עריכת הדף "שדי חמד - פאת השדה/כללים/ד/ט" (פסקה)

==ט==

ט) וכתבתי בנדפס באות צ"ו בשם הרמב"ן במלחמות בפרק כל שעה על מה שאמר רבי יוחנן בדף כ"ט ע"ב חמץ בין במינו כו' בנותן טעם דרבי יוחנן סובר דבר שיש לו מתירין בטל ושכן כתב הגאון שער המלך בראשון מהלכות חמץ דין ה' בשם ר"י בשיטה כתיבת יד ושתמה דלא מצינו פלוגתא בזה וציינתי שם ספרי רבני האחרונים המדברים בזה עי"ש שוב השגתי ספר תורת משה (דרשות הגאון חתם סופר) וראיתי בדרשתו לחנוכה דף ל"ב סוף ע"ג שדבר בזה וז"ל הרי"ף בשני דפסחים פסק חמץ במשהו וכתב רמב"ן משום דהוי יש לו מתירין אחר הפסח אף דקניס ר' שמעון מכל מקום מן התורה יש לו מתירין ולא באו חכמים להקל על התורה ור' יוחנן דאמר חמץ בנותן טעם סובר דיש לו מתירין בטל כרבנן דרבי שמעון בנדרים ח"ן ע"א דאמרו והרי שביעית דאין לו מתירין ולא בטיל וכן בע"ז פרק השוכר דאמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דכהתירו כך איסורו ולא אמר משום שיש לו מתירין על כרחין לית ליה לר' יוחנן הך דדבר שיש לו מתירין וכו' וקשה דבפרק קמא דביצה אמר רב אשי לעולם ספק יום טוב והוי יש לו מתירין ואפילו בדרבנן לא בטיל וקאי לתרוצי דרבי יוחנן ודוחק לומר דהכי קאמר כרבי שמעון שאמר משום רבי יהושע דאית ליה דבר שיש לו מתירין אם כן מאי חדית רב אשי הא רב פפא נמי מוקי לה כרבי יהושע וכתנא דליטרא קציעות תו קשה מה שכתב דרבנן דרבי שמעון סברי להתיר יש לו מתירין ולא משמע כן אלא דאמרינן והרי שביעית דאין לו מתירין ואפילו הכי א בטיל וכן מצאתי שתמה מוהרח"א במוצל מאש סי' י"ט אמה שכתב בשיטה מקובצת פרק הזהב בשם הריטב"א דסוגיא דמעשר שני בטיל אף דיש לו מתירין אתיא כרבנן דרבי שמעון ודלא כהתוספות שס דצריך להוציא עליו הוצאות והקשה הנ"ל הא רבנן דרבי שמעון לחומרא פליגי דסברי כל מין במינו דעלמא נמי לא בטיל ורבי שמעון סובר דוקא היכא דיש לו מתירין אבל ליכא תנא דלית ליה מין במינו ולא דבר שיש לו מתירין זה לא מצינו:

'''ונראה''' ליישב דהרמב"ן בפירוש התורה פרשת בהר כתב כפי שיטתו דשביעית בשעת הביעור אינו אסור אלא מבערו על פתח ביתו וחוזר וזוכה בו כדברי רבי יוסי וכן הלכה ולרבי יהודה עניים ולא עשירים וכתב שזו חומרא מדרבנן ולרבי שמעון עשירים זוכים מן האוצר של בית דין והכל מדרבנן אבל מן התורה אחד עשירים ואחד עניים מותרים בו וכתב שם שזהו שביעית שאינו בטל באלף כיון שיש לו מתירין בביעור ר"ל שיעשה כנ"ל ויחזור ויזכה בו ועיין בנדרים בפי' הר"ן וגירסתו ודלא כגי' הר"ש במסכת שביעית וכתב עוד הרמב"ן דאם עבר ולא ביערו נאסרו הפירות כולם וזהו שביעית שתערובותו בנותן טעם משום דאם עבר ולא ביערו ונאסר אין לו שוב מתירין והרי הוא בנותן טעם עי"ש היטב ונראה לי מזה ראיה ברורה להרי"ף בפת שאפאה עם הצלי דמקרי דבר שיש לו מתירין אף דלדבר זה לא נאסר מעולם כמו שהקשה עליו בתרומת הדשן גבי בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה והשתא מוכח דגם זה מקרי יש לו מתירין דהרי שביעית קודם הביעור מקרי יש לו מתירין אף דלדבר זה לא נאסר מעולם:

'''והשתא''' ס"ל (צ"ל) דרבנן דפליגי אר' שמעון וסברי דשביעית לא מקרי יש לו מתירין בהא פליגי דהא לדברי ר' שמעון אין תקנה בביעור לעשירים ר"ל לבעל הפירות אין לו תקנה בביעור שהרי אסור לו לחזור ולזכות בו כי אם יאכל מן האוצר ולרבנן דר' שמעון נמי שהוא ר' יהודה ס"ל עשירים כלל לא לכן פשיטא להו דלא מקרי יש לו מתירין ור' שמעון סובר כיון דעל כל פנים מן התורה מותר לחזור ולזכות בו והוי יש לו מתירין נהי דרבנן החמירו שלא יחזור ויזכה בו מכל מקום לא עבדו תקנתא להקל ורבנן פליגי אהך סברא והשתא אתי שפיר דודאי ר' יוחנן נמי סובר דיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל וכדמשני רב אשי אליביה בפרק קמא דביצה הנ"ל אך הכא בחמץ דאין לו מתירין שהרי קנסו רבנן לאסור חמץ שעעה"פ וסובר רבא דמכל מקום מקרי יש לו מתירין מה"ת עכ"פ ור' יוחנן סובר כרבנן דר"ש שם בנדרים דשביעית לא מקרי יש לו מתירין כיון דמדרבנן אין לו תקנה בביעור והכי נמי בחמץ ואתי שפיר נמי מה שכתב הרמב"ן מטבל ובתחלה ניישב נמי קושית מוצל מאש הנ"ל דהנה יש שני טעמים על חומרת יש לו מתירין א) כתב רש"י בפ"ק דביצה עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ב) כתב הר"ן בנדרים נ"ב ע"ב משום דהוי מין במינו היתר במין היתר שעתיד להיות היתר כמוהו היתר גמור והשתא רבנן דר' שמעון סברי התם משום עד שתאכלנו באיסור וכו' ולכן כל שאי אפשר לאוכלו בהיתר משום דרבנן אסרוהו תו לא הוי יש לו מתירין ור' שמעון סובר טעמא דמין במינו והכי נמי מן התורה עכ"פ הוי הבטל מינו דמבטל ומין במינו לא בטיל ואתי שפיר התם בכל מקום מודה ריטב"א לסברת התוספות דמעשר שני דצריך להוציא הוצאות לא מקרי יש לו מתירין דאיך נאמר עד שתאכלנו באיסור אכלהו בהיתר הא אי אפשר לאכלן בהיתר בלי הוצאות וטורח אמנם כל זה לרבנן דר' שמעון אבל לר' שמעון דסובר שביעית מקרי יש לו מתירין אף דאי אפשר לאוכלו בהיתר כלל מכל מקום מין במינו הוי מן התורה וכל שכן היכא דאפשר לאוכלו בהיתר על ידי טורח והוצאות מיהת ויפה כתב הריטב"א בסוגיא דבבא מציעא דמעשר שני לא מקרי יש לו מתירין משום הוצאה וטירחא על כרחין כרבנן דר' שמעון והוא הדין והוא הטעם בטבל נמי דהא טבל שנתערב בחולין אם יפריש מיניה וביה יפסיד כמבואר בשביעי דמסכת דמאי משנה ז' ואם יפריש ממקום אחר מטבל המחוייב מן התורה הוי מן החיוב על הפטור דמן התורה כבר נתבטל ליה וכן כתב הרא"ש בפירושו לנדרים וכתב שיפריש עליו מעציץ שאינו נקוב וקשה מה שייך עד שתאכל באיסור וכו' הא אין עושין לו תקנה לאוכלו בהיתר מן התורה ואכתי באיסורו קיים ועל כרחין אתינן עלה משום דעל כל פנים בשעה שנתערב זה הטבל היה לו תקנה אז קודם שנתערב והוי מין במינו עם המבטל ולא בטיל וכל זה לר' שמעון אבל לרבנן דיליה לא מקרי זה יש לו מתירין ומשום הכי ר' יוחנן דסבר כוותייהו גבי חמץ הוצרך לומר גבי טבל משום כהיתרו כך איסורו עכ"ל:

'''אמר המחבר''' דברי הרב מוצל מאש הנ"ל שהקשה על מה שכתב הריטב"א דרבנן דר' שמעון סברי דיש לו מתירין בטל דהרי רבנן לחומרא פליגי וכו' מסייעי להרב שער המלך בהלכות חמץ פרק א' הלכה ה' שגם הוא הקשה כן על דברי רבינו יונה שהביא שם וכבר העירו עליו שלא ראה דברי הרמב"ן שגם הוא כתב דרבנן דרבי שמעון לית להו כללא דיש לו מתירין לא בטיל עיין בטעם המלך שם וערוך השלחן בסי' תמ"ז אות ב' ומדברי הריטב"א שהביא בשיטה מקובצת הנ"ל אנו למדין דמה שכתב הרמב"ן דר' יוחנן אמר לך פליגי רבנן עליה דרבי שמעון ואנא דאמרי כרבנן כונתו על רבנן דרבי שמעון בנדרים דף ח"ן ע"א שאמרו לרבי שמעון והרי שביעית וכו' וכמו שפירש בכונתו הגאון חתם סופר בתורת משה הנז"ל אף שבאמת בדברי הרמב"ן לא נזכר איזה רבנן הם דסברי יש לו מתירין בטל שהרי כתב בזה הלשון אמר לך ר' יוחנן פליגי רבנן עליה דרבי שמעון דאמר במסכת שביעית בברייתא ואיתא בנדרים כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור ואנא דאמרי כרבנן ותדע וכו' עכ"ל הרי שלא הזכיר כלל מילתייהו דאותם רבנן דאמרו לו והרי שביעית וכו' ויתכן שכונתו על רבנן אחריני ולא על רבנן דבההיא ברייתא מכל מקום מדברי הריטב"א מוכח שכונתו על רבנן אלו דאמרו לו והרי שביעית וכו' ולזה שפיר קמתמה עליו שהרי רבנן לחומרא הוא דפליגי (גם בשער המלך הלכות מאכלות אסורות פרק ט"ו בדף ע"ו ע"א בדפוס חדש תמה על הריטב"א ואגב אומר דמ"ש הריטב"א וכו' יע"ש) וכן כונת הרמב"ן מסתמא היא כמו שמוכח מדברי הריטב"א ושפיר חיילא עליה תמיהת הגאון חתם סופר ומה גם דיש הכרח לזה גם מדברי הרמב"ן עצמו דאם לא כן למה הוצרך להביא הברייתא דאיתא בנדרים כל דבר שיש לו מתירין וכו' דאם לומר דרבי שמעון סובר דיש לו מתירין לא בטיל הרי כבר הביא כן קודם לזה בשם הירושלמי דאמר ר' שמעון משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין וכו' לא בטיל כיע"ש אלא ודאי דכל עצמו בהביאו הברייתא דבנדרים הנ"ל לא בא אלא להורות דרבנן פליגי עליה דר' שמעון כן נראה ברור והוצרכתי לכתבו לפי שראיתי להגאון מלא הרועים בערך דבר שיש לו מתירין אות ה' שהביא מה שכתב בשער המלך הנ"ל על דברי רבינו יונה ומה שכתב בטעם המלך שם בטעמיה דר' יוחנן דחמץ בטל משום שסובר כהמרדכי דחמץ לא חשיב יש לו מתירין לפי שחוזר לאיסורו וכתב על זה וז"ל וכולם לא שמו עין על דברי המלחמות שמדבריו מבואר דר' יוחנן סבירא ליה דבר שיש לו מתירין בכל דוכתא בטל והראיה שמביא שם מטבל מוכיח על זה והרי טבל הוא אסור מחמת עצמו ואף על פי כן לא ס"ל דבר שיש לו מתירין וכן כתב להדיא דר"א ס"ל כרבנן דר"ש ומה שתמה בשער המלך דלא מצינו בזה פלוגתא כבר כתבנו באות ב' דזה תליא בפלוגתא דמערבין לקרנות לדעת הר"ן עכ"ל ומתבאר שמפרש דמה שכתב הרמב"ן דרבנן פליגי עליה דרבי שמעון היינו רבנן דעלמא ולאו רבנן דאמרו לו והרי שביעית וכו' ולדעתי העניה נראה כמו שכתבתי שכונתו על רבנן דאמרו לו וכו' כאמור אלא דלמה שכתב הרב בטעם המלך דלא אשכחן בשום דוכתא הרגש פלוגתא בדבר שיש לו מתירין לזה יש לומר כדכתב במלא הרועים דלהסוברים אין מערבין לקרנות ולפי טעמו של הר"ן דבר שיש לו מתירין בטל ומה שהעיר על השער המלך והטעם המלך שלא ראו דברי הרמב"ן במלחמות כן יש להעיר על הרבנים לחם משנה בפרק א' מהלכות חמץ דין ה' ופרי מגדים באשל אברהם ריש סי' תמ"ז (בד"ה עיין לח"מ) כאשר יראה הרואה:

'''ודע''' שבס' ילקוט הגרשוני לידידי הגאבד"ק מ' לודאש יצ"ו בח"א ד' כ"א סוף ע"ב כשהעתיק דברי הרמב"ן שבמלחמות בפרק כל שעה הנ"ל כתב וז"ל ותירץ דגוף דין דבר שיש לו מתירין הוא פלוגתא דר' שמעון סובר כן נדרים ד' ח"ן ורבנן פליגי שם על ר' שמעון ואנא דאמרי כרבנן וכו' הנה הוסיף תיבת שם (פליגי שם) אשר אינה בדפוס שלפני ולא בדפוס שלפני הגאון מלא הרועים הנ"ל כמובן ונראה שהוסיפה מדעתו לבאר כונת הרמב"ן (ולא שכן היתה גירסתו בדברי הרמב"ן) וכמו שהבינו הרבנים הנז"ל שכונת הרמב"ן היא על רבנן דר' שמעון שם וכמפורש בדברי הריטב"א והגאון שאגת אריה בתשובות החדשות בדיני חדש סי' י"ב דף מ"ח ע"ד קרוב לסופו תמה גם כן על דברי הרמב"ן וז"ל קשה לי הא אפילו אם תימצי לומר דפליגי רבנן עליה דרבי שמעון בהא הא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן בפרק שני דבכורים דמעשר שני ובכורים אוסרים בכל שהן וכו' עי"ש הנה במלה זו בהא (עליה דר' שמעון בהא) הורה לנו שהבין מדברי הרמב"ן שכונתו על רבנן דרבי שמעון דאמרו לו והרי שביעית וכו' ולזה כתב אף אם תמצי לומר וכו' כלומר דמלבד זה שיש לדחות דלא פליגי רבנן אלא במה שמיקל רבי שמעון ולא במה שמחמיר ועוד אף אי נימא דפליגי רבנן בהא רוצה לומר במה שמחמיר רבי שמעון דאמר דבר שיש לו מתירין לא בטיל ואינהו סברי דבטל מכל מקום הא רבי יוחנן סובר הלכה כסתם משנה וכו' ועיין שם בילקוט הגרשוני מה שפלפל על פי דברי הרמב"ן ונקיט ואזיל דרבי יוחנן לית ליה כללא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל ולא זכר דברי הראשונים שהבאתי בזה ואין להאריך:

'''ודאתאן''' עלה אי רבי יוחנן אית ליה חומרת יש לו מתירין הנה הרא"ה בבדק הבית בסוף בית רביעי כתב דאמוראי קמאי לית להו הא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל והרשב"א במשמרת הבית שם השיגו כמו שאביא דברי קדשם להלן בסיעתא דשמיא (בד"ה ורבא אי אית ליה) ובספר כרם חמד שאביא דב"ק להלן איה"ש נמשך אחר דברי הרמב"ן דרבי יוחנן לית ליה חומרת יש לו מתירין ולא זכר דברי הרשב"א במשמרת הנ"ל כמו שאכתוב לקמן (עיין בד"ה ומכל האמור) אלא דעל הרשב"א יש לתמוה שלא זכר שר דברי רבו הרמב"ן במלחמות שכתב כדברי הרא"ה וכבר תמה בזה הגאון ערוך השלחן בסי' תמ"ז אות ב' (בד"ה אבל הרמב"ן) עי"ש והרב לחם משנה בראשון מהלכות חמץ דין ה' כתב דרבי יוחנן אית ליה בעלמא חומרת יש לו מתירין ורק חמץ שנתבטל הוא דלא חשיב ליה יש לו מתירין לפי שאינו מותר בעינו אלא בתערובת וכתב כן לדעת הרמב"ם עיי"ש וגם הוא לא ראה דברי הראשונים הנז"ל ועיין במה שהבאתי בקונטריס ההערות סי' ע' אות ורבינו יהונתן בפליתי סי' ק"ב ס"ק ט' כתב לדעת הרמב"ם דודאי ר' יוחנן אית ליה בעלמא חומרת יש לו מתירין אלא שסובר שחמץ כיון שחוזר לאיסורו לא הוי יש לו מתירין ועיין מה שהשיב על דבריו הגאון ערוך השלחן ביו"ד סי' ק"ב אות ח"י:

'''ורבא''' אי אית ליה כללא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל פליגי בה רבוואתא דהנה הרשב"א בתורת הבית בית רביעי שער רביעי קרוב לסופו דף פ"ב סוף ע"א (מדפוס וויען לישראל לפ"ק) הקשה אההיא דאמרי ר' יוחנן וריש לקיש בפרק בתרא דעבודה זרה דף ע"ג ע"ב כל איסורין שבתורה בין במינן וכו' בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו שלא במינם בנותן טעם ואקשינן בשלמא יין נסך משום חומרא דיין נסך אלא טבל מאי טעמא ופרקינן משום דכהיתרו כך איסורו דמאי מקשה טבל מאי טעמא הא טבל הרי יש לו מתירין ואינהו נמי מאי קמהדרי אטעמא דכהיתרו כך איסורו לימא משום דהוי יש לו מתירין ותירץ רבינו תם דההיא דר' יוחנן בשאין לו טבל אחר להתירו ולא אמרו דטבל יש לו מתירין אלא כשיש לו פרנסה אחרת להפריש עליו שאילו אתה מזקיקו לקנות ממקום אחר פעמים אין לו והרי הוא נפסד כדי להתירו ולא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא כשיכול להתירו בלא שום הפסד ממון ממקום אחר והביא ראיות על זה עי"ש והרא"ה בבדק הבית שם הביא קושיתו וכתב ולאו קושיא היא דהאי טעמא דדבר שיש לו מתירין דבתרא הוא כדמוכח ביום טוב האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה דרב אשי הוא דאסקה משום דבר שיש לו מתירין ורבא ואמוראי אחריני בטעמא אחרינא ולאו דידיה אלא דר' שמעון אלא דר' אשי הוא דאפקה למתניתא וקבעה בהלכתא ולהכי פרישנא בדר' יוחנן כסברא דקמאי אלא אליבא דהלכתא סגי לן בהאי טעמא דדבר שיש לו מתירין ומיהו אפילו בטבל דליהוי בכי האי גוונא דלא חשיב דבר שיש לו מתירין דאיכא כי האי גוונא כדמוכח בבבא מציעא איתא להאי טעמא דאמרינן כהיתרו כך איסורו עכ"ל הרי שכתב דרבא ואמוראי אחריני קמאי לית להו כללא דיש לו מתירין לא בטיל אמנם הרשב"א במשמרת הבית השיב על דבריו אלו וז"ל תימה גדולה מי הזקיקו לבא לידי זה דברייתא מיתנייא בהדיא ושגורה בפי הראשונים דמקמי רב אשי וקשישי מיניה טובא והוא אומר דרב אשי אפקה לההיא מתניתא והוא קבעה בהלכתה אתמהה ובנדרים פרק הנודר מן הירק דף ז"ו ע"ב גרסינן ר' ישמעאל איש כפר ימא ואמרי לה איש כפר ירחא העלה בידו בצל שנעקר בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו וקא מיבעי ליה גידוליו היתר ועיקרו אסור מהו וכו' אתא לקמיה דר' אמי לא הוה בידיה אתא לקמיה דר' יצחק נפחא ופשט לה מדאמר ר' חנינא הדר אתא לקמיה דר' אמי ופשט לה מדאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן וכו' אלא מן הדא דתניא ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון וכו' לא נתנו בו חכמים שיעור וכו' אלמא ברייתא זו דר' שמעון ידועה ושגורה היתה להם ור' אמי תלמידיה דר' יוחנן ידע לה ופשט בעיא דר' ישמעאל איש כפר ימא מאותה ברייתא והוא אומר דרב אשי אפקה כלומר שלא היתה ידועה להם ורבא גופיה דקא מפרש טעמא אחרינא בההיא דהאשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הוא בעצמו ידעה ונקיט ליה בידיה בהלכתא דגרסינן התם בההוא שקלא וטריא דשמעתא דבצל (בנדרים) מתיב רמי בר חמא קונם פירות האלו עלי קונם הם לפי קונם הם על פי אסור בחילופיהם ובגידוליהם בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין אמר רבא שאני קונמות הואיל ואי בעי מיתשיל עלייהו הוו להו כדבר שיש לו מתירין ואינו בטל ברוב והתם דאוקמא רבא בטעמא דתבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל חד מן תרי תלת טעמי נקיט ושיטת הגמרא היא עכ"ל הרי שכתב דרבא ואמוראי אחריני דיהבו טעמא אחרינא בההיא דמים ומלח לעיסתה אינהו נמי נקטי טעמא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל וחד מתרי ותלת טעמי נקטי:

'''והיו''' הדברים האלה בהעלם עין רבינו יהונתן בפליתי [[פלתי/יורה דעה/א#ו|סי' א' סק"ו]] {{ממ|בד"ה ובחידושי}} שהביא שם דברי הגאון מהרש"א שבריש נדה על מה שאמרו בדף ב' ע"ב אדרבה העמד יין על חזקתו ואימא לא החמיץ שהקשה דמאי מקשי בש"ס אדרבה וכו' נימא דמשום הכי ספק הוא כדקתני מכאן ואילך ספק וכו' ופלפל בפליתי בקושיתו והוצרך לומר שכוונת מהרש"א היא להקשות דכיון דאיירינן בטבל וטבל הוא דבר שיש לו מתירין וקיימא לן דדבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן ספקו להחמיר ואם כן מאי פריך בש"ס אדרבה וכו' וליישב קושית מהרש"א כתב וז"ל אך באמת כפי פשוטן של דברים בריש ביצה וכן לבסוף גבי לבטל מים ומלח וכו' משמע דרב אשי חדית לן בדבר שיש לו מתירין אפילו ספיקא דרבנן אסור אבל שארי אמוראי אביי ורבא לא סברי להו הך דדבר שיש לו מתירין יהיה ספיקא דרבנן אסור ולכך הם מתרצים שם תירוצים אחרים ע"ש והך סוגיא דריש נדה הכל אזלי לאביי ורבא כנראה למעיין שם אם כן שפיר פריך הגמרא אדרבה העמד יין וכו' ולית כאן חזקת איסור ויהיה ספיקא דרבנן ודבר שיש לו מתירין דאפילו דספיקא איסור לא סבירא להו לאביי ורבא וכו' ע"כ לעניינו והנך רואה שזו של כת הקודמין היא מה שכתב להכריח מסוגיא דסוף ביצה דאביי ורבא לית להו מאי דחדית רב אשי דבדבר שיש לו מתירין אף בדרבנן ספיקא לחומרא מדמשנו לההיא דמים ומלח באנפא אחרינא ומשמע ליה דמה שכתב רש"י שם דאמוראי לא פליגי היינו אביי ורבא דמר משני עיסה ומר משני קדרה אבל אדרב אשי ודאי פליגי וכיונה דעתו לדעת הרא"ה בבדק הבית הנ"ל ועליה דמר (רבינו יהונתן) לא קשיא קושית הרשב"א על הרא"ה דאיך יתכן דלית להו להני אמוראי הא דדבר שיש לו מתירין וכו' דהא לא קאמר דלית להו חומרת יש לו מתירין דלא בטיל כלל דהא ודאי אית להו האי דינא כדתני בברייתא שהובאה בנדרים כל שיש לו מתירין לא נתנו בו חכמים שיעור וכן ראיתי לרבינו יהונתן עצמו בסי' ק"ב בפליתי סק"ט שכתב דודאי רבא אית ליה כללא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל עי"ש אלא דמאי דחדית רב אשי דבדבר שיש לו מתירין אף בדרבנן אזלינן לחומרא בהא הוא דלא סברי כוותיה אלא סברי דבדרבנן אף שיש לו מתירין אזלינן לקולא אמנם מה שהכריח כן ממאי דמשנו ההיא דמים ומלח באנפא אחרינא אין זה הכרח לדעת הרשב"א דיש לומר דחד מתרי או תלת טעמי נקטי כשיטת הש"ס בעלמא כנז"ל ויש לתמוה על רבינו יהונתן די כל רז לא אניס ליה וכוליה תלמודא ומילתייהו דקמאי כמאן דמנחי בכיסיה איך לא זכר את דבר קדשם בזה:

'''וביותר''' יש לתמוה איך לא הביט עין הבדולח בדברי רבותינו התוספות באותו פרק באותו מקום בסוגיא דסוף ביצה ד' ט"ל ע"א שכתבו (בד"ה משום דהוי דבר שיש לו מתירין) דאף על גב דחומרת יש לו מתירין אינה אלא במין במינו גבי תחומין שאני כיון דהוי ממונא ועוד יש לומר כיון דהעיסה אינה נילושה אלא על ידי מים והקדרה נתקנת בשביל התבלין הוי כאילו מין אחד ולפי זה אין לנו הכרח דאביי ורבא דאמרי טעמא אחרינא לית להו חומרת יש לו מתירין כלל דהא יש לומר דבהא הוא דפליגי אדרב אשי ולא שמיעא להו ולא סבירא להו למימר דמשום דממונא הוא או משום דלא מיתקני עיסה וקדרה בלאו הכי חשיב כמין במינו אלא שלא במינו חשיב ומשום הכי ליכא למימר במים ומלח לעיסה טעמא דיש לו מתירין דאינו אלא במין במינו והני מין בשאינו מינו חשיבי וכן דחה הגאון ערוך השלחן בסי' תמ"ז אות ב' (בד"ה אבל) ראיית הרא"ה מההיא דסוף ביצה על פי דברי התוספות הנ"ל ושכדבריהם כתב הרשב"א בתשובה סי' ת"ק עי"ש וכן כתב בתשובות המיוחסות סי' קנ"א גם הרב לחם משנה בראשון מהלכות חמץ דין ה' כתב לדעת הרמב"ם דרבא אית ליה חומרת יש לו מתירין ושמטעם זה סובר דחמץ בזמנו במשהו עי"ש ועיין בפרי מגדים ריש סי' תמ"ז באשל אברהם (בד"ה עיין לח"מ) ובמלא הרועים בערך דבר שיש לו מתירין אות יו"ד:

'''הא''' למדת דבפלוגתא מיתנייא אליבא דרבא אי אית ליה חומרת יש לו מתירין או לא ושרים רבים סברי דאית ליה לרבא חומרת יש לו מתירין:

'''ומכל''' האמור יש להעיר על מה שכתב ידידי הגאון בס' כרם חמד יצ"ו בח"ב הלכות תערובות סי' ק"י דף י"ב ע"ג וז"ל ועיין בספר בית אפרים על ריאה בכללי חזקה של המג"ש אות ט"ז שהקשה בהא דאמרינן במסכת פסחים דף ט' ע"א ואיבע"א ספק וספק הוא וכו' והא הוי דבר שיש לו מתירין ולא מהני ביה ספק ספיקא עי"ש שנדחק בזה ונראה לי ליישב דהתם איירינן אליבא דרבא דאמר האי מאי וכו' ואין ספק מוציא מידי ודאי ואליבא דרבא שפיר מתרצינן הך ואבע"א ספק וספק כו' דהא במסכת ביצה דף ל"ח ע"ב משני רבא התם משום דתבלין לטעמא עבידא ולא משני כדרב אשי דשם ריש דף ט"ל משום דהוי דבר שיש לו מתירין אלא ודאי דרבא לא סבר הך כללא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל והוא הדין לענין ספק (עיין בספר קהלת יעקב מהג' דקארלין במס' ביצה דף כ"ד ע"ב עי"ש ודו"ק) וכמ"ש הכרו"פ בסי' א' סק"ו עי"ש היטב והנה הך סוגיא איתא גם במסכת ע"ג דף מ"א ע"ב ושם איירינן אליבא דר' יוחנן דפרכינן ור"י מדר"מ נשמע להו לרבנן כו' ומשנינן הכי השתא וכו' ואין ספק מוציא מידי ודאי ופרכינן מהא דחבר שמת וכו' ומתרצינן ואבע"א ספק וספק וכו' וא"ש על פי מה שכתב הרמב"ן במלחמות בפרק כל שעה אהא דאמר ר' יוחנן (דף כ"ט ע"ב) חמץ בזמנו בנותן טעם והקשה הא הוי דבר שיש ק מתירין ותירץ דס"ל לר' יוחנן כרבנן דפליגי עליה דר"ש דאמר במסכת נדרים דף נ"ח ע"א דכל שיש לו מתירין לא נתנו חכמים שיעור עכ"ל ואם כן הוא הדין לענין ספק לא ס"ל לר' יוחנן הך כללא דדבר שיש לו מתירין ספיקו אסור ובזה א"ש גם במסכת נדה דף ט"ו ע"ב דאמרינן שם אטו ודאי ראתה מי אמר ר' יוחנן אימר דאמר ר' יוחנן ספק ראתה כו' ומתרצינן ואי בעית אימא ספק וספק כו' עי"ש וא"ש על פי הנ"ל דר' יוחנן לא ס"ל להך כללא דדבר שיש לו מתירין ספיקו אסור לכן שפיר מתרצינן אליביה הך ואי בעית אימא ספק וספק כו' ודו"ק עכ"ד יצ"ו ודעת לנבון נקל להבין מה שיש להעיר עליו במה שהחליט דרבא לית ליה כללא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל ומוכח לה מסוגיא דסוף ביצה ולא זכר דברי הראשונים הנז"ל ובפרט מה שכתב כן בשם הכרתי ופליתי כבר כתבתי למעלה דבפליתי סי' ק"ב סק"ט כתב מפורש דרבא אית ליה כללא דיש לו מתירין וכן במה שכתב כן על ר' יוחנן עיין לעיל (בד"ה ודאתאן עלה) ואין להאריך:

'''ורב''' אי סבירא ליה כללא דיש לו מתירין לא בטיל הנה הגאון מלא הרועים באות ד' הביא דברי הרמב"ן בפרק כיצד צולין על הא דאמר רב דגים שעלו בקערה של בשר אסור לאוכלן בכותח נותן טעם הוא שהקשה למה לי דנותן טעם בלא"ה תיפוק לי' מטעם שיש לו מתירין ותי' דרב סובר יש לו מתירין בטל עי"ש וכנראה אין לשונו מדוקדק שהרי הרמב"ן לא כתב כן בהחלט רק כתב מאן לימא לן דרב סבר יש לו מתירין לא בטיל הא תנאי היא עכ"ל וסיים במלא הרועים דזה לשיטת הרי"ף דדבר שיש לו מתירין לא בטיל אף באינו מינו אבל לדעת הסוברים דאף דבר שיש לו מתירין בטל באינו מינו אם כן לא קשה כלל קושית הרז"ה ובמינו אפילו בלא דבר שיש לו מתירין סבירא להו לרב ושמואל במינו במשהו כמבואר בערך מין במינו יעו"ש עכ"ל ובשו"ת בן יהודה לגאון בדורנו בסי' צ"ו (בד"ה והנה הרי"ף) תמה על הרמב"ן דבשלמא אי רב גופיה הוה אמר האי לישנא נותן טעם הוא שפיר איכא למימר דהיינו משום דסובר יש לו מתירין בטל אכן הרי סתמא דתלמודא אמר כן בטעמיה דרב ומנא ליה להש"ס דרב חולק אהא דיש לו מתירין לא בטיל ודוחק לומר דהש"ס רוצה לומר בטעמו של רב דאפילו אי סובר יש לו מתירין בטל הכא אסור משום דנותן טעם הוא ולזה האריך להוכיח על דרך פלפול חריף דרב סובר דבר שיש לו מתירין בטל עי"ש דב"ק:

'''ולפי''' מה שכתב הגאון בצל"ח לפסחים דף ז' (בד"ה אלא דהיא גופא) דרב דסובר כר' יהודה דחמץ אחר זמנו אסור מן התורה אם כן חמץ אינו דבר שיש לו מתירין ואזלינן ביה בתר רובא ובתר בתרא וכל השקלא וטריא דבש"ס כי לא רבתה מצה וכו' ניזיל בתר בתרא היא אליבא דרב אבל להסוברים דהוי יש לו מתירין כי היכי דלא אזלינן בתר רובא לא אזלינן בתר בתרא והיינו טעמייהו דהרי"ף והרמב"ם שהשמיטו כל הסוגיא וכו' עי"ש דב"ק הנה לפי זה מוכח דסובר רב בעלמא דבר שיש לו מתירין לא בטיל אלא דחמץ לא חשיב לדידיה יש לו מתירין: