הר המוריה/איסורי מזבח/ד

הר המוריה ‏ איסורי מזבח ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וא'

העוף וכו'. עיין זבחים פ"ה ב' יבמות פ"ג ב' בכורות מ"ב א' ועי' חולין כ"ג א' ולענין המית את האדם י"ל כיון דלענין סקילה שוה כשור עיין ברכות כ"ז א' וש"נ וה"ה לענין קרבן.

ב

אם

היו וכו'. עיי"ש תמורה כ"א א' בכורות מ"א א' זבחים ע"א א' ובתו"כ פרשת קדושים ועיין בתרגום יונתן בקדושים וצ"ע.

והבעלים

מכחישין וכו'. קדושין ס"ו א' וצריכא וכו' ואי אשמעינן הא משום דקא מפסיד ליה בימי טהרתו אבל שורו נרבע מימר אמר כל השוורים לאו לגבי מזבח קיימי (ופירש"י ז"ל ולא איכפת ליה להכחישו והודאה מיהא לא הוי ומותר להקרבה) צריכא. מבואר מזה דאי הוה מכחיש ליה בפירוש כשר להקרבה וזה כלל גדול בדין דע"א בהכחשה לאו כלום.

ג

והגיחוה

עד וכו'. ב"ק ל"ט א' (ועיין מש"כ בחי' שם כ"ג ב').

מפני

שהיא וכו'. פסק כרב שם מ' ב' ועיין תמורה כ"ח ב' ובתו"כ ויקרא פ"ב פרשה ב' יעו"ש ומרש"י שם בתמורה משמע דפוסק כשמואל יעו"ש ואולי י"ל דכתב כן אליבא דכו"ע (יעו"ש בד"ה נוגח לא וכו') והא דאיתא בפרק שלמעלה הל' י"ב דוולד נוגחת אסורה למזבח. י"ל היינו טעמא משום דהוי עובר ירך אמו וכמש"כ שם ס"ק ל"ג ואף להמפרשים דס"ל דלאו ירך אמו הוא והטעם משום דהיא וולדה נגחו. י"ל דלעולם ס"ל כשמואל דגם באונס אסורה. ועוד י"ל דלא חשיב אונס רק כשנלחם עמו אדם להורגו וכמש"כ התוס' ב"ק כ"ד ב' ד"ה המשסה וכו' וכמו שהארכתי בזה בחי' שם יעו"ש היטיב.

בן

תשע וכו'. סנהדרין נ"ה ב' נדה מ"ה א'.

ישראל

בין וכו'. עבד פשיטא כיון דחייב במצות והרי איכא תקלה וקלון ובעכו"ם היא איבעיא דלא איפשיטא בסנהדרין שם ואע"ג דפסק רבינו בפ"ט מה' מלכים ה"ו דאינה נהרגת על ידו מ"מ הא מספיקא אסורה למזבח ועוד מבואר כן בע"ז כ"ב ב' כ"ד א' דלר"א דחייש לרביעה פסולה בהמתם לקרבן ועי' בפרק דלמעלה הלכה ט"ו דאין חוששין בבהמת עכו"ם הא בידוע שרבעה פסולה לכו"ע ופשוט וברור.

שלש

וכו'. תשע וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א זה המחבר דימה איסור מזבח לאיסור סקילה ואולי אין מדמין כן שהרי נרבע על פי הבעלים או על פי עד אחד שאינו במיתה ופסול להקרבה הואיל ונעבדה בו עבירה מפני שהוא מאוס ואם הבהמה נרבעה בוודאי בעינן שיהא הרובע בן תשע שנים ויום אחד לפי שאין לה הנאה ממנו והיא אנוסה ומתניתין היא במס' נדה אבל כשהבהמה רובעת שנהנית מן העבירה נפסלת מ"מ עכ"ל והנה לענין מיתה מודה הראב"ד שאינו חייב הבהמה הרובע את הקטן פחות מבן תשע ויום אחד או פחותה מבת שלש ויום אחד ולא נחלק רק לענין קרבן ועיין סנהדרין נ"ה ב' מבואר בש"ס דהאשה הנרבעת מבהמה אין הבהמה נסקלת רק שתהא האשה בת שלש שנים ויום אחד. וכתבתי זה לפי שמלשון הלח"מ משמע קצת דגם לענין סקילה כן דעתו דכל שנהנה הבהמה מהביאה נסקלת אף שהאשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד מדכתיב הלח"מ וז"ל וגבי מתניתין דבת שלש שנים ויום אחד לא אמרו שם ג"כ ופוסלת את הבהמה מע"ג המזבח ונסקלת על ידה כמו שאמרו גבי בן תשע שנים ויום אחד וכו' יעו"ש היטיב ומשמע קצת מלשון זה דה"ה לענין סקילה לא בעינן שתהיה בת שלש שנים וזה וודאי ליתא וגם הראב"ד מודה בזה וכמו שמבואר מלשונו. ונ"ל כי גם הלח"מ לא כיוון לזה וכל עיקר דבריו לענין לפסול לגבי המזבח וכמו שמבואר מלשונו שכפל ושילש הכל לענין פסול והא דכתב ונסקלת על ידה אגב שיטפיה כ"כ. ודע כי מלשון התוס' שם בסנהדרין סד"ה וחייבין וכו' מבואר דקיימי בשיטת רבינו והא דלא נקט בקטנה והבהמה נפסלת ע"י למזבח ונסקל על ידו לפי שהוא נכלל בכלל ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין ע"י יעו"ש וה"ה לענין פסול לגבי המזבח דהכל אחד (וע"ע בתוס' יבמות נ"ז ב' ד"ה וחייבין וכו' ובקדושין י' א' ד"ה וחייבין וכו') יעו"ש היטיב. שוב ראיתי להמל"מ שרמז להתוס' הזה ונהניתי כי כוונתי לדעתו הרמה ועיין להגר"א באליה רבא בנדה שם שכתב די"ל דבקטנה אפילו בבת שלש ויום אחד אין הבהמה נסקלת על ידה יעו"ש היטיב.

(ודרך אגב באתי להעיר על התוס' יו"ט במש"כ בפ"ה דנדה מ"ד ד"ה והיא פטורה וכו' שהקשה על רש"י דערכין ז' א' שכתב דר' יאשיה ס"ל דאם אחד מהם קטן גם הגדול פטור והקשה התוס' יו"ט דאמאי לא פי' לענין מעשה חידודין יעו"ש במה שהאריך בזה ומסיק דא"כ לא הוי פליג עליו ר' יונתן יעו"ש היטיב. ולא ידעתי איך נעלם מעינו הבדולח הסוגיא דסנהדרין ס"ו ב' דאיתא שם וז"ל כתנאי ומתו גם שניהם עד שיהו שניהם שוין דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ואידך ההיא ומתו גם שניהם מאי דריש ביה אמר רבא למעוטי מעשה חדודים ואידך מעשה חידודים לאו כלום היא וכו' יעו"ש א"כ קושייתו מעיקרא לק"מ. וצ"ל כי הסוגיא דערכין מייתי רישא דברייתא וה"נ לר' יונתן בעינן גם שניהם לענין מעשה חדודים והבן) ועיין ספרי תצא פיסקא רמ"א ושם איתא גם לרבות הבאים אחריהם עיי"ש בז"א מש"כ בזה ונ"ל דהיינו הבנים שהיא מעוברת מהן ע"ד הבאים אחריך בהמה ירעו (מגילה כ"ח א') .

ד

משיעשו

בהן וכו'. עיין בראב"ד שכתב ע"ז וז"ל א"א יש בספרים שלנו נוסחא אחרינא אין מוקצה אסור אלא עד שעה שיגוזו או שיעבדו בו כלל דמשעה שיגוזו אותו כבר בטלה הקצאתו וחללוהו ולעולם בהקצאה לא בעינן מעשה הואיל והקצאתו גופו להיותו ע"ז עכ"ל ועיין בתמורה כ"ט א' ויש שם שתי לשונות ברש"י ועיי"ש בתוס' ד"ה אלא עד וכו' שהסכימו לדעת הראב"ד אבל בתוספתא שם פ"ד איתא וז"ל מאימתי נקרא מוקצה משעת מעשה שעבד וכו' אבל אמר שור זה לע"ז ובית זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז עכ"ל וה"ז כדעת רבינו ועיין ע"ז מ"ד ב' שם הובא הא דאין הקדש לע"ז וכ"כ תוס' בהדיא בע"ז כ"ב ב' בד"ה מוקצה וכו' ואייתו ג"כ ראיה מהא דתמורה דכאן והיינו כדעת רבינו וכלשון ראשון שברש"י והבן. עיין תמורה ל"א ע"ב ברש"י ד"ה ה"נ וכו' דשם כתב כלשון ראשון יעו"ש. ובאמת לשון הראב"ד ופירושו קשה מאד מהא וע"ע בתוספתא פ"ו דע"ז יעו"ש היטיב וע"ע בתוס' ב"ב קכ"ט ב' יעו"ש היטיב ובחי' הרמב"ן שם ובשיטה מקובצת יעו"ש היטיב והנה מדברי התוס' דב"ב שם מיושבים דברי הראב"ד ג"כ יעו"ש היטיב. הא קמן דפלוגתא היא ביני רבוותא אבות העולם. מ"מ חזינן דדעת רבינו יש לה מקום גדול וק"ל.

ובזה מה שפסק רבינו כגון שיגזזו אותה או יעבדו בה וכו' עיין מש"כ מרן בזה יעו"ש היטיב. ויש לעיין למה לא הביא רבינו הא דאיתא שם בתמורה כ"ח ב' אין איסור מוקצה אלא לשבע שנים וכו' יעו"ש ואפשר לומר דמפרש כפי' השני שברש"י שם דמכאן ואילך מישרא שרי ומייתי ראיה מדכתיב ופר השני וגו' יעו"ש היטיב אבל יש לעיין הא מסיק התם דשמונה דברים התירו באותה לילה וחשיב שם מוקצה ונעבד יעו"ש וללשון זה אמאי חשיב מוקצה הא מוקצה לא הוי ונ"ל לפרש דללשון זה ה"פ הסוגיא דר"ל ס"ל דלאחר שבע שנים לא מיקרי מוקצה ומייתי ראיה מדהותר להקרבה ופריך וכי מוקצה בלבד הוי נעבד נמי הוה וא"כ אכתי אסור משום נעבד ומשני רב אחא בר יעקב דהי' מוקצה לעבוד ולא עבדוהו לכן מחמת נעבד לא נאסר ולא נשאר רק מחמת מוקצה בלחוד וכיון שהיה אחר שבע שנים הותר ורבא תירץ לעולם נעבד ממש וחידוש הוא ולפי"ז י"ל דלעולם לאחר שבע שנים ג"כ מוקצה הוא ורק חידוש הוא שחדשו אז הוראת שעה אבל לעולם י"ל דלאחר שבע שנים הוא ג"כ מוקצה וזהו ברור לענ"ד דעת רבינו לכן לא הביא כלל הך דמוקצה שבע שנים לא לאיסור ולא להיתר והבן ועיי"ש בחי' הרמב"ן ובשיטה מקובצת שהסכימו ג"כ ללשון זה אולם דעת תוס' בב"ב שם כלשון הראשון שברש"י יעו"ש היטיב ודו"ק.

ה

בין

שהיתה וכו'. כ"ז מבואר בתוספתא פ"ד דתמורה וכן משמע בבכורות מ"א א' ובתמורה כ"ח א' ובזבחים ע"א א' דנאסרת אף ע"י אחר שאינו בעה"ב שלה וכן משמע בקדושין ס"ו א' וסנהדרין י' א' וע"ז כ"ב ב' יעו"ש היטיב כל הסוגייא. והא דבין באונס ובין ברצון עיין ב"ק מ' ב' ותמורה כ"ח ב' ועיין תוס' ב"ק שם ד"ה רובע וכו' יעו"ש. והא דבין לפני הקדשה בין לאחר הקדשה עי' נדה מ"א א' וע"ז נ"ד א' וחולין מ' א' יעו"ש כל הסוגיא וזבחים קי"ד א'.

אם

היא וכו'. שם בתוספתא איתא וז"ל מוקצה שלו אסור ושל חבירו מותר מאימתי נקרא מוקצה משעת מעשה שעבד בין משלו ובין משל חבירו בין לפני הקדשו ובין לאחר הקדשו בין בשוגג בין במזיד פסול לגבי מזבח באונס כשר ברצון פסול עכ"ל ובאמת הוא תמוה מאד דהתחיל ואמר של חבירו מותר ושוב אמר בין משלו ובין משל חבירו וכו' ובין לאחר הקדשו וכו' לכן נ"ל ברור דט"ס יש כאן וכצ"ל מאימתי נקרא מוקצה משעת מעשה נעבד בין משלו בין משל חבירו וכו' אבל מוקצה דווקא משלו ולא משל חבירו. ועיין תמורה כ"ט א' ברש"י ותוס' ד"ה איצטריך וכו' יעו"ש היטיב שכתב שלאחר שהקדישו אין כאן מוקצה יעו"ש היטיב וכ"נ מתוספתא שלא כתוב במוקצה בין קודם שהקדישו בין לאחר הקדישו. והא דבנדה מ"א א' איתא התם תרי קראי למוקצה על כרחך היינו כר' יוסי הגלילי דס"ל קדשים קלים ממון בעלים הם וכמש"כ התוס' בתמורה שם והיא גמרא מפורשת בזבחים קי"ד א' וכ"כ התוס' בזבחים שם פ"ד ב' ד"ה ומוציא וכו' יעו"ש היטיב. ויש לעיין קצת לפי מש"כ תוס' בחולין מ"א א' ד"ה כיון וכו' דהא דאוקימנא שם בקדשים קלים ואליבא דריה"ג היינו לר"ה דס"ל בחולין שם דחטאת אע"פ דקנייה לכפרה לאו כדידיה דמי אבל לאמוראי אחריני היינו רב נחמן ורב עמרם ורבי יצחק דס"ל שם דחטאת כיון דקנייה לכפרה בדידיה דמי א"כ בכל הקדשים יכול לאסור במוקצה ונעבד יעו"ש היטיב וא"כ צ"ע הא רבינו ס"ל גם כן בהך סברא דכיון דקנייה לכפרה כדידיה דמי וכמבואר לקמן פ"ד מהל' שגגות ה"א יעו"ש היטיב ובלח"מ שם בד"ה כיצד וכו' א"כ יכול להיות במוקצה ונעבד בכל הקרבנות לאחר שהקדישו ובשלמא על רש"י דתמורה י"ל דאפילו ס"ל כתוס' שם מ"מ כתב דמוקצה ונעבד ליכא באחר הקדש משום דהתם קאי אליבא דר"פ ומשמע התם בחולין מ' ב' דס"ל כרב הונא יעו"ש אולם לרבינו קשה ועיין מה שאכתוב עוד אי"ה בהלכה ו' מזה.

ו

בין

שעבד וכו'. כבר העתקתי בס"ק א' לשון התוספתא דפ"ד דתמורה וכתוב שם עוד וז"ל איזה נעבד כל שעובדין אותו בין באונס בין ברצון עכ"ל והנה סותרת עצמה תוך כדי דיבור דמתחלה נקט באונס כשר וברצון פסול ושוב נקט דבין באונס ובין ברצון פסול ואולי לזה כיוון מרן במש"כ בהלכה ה' שאפשר שחסרון וט"ס יש בתוספתא שבידינו. ועיין בע"ז נ"ד א' שם מייתי הש"ס התוספתא ושם איתא כמש"כ רבינו דבין באונס ובין ברצון אסור. וכתב הראב"ד וז"ל א"א במס' ע"ז אוקמיה כשנעשה בה מעשה עכ"ל וכתב מרן ע"ז וז"ל ולדעת רבינו י"ל דהתם לאסרה להדיוט אבל לגבוה אע"פ שלא עשה בה מעשה נאסרת וכדתנן בתמורה כ"ח א' גבי מוקצה ונעבד שאסורים למזבח וזה וזה מותרין באכילה עכ"ל והנה דבריו תמוהים דא"כ בנעבד שלו דלא בעינן מעשה מיירי ג"כ להדיוט והא נעבד שרי להדיוט כמבואר בתמורה כ"ח א' והן אמת דזה מצי לתרוצי דאע"ג דשלו בדלא עביד מעשה מיירי לגבוה דווקא מ"מ הא דשל אחרים ובדעביד מעשה להדיוט נמי אסור וכמש"כ רש"י בחולין ע' א'. יעו"ש היטיב אמנם דא עקא הא מקשה התם אהא דתנא נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר אהך ברייתא דקתני בה של חבירו נמי אסור ומשני דהברייתא מיירי בדעביד בה מעשה והך דנקט דשל חבירו מותר מיירי בדלא עביד מעשה והתם על כרחך מיירי לגבוה וכמש"כ רש"י שם וכן מוכרח דהא דשלו אסור על כרחך מיירי לגבוה א"כ הא דשל חבירו מותר נמי מיירי בלגבוה וכן ראיתי שוב להלח"מ כאן שהשיג עליו בזה. והנה הלח"מ האריך בכאן ומסיק דכוונת רבינו דמיירי הכא בשעשה מעשה ואף דרבינו ס"ל דלא כעולא דפסק דעושה מעשה אוסר בשל חבירו י"ל דהיינו דווקא להדיוט לית הלכתא הכי אבל לגבוה הלכה כוותיה יעו"ש היטיב שנתלבט בזה ומ"מ נשאר בקושיא דהו"ל לרבינו לבאר זה דמיירי בעשה בה מעשה יעו"ש היטיב.

והנ"ל לומר לכאורה דבר נאה ומתקבל ולומר דרבינו והראב"ד אזלי לשיטתייהו והוא דבש"ס שם משמע דהברייתא דמייתי בש"ס דבין באונס ובין ברצון אסורה היא עיקרית מדמקשה מינה על התנא דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר והנה תירוץ הראשון דמייתי דמיירי באנסוהו גוים והשתחוה לבהמה דידיה משמע דלית הלכתא כוותיה מדאייתו רבנן סייעתא לסברת רבא ודחי לה רבא וקאמר דילמא מיירי במומר ורב אשי אמר לא תימא אימר במומר אלא ודאי במומר יעו"ש משמע דמסרי נפשייהו לדחות הסייעתא משום דלית הלכתא כוותה. ושוב תירץ הש"ס דמיירי הברייתא בשעשה בה מעשה וכדעולא דאמר עשה מעשה בבהמת חבירו אסרה יעו"ש היטיב. והנה זה ניחא לעולא ולרב הונא דס"ל כן אולם לר"נ ורב יצחק ורב עמרם בחולין מ' ב' דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו במעשה א"כ שוב אידחי הך תירוצא ועל כרחך צ"ל דס"ל להברייתא דנעבד אסור בכל ענין בין דידיה בין חבירו והלכה כהך ברייתא ולא כדעת התנא דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר וע"כ צ"ל דהכי גזיה"כ או דהלכתא גמירא לה הכי ולכן פסק רבינו בסתם דאוסר בשל חבירו ואע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו בנעבד כדאיתא שם נ"ג ב' י"ל דהיינו דווקא להדיוט אבל לגבוה בכל ענין אוסר בנעבד ולכן פסק רבינו כן. והכי היה ס"ד דגמרא בתחלה כשמקשה ורמינהו וכו' אלמא דס"ד דהברייתא מיירי בכל ענין. אולם הראב"ד דפוסק כעולא ור"ה דאדם אוסר של חבירו במעשה כמו דאיתא בפ"ח מהל' ע"ז ולכן הדרא תירוץ הש"ס דכאן לדוכתה דהכא מיירי בעביד בה מעשה ולכן פסק כן ואזלי כל חד לשיטתייהו. ועיין ירושלמי כלאים פ"ז ה"ג וע"ז פ"ג ה"ה. והיינו דווקא בנעבד אבל במוקצה לא מצינו שום גילוי דעת בש"ס שיאסור חבירו במעשה ועוד הלא בתוספתא גופא שהחמיר בנעבד לא החמיר במוקצה לכן פסק רבינו במוקצה דאין אוסר דבר שאין שלו אפילו במעשה ועוד דהא הך מוקצה א"א אלא במעשה וכמש"כ בהלכה ד' יעו"ש (וגם הלח"מ הרגיש כעין זה יעו"ש) והא דבזבחים קי"ד א' אוקמה הש"ס במוקצה ונעבד דמיירי בקדשים קלים ואליבא דריה"ג מבואר מזה דבקדשי קדשים אינו יכול לאסור אף בנעבד וכמו שהקשה מזה הלח"מ ג"כ. אבל לפי"ז ניחא די"ל דהסוגיא ההיא אתיא אליבא דר"ה אבל לדידן א"כ י"ל דבנעבד בלא"ה שפיר דמי וע"כ מוכח כן לשיטת תוס' בחולין א' ד"ה כיון וכו' וכמש"כ למעלה בהלכה ה'. ועוד י"ל משום מוקצה דלא שייך תירוץ זה לכן נקט תירוץ השוה לשניהם וכ"כ הלח"מ לתרץ לדעת רבינו אמאי לא תירץ הש"ס דמיירי בעבד מעשה ותירץ משום דלמוקצה לא ניחא בזה יעו"ש היטיב.

והדרינא לכללין דיפה פסק רבינו כדעת התוספתא דאין עליו סתירה בגמרא ואדרבה מצינו לה סעד גדול מהגמרא דידן ודע דהגירסא בתוספתא דע"ז היא כך מוקצה שלו אסור ושל חבירו מותר לפני הקדישו אסור לאחר הקדישו מותר (ובזה אזדא מש"כ מרן בהלכה ה' וז"ל אלא שמש"כ רבינו שאם הקצה אחר הקדישו מותר לא מצאתיו בתוספתא עכ"ל והנה כבר הראיתי מקורו מש"ס (לעיל ס"ק י"א) אמנם הרי לפניך שתוספתא מפורשת היא) מאימתי נקרא מוקצה משנעשה בו מעשה איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין בשגגה בין במזיד איזהו מוקצה מקצה לעכו"ם אבל אמר שור זה לעכו"ם לא אמר כלום לפי שאין הקדש לעכו"ם עכ"ל רק שיש להוסיף עלה מש"כ בגמרא דע"ז שם וכצ"ל בין בשגגה בין במזיד בין באונס בין ברצון וכו' ונ"ל דזה עיקר הגירסא והגירסא שבתמורה שם היא מגומגם ויתירה וט"ס יש בה. ודבריה מאירים וברורים ורבינו נמשך אחריה.

והנה לפי גי' זו שוב אין לנו מקום למש"כ רבינו בין לאחר הקדש וכו' דזה אינו בתוספתא וללמוד מהא דשל חבירו יש לדחות דשאני דשל גבוה דאינו יכול לאסור וכמש"כ הלח"מ לסברת הראב"ד דבמוקצה לא מהני זה לאחר הקדש אפילו בעשה מעשה יעו"ש היטיב והנה לפי מש"כ לעיל י"ל דלמד זה מהא דר"נ ור"י ורב עמרם דס"ל בחולין מ"א א' כיון דקניא לכפרה כדידיה דמיא ומ"מ זה אינו מועיל רק בנעבד ולא במוקצה דנעבד חמיר ממוקצה וכנ"ל ועוד דנעבד שאינו בע"ח נאסר גם בהנאה משא"כ במוקצה ודוק היטיב בכל מש"כ כי נכון הוא בעזר ה'.

כמו

שבארנו. לעיל פ"ג ה"י יעו"ש.

שכל

ציפוי וכו'. תמורה כ"ח ב' ותו"כ ויקרא פ"ב פרשתא ב' ועיי"ש תוס' ד"ה נעבד וכו' וד"ה ת"ל וכו' יעו"ש היטיב דאפילו להדיוט אסור וע"ע תוס' חולין מ' א' ד"ה הא דאמר וכו' שדבריהם מגומגמין טובא יעו"ש היטיב.

ומה

שעליה וכו'. שם בתמורה.

ז

אבניו

אסורין וכו'. ע"ז מ"ו ב'.

המשתחוה

למעיין וכו'. דאל"כ מים של רבים אין נאסרין שם מ"ז א' ונ"ט א' יעו"ש היטיב ומש"כ מרן בשם ר"י קורקוס דמיירי שאינם יוצאות מחוץ לשדהו כמש"כ התוס'. כן הוא בתוס' שם ד"ה לא צריכא וכו' יעו"ש היטיב וע"ע בתוס' שם נ"ט א' ד"ה הא דיחיד וכו' עוד תירץ דמיירי הכא בחפר בור והתם מיירי במעיין שיצא מעצמו וכ"כ בתוס' ב"ק פ"א א' ד"ה ומעיין וכו' יעו"ש היטיב ומש"כ הר"י קורקוס דלהכי לא כתב מארצם במ"ם כלשון הגמרא עכ"ל לא ידעתי כוונתו דהא בש"ס הגירסא דנבעי מארעיה יעו"ש ועוד דאם בגמרא הגי' דנבעי מארעם א"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתיה וצ"ל דה"ק כלשון הגמרא דאיתא שם דנבעי מארעא דווקא אבל לא מארעם (ויותר נ"ל שצ"ל דלא כתב מארצו במ"ם כלשון הגמרא רק כתב הנובע בארצו והחילוק ביניהם פשוט והבן) ועיין בפ"ה מהל' נזקי ממון ה"ג שם משמע שרבינו ס"ל כתירוץ התוס' שכתב מרן בשם הר"י קורקוס יעו"ש היטיב וכבר דברתי מזה בחי' בב"ק שם יעו"ש היטיב.

אשרה

שבטלה וכו'. עיין מרן שכתב דנפקא ליה מהא דע"ז מ"ז א' דדקל שנבטל לולבו מהו למצוה יעו"ש היטיב. ואני אומר לפענ"ד דא"צ לזה דלגבוה פשיטא דפסול דהתם למצוה מיבעיא ליה אם יש דיחוי אצל מצות או לא והא לגבוה פשיטא דיש דיחוי כדאיתא בחולין פ"ז ב' יעו"ש היטיב ונ"ל דה"ט דהירושלמי דפ"ק דבכורים שהובא במל"מ יעו"ש היטיב דז"ל הכל מודים באשרה שבטלה שאין מביאין ממנה גזרים למערכה רשב"ל בעי מהו שיביא ממנה ללולב יעו"ש.

צמר

שלה וכו'. ולא דמי למשתחוה לקמה דחטי' מותרים למנחות כדלעיל פ"ג הי"ד עיין מרן ולח"מ יעו"ש היטיב. ויש לעיין הא כל הנך הם איבעיות דלא איפשיטא בש"ס והו"ל לאוקמה אחזקה קמייתא ולאכשורינהו ומכאן ראיה דבבעיא דלא איפשיטא לא אזלינן בתר חזקה וכמש"כ השפתי דעת בדיני ס"ס אות כ"ח יעו"ש היטיב ומכאן ראיה מוכחת. ועיין בלח"מ שהקשה למה לא כתב רבינו דבהשתחוה לנהר דמימיו פסולין לנסכין דבדיעבד אם נסך הורצה יעו"ש היטיב.

ח

לא

יעשה וכו'. הנה מרן לא כתב כלום בזה ולא ידעתי מה הוסיף על הקודם שכבר ביאר רבינו זה כל הדברים היטיב וצ"ע. ואולי הוא נתינת טעם להקודם.

הא

ליך וכו'. תמורה כ"ט א'.

אחד

זונה וכו'. דעת רבינו ברורה היא דאין אתנן נאסר אא"כ היתה ביאת עבירה כמו דאיתא בתמורה ל' א' והא שפחה לעבד מישראל שרי וכו' יעו"ש כל הסוגיא וזה אליבא דכו"ע ולא פליגי אביי ורבא שם כ"ט א' רק אי בעינן ביאת ערוה שאין תופסת בה קדושין דווקא או אפילו בתופסת בה קידושין והלכה כרבא דאפילו בתופסת בה קדושין נמי מיקרי זונה (ועי' תוס' בכורות נ"ו ב' ד"ה זונה וכו') לכן פסק כן רבינו ואפילו אם נימא דרבא לא דריש כלל תועבה וס"ל דכל שהיא זונה מעיקרא ואף דכעת ביאת היתר היא אסורה משום אתנן י"ל דרבינו לא ס"ל כוותיה בהא וס"ל דבעינן ביאת עבירה דווקא וכפשטה דסוגיא דד' ל' א' שם. ועיין בתוספתא פ"ד דתמורה ז"ל האומר לחבירו הא ליך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי רבי אומר אתנן ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אין אתנן שאין אתנן אלא מן העריות שביאתן בעבירה וכו' איזהו אתנן רבי אומר מן העריות שביאתן בעבירה אבל הנותן לאשתו בנדתה או שנתנה לו היא או שנתן לה שכר פקעתה הרי אלו מותרין וכו' יעו"ש היטיב.

ולכאורה רבי סותר דברי עצמו שאמר מתחלה שאפילו אין ביאתן בעבירה ה"ז אתנן והנה לפי הנתבאר בש"ס דשם ל' א' דשם מיירי באין לו אשה ובנים וכל שאין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית א"כ ה"ז ביאתו בעבירה ור' יוסי בר' יהודה ס"ל דרבו מוסר לו שפחה כנענית אבל זה מודו כו"ע דבעינן שיהא ביאתו בעבירה ומתוך התוספתא זו ק"ל על מאי דאיתא בש"ס שם דרבי ס"ל דאינו אתנן דשפחה לעבד מישראל שרי וזהו היפך התוספתא והנה במשנה שם כ"ט א' הגירסא ר' מאיר אומר אינו אתנן יעו"ש אמנם במשנה שבמשניות איתא רבי וכן הוא בש"ס שם על הגליון יעו"ש היטיב וכ"ה בספרי אמנם בתוס' ב"ק ע' ב' ד"ה אתנן וכו' וכן הוא בפי' המשניות לרבינו דהגירסא הוא ר"מ יעו"ש וכנ"ל עיקר מהך דתוספתא יעו"ש והנה עיין בתוס' ב"ק שם ובב"מ צ"א א' ד"ה אתנן וכו' שכתב דעיקר אתנן בעריות כתיב יעו"ש היטיב והא התם כ"כ אליבא דרבא אלמא דרבא נמי דרש דתועבה אתא לדרשא דעריות דווקא ומ"מ נפקא ליה דה"ה דחייבי לאוין נמי אבל מ"מ ביאתו בעבירה מיהא בעינן והא דפריך הש"ס בתמורה כ"ט ב' ולרבא מ"ש דקתני כגון אלמנה לכה"ג וכו' אולי דלא הוו גרסי לה (ועיין לח"מ) וזה דלא כדבריהם שם בתמורה בתוס' ד"ה גי' הראשונה וכו' יעו"ש היטיב. ובהכי ניחא נמי הא דפסק רבינו דאשתו נדה אתננה מותר כרב משום דרבי ס"ל כוותי' והא דקאמר התם ורב האי תועבה מאי עביד ליה מיבעי ליה כדאביי וכו' לאו דוקא כאביי בלחוד אלא כרבא נמי דרבא נמי דריש הך תועבה ולפי"ז א"צ לדוחק מרן שכתב דלרב אתי תועבה לרבות את הזכור יעו"ש דלפי מש"כ אתי שפיר בפשיטות טפי ועיין מש"כ בזה הלח"מ. ומה שנראה לענ"ד כתבתי.

ודע דלרש"י ותוס' בתמורה דלרבא הוי אתנן אע"ג דהבעילה לא היתה באיסור רק כל שהיתה זונה מעיקרא י"ל דהם מפרשים הך דרבי והך דתוספתא דבעינן כל שהיה שום עבירה באיזה ביאה בין בביאה דמעיקרא ובין בביאה דבעת האתנן באיזה ביאה שיהיה או זה או זה והא דמקשה התם ל' א' והא שפחה לעבד מישרא שרי יעו"ש היינו משום דלא היו שם שום ביאה באיסור יעו"ש ואם כי דוחק הוא קצת ודברי רבינו נוחין יותר. ומה שהקשה המזרחי על שיטת הסוברים דאין זונה אלא מחייבי כריתות והא מכאן מבואר להיפך דקאמר דבזונה כותית אין כהן לוקה עליה לאביי ולרבא לוקין עליה יעו"ש מבואר מזה דבישראלית והיא מחייבי לאוין לכו"ע כהן לוקה עליה יעו"ש והובא בלח"מ. לא ידעתי מאי קשיא ליה דהא דעת אביי דאינו לוקה על זונה כותית משום דאין זרעו מתייחס אחריו אבל בזונה ישראלית אע"פ שהיא מחייבי כריתות מ"מ הזרע מתייחס אחריו ואינו דומה לפלוגתת אביי ורבא באתנן דחייבי כריתות דומה לכותית דהתם טעמא אחרינא הוא דבעינן שיהא קדושין אינן תופסין בה ולענין זה דומה חייבי כריתות לכותית משא"כ בהא דכהן לוקה עליה טעמא אחרינא הוא שיהא זרעו מתייחס אחריו ולענין זה חייבי כריתות דומין לישראלית ולא לכותית וזה ברור ודברי הראשונים קיימין ודו"ק היטיב (ועיין תוס' יבמות מ"ד ב' ד"ה הכא נמי וכו' יעו"ש היטיב) והא דמייתו ראיה מהך דאביי ולא מרבא י"ל כמש"כ בשם התוס' דב"ק ודב"מ דגם רבא ס"ל דתועבה אתי לעריות דלא תפסי בהו קדושין ורק דילפינן חדא מחבירתה וכנ"ל והבן היטיב בכל מש"כ כי נכון הוא בעזר ה'.

אבל

הפנויה וכו'. דלית הלכתא כר"א דס"ל פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה יעו"ש היטיב בתמורה.

וכן

אשתו וכו'. שם כרבי ומשום דהיא מותרת לו לאחר זמן והנה בעבד עברי שאין לו אשה ובנים הבא על השפחה הוי אתנן וכדפסק לקמן הלכה י' והא גם שם מותר כשיהיו לו אשה ובנים והנה לדעת רבינו בפירושו למשניות כ' שם דר"מ דס"ל אינו אתנן משום דהותר מכללו אצל מי שיש לו אשה ובנים ושם לא פסקינן כוותיה י"ל דשאני התם דלאחר הותר ולדידיה לא הותר אבל יקשה דהא אם ישא אשה ויהיה לו בנים מותר ג"כ אבל יש לחלק בפשיטות דהכא בוודאי תהיה מותרת לו אח"כ משא"כ התם דילמא לא ישא אשה וא"כ לא תותר לו שפחה כנענית (ואי לא מסתפינא אמינא דהא דיש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית היינו דווקא בהיה לו אשה מקודם שנמכר לרבו אבל אם נכנס לו כשהוא פנוי ונשא אח"כ אשה והיו לו בנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וכן משמע מדכתיב אם בגפו יבא בגפו יצא. על הביאה לרבו הקפיד רחמנא (אבל מסתפינא לחדושי זה מסברא דנפשאי) והנה אם הדין זה אמת א"כ אין התחלה לקושייתי כיון דמיירי דנכנס לרבו בלא אשה ובנים א"כ שוב אין לו היתר בשפחה כנענית וצ"ע בדין זה שוב מצאתי ברבינו בחיי פרשת משפטים שכתב שאם לא היה לו אשה מתחלה אסור לו ליקח אשה. ועיין קדושין ס"ט א', וצע"ג ועיין במל"מ פ"ג מהל' עבדים ה"ד יעו"ש היטב.

ט

א'

מחייבי וכו'. למד זה מהא דנדה דאע"ג דאשתו היא לא הוי אתנן משום דמותרת לו לאחר זמן משא"כ בנשא אחת מחייבי לאוין דכל ביאה וביאה באיסור א"כ הוי אתנן שפיר.

והזכור

אתננו וכו'. שם כ"ט ב' מימרא דרב ועיין ספרי תצא פיסקא רס"א יעו"ש דאיתא שם אין לי אלא זונה אתנן כל עריות מנין וכו' יעו"ש היטיב.

נתנה

האשה וכו'. שם ברייתא בשם רבי ובתוספתא שם.

י

הרי

זה וכו'. כמו שיתבאר. בפ"ג מהל' עבדים ה"ד יעו"ש היטיב ומה שהקשה מרן דאמאי לא כתב דאם נתן לה שכר הפקעתה דשרי י"ל מדלא כתב זה ממילא שמעינן דשרי מדלא כתב לאיסור וכמש"כ לעיל פ"ב ה"ד יעו"ש (ומ"מ צ"ע קצת דלא דמי כ"כ להתם).

וה"ה

באומר וכו'. עיין מרן שכתב וז"ל קשה לי דפשיטא ומכ"ש אתא מעבד שאינו חייב בכל המצות כמו הישראלי עכ"ל וכוונתו דמה עבד עברי שהותר מכללו בשפחה כנענית ביש לו אשה ובנים ה"ז אתנן כ"ש בכה"ג בישראל שלא הותר לו שום איסור ביאה בחייבי כריתות ובחייבי לאוין. וזה פשוט לדעתי כוונתו ובחנם תמה עליו המל"מ וברור הוא. ועיין תוס' ב"ק ע' ב' שם ובתוס' ב"מ צ"א א'.

יא

כולן

אתנן וכו'. שם בתמורה כ"ט א' ושם בספרי תצא פיסקא רס"א יעו"ש.

נתן

לה וכו'. עד סוף ההלכה כל זה מבואר שם בגמ' ובע"ז ס"ג א'.

יב

ה"ז

ספק וכו'. שם בתמורה ושם בע"ז.

יג

שא"צ

משיכה וכו'. שם ושם. ומבואר מזה דרבינו ס"ל דעכו"ם קונה מטלטלין מישראל בכסף וכמש"כ מרן וכ"כ הה"מ ומרן בפ"א מהל' זכיה ומתנה הי"ד יעו"ש היטיב וכן מבואר בפי"ג מהל' מאכלות אסורות והובא ביו"ד סי' קל"ב סעיף ג' יעו"ש ובב"י ובש"ך ס"ק י"ז וע"ע לקמן בפ"ו מהל' בכורות ה"ה שפסק שם עכו"ם הנותן מעות לישראל קנה ופטור מן הבכורה יעו"ש היטיב. וכתבתי כל זה לפי שראיתי להצל"ח בפ"ב דפסחים ל"א ב' שכתב להשיג על הה"מ ומרן ומסיק דלרבינו עכו"ם מישראל לא קנה בכסף לחוד רק במשיכה יעו"ש ובמחילת כת"ר אשתמטתיה כל זה יעו"ש היטיב וכבר הארכתי מזה בתשובה שהשבתי בעזר ה' לשואלי דבר בענין בכור וכאן לא באתי כי אם כמזכיר. ומקור דין זה מבואר שם בתמורה ושם בע"ז יעו"ש היטיב ועי' ברא"ש בע"ז שם סי' ב' ובטור ושו"ע חו"מ סי' של"ו סעיף ג' ובסי' ע"ב סעיף כ"ו ובסי' ע"ג סעיף י"ז בהג"ה ובאחרונים שם ואין כאן מקומו.

יד

לפיכך

אינו וכו'. שם בתמורה ל' ב' ובתוספתא שם.

טו

שכבר

נשתנו וכו'. שם וכב"ה ועיין ב"ק ס"ה ב' וצ"ג ב' יעו"ש ובתוס' שם בב"ק ס"ו א' ד"ה הם וכו' ובתמורה שם ד"ה דניחא וכו'.

לא

נפסלו וכו'. שם בתמורה ופסחים צ' א' יעו"ש וע"ע בזבחים קי"ד א' ברש"י שם.

וכן

אם וכו'. שם ושם.

אא"כ

נתייאשו וכו'. דאז קנתה הזונה ביאוש ושינוי רשות כמבואר בהל' גניבה פ"ה ה"ג יעו"ש.

עופות

אע"פ וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א לא כן אנו מקובלים שהעופות אם מוקדשין הן הרי אמרו פרט לנדור אלא בעופות של חולין היא שנויה והא קמ"ל אע"פ שאין המום פוסל כאן אתנן ומחיר חל עליהן כדאיתא במתניתין דתמורה עכ"ל וכן פירש"י שם בתמורה דמיירי בעופות דחולין וכן איתא בש"ס בפסחים להדיא יעו"ש היטיב ומסתמא לא היתה הגירסא כן לפני רבינו ולא לפני הראב"ד דא"כ הו"ל להראב"ד להשיגו מהתם. ומש"כ מרן בשם מגדול עוז דרבינו מיירי בהקדיש אווזים ותרנגולים יעו"ש כבר היטיב השיגוהו מנוחה הדריכוהו הלח"מ והמל"מ יעו"ש היטיב ועיין מש"כ בזה הלח"מ יעו"ש היטיב שתירץ להשגת הראב"ד יעו"ש. ואי לא מסתפינא הו"א שט"ס נפל כאן וכן צ"ל אע"פ שהן מום קדושין אתנן חל עליהם וכו' ור"ל אע"פ שבע"מ אין פוסל בהן והו"א ק"ו ומה מוקדשין שהמום פוסל בהם אין אתנן ומחיר חל עליהן עופות שאין המום פוסל אינו דין שאין אתנן ומחיר פוסל בהן ועיי"ש בש"ס שם ושם ובתוספתא ובספרי שם ובתו"כ ויקרא פ"ז פרשה ו' יעו"ש ודחוק הוא ויותר נראה כמש"כ הלח"מ.

טז

הא

לך וכו'. תמורה ל' א'.

וכן

אם וכו'. זה נלמד מדין שאחר זה.

יז

שעם

הכלב וכו'. שם במשנה ל' א'.

דמו

כדמי וכו'. שם בגמרא אע"ג דאין ברירה בדבר כזה עיי"ש בתוס' כיון דהאיסור לא נודע מתחלה קודם בואו אל קרבנה אמרינן דמהני בזה ועיין תוס' בכורות נ"ו ב' בד"ה לברור וכו' וע"ע היטיב בתוס' סוטה י"ח א' ד"ה חזר וכו' יעו"ש היטיב ומבואר בבכורות נ"ז א' דזה לא מהני רק אליבא דמ"ד יש ברירה יעו"ש היטיב ומשמע לכאורה מכאן דרבינו ס"ל דיש ברירה ועיי"ש בתמורה בתוס' יעו"ש היטיב וצ"ע לכאורה. שוב מצאתי ראיתי זה ביש"ש בפ"ה דב"ק בדיני ברירה שהשיג על רבינו וע"ע במג"א באו"ח בסי' קנ"ג בסופו. ועיין בתוס' יו"ט כאן שהבין דלפי תירוץ התוס' מיושב נמי אפילו למאן דלית ליה ברירה יעו"ש ותמוה הוא מהסוגיא דבכורות ומההיא דהלוקח יין ומהך דיומא נ"ה ב' שהובא בתוס' יעו"ש גם דברי תוס' חדשים שכתבו דהקושיא קאי על ריש פרקין תמוה היא ובמחילת כבודו לא עיין בש"ס יעו"ש היטיב אבל עיי"ש בתוס' ר' עקיבא איגר שתירץ דמדאורייתא ברובא בטיל ורק משום דבע"ח חשיבי ומדרבנן לא בטיל ובדרבנן יש ברירה יעו"ש היטיב ועיין בהל' שקלים פ"ב ה"א. ומשם ראיה מוכחת לסברא זו דפסק התם כרבנן ולא כר' יהודה יעו"ש היטיב ודו"ק ובהא דלוקח יין וכו' י"ל משום דשם מוכרח להרים והבן.

יח

שהחליף

וכו'. כדלעיל הלכה ט"ו יעו"ש ומה שתמה מרן למה לא כתב דוולדותיהן מותרים יעו"ש תמוה הוא הא כבר כתב רבינו זה לעיל פ"ג הי"ב וכמו שתמה המל"מ ג"כ ועיין מש"כ בסוף פרקין מזה.

אתנן

כלב וכו'. שם במשנה ל' א' יעו"ש היטיב.

אבל

גופן וכו'. כן הוא שם בתמורה ובע"ז מ"ו ב' יעו"ש. והנה בע"ז שם פירש"י דנוי הוא יעו"ש ומשמע דווקא ריקועין הא מילי אחרניתא שרי כגון עצים ואבנים אמנם בתמורה שם כתב רש"י דאם נתן לה אבנים אסור יעו"ש ועל כרחך דריקועין לאו דווקא ואמנם מרבינו משמע דעצים ואבנים שרי דהם משתנים ורק ריקועין אסור ועיין בע"ז י"ז ח' תוס' ד"ה מהו וכו' מבואר משם דווקא לקדשי קדשים אסור הא להר הבית שרי ומייתי ראיה מפרה יעו"ש והנה בפרה ר"א דווקא הוא דמכשיר כמו דאיתא בע"ז שם ותמורה שם ושם בספרי וכמש"כ מרן בשם מסכת פרה יעו"ש אבל באמת לק"מ דהתוס' כתב שם ג"כ אליבא דר"א דיעקב איש כפר סיכנייא שאל זה לר"א יעו"ש ויש לעיין לדברי התוס' עזרה האיך דינה. אבל לכאורה פשיטא דדינו כקדשי קדשים דהכי איתא בתמורה שם ושם בתוספתא פ"ד דאפילו בית אחורי הכפורת והנה שם דינה כעזרה יעו"ש. והנה לכאורה יש לעיין דהא בתוספתא התם איתא וז"ל וכשם שאסורין באהל מועד שבמדבר כך אסורין באהל מועד שבגלגל וכשרין להקדש בדק הבית נתן לה זהב ר' יוסי בר"י אומר אין עושין ריקועין אפילו אחורי בית הכפורת עכ"ל ואם נימא דהא דמותרין לבדה"ב מיירי בנשתנו א"כ מאי איריא לבדה"ב הא אפילו למזבח מותר כה"ג ועוד זהב אין עושין אותו ריקועין מסתמא מיירי בכל גוונא אפילו זהב פריכא דדהבא ועשאן ריקועין אסור אף שנשתנו ובשלמא למש"כ רש"י בע"ז דהטעם משום נוי ניחא אולם למש"כ רבינו ורש"י בתמורה דאם לא נשתנו אף אבנים אסור צ"ע לכאורה א"כ מאי בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב וע"ע במג"א סוף סי' קנ"ג שתמה ומאי פסקא דקדשי בדה"ב משתנים הם וכי לא סגי דאינם משתנים גם מש"כ רש"י בתמורה דריקועים הם ציפוי למזבח יעו"ש לכאורה לא משמע כן מדסיים אפילו לאחורי בית הכפרת וכו' אלמא דלא מיירי ממזבח רק מכותלי העזרה או מההיכל ויש לעיין בכל זה. וה' יאיר עיני.

לכל

נדר וכו'. עיין לח"מ וצ"ע. ודע כי איתא עוד בתוספתא וז"ל נתן לה חטים לעשות סולת ענבים לעשות יין זתים לעשות שמן בהמה מעוברת וילדה אצלו הרי אלו אסורין אבל נתן לה מעות לקחת בהן יינות שמנים וסלתות בהמה ונתעברה אצלו וילדה הרי אלו מותרין עכ"ל והנה בהא דחטין ועשאן סולת וכו' אתיא כב"ש דס"ל שינוי אינו כלום אבל בבהמה מעוברת וילדה אצלה דאסורה לכאורה אתיא דלא כב"ש ודלא כב"ה דהא כולהו מודו דהם ולא וולדותיהם ואין לומר דסברי רק כשנתעברה אצלה זה אינו דהא על כרחך לא פליגי ר"א ורבנן רק בוולד נרבע ובשנרבעו ואח"כ עיברו ורבנן מתירים ולא אסרי רק בעיברו ולבסוף נרבעו מכלל דבאתנן גם בכה"ג מותר. ונ"ל דהתוספתא אתי כב"ש ובזה ס"ל כשיטת ר' אליעזר דר"א שמותי הוא ואסרי בנרבעת אפילו שנרבעו ואח"כ עיברו ומשום זה וזה גורם אסור ולכן ס"ל דבאתנן כה"ג מותר אבל בעיברו קודם שנעשו אתנן ואח"כ נעשו אתנן אה"נ דאסור אמנם רבינו פסק לעיל פ"ג הי"ב והי"ג אליבא חכמים דר"א. והבן היטיב ויש לעיין עוד בזה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.