עריכת הדף "מעשי למלך/מעשה הקרבנות/יב" (פסקה)

== יד ==

'''כל ''' 

''' המנחות הקריבות ע"ג מזבח וכו' והמחמץ אחר מחמץ חייב.'''  והנה בחס"ו במס' שבת דף קי"א הקשה לפמש"כ רשב"א שם דלכן מסרס אחר מסרס חייב משום דאין ניכר לבריות בין מסורס לאינו מסורס והחמירה התורה במראית עין בסירוס וא"כ אמאי חייב מחמץ אחר מחמץ דהא ל"ש הטעם דמראית עין דהא שפיר ניכר בין חמץ למצה והעלה בחס"ו דהטעם דלא הו' מחמץ ברור כל כך לאינשא בנתחמץ יותר אבל בסירוס דל"ש הא"ט לכן הוצרך הרשב"א לטעם אחר דמ"ע והקשה א"כ אמאי מטיל מום בבע"מ חייב היכא דמומו ניכר דל"ש סברות הרשב"א ושם לא שייך היכא דלא הי' מום גמור דכל מומים שווים וכתב דעכ"פ איכא בזיון קדשים טפי ולי נראה דזה פלוגתא דתנאי בבכורות דף ע"ג דבכור שאחזו דם דאין מקיזין במקום שעושה מום וחכמים אומרים אף במקום שעושה מום ובלבד שלא ישחוט על אותו מום ומבואר בתוס' שם דף ל"ד דהני תנאי דברייתא פליגי ר"מ סובר אף דהו' כבע"מ כיון דאי לא יקיז לא מתרפא מאחזות דם רק דסובר מטיל מום בבע"מ פטור וה"נ הא הו' כבע"מ ורשאי להקיז דם והקשו ע"ז א"כ אמאי אין רשאי לשחוט עלי' כיון דהו' כבע"מ ולהנ"ל י"ל כך דר"מ ס"ל מטיל מום בבע"מ חייב רק באין ניכר דודאי איכא משום מ"ע ואין שוחטין עליו וכש"כ דחייב משום מטיל מום בבע"מ וחכמים ס"ל דמטיל מום בבע"מ פטור אפי' באין ניכר דלית להו הטעם דמ"ע רק לענין לשחוט ס"ל דאסור משום מ"ע:<br>'''  ובהא '''  רווחא שמעתתא בתוס' נדחקו לפרש דפלוגתתם בבכור שאחזו דם תליא בפלוגתא אחרת לגמרי היכא דלא מיית דלא חשוב כבע"מ רק פליגי בדשא"מ לבד דלחכמים דבר שא"מ אסור ור"ש מתיר בא"מ אבל לפמש"כ יפורש כמין חומר דהנה הטעם דמטיל חייב הוא משום מראית עין באין ניכר רק דלא חילקה התורה וחייבה אף בניכר דעכ"פ איכא תוספות בזיון א"כ גם בא"מ אסור דהאיכא מראית עין ולכן חכמים דמשנתינו ס"ל דא"מ מותר דלית להו הטעם דמראית עין כחכמים דברייתא דמטיל מום בבע"מ חייב רק משום בזיון קדשים ובא"מ מותר להטיל מום כמו בכל דבר שא"מ דשרי לר"ש:<br>'''  ובהא '''  ניחא נמי דברי שאלתות דכתב במסרס אסור אף בא"מ דבשאר איסורין דשא"מ אסור להנ"ל ניחא במסרס דהטעם משום מראית עין לכן אף בא"מ אסור דהאיכא עכ"פ מראית עין וכן בשאר איסורין דשייך מראית עין ורק בשבת דכתיב מלאכת מחשבת דהתורה התירה אף דאיכא מראית עין דמי יודע מה מחשבתו אפ"ה לא חייבה תורה:

''' אעפ"י ''' 

''' שהן מותרין לאוכלן בכל מאכל ובדבש.'''  והיינו דהוא דרך גדולה כדרך שהמלכים אוכלין עיי' מנחות דף נ"ח וקשה לי מהא דאיתא בעירובין דף י"א אר"י בן אלעזר והנה עלה זית טרף בפי' אמרה יונה יהי' מזונתי מרורין כזית ומסורין בידך ואל יהא מתוקין כדבש ומסורין ביד בו"ד וטעמא דמילתא משום דבזית אמרו תחילתה מר וסופה מתוק כן דרכי הקב"ה תחילתו מר וסופה מתוק כמו שפירשו כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה שלבסוף יראה כי הוא לטובתו ובדבש הוא להיפוך תחילתו מתוק וסופו מר כמו שכתבו במשלי דבש מצאת אכול דייק פן תשבע והקאתו ולפי"ז לכאו' יש לומר דהא"ט דהרחיקה תורה דבש מקרבן וקרבה זית שמן למנחה שיאמר האדם ג"כ יהא נא מזונתי מסורין בידך ולא ביד בו"ד מעתה יש לתמוה למה הותר לאכול שירי מנחות בדבש יען דכתיב למשחה ולגדולה אדרבא הא הדבר מורה על מזונותיו של האדם המסורים ביד בשר ודם שהם תחילתו מתוק וסופו מר ואין זה גדולה וחירות אלא דרך שיעבוד ביד בו"ד ואינו דרך המלכים ובן חורין. אך הא דאמרה יונה יהא מזונותי מסורין בידך אף כי מר נראה לפרש עפ"י הא דאיתא ב"ב קמ"א יעבוד אדם ע"ז ואל יצטרך לבריות ומפרש עבודה שזרה אצלו וזהו מזונותי מרורים כזית דהיינו עבודה שזרה אצלו רק שיהא מסור בידך ולא יהא מתוק כדבש דהיינו שא"צ לעבוד עבדה שזרה לו אבל הוא צריך למתנות בו"ד:<br>'''  בענין '''  מחמץ אחר מחמץ נראה דתליא בפלוגתא דר"ש ור"נ בשבת דף צ"ד דלר"ש התולש שער אחת מג' שערות פטור דלא אהני מידי ולר"נ חייב דאי משתקל עוד אחרינא אזלי לה טומאה ה"נ יש לומר במחמץ בעינן לעולם שיהא כל עשיותו בחומץ אלא דאפ"ה חייב גם אראשונה משום דאי יתעבד אח"כ עשי' אחריתא בחומץ נעשה כל עשיותו בחומץ ועובר ע"כ עובר נמי בחדא עשי' אבל לר"ש דלא אהני מידי ה"נ אי הו' בעינן כל עשיותיו לא הו' אהני מידי אלא דס"ל דלא בעינן כל עשיותיו וחייב אראשונה ומיפטר אאחרינא.<br>'''  הנה '''  הרמב"ן בספר המצות בסופו העלה דחרישה ע"י בהמה אין בכלל מחמר אחר בהמה אלא מלאכה עצמה דהא דם הוא החורש והחופר והבהמה רק מוליכה הכלי מחרישה כגרזן ביד החוצב ולענ"ד נראה לכאורה תליא זה אי מלאכה שאצל"ג חייב וחופר גומה ואין צריך אלא לעפרה חייב אי מלשאצל"ג פטור וחופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה פטור דהנה האדם החורש הוא דקעביד הגומא וצריך לגומא כדי לזרוע א"כ להאי מ"ד עיקר החרישה מה דקא עביד גומא כדי לזרוע שפיר יש לומר כסברת הרמב"ן דעיקר הוא האדם החורש והבהמה המוליך כלי המחרישה אשר ע"י הולכה זו נעקר העפר מן הגומא זה לא חשוב מלאכה ע"כ נעשה המלאכה ע"י האדם ולא ע"י הבהמה אבל אי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה חייב א"כ בהמה המוליכה כלי המחרישה נעקרת העפר מן הקרקע זה לא גרע מחופר גומא ואין צריך לעפרה א"כ גם ע"י הבהמה נעשה המלאכה ע"י האדם נעשה הגומא וע"י הבהמה נעשה עבירת העפר א"כ שפיר יש לומר דרק חייב משום מחמר לא משום אדם החופר דלגבי האדם הו' זה יכול וזה אינו יכול דאדם אין יכול לעקור העפר מן עומק הקרקע כמו הבהמה ועל עשיית הגומה לבד יש לומר דלא חשוב מלאכה אם אין עוקר העפר מן הגומא דהא שוב נסתם הגומא ע"י שנופל העפר לתוך הגומא אינו דומה לגרזן ביד החוצב דנעשה רק ע"י כח אדם אבל כאן יש כח אחר באותה מעשה דהיינו הבהמה וכח זה עיקר בעקירת העפר ע"כ ל"ה מחייב אלא משום מחמר.