עריכת הדף "שדי חמד - פאת השדה/כללים/ד/ט" (פסקה)

==ח==

ח) '''דבר שנתערב''' ואפשר למכרו לעכומ"ז בלי טורח ופסידא אי חשיב דבר שיש לו מתירין ולא מהני ביה ביטול הארכתי בנדפס באות פ"ה שהרב פרי תואר חשיב ליה יש לו מתירין ושרבני האחרונים הסכימו דאין זה דבר שיש לו מתירין שהמכירה לא נאסרה מעולם ולא אמרו דיש לו מתירין לא בטיל אלא כשיש היתר להדבר שנאסר והבאתי מחלוקת הרי"ף וראבי"ה בפת שאפאה עם הצלי דלהרי"ף חשיב יש לו מתירין שהרי אפשר לאוכלה עם בשר וראבי"ה סובר דלא חשיב יש לו מתירין שהרי מעולם לא נאסרה לאוכלה עם בשר וכו' ורב אחד יצ"ו ציין לעיין בדברי הרב מסגרת השלחן דף ס"ו ע"ב שהאריך בזה ועיינתי שם וראיתי שאין כל חדש שדבריו הם על דין שבסי' ס"ט סעיף י"ד והמעיין בספרי ישר יחזה שכבר הבאתי מה שפסק מרן בסי' ס"ט סעיף י"ד ורשמתי שם לעיין בדברי המפרשים אשר סביב לשלחן יחנו וגם הרב מסגרת השלחן מכללם ועיין בענין זה בדברי רב אחד יצ"ו שהבאתי בקונטריס זה (פאת השדי) במערכת האל"ף אות פ"ז קרוב לסופו והרב ערוך השלחן בסי' ס"ט אות ל"ה אף שכתב שמהסוגיא דפרק הערל שכתב רבינו התרומת הדשן דמוכח כראבי"ה שחולק על הרי"ף אין הכרע שהרי הר"ן בנדרים חילק ביניהם ודבריו ברורים וכן כתב מוהר"י הלוי בסי' ל"א סיים מיהו הר"ן בפרק גיד הנשה הוכיח היפך הרי"ף מדגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בכותח וכן דעת רוב הפוסקים וציין לעיין למה שכתב בסי' צ"ז וכונתו לפי הנראה הוא למה שכתב שם באות ה' על ראית הר"ן ועוד ציין למה שכתב בסי' ח"ק עי"ש באות א':

'''ומצוה''' להביא מן החדש אשר דבר בקדשו הגאון חתם סופר בדרשותיו (ספר תורת משה שהשגתיו אחר שנדפסו הספרי שדי חמד) בפרשת וישב בדרשתו לחנוכה בדף ל"ב ע"ב וז"ל הרי"ף בפרק גיד הנשה פסק דאף דריחא לאו מילתא מכל מקום פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור למיכלה בכותח דהוי כדבר שיש לו מתירין דמצי למיכלה בלא כותח מעיקר הדין והקשה הר"ן אם כן איך מתירין נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא הא מצי למיכליה בהיתר ולי קשה טובא מסוף פרק א' דכלאים צמר גמלים ורחלים שטרפן זה עם זה אם רוב מגמלים מותר להביא פשתן ואמאי והא אפשר לטוותו עם מינו אלא על כרחין כי האי גוונא לא מקרי יש לו מתירין ועוד קשה טובא דבשלחן ערוך סוף סי' צ"ז פסק כהרי"ף לאסור פת שאפאה עם הצלי ואם כן הוא הדין נמי טפה אחת של חלב שנפלה לתוך עיסה גדולה תאסר לאוכלה עם בשר ולא משמע כן בפוסקים ועיין צמח צדק סי' כ' ועוד עיין בש"ע סי' ק"ב במה שכתב הרמ"א גבי בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה ומ"ש שפתי כהן שם ס"ק י"א משמע העיקר דלא כהרי"ף בזה וסתרי פסקי הש"ע לכאורה ונראה ליישב במה שהקשה הר"ן עוד הא דבר שיש לו מתירין לא אסור אלא במינו והכא שלא במינו הוא פת עם צלי ועם כותח ובנדרים י"ב ע"א תירץ הר"ן דסבירא ליה דטעם איסור יש לו מתירין משום מין במינו הוא דהאי היתירא והאי עתיד להיות מותר ואמנם הואיל ועדיין איננו היתר צריכים שיהיה מין במינו כחטים בחטים אבל פת שאפאה עם הצלי שגם עתה היתר הוא שיכול לאכלו עתה הוה ליה מינו דהיתרא ממש לא בעינן שיהיו שוים בעצמותם אלו תורף דברי הר"ן ועדיין קשה הא על כל פנים לא דמי הני התירי אהדדי דפת מותר עם בשר ועם חלב משא"כ טעם הצלי הנבלע בו אשר עליו אנו דנים שאסור עם חלב ולא הוי מין במינו ממש לכן נראה דהכא כיון דלדינא ריחא לאו מילתא היא ונמצא אילו יתערב ריח הצלי הזה עם כותח ממש היה מותר בדיעבד רק דלכתחלה אסור לערב ריח בשר עם חלב דאין מבטלין איסור לכתחלה אבל בדיעבד קיימא לן ריחא לאו מילתא היא ומותר עם כותח והוי שפיר מין במינו עם הפת ולא בטיל להתירו לאכול הפת לכתחלה עם כותח אלא אסור לכתחלה כמו ריח בעין שאסור לכתחלה עם כותח ובזה מיושבין כל הקושיות מה שהקשה מנותן טעם בר נותן טעם התם הא נותן טעם בר נותן טעם דאיסורא אסור לכולי עלמא והשתא דגים שעלו בקערה אי היה טעם זה הנבלע בקערה נפלט בתוך הכותח היה אוסר נמצא דטעם זה הוא אינו מינו עם הדגים דדגים מותרים בין עם בשר בין עם חלב משא"כ טעם הקערה לכן לא שייך ביה איסור משום יש לו מתירין לכן צמר גמלים עם צמר רחלים הוי אינו מינו דצמר רחלים אסור עם פשתן וצמר גמלים מותר עם פשתן וכן טפת חלב לתוך עיסה הוי אינו מינו של עיסה מטעם הנ"ל וכן דם שבבשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה הוי אינו מינו עם בשר משא"כ ריח צלי שמותר עם כותח הנ"ל (הו"ל) מינו ממש עם פת משום הכי לא בטיל:

'''ולפי''' זה מיושב נמי מה שכתב הר"ן עוד דילמא הני אמוראי סברי ריחא מילתא ולכן אסרי פת שאפאה עם הצלי ולהנ"ל אתי שפיר דסובר הרי"ף דודאי אין שום הוה אמינא שיהיה ריחא דהיתרא בלע אסור אפילו לרב והשתא אי אמרת בשלמא דסברי הני אמוראי ריחא דאיסורא לאו מילתא היא לכן אסרי ריחא דהיתרא משום דבר שיש לו מתירין דהוי ליה מין במינו עם הפת אבל אי הוה סבירא להו ריחא מילתא היא באיסורא מה"ת (מהיכא תיתי) לאסור ריחא דהיתירא הא לא הוי מין במינו עכ"ד הגאון חתם סופר בספר תורת משה הנ"ל ושם בדף ל"ב ע"ד (בד"ה ונ"ל ליישב) כתב שיש ראיה ברורה להרי"ף דמיקרי דבר שיש לו מתירין אף שלא נאסר דבר זה מעולם עי"ש ראיתו והבאתי דב"ק לקמן בס"ק ט' עי"ש (בד"ה ונראה ליישב):

'''ועל''' קושיתו (של החתם סופר) מצמר גמלים וכו' אתה תחזה בספר ילקוט הגרשוני לידידי הגאבד"ק מ' לודאש יצ"ו בח"א דף כ"א ע"ב שהביא קושיא זו בשם רבינו עקיב"א בתוספותיו פרק ט' דכלאים ואעתיק לשון של זהב לפי שלא נתפשט ספר זה במקומות אלו דבר שיש לו מתירין בפרק ט' דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה מותר לערב פשתן עמהם לפי שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים וכתב בתוספות רעק"א שם ותימה על הר"ן נדרים דף נ"ב ע"א שכתב ליישב דברי הרי"ף שכתב בפת שצלאו עם בשר בתנור אחד דאסור לאכלו עם חלב דריח הוי כמשהו ולא בטיל דהוי יש לו מתירין היינו דוקא בדבר שאסור עכשיו ולמחר יהיה לו היתר אבל בדבר שיש לו עכשיו היתר לא בטיל אף במין בשאינו מינו אם כן אמאי בטל כאן הא יכול ללבשו בלא פשתן עי"ש וגברא חזינא תיובתא לא חזינא דשם כיון שצלאו עם בשר הרי יש לו בשר אם כן ההיתר לפנינו וגם יכול לאוכלו לבדו בלא בשר אבל כאן אין זה יש לו מתירין שיכול ללבשו בלא פשתן דמי לא קמיירי גם כשאין בצמר לבדו כדי שיעור בגד אם כן אין ההיתר מיד לפנינו והוא פשוט גם מה שכתב הר"ן בתרומה דאפשר שיאכלנה כאן ולא יוליכה לשום מקום גם כן ההיתר מיד לפנינו עכ"ל ולדעתי העניה יש לפקפק בישוב זה דהא ודאי לא ניחא לן לאוקמי מתניתין דמיירי דוקא בדלית ליה צמר טפי ולא מין אחר הכשר לו דהא סתמא קתני מותר להביא פשתן ומשמע דאף אם יש לו צמר או מין אחר הכשר יכול לערב בו פשתן אם ירצה וכן דקדק הרב יצ"ו וכתב דמי לא קמיירי גם בשאין בצמר לבדו כדי שיעור בגד וכו' דמשמע שרצונו לומר דמיירי מתניתין בכל גוונא והדין עמו דהא סתמא קתני ואי הכי נראה דבמחילת כבוד תורתו אין זה מן הישוב דהא תינח לגוונא דלית ליה צמר טפי או מין הכשר לו אך מה נענה למאי דמשמע נמי ממתניתין דגם בדאית ליה צמר או מין אחר שריותא היא להביא פשתן לערבו בצמר ותיקשי שיטת הרי"ף ולכן צריכים אנחנו לישובו של הגאון חתם סופר הנ"ל ובין למר ובין למר על כל פנים שיטת הרי"ף אינה דחויה מדין המשנה ולדברי מרן החתם סופר יש ראיה מוכרחת לשיטתו והגאון שער המלך בפרק ט"ו ממאכלות אסורות סוף הלכה יו"ד העלה דיש לחוש לדעת הרי"ף דאף בכי האי גוונא הוי יש לו מתירין ומה גם שכן נראה מדברי רבינו שמשון והרמב"ם וכל המפרשים ואף שיש לדחות כדכתיבנא לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכן הסכים הרב פר"ח וכן נראה לי נכון עכ"ל גם הגאון מחצית השקל בסי' תרע"ז ס"ק י"ב כתב דהרבה פוסקים סוברים דאף שההיתר הוא בדבר שלא נאסר מעולם חשיב יש לו מתירין עי"ש:

'''ולפי''' זה יש מקום לקיים סברת מרן הפרי תואר הנ"ל דאף שהמכירה לא נאסרה מעולם מכל מקום כיון שאפשר למכרה לעכומ"ז בלי טורח חשיב יש לו מתירין וצריך להתיישב בכל מה שהבאתי בנדפס בדין זה והגאון כתב סופר בחלק יו"ד סימן ס"ז והבאתי תורף דב"ק בנדפס ריש ד' צ"ו כנראה לא היו בידו דרשות מר אביו (תורת משה הנ"ל) כאשר יראה המעיין בדברי טובים השנים בגופן שלהן ונדפס ספר חדש דלתי תשובה ח"ב לידידי הגאון אבד"ק פיקעלין יצ"ו וראיתי בדף ע"ד עמוד ג' סק"ה שהביא דברי מרן הפרי תואר ומה שהשיבו מרן מוהרד"ף בספר מזמור לדוד ומול סוף ענותו תרבני שבשפלנו זכר לנו מה שכתבתי אני הדל בנדפס ושדעתי דלא כהרב פרי תואר וכו' ואני אומר אמת ליעקב (ידידי הגאון יצ"ו) שכן היתה דעתי נוטה כמתבאר בדברים שבכתב בספרי הקטן שם אמנם לבתר דחזינא למרן החתם סופר את אשר דבר בקדשו כנז"ל לבי מהסס וחלילה לתלמיד כמוני להכריע בין ההרים הגדולים ואנכי הרואה בשו"ת מוהר"י אשכנזי להגאון מוהר"ר יואל אבד"ק זלאטשוב בחלק יו"ד סי' מ"ח דף צ"ז ע"ב (בד"ה והנראה) שהאריך בסברת הרי"ף הנז"ל שודאי רחוק לומר בכגון זה (פת שאפאה עם הצלי) דבר שיש לו מתירין והביא מה שמקשים מצמר רחלים שנתערב וכו' ולכן רוח אחרת אתו בכונת הרי"ף ולא כמו שהבינו רבני האחרונים בדעתו עי"ש דב"ק: