עריכת הדף "הכתב והקבלה/ויקרא/יג" (פסקה)

== ל ==

'''מראהו עמק מן העור. ''' לרבותינו בת"כ אין בנתקים חילוק בין שהי' מראהו עמוק בין שלא הי' עמוק, ולא נאמר עמוק בנתקי' אלא לומר לך מה מראה עמוק בידי שמים אף נתק המטמא בידי שמים, להוציא שנתקו אדם שהוא טהור. (ערמב"ם רפ"ח מט"צ). ולפי"ז אף שהלשון מראהו עמוק מן העור הנאמר כאן הוא בעצמו הלשון הנאמר למעלה בשאר נגעים, מ"מ אין מובנם אחד, כי אין שווי הלשון יכריח על שווי המכוון, וזה: יש ראיי' עצמית כשרואה עצם הדבר כמו שהוא באמת לפנינו, ויש ראיי' דמיונית שכלית, כשאינו רואה עצם הדבר, רק רואה הדבר המסובב, ומזה שופט בדמיון שכלו על הסבה, כשרואה עד"מ סיר נפוח, הרי ראיי' עצמית, ובדמיון שכלו שופט דע"כ יש כאן אש המרתיחו, הנה ראיית סבת הנפיחה היא ראיי' דמיונית שכלית; ובזה משונה לשון מראה הנאמר בשאר נגעים מבנתק, דבשאר נגעים רואה עצם מראה הבהרת שבשטח החיצוני שעל העור, שהיא משונה משאר העור שסביביו, ושנוי מראה זה שהוא עצם הנגע, נדמה לפי מראית עיניו שהיא עמוק משאר העור שסביביו, אף שבאמת איננו עמוק כ"א עמוק דמיוני, כמו שנדמה לעין שהחמה עמוקה מן הצל, הנה שם לשון מראה, על עצם הנגע הנראה לעינינו, ועמקותו איננו רק עמקות דמיוני נגד שאר מראה העור, ומלת מן הוא על היתרון (דער שיין איזט טיעפער אלס דיא הויט). אמנם בנתקים דלפי המקובל יסוד טומאתו הוא הסבה הגורמת נתוק השערות, שלא תהי' ע"י אדם כ"א מסבת העור שתחתיו, והיינו שנתקלקלו הליחות הפנימיות המוריקות מיץ אל תוך שרשי השערות לגדלם, כי כאשר ימות מיץ גזעם מתחת גם הם ימותו ויפולו משרשם; הנה כשרואה מקום המנותק משערותיו, ויודע שלא ניתקו בידים, שופט האדם בשכלו בבירור גמור על הסבה שגרמה ניתוק זה, שהתילד ממה שמן העור ולפנים, והיינו בעומק שרשי השערות; ולפי"ז לשון "מראה הנתק" הוא מראה דמיונית שכלית, שפיטת השכל על הסבה הגורמת הנזק. ולשון עמוק, הוא עמקות אמתי, והיינו שרשי השערות שהם בעומק. ומלת מן הוראתו מה שממנו. (דיא ערשיינובג דעס נתק טיעף פאָן דער הייט ענטשטעהענד). כן נ"ל לבאר לשון המקרא לדעת רבותינו שהורונו שבנתק אין עמקות המראה מעלה ומוריד כלל, כ"א שתהי' בידי שמים. אמנם מה שנאמר אח"ז בפרשה זו כמה פעמים אין מראהו עמוק, אין לפרשו על כוונה הנזכרת, וגם לרבותינו המכוון בהם עמקות חמה מן הצל שבשטח החיצון, ואף שבנתק אין העמקות מעלה ומוריד כלל, מ"מ אתי קרא לאשמעי' דבר אחר, והוא, כי אף שהראש והזקן אינו מתטמא בשאר נגעים, היינו כל שיש בהם שער, אבל בנשרו השערות מהם יש בהם טומאת שאר נגעים, כבמתני' פ"ז דנגעים, והנה כל מראה צרעת עור בשר אינו קרוי' נגע ולא מטמאה עד שיהי' מראה הנגע עמק מעור הבשר כמראה חמה מן הצל (ערמב"ם פ"א מט"צ ה"ו), לפי"ז לשון אין מראהו עמוק הנאמר בנתק המכוון בו, שאין בו שום מראה ממראות הנגעים, שהעיקר בהם מראה העמקות. וראיתי להר"ש בפי' למשנה ה' פ"ג דנגעים שכתב, ואע"ג דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, משכחת לה בבהרת שנולדה וכו', ומיהו גבי ובו שער צהוב לא מתוקם כפשטי' דקרא וכו'. מזה הבין בתי"ט רפ"י דנגעים שרצה הר"ש לאוקמי קרא כפשטי' ולא ענתה לו, ולזה תמה שם על בעל קרבן אהרן שכתב אוקומתי' כפשטי' דלא כהר"ש, ע"ש. ולבי אומר לי דמשמעו' דברי הר"ש מוכיחין שלא חזר כלום מדבריו, רק לשון אין מראהו עמוק אוקים כפשטי', ולשון מראהו עמוק אוקים לפי הדרש. אלא שלשון הר"ש מגומגם קצת. והמתבונן היטב בדבריו ימצא שהתכוין הר"ש לדברינו: 

'''נתק הוא. ''' נשירות שערות הראש או הזקן כגריס הוא נתק אע"פ שאין בו שום נגע, הנשירה הוא נגע וטמא משום נתק. (הגר"א במשנה פ"ג דנגעים) ועי' רמב"ן כאן: