עריכת הדף "תורה תמימה/דברים/יב" (פסקה)

== ט ==

'''אל המנוחה וגו'. ''' משהוקם המשכן נאסרו הבמות, ומשבאו ישראל לגלגל הותרו, וכשבאו לשילה נאסרו, וכשבאו לנוב וגבעון הותרו, דאמר קרא כי לא באתם אל המנוחה ואל הנחלה, מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים, ולמה חלקן, כדי ליתן היתר בין זה לזה, ומשבאו לירושלים נאסרו ולא היה להן עוד היתר {{תוספת|לג|נסמך על דרשת הפסוק הקודם דאיירי כאן בענין איסור הבמות, ובפסוק זה מבאר טעם האיסור והגבלת מקום איסורן והתירן, ואחרי שלא מצאנו ביאור ענין זה ברחבה, והוא ענין שנהג בהרבה תקופות שונות, לכן נבארו בזה בפרטיו.

קודם שנבנה המשכן במדבר היו ישראל מקריבין בבמות, כלומר כל אחד עשה לו במה [מזבח] על פתח גגו וחצרו וכדומה, ומשהוקם המשכן נאסר להקריב באופן כזה אלא היה צריך להביא ולהקריב באהל מועד במשכן, וכמש"כ בדרשה הקודמת, וכך היה קיים ונוהג איסור זה עד שבאו ישראל לאחר שעברו את הירדן בימי יהושע לעיר גלגל שבעבר הירדן, כמבואר בס' יהושע (ד') ושם הותרו הבמות, יען כי אע"פ שהעמידו שם המשכן שהיה במדבר, אך מכיון שתלה הכתוב איסור הבמות בחיוב השחיטה במחנה, כמש"כ בפ' אחרי איש אשר ישחט מחוץ למחנה, ואחרי שאז כבר פסקו ובטלו המחנות והתחילו ישראל להיות נפוצים בארץ שבו הבמות להתירם, וכך היו נוהגים היתר הבמות כל זמן שהיו בגלגל משך י"ד שנה, והם ז' שנים שכבשו את הארץ וז' שחלקו אותה, ואח"כ כשמת יהושע באו לשילה ונחו מהכיבוש ומהחלוקה ונתיישבו שם וחיו במנוחה והביאו לשם המזבח והארון ועשו אהל מועד, [ולכן נקרא שילה בית ה' (ש"א א') ומשכן, ויטש משכן שילה (תהילים ע״ח:ס׳)] נאסרו הבמות מחדש ועמד משכן זה שס"ט שנה, ושוב כשחרבה שילה בימי עלי באו לעיר נוב ונשתהו שם י"ג שנה, ואח"כ באו לגבעון ונשתהו שם מ"ד שנה, ובתוך הזמן הזה הותרו עוד הפעם הבמות עד אשר הביאו המזבח לירושלים ונבנה המקדש ע"י שלמה, ואז נאסרו הבמות עד עולם.

וכל זה יליף מפסוק שלפנינו, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ומפרש שבמה שאמר אל המנוחה מרמז אל שילה, והוא מטעם שכתבנו שבשילה נחו מטרדות המלחמות והכבוש והחלוקה, ואל הנחלה מרמז אל ירושלים על שם קדושתה ועמידתה הנצחית כנחלה, ועל שם הכתוב כי בחר ה' בציון (תהילים קל״ב:י״ג) ונחלתו לא יעזוב (שם צ"ד), ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי [ילקוט מלכים סי' קצ"ה]. ומבואר מכל זה שטרם בואם למקומות אלו הותרו השחיטות במחנה, דכן מורה פשטות הכתוב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, וכמש"כ בדרשה הקודמת, ומסיים בטעם הדבר שהותר להם זה עתה מפני כי לא באתם עוד אל המנוחה ואל הנחלה, ואחרי שבמנוחה מרומז שילה ובנחלה ירושלים, מבואר שעד הביאה למקומות אלו הותרו שחיטות במחנה, וזה מסודר עפ"י סדר הזמנים והמקומות שביארנו.

ואי אפשר לומר שכונת הכתוב לומר שאחר שיגיעו אל המנוחה [שילה] יאסרו הבמות לעולם ושוב לא יהיה להם היתר, יען דא"כ היתה כונת הכתוב לא היה לו לומר גם אל הנחלה, דהיינו ירושלים כמש"כ, דאחרי שנאסרו לעולם בזמן שילה שוב אין צורך לרמז איסורם בירושלים שבאו לשם אחרי שילה, ומדאמר שניהם ש"מ שמשבאו לשילה נאסרו הבמות וכן נאסרו כשבאו לירושלים, וא"כ בהכרח מבואר שהיה ביניהם הפסק זמן שהותרו, והיינו בימי נוב וגבעון, וכפי שנתבאר הכל. –

וראוי עוד להעיר בענין זה, שבכלל היו שני מיני במות, במת יחיד ובמת צבור, או במה קטנה ובמה גדולה, והיינו כשהיו ישראל במדבר היו נוהגין גם בבמה קטנה, שכל יחיד עשה לו במה בחצירו ובגינתו, ובנוב וגבעון היו במות צבור, והחילוק שביניהם שבבמת צבור היתה השכינה שורה משא"כ בבמת יחיד, וזהו הטעם שכמה דברים בעניני קרבנות היו נהוגים רק בבמה גדולה, והם אותן הדברים שכתוב בהן לפני ה', כמו סמיכת קרבנות ושחיטה בצפון ובכהן ובבגדי שרת וכלי שרת ועוד ענינים שונים כפי שנתבאר לפנינו בהמשך ס' ויקרא.}}. (שם קי"ט א').