתי את זרעך כעפר הארץ ע"כ. ובאלו הארצות נהגו לשים חתיכת הערלה בסיד כתוש היטב.

{{עוגןד|גרסינן בפרק התכלת|'''גרסינן''' בפרק התכלת}} תנו רבנן חביבין ישראל שחבבן הב"ה במצות תפילין בראשיהם תפילין בזרועותיהן. וצצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהן ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך וגומר, ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה את עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום בלא המצות וכיון שנזכר למילה שבבשרו נתישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה שנא' למנצח על השמינית על מילה שניתנה בשמיני. ופי' ה"ר משה כהן מצוה שמינית אחר שבע מצות שנצטוו בני נח או מצוה שמינית אחר שבע מצות הנמצאות תמיד לכל אחד מישראל והם ארבעה כנפות צצית ושתי קצוצות התפילין של הזרוע והראש והמזוזה ע"כ.

{{עוגןד|כתב הריא"ף המל|'''כתב''' הריא"ף המל}} את הגרים מברך בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמ' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ברוך אתה ה' כורת הברית, המל את העבדים מברך בא"י אמ"ה אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית שנאמר המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכ' לברית עולם שאלמלא דם ברית וכו'. נראה מדבריו שאין לברך בשניהם ברכת על המילה וכן כתב הרמב"ם ז"ל והטעם מפני שברכה זו במקום על המילה היא. אבל בה"ג ורב עמרם כתבו המל את הגרים ואת העב'דים מברך תחלה בא"י אמ"ה אקב"ו על המילה ואחר המילה יברך ברכה אחרת למול את הגרים ולמול את העבדים. וכן היא דעת הרא"ש. ונשאל בעל הלכות גדולות המל את העבדים אחד מברך או שתים והשיב המל מברך על המילה וצונו למול את העבדים כולל במקום להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ואם היה הגר או העבד גדול בשעת המילה צריך לכסות ערותו בשעת הברכה. י"א כי ברכ' זו אינה צריכה כוס. וי"א כי טעונה כוס והוא הנכון. וכשיבא הגר להתגייר הולכין אצלו שלשה תלמידי חכמים ומודיעין אותו קצת מצות קלות וחמורות ועונש המצות ולאחר שיודיעוהו ויקבלם עליו מלין אותו ולאחר שיתרפא מן המילה חוזרין ומודיעין אותו כמו שעשו קודם המילה אם קבל יורדין עמו לבית הטבילה וטובל ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה. גר שנתגייר מהול וקטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית. וכת' רבי' האיי שאין צריך לברך על המילה אלא אם כן נראית לתינוק שהיא ערלה כבושה.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:אבודרהם]]
[[קטגוריה:ברכות המצוות]]
[[קטגוריה:מילה]]