עריכת הדף "הר המוריה/איסורי מזבח/ד" (פסקה)

== ח ==

'''לא ''' 

''' יעשה וכו'.''' הנה מרן לא כתב כלום בזה ולא ידעתי מה הוסיף על הקודם שכבר ביאר רבינו זה כל הדברים היטיב וצ"ע. ואולי הוא נתינת טעם להקודם.

''' הא''' 

''' ליך וכו'.''' תמורה כ"ט א'.

''' אחד''' 

''' זונה וכו'.''' דעת רבינו ברורה היא דאין אתנן נאסר אא"כ היתה ביאת עבירה כמו דאיתא בתמורה ל' א' והא שפחה לעבד מישראל שרי וכו' יעו"ש כל הסוגיא וזה אליבא דכו"ע ולא פליגי אביי ורבא שם כ"ט א' רק אי בעינן ביאת ערוה שאין תופסת בה קדושין דווקא או אפילו בתופסת בה קידושין והלכה כרבא דאפילו בתופסת בה קדושין נמי מיקרי זונה (ועי' תוס' בכורות נ"ו ב' ד"ה זונה וכו') לכן פסק כן רבינו ואפילו אם נימא דרבא לא דריש כלל תועבה וס"ל דכל שהיא זונה מעיקרא ואף דכעת ביאת היתר היא אסורה משום אתנן י"ל דרבינו לא ס"ל כוותיה בהא וס"ל דבעינן ביאת עבירה דווקא וכפשטה דסוגיא דד' ל' א' שם. ועיין בתוספתא פ"ד דתמורה ז"ל האומר לחבירו הא ליך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי רבי אומר אתנן ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אין אתנן שאין אתנן אלא מן העריות שביאתן בעבירה וכו' איזהו אתנן רבי אומר מן העריות שביאתן בעבירה אבל הנותן לאשתו בנדתה או שנתנה לו היא או שנתן לה שכר פקעתה הרי אלו מותרין וכו' יעו"ש היטיב.

''' ולכאורה''' רבי סותר דברי עצמו שאמר מתחלה שאפילו אין ביאתן בעבירה ה"ז אתנן והנה לפי הנתבאר בש"ס דשם ל' א' דשם מיירי באין לו אשה ובנים וכל שאין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית א"כ ה"ז ביאתו בעבירה ור' יוסי בר' יהודה ס"ל דרבו מוסר לו שפחה כנענית אבל זה מודו כו"ע דבעינן שיהא ביאתו בעבירה ומתוך התוספתא זו ק"ל על מאי דאיתא בש"ס שם דרבי ס"ל דאינו אתנן דשפחה לעבד מישראל שרי וזהו היפך התוספתא והנה במשנה שם כ"ט א' הגירסא ר' מאיר אומר אינו אתנן יעו"ש אמנם במשנה שבמשניות איתא רבי וכן הוא בש"ס שם על הגליון יעו"ש היטיב וכ"ה בספרי אמנם בתוס' ב"ק ע' ב' ד"ה אתנן וכו' וכן הוא בפי' המשניות לרבינו דהגירסא הוא ר"מ יעו"ש וכנ"ל עיקר מהך דתוספתא יעו"ש והנה עיין בתוס' ב"ק שם ובב"מ צ"א א' ד"ה אתנן וכו' שכתב דעיקר אתנן בעריות כתיב יעו"ש היטיב והא התם כ"כ אליבא דרבא אלמא דרבא נמי דרש דתועבה אתא לדרשא דעריות דווקא ומ"מ נפקא ליה דה"ה דחייבי לאוין נמי אבל מ"מ ביאתו בעבירה מיהא בעינן והא דפריך הש"ס בתמורה כ"ט ב' ולרבא מ"ש דקתני כגון אלמנה לכה"ג וכו' אולי דלא הוו גרסי לה (ועיין לח"מ) וזה דלא כדבריהם שם בתמורה בתוס' ד"ה גי' הראשונה וכו' יעו"ש היטיב. ובהכי ניחא נמי הא דפסק רבינו דאשתו נדה אתננה מותר כרב משום דרבי ס"ל כוותי' והא דקאמר התם ורב האי תועבה מאי עביד ליה מיבעי ליה כדאביי וכו' לאו דוקא כאביי בלחוד אלא כרבא נמי דרבא נמי דריש הך תועבה ולפי"ז א"צ לדוחק מרן שכתב דלרב אתי תועבה לרבות את הזכור יעו"ש דלפי מש"כ אתי שפיר בפשיטות טפי ועיין מש"כ בזה הלח"מ. ומה שנראה לענ"ד כתבתי.

