עריכת הדף "אבודרהם/במה מדליקין"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{מרכז|{{גופן|5||'''במה מדליקין'''}}}}


ולאחר הקדוש נהגו לומר משנת פרק במה מדליקין מפני שיש בה דיני הדלקה ושלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה. ומה שלא נהגו לומר דיני הטמנה במה טומנין וכירה שהסיקוה משום טורח ציבור אינמי מפני שנר שבת הוא משום שלום הבית הוצרך להזהיר עליו יותר. ושמעתי שיש מקומות שאומרים פרק זה בין המנחה לערבית וישר בעיני כי קריאתו אחר ערבית מה תועיל. ילך אדם ויתקן את פתילותיו ואת נרותיו ויעשה מלאכה. מה שהיה היה. אבל כשקורא אותו בין המנחה לערבית אם שכח מלתקן ילך ויתקן. וכתב הרב ר' יעקב בן הרא"ש ובאשכנז נוהגין שלא לאמרו ביום טוב שחל להיות בערב שבת מפני שאינו יכול לומר עשרתן.

'''במה מדליקין''' ובמה אין מדליקין משום דקיימא לן דהדלקת נר בשבת מצוה כמו שנפר' לקמן וקיימ"ל דהבערה וכבוי ודבר הגורם כבוי אסורין לפי' כתבו הפתילות שאין דרכן למשוך השמנים והפתילות שדרכם למשוך. וגם כתבו השמנים שהם יפים להמשיך אחר הפתילה ויש לה אור צח והשמנים שהם עבים ושאין אורם יפה. ואמרו במה מדליקין ובמה אין מדליקין כלומ' באי זו פתילה יפה להדליק ואי זו אינה יפה.

{{עוגןד|אין מדליקין לא|'''אין''' מדליקין לא}} בלכש הוא כמין צמר הגדל בין קליפת האורז לעץ. ולא בחוסן מפרש בגמר' כדתניא דדייק ולא נפיץ פירוש פשתן שאינו מתוקן ולכך נקרא חוסן מפני שהוא קשה הרבה מלשון והיה החסון לנעורת. ולא בכלך חתיכות של משי. ולא בפתילת האידן כמין צמר גדל בין קליפת הערבה לעץ. ולא בפתילת המדבר מין עשב שעליו רחבים ונפתלים ונדלקים. ולא בירוקא שעל פני המים הוא ירק הגדל בדפני הספינות המתעכבות הרבה במים במקם אחד וכשקולף אדם אותו יכול לעשות ממנו פתילה. ואמרינן בתוספתא הוסיפו עליהן של צמר ושל שער. ואמרינן עוד בתוספתא ע"כ פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים.

{{עוגןד|ולא בזפת ולא|'''ולא''' בזפת ולא}} בשעוה ידועים הם ולא בשמן קיק שואל בגמ' מאי שמן קיק אמר שמואל עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. פירוש ומחלבו נותן בשמן ודולק. ואמרינן בירושלמי תאני ר' ישמעאל ואת הקאת זה קיק. רב יצחק בר' יהודה אמר משחא דקזא. פירו' שמן העשוי מגרעיני צמר גפן. רש לקיש אמר קיקיון דיונה. פירוש יש לו פרי שעושין ממנו שמן. ולא בשמן שריפה הוא שמן תרומה שנטמאת ועומדת לשריפה וביום טוב שחל להיות ערב שבת עסיקינן כמו שנפרש לקמן. ולא באליה כלומר שמן האליה. ולא בחלב ונחום המדי היה מתיר בחלב מבושל והוא חלב מהותך ואע"פ שהוא קרוש כי במעט חמימות יהיה נמס. וחכמים אסרו בכל ענין בין מבושל בין שאינו מבושל. ומקשי בגמרא חכמים היינו ת"ק ומתרץ איכא ביניהו דרב ברונא דאמר דאמר רב ברונא אמר רב חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו מוסיף עליהם שמן כל דהוא ומדליק ולא מסיימי. כלומר לא פשיט' ליה לתלמודא אם חכמים שאמרו אחד מבושל וא' שאינו מבושל אין מדליקין בו דוקא בעיניה דגזרו מהותך משום שאינו מהותך וכשגזרו לא גזרו אלא בעיניה אבל על ידי תערובת לא או דילמא תנא קמא הוא דסבירא ליה הכי וחכמים בכל ענין אוסרין. ואע"ג דלא מסיימי נפקא לן מינה דחלב מבושל אינו מכלל שמנים שאמרו אין מדליקין בהם דבגמ' בעי אביי כל אלו השמנים שאין מדליקין בהם אי מהני בהו תערובת או לא ומסיק דלהדליק אסור אבל אם ברך על דבר שאין מדליקין בו כדי להקפות את הפתילה מותר ומקשי ליה מההיא דרב ברונא ומתרץ הני ממשכי בעיניהו והני לא ממשכי בעיניהו, אלמא דחלב מהותך אינו משמנים שאין נמשכין וגזרו חכמים חלב מהותך משום שאינו מהותך ומשום קרבי דגים, ומקשה אי הכי הכי נמי נגזור, כלומר נגזור על ידי תערובת משום שאינם מעורבים, ומתרץ היא גופה גזרה ואנן מקו' ונגזור גזרה לגזרה. משמ' דמה שאמרו אין מדליקין בהם אינה גזרה כי בודאי יטה אם ידליק בהן וחלב מהותך וקרבי דגים הוא משום גזרה אבל על ידי תערובת לא גזרינן דהויא גזרה לגזרה וגזרה לגזרה לא גזרינן. ואמרינן בתוספתא כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אבל עושין מהן מדורה בשבת בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה לא אסרו אלא לעשותה פתילה לנר.

'''ב''' אין מדליקין בשמן שרפה ביום טוב משנה זו באה לפרש שמן שריפה שחשבנו למעלה עם שאר שמנים הפסולים והכי קאמר מה שפסלנו למעלה שמן שריפה לא מפני שאינו נמשך אחר הפתילה אלא משום שאין שורפין קדשים ביום טוב כי שריפתו היא מלאכה ואינו מותר ביום טוב אלא אוכל נפש בלבד. ונקרא שמן שריפה משום דלשריפה הוא עומד ולא לדבר אחר. ואמ' הכתו' בקדשי' לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו לומר שאין שורפין אותו ביום טוב כלומר שאם חל יום טוב ערב שבת אינו יכול להדליק בו בערב מפני שצריך להדליק מבעוד יום ועדין הוא יום טוב ואסור כמו שאמרנו. אבל בשאר ערבי שבתות מותר ולא גזרינן כל ערבי שבתות אטו ערב שבת שחל בו יום טוב אבל בכל ערבי ימים טובים גזרינן שאם תתיר לו להדליק בו בערב יום טוב לצורך יום טוב יש לחוש שמא יוסיף עליו שמן עוד ועובר משום דאין שורפין קדשים ביום טוב מה שאין לגזור כן בכל ערבי שבתות שהרי בדל הוא מנר שבת ואינו נוגע בו כלל.

{{עוגןד|ר' ישמעאל אומר|'''ר'''' ישמעאל אומר}} אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת. עטרן פסולת היוצא מן הזפת וריחו רע ולפיכך אסור. ואם תאמר למה אמר מפני כבוד השבת תפוק לי שהרי אינו נמשך אחר הפתילה אפילו בעוד שהזפת בתוכו כמו שאמרנו למעלה ולא בזפת כל שכן בעטרן שהוא פסול. ויש לומר שאע"ף שאין הזפת נמשך אחר הפתילה אבל העטרן נמשך לפי שהזפת הוא עב הרבה אבל העטרן היוצא אחר הזפת הוא רר כמו המים ועל כן הוא נמשך אחר הפתילה.

{{עוגןד|וחכמים מתירים בכל|'''וחכמים''' מתירים בכל}} השמנים בשמן שומשמין ג֗לג֗אלן בערבי. בשמן אגוזים ידוע. בשמן צנונות פיגלא. בשמן דגים הם קרבי דגים שנימוחו. ומפשטא דמתניתין נראה דשמן דגים מותר אפי' בלא תערובת שמן אלא דתלמודא אייתי הא מתנית מדליקין בשמן דגים ובעטרן, ר' שמעון שזורי אומר מדליקין בשמן פקעות ונפט, סמכוס אומר כל היוצא מן הבשר אין מדליקין בו אלא קרבי דגים בלבד, ומקשי היינו תנא קמא ומתרץ איכא ביניהו דרב ברונא ולא מסיימין, ופירש רש"י דלא ידעינן אי תנא קמא סבירא ליה דמדליקין בשמן דגים בלא תערובת וחלב מהותך על ידי תערובת ואתא סמכוס למימר דשמן דגים על ידי תערובת אבל חלב מהותך כלל כלל לא, אי נמי איפכא. וכיון דלא מסיימי עבדינן כרב ברונא לחומרא דשמן דגים דוקא על ידי תערובת וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן נראה משטת הריא"ף והרא"ש שכתבו ההיא דרב ברונא כפשטה ולא פירשו מידי. בשמן פקועות עלקם בערבי. בעטרן ובנפט ידוע.

{{עוגןד|ר' טרפון אומר|'''ר'''' טרפון אומר}} אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד ואין הלכה כמותו רק הלכה כחכמים בכלן חוץ מיהא דתנינן במתניתא.

{{עוגןד|אין מדליקי בצרי|'''אין''' מדליקי בצרי}} והוא שמן אפרסמון גזרה שמא יסתפק ממנו לסיכת גופו וחייב משום מכבה. ונפט גם כן אסור והוא מין שמן שריחו רע. ויש בו שני מינין האחד שאינו לבן והשני לבן. והלבן יש בו סכנה מפני שהוא עף כלומ' שהשלהבת היוצאה מחמת שמנה מתפרדת מן הפתילה כשעולה למעלה ונאחזת בכותלי הבית אם נדבק בהן שמן או חלב או נאחזת בפני האדם ובראשו אם נמשח בשמן וזהו אפי' בחול אסור. וטבל טמא וכל שכן טהור אין מדליקין בו בחול ואין צריך לומר בשבת. והטעם מפרש בגמ' דאמ' קרא ואני נתתי לך את משמרת תרומותי וגומ' בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה, מה תרומ' טהורה שהיא לאכילה אין לך בה אלא מהרמה ואילך שקודם לכן היא טבל וחייב עליה מותה אף תרומה טמאה אע"ף שאינך אוכלה אלא מסיקה אין לך בה אלא מהרמה ואילך ואסור להסיקו בטבלו. וטעם איסור כל אלו הפתילות הוא מפני שאין השלהבת עולה יפה והאור מסכסכת בהם ואין אורם צח ויבא לתקן הנר בשבת. ושמנים גם כן מזה הטעם אסורין שמחמת עביין אינם נמשכין אחר הפתילה ואין להם אור צח וצריך לתקן הנר תמיד.

{{עוגןד|וכתבו רוב המפרשים|'''וכתבו''' רוב המפרשים}} שאלו הפתילות והשמנים שאסרו חכמים דוקא כשהפתילה והשמן פרודין זה מזה כדרך שעושין לשמן זית בין שהיה השמן כשר והפתילה פסולה בין שהיתה הפתילה כשרה והשמן פסול אבל אם היו דבוקין זה עם זה מותר ונפקא מינה אבוקה של שעוה. ונדחוק לפרש כך משום דאמרינן בתוספתא עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים ומפרשי לה עד כאן פסול פתילות שהם נפרדים מהשמן ואפי' בתוך שמן כשר מכאן ואילך פסול שמנים ואפי' הפתילה כשרה אבל אם היו דבוקין זה עם זה כשרים כמו שאמרנו. ואמרינן עלה בגמרא פשיטא ומתרץ שעוה איצטריכא ליה מהו דתימ' על ידי פתילה נמי לא קמ"ל. ופירש רש"י על ידי פתילה שכרך עליה שעוה ועשה ממנה אבוקה ומדליק שהוא אסור קמ"ל שהוא מותר. והריא"ף הכי סבירא ליה וגורס מהו דתימ' נגזור פסול פתילות אטו פסול שמנים קמ"ל. ופירוש גרסתו כן הוא מהו דתימא נגזור אם עשה אבוקה משעוה ופתילה אסורה משום פסול שמנים כגון שנתנם פרודין זה מזה קמ"ל דלא. וכן פסק הרא"ש שאבוקה של שעוה מותרת. וכתב שכך נוהגין בצרפת ובאשכנז. אבל רבינו תם וחכמי נרבונה כתבו שמה שאסור חכמי' בכל ענין הוא בלא חלוק ומפרשים התוספתא כשמשמעה וזה שאומ' בגמרא פשיטא וכו' מפרשין אותו כן מהו דתימא על ידי פתילה נמי לא שאם כרך סביב פתילה אסור השעוה ונתנה בתוך שמן כשר שהוא אסור קמ"ל שהוא מותר כיון שיש עמה שמן כשר. אבל אם הם לבדם אפי' כרוכין ביחד אסורין. וכן כתוב בתשובת הגאונים ואבוקה של שעוה ששאלת לא ראינו מעולם מי שמדליק בה בערב שבת וכלהו רבוואתא שראינו היו אוסרין. והרא"ש דחה להאי פיסקא חדא דכיון שאינו עושה הפתילה של שעוה אלא להדליק בה בתוך שמן כשר למה תירץ לו שעוה איצטריכא ליה הוא הדין נמי שהיה יכול לומ' זיפתא איצטריכא ליה. ועוד מאחר שהפתילה אסורה שמן כשר מאי מהני ליה דהא אמרינן בגמר' כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו והיינו פתילת שעוה בתוך שמן כשר. ולפי מה שפירש רש"י שמותר אפי' בפני עצמה לא קשי מידי. וגם לא קשי אמאי לא קאמא זיפתא איצטריכא ליה לפי שאין דרך לכרוך הזפת סביב לפתילה לעשות ממנו אבוקה וכבר פשט המנהג להדליק באבוקה של שעוה. 

'''ג''' כל היוצא מן העץ את מדליקין בו אלא פשתן שמצאנו שהכתוב קראו עץ שנא' ותטמנם בפשתי העץ הערוכים לה על הגג. וקנבוס וצמר גפן מותר להדליק בהם מפני שאינם יוצאין מן העץ דאמרינן בפ' כיצד מברכין היכא דכי שקלת לפירא ליתיה לאילנא כגון חטה ושאר מיני זרעים מברכין בורא פרי האדמה. וקנבוס וצמר גפן אי שקלת לפירא ליתיה לאילנא. ואע"ף שהפשתן הוא כן מ"מ הכתוב קראו עץ. ודלא כרש"י שפירש כל היוצא מן העץ כגון קנבוס וצמר גפן. ועוד אמרינן במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן. אלמא זרע הוא ואינו עץ.

{{עוגןד|וכל היוצא מן|'''וכל''' היוצא מן}} העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן שאם מת אדם באהל של אבנים או רעפים או תקרת עץ אין האהל מקבל טומאה אבל אם מת באהל של פשתן או עור או נוצה של עזים האהל והכלים טמאים שנאמר והזה על האהל ועל כל הכלים. ואנו לומדים אהל אהל ממשכן שנאמ' ויפרוש את האהל על המשכן. ומצאנו כי אהל המשכן היה שש ועזים ועורות תחשים. וכבר פירשנו כי פשתן נקרא עץ.

{{עוגןד|פתילת הבגד שקפלה|'''פתילת''' הבגד שקפלה}} ר"ל כרכה כמין פתילה. ולא הבהבה ר"ל שחרך אותה על השלהבת כדי שיאחוז בה האור היטב. ר' אליעזר אומר טמאה היא ואין מדליקין בה, ר' עקיבא אומר טהורה היא ומדליקין בה. בגמר' מוקים לפלוגתיהו בבגד שהוא שלש על שלש מצומצמות והוא מקבל טומאה שראוי הוא לעשות ממנו טלאי ובי"ט שחל להיות ערב שבת עסקינן. וסובר ר' אלעזר שאע"פ שקפלה עדיין בשיעורה היא קיימת כבתחלה הואיל ולא הבהבה ומקבלת טומאה, וכיון שמקבלת טומאה הויא כלי ואין מדליקין בה דלכולי עלמ' אין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת מפני שאינה דולקת יפה, וגזרה שמא יטה, וכיון דהויא כלי אינו יכול להבהבה מפני שמיד נעשית שברי כלים, ואמרינן במסכת ביצה אמ' רב יהודה מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ביום טוב מפני שהם מוקצה ומשום יום טוב שחל להיות ערב שבת גזרו בכל שבתות השנה. ור' עקיבא סובר שכיון שקפלה כבר נתמעט שיעורה ואע"ף שלא הבהבה אינה מקבלת טומאה, וכיון שאינה מקבלת טומאה לא הויא כלי ומדליקין בה שאע"פ שהבהבה אינה נקראת שברי כלים אלא עץ בעלמא ומותר להדליק בה אפי' ביום טוב שחל להיות ערב שבת. וקיימא לן הלכה כר' עקיבא מחבירו.

'''ד''' לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת טיפה טפה על הפתילה כדי שיתקיים הנר זמן רב. גזרה שמא לקלות השפופרת יסבור שלא ינענע הנר ויקח אותה ויסתפק ממנה והשמן כבר הקצהו להדלקה ואם יסתפק ממנו הוי גורם כבוי ואסור. ואפי' של חרס שהיא כבדה ומאוסה ולא נחוש שיקחנה שמא ינענע הנר אפי' הכי אסור ואין צריך לומר אפי' היתה מכסף או מזהב. ור' יהודה מתיר שאינו גוזר שמא יסתפק ממנו שהרי הוא רואה שהוא עשוי בענין שמטפטף השמן על הפתילה שהיא תחתיו. ואין הלכה כמותו. ואם חברה היוצר מתחלה כלומ' כנר והשפופרת מותר מפני שהוא כלי אחד ואין שום אדם בישראל שינענע הנר בשבת. ולא דוקא יוצר אלא אפי' אם חברה בעל הבית בסיד או בחרסית ונעשית חזקה כשל יוצר מותרת.

{{עוגןד|לא ימלא אדם|'''לא''' ימלא אדם}} קערה שמן ויתננה בצד הנר כלומר סמוך לנר ויתן ראש הפתילה שהיא דולקת בנר בתוכה כדי שתשאוב השמן ולא תכבה מהרה. והטעם גזרה שמא יסתפק. ור' יהודה מתיר ואין הלכה כמותו.

{{עוגןד|והוצרכו ליכתב אלו|'''והוצרכו''' ליכתב אלו}} השלש מחלוקות דהיינו שפופרת ושל חרס וקערה. דאי אשמעינן שפופרת של ביצה בלבד הוה אמינא הוא שאוסרין חכמים שמשום קלותה יבא ליקחנה אבל בשם חרס שהיא כבדה ומאוסה היו מודים לר' יהודה צריכא. ואי אשמעין שפופרת ושל חרס הוה אמינא באלו הוא שמתיר ר' יהודה מפני שאין שום דבר שמשתף אותם עם הנר אבל קערה שיש שם פתילה שמשתפת אותה עם הנר היה מודה לחכמים צריכא. ואי אשמעינן קערה בלבד הוה אמינא בזה הוא שאוסרים חכמים מהטעם שאמרנן אבל בשפופרת ושל חרס היו מודים לר' יהודה צריכא. והלכה כחכמים.

'''ה''' המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני גוים כגון פרסיים שיש להם יום איד שאין מניחין נר אלא בבית עבודה זרה שלהם. מפני לסטים שלא יראו שיש שם אדם ויהרגוהו. מפני רוח רעה שיש בני אדם שדרכם אם הנר דלוק בעת שינתם ידמו דמיונות בענין שיבאו לידי רוח רעה ויצאו מדעתם ואם יכבו הנר נוח להם. פטור אבל אסור. ואם בשביל החולה שיישן מותר. ואפי' לר' יהודה דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה היכא דאיכא סכנה מותר והוא שלא יהיה שם שום דבר שמונע ממנו האור ואי איפשר שיוליכוהו למקום אחר. אבל אם אין בו סכנה לא יכבה ואם כבה פטור לר' שמעון דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ולר' יהודה חייב. והאי דקתני במתני פטור משום דקא בעי למתנא סיפא חייב תאנא רישא פטור שודאי מותר הוא לגמרי אם הוא מסוכן כמו שאמרנו. ושיעור משנה זו כך הוא מפני גוים מפני לסטים מפני רוח רעה פטור ואם בשביל החולה שיישן מותר.

{{עוגןד|כחס על הנר|'''כחס''' על הנר}} שלא ישרף בלהב. כחס על השמן כדי שיעשה ממנו צרכו ליום אחר. כחס על הפתילה כדי שתשאר לו שימצא אותה לליל אחר שיוכל להדליקה. חייב והוא אליבא דר' יהודה. ר' יוסי פוטר בכלן מסיק בגמרא דסבירא ליה כר' שמעון. חוץ מן הפתילה מפני שהיא עושה פחם ר"ל עושה מעשה פחם שהכבוי הוי מלאכה הצריכה לגופה. והאי פתילה שצריכה להבהבה הוא שעל ידי הכבוי מתקנא ובהא אפי' ר' שמעון מודה. ואין הלכה כר' יוסי.

'''ו''' על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. פי' אם אינן נזהרות בשלש מצות אלו. וטעם בשעת לדתן מפני שהיא עת פקודתן. ואמרי' עלה בגמר' אמ' רבא נפל תורא חדדו סכינא. ומפרש בגמ' הטעם שמתות על אלו השלשה דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא אמ' הב"ה רביעית דם נתתי בכם. פירוש הוא הדם הצלול שבלב שממנו משתית הלב וחיי האדם תלויין בו. על עסקי הדם הזהרתי אתכם שלא תשמשו עד שתטהרו במעין ובור מקוה מים, ראשית קראתי אתכם שנא' קדש ישראל לה' ראשית תבואתה על עסקי ראשית הזהרתי אתכם זו חלה שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, נשמה נתתי בכם הקרויה נר שנאמ' נר אלקים נשמת אדם על עסקי נר הזהרתי אתכם זו הדלקת נר ערב שבת אם אתם מקיימין אותם מוטב ואם לאו אני נוטל נשמתכם מכם. ובירוש' מפרש אדם הראשון חלה טהורה היה לעולם שנאמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וגו'. ואתיא כההוא דאמ' ר' אסי בר קצרתה משהאשה הזאת משקשקת עיסתה במים היא מגבהת חלתה וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות חלה לאשה. אדם הראשון דמו של עולם היה שנא' שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו' וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות נדה לאשה. אדם הראשון נרו של עולם היה שנאמ' נר אלהים נשמת אדם וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות הנר לאשה. ותמצא כי חוה נוטריקון חלה וסת הלדקה שאלו השלשה הם מוטלות על הנשים מפני שהם מצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית.

{{עוגןד|וכת' ה"ר גרשו'|'''וכת'''' ה"ר גרשו'}} בר' שלמה הדלקת נר בשבת היא חובה מפני שהיא מכלל עונג שבת, ועוד אמרי' נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף, נר ביתו וקדוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, וכיון דחזינן דעדיף וקודם מקדוש היום שהוא דבר תורה ומנר חנוכה שהוא פרסומי ניסא ש"מ ממצוה גדולה היא וחובה לעשותה, ומברכין על הדלקתה בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת, אבל בהדלקת נר יום טוב לא נהגו לברך שאינה מצוה וחובה כמו בשבת שהיא מכלל עונג שבת אבל ביום טוב שמחת יום טוב מצאנו עונג יום טוב לא מצאנו ע"כ. ובעל משמרת המועדות כתב שצריך לברך על הנר בלילי ימי הטובים. וכתב הרא"ש כי בלילי יום הכפורים צריך לברך על הנר כמו בשבת משום שלום הבית.

{{עוגןד|נר שהיתה דולקת|'''נר''' שהיתה דולקת}} מערב שבת והגיע עת לדלוק נר שבת, יש אומרים שאין חייב לכבותה ולחזור להדליק וגם לא להדליק נר אחרת. ורבינו תם כתב שמכבה אותה וחוזר ומדליקה לשם שבת כדאמ' לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר. 

'''ז''' שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו משום שלום הבית צריך לאמרם, לפי שאם לא עשר, כיון שאין לו דבר מותר לאכול, אין שלום מצוי בבית, וגם אם לא ערב כיון שאין מותר לו לטלטל אין שלום מצוי בבית, ואם לא הדליקו הנר כיון שאינו יכול לאכול אין שום מצוי בבית. וצריך לאמרם בנחת כדי שלא יטיל אימה יתרה שאם ימהר הרבה להזכירם יפשעו ויאמרו עדין יש שהות ביום. ערב שבת עם חשכ' סמוך לחשכה. עשרתן פירות האילן לסעודת שבת ואע"ף שמותר לאכול מהן בחול אכילת עראי אבל בשבת אסור דכל אכילת פירות שיאכל אדם בשבת לכבוד השבת אפילו תמרה אחת או ענבה אחת אכילת קבע נקראת מפני שמקיים בה וקראת לשבת עונג. ערבתן ואפי' עירובי תתחומין שהרי קודם בין השמשות הוא. הדליקו את הנר בלשון צווי שהרי הוא רואה אם יש שם נר או לא אבל בעשור ובערוב שאינו ידוע אמרם בלשון שאלה. אי נמי מפני שלא הגיע זמן הדלקת הנר שהרי קודם בין השמשות הוא ואמרינן ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר' ופשיטא הוא שלא הדליקו ולפיכ' הוא מזכיר אותם שידליקו' אבל אם הקדימו השנים הראשונים הרי הם זריזים ונכשרים לפיכך שואל אותם אם עשו כמנהג זריזים שמקדימין למצות.

'''ח''' ספק חשכה ספק אינה חשכה והוא הנקרא ובין השמשות ובגמ' פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי, ר' יהודה או' משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות, ור' יוסי אומ' כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ויא אפשר לעמר עליו. פירוש נקודה אחרונה שביום שבה הלילה מתחיל והיום כלה. ובדברי ר' יהודה פליגי רבה ורב יוסף רב אמ' כל מילתיה דר' יהודה בין השמשות הוא ור' יוסף אומר משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין יום הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות. ושניהם מודים שאם הכסיף העליון והשוה לתחתון שהוא לילה. ופסק תלמודא דהלכה כר' יהודה לענין שבת וכר' יוסי לענין תרומה שלא יאכלו כהנים שנטמאו התרומה עד שיראו שלשה כוכבים בינוניות שהוא ודאי תחלת לילה. והאי פסקא לא ידעינן אי אליבא דרבה או אליבא דרב יוסף. ומילתא דאיסורא היא ואזלינן בה לחומרא. ומיד שתשקע החמה בין השמשות הוא ואין מעשרין את הודאי מפני שהוא כמתקן. וזהו הטעם שאין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות דשמא הוא לילה והוי ספיקא דאוריתא ולחומרא. אבל מעשרין את הדמאי מפני שאינו כמתקן דרוב עמי הארץ מעשרין הן. ומערבין ודוקא עירובי חצרות אבל ערובי תחומין דחמירי אין עושין בין השמשות שהוא ספק כדמוכח בעירובין. וטומנין את החמין בדבר שאינו מוסיף משום דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן ולא נחוש שמא ירתיח אבל אם ודאי חשכה אסור להטמין גזרה שמא ימצא קדרתו צוננת וירתיחנה. 

{{עוגןד|ואומר אמר ר'|'''ואומר''' אמר ר'}} אלעזר אמ' ר' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו' ואחר כך אומר שליח צבור קדיש שלם וכל העם נפטרין לבתיהן לשלום. וכתב אבן הירחי מנהג צרפת כשחל יום טוב בערב שבת שאין אומ' במה מדליקין מפני שאין יכול לומ' עשרתם ערבתם שאין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב ע"כ. ובספרד אומרים אותו וכן נראה בעיני שאין צריך למנעו שאין לומר שמא יבאו להגביה תרומות ומעשרות כשיבנה בית המקדש שאין האנשים טועים בזה.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:אבודרהם]]