''' ודע''' דלרש"י ותוס' בתמורה דלרבא הוי אתנן אע"ג דהבעילה לא היתה באיסור רק כל שהיתה זונה מעיקרא י"ל דהם מפרשים הך דרבי והך דתוספתא דבעינן כל שהיה שום עבירה באיזה ביאה בין בביאה דמעיקרא ובין בביאה דבעת האתנן באיזה ביאה שיהיה או זה או זה והא דמקשה התם ל' א' והא שפחה לעבד מישרא שרי יעו"ש היינו משום דלא היו שם שום ביאה באיסור יעו"ש ואם כי דוחק הוא קצת ודברי רבינו נוחין יותר. ומה שהקשה המזרחי על שיטת הסוברים דאין זונה אלא מחייבי כריתות והא מכאן מבואר להיפך דקאמר דבזונה כותית אין כהן לוקה עליה לאביי ולרבא לוקין עליה יעו"ש מבואר מזה דבישראלית והיא מחייבי לאוין לכו"ע כהן לוקה עליה יעו"ש והובא בלח"מ. לא ידעתי מאי קשיא ליה דהא דעת אביי דאינו לוקה על זונה כותית משום דאין זרעו מתייחס אחריו אבל בזונה ישראלית אע"פ שהיא מחייבי כריתות מ"מ הזרע מתייחס אחריו ואינו דומה לפלוגתת אביי ורבא באתנן דחייבי כריתות דומה לכותית דהתם טעמא אחרינא הוא דבעינן שיהא קדושין אינן תופסין בה ולענין זה דומה חייבי כריתות לכותית משא"כ בהא דכהן לוקה עליה טעמא אחרינא הוא שיהא זרעו מתייחס אחריו ולענין זה חייבי כריתות דומין לישראלית ולא לכותית וזה ברור ודברי הראשונים קיימין ודו"ק היטיב (ועיין תוס' יבמות מ"ד ב' ד"ה הכא נמי וכו' יעו"ש היטיב) והא דמייתו ראיה מהך דאביי ולא מרבא י"ל כמש"כ בשם התוס' דב"ק ודב"מ דגם רבא ס"ל דתועבה אתי לעריות דלא תפסי בהו קדושין ורק דילפינן חדא מחבירתה וכנ"ל והבן היטיב בכל מש"כ כי נכון הוא בעזר ה'.

''' אבל''' 

''' הפנויה וכו'.''' דלית הלכתא כר"א דס"ל פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה יעו"ש היטיב בתמורה.

''' וכן''' 

''' אשתו וכו'.''' שם כרבי ומשום דהיא מותרת לו לאחר זמן והנה בעבד עברי שאין לו אשה ובנים הבא על השפחה הוי אתנן וכדפסק לקמן הלכה י' והא גם שם מותר כשיהיו לו אשה ובנים והנה לדעת רבינו בפירושו למשניות כ' שם דר"מ דס"ל אינו אתנן משום דהותר מכללו אצל מי שיש לו אשה ובנים ושם לא פסקינן כוותיה י"ל דשאני התם דלאחר הותר ולדידיה לא הותר אבל יקשה דהא אם ישא אשה ויהיה לו בנים מותר ג"כ אבל יש לחלק בפשיטות דהכא בוודאי תהיה מותרת לו אח"כ משא"כ התם דילמא לא ישא אשה וא"כ לא תותר לו שפחה כנענית (ואי לא מסתפינא אמינא דהא דיש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית היינו דווקא בהיה לו אשה מקודם שנמכר לרבו אבל אם נכנס לו כשהוא פנוי ונשא אח"כ אשה והיו לו בנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וכן משמע מדכתיב אם בגפו יבא בגפו יצא. על הביאה לרבו הקפיד רחמנא (אבל מסתפינא לחדושי זה מסברא דנפשאי) והנה אם הדין זה אמת א"כ אין התחלה לקושייתי כיון דמיירי דנכנס לרבו בלא אשה ובנים א"כ שוב אין לו היתר בשפחה כנענית וצ"ע בדין זה שוב מצאתי ברבינו בחיי פרשת משפטים שכתב שאם לא היה לו אשה מתחלה אסור לו ליקח אשה. ועיין קדושין ס"ט א', וצע"ג ועיין במל"מ פ"ג מהל' עבדים ה"ד יעו"ש היטב.