עריכת הדף "הכתב והקבלה/שמות/יג" (פסקה)

== טו ==

'''לאות על ידכה. ''' ידוע שאין יד וזרוע נאמרים שניהם על אבר אחד, כי כל אחד אבר בפ"ע, כי מה שנקרא יד הוא פסת היד שבה ה' אצבעות ועד הפרק השלישי שבו גמר פסת היד נקרא יד, ומשם ואילך עד האציל שהוא נקרא מרפק ובלע"ז קובד"י נקרא קנה, כי היא הקנה המחובר עם פסת היד, ומן האציל ולמעלה נקרא זרוע והוא מקום הנחת תפלין, שהוא גבהו של יד והוא כנגד הלב, ועז"א במנחות חביבין ישראל לפני המקום ית' שנתן להם תפלין בזרועותיהן, וראיה לזה שנקרא זרוע מה שאחר האציל ממה שאמר איוב כתפי משכמה תפול ואזרועי מקנה תשבר, התחיל מן הכתף שהוא למעלה ואח"כ זרוע, ואמר מקנה שהוא המחובר עם פסת היד, וכן שנינו במס' אהלות ששם מונה רמ"ח אברים שבאדם, ואומר שם שלשים בפסת היד, ו' בכל אצבע ואצבע, ו' בקנה, ב' במרפק, ואחד בזרוע, וארבע בכתף, זו ראי' שהמחובר עם פסת היד נקרא קנה, ולשון אציל נקרא בלשון ברייתא, ולשון מרפק בלשון משנה, ואציל בלשון המקרא, שכ"כ בירמיה על כל אצילי ידך ותרגם יב"ע על כל מרפקי ידוהי, ובמס' סופרים אמו לא יתן אדם ס"ת על ארכבותיו ויתן שני אציליו עליו מפני שנוהג בו מנהג בזיון (ע' רב"ח בעקב פסוק ידו החזקה וזרועו הנטויה, ובפ"מ אורח חיים רסי' כ"ז באשל אברהם, ובערכין דף י"ט לשון דאוריי' גם הקבורת נקרא יד), ואחר שנתבאר ההבדל שיש בין יד לזרוע, ולפי המקובל אין להניח תפלין על היד רק על הזרוע, מהו וקשרתם לאות על ידך דאמר קרא? והנראה שאין לתרגם על ידך (אויף דיינער האנד), כי זה הפך הקבלה האמתית, אבל מלת על ישמש גם על השטח אשר ממעל לגוף הדבר (איבער), כמו ועוף יעופף על הארץ, ולכן אמרו (מנחות ל"ה) על ידך בגובה היד, וכן תיב"ע רום ידכון, והמכוון בוקשרתם לאות על ידך לקשור התפלה באותו חלק אשר ממעל ליד והוא הזרוע, ותרגומו (אָבערהאלב דער האנד) ובזה הכתב והקבלה תואמים יחדיו: 

'''ולטטפות. ''' י"מ אותו תכשיט וקשוט, פארך חבוש עליך מתורגם טוטפתך, וכ"א ברע"מ (דמ"ג) תפלין פארא שפירו ועד"ז אקרון טוטפות, כד"א ישראל אשר בך אתפאר. וגלתה התורה בזה תועלת הנפשי שימשך לאדם, מתפלה של יד והיה לאות על ידך, ירצה שיהיה לאדם אות וסימן על ידו להורות בו היותו עבד מלכו של עולם, ובתפלה של ראש יורה גודל אהבתו ודבקותו בה' עד שיתקשט לעיני כל ויתפאר היותו עבד לאלהי עולם; וי"מ טטפות הבטה וראיה כבארמי ועיניו מטייפין ע"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך זו תפלין (עתוס' ורא"ש מנחות ל"ה) ומזה הטף אל דרום (יחזקאל כ״א:ב׳), ולא תטיף אל בית ישחק (עמוס ד') אל תטיפו יטיפון (מיכה ב' ע"ש תרגום ורש"י), שענינם מראה וחזון הנבואה, ול"נ דמלת טטפות נרדף למלת אות והוראה אחת לשתיהן, אות הוא מענין יאותו לנו האנשים (בראשית ל״ד:כ״ב) ענינו התרצות (איינווילליגען), ותרגום יאותו יטפסו, וכן אל תובא (משלי א') מתורגם אל תטפס, והוא בעצמו מלת טטפות כאן בהתחלפות סמ"ך הארמי לתי"ו בעברי כפי הנהוג, והמכוון במלת לאות ולטטפות ענין רצוי הנפש לקבל עלי' כל הצויים הנאמרים בפרשיות אלה, בהנחתם על היד נגד הלב יתרצה לשעבד תאות ומחשבות לבו ולהנהיגם כמצות רצונו ית', ובהנחתם על הראש נגד המוח יהיה לטטפות ולרצוי נפשי לשעבד הנשמה שבמוחו עם כל כחותי' לעבודתו ית'. ומדרך הלשון להכפיל הפ"א והלמ"ד עצמה או הפ"א והעיי"ן להורות על המשך הפעל ההוא, על השנותו והתמדת חזרת פעולתו (איטעראציאָן, וויעדערהאָלונג), כמו מטלטלך (ישעיה כ"ב) מגזרת ויטילו את הכלים, והוראת מטלטלך הטלת תמיד, וכן ונאפופי' מבין שדי' מגזרת נאף והוראתו הנאוף התמידי, וכן תשגשגי (ישעיה י"ז) מגזרת ישגה אחו (איוב ח׳:י״א) והוראתו מהירת השגיון, וכן כאן הוכפלה הטי"ת להוראת הרצוי התמידי. והא דאמר ר"ע (מנחות ל"ה) טט בכתפי שתים פת באפרקי שתים, נראה ברור שאין כוונתו על ההוראה העצמית שבמלת טטפות, אבל טעמו על ההוראה הצדדית (נעבענבעגריף) ר"ל בחרה התורה לשנות לשון תכשיט או הבטה או הרצוי אל לשון טטפות, להורות לנו דרך אגב גם מספר ארבע שהוא מכוון ג"כ במלת טטפות: 

'''בין עיניך. ''' לרבותינו (מנחות ל"ז) בין עיניך זה קדקד מקום שמוחו של תינוק רופס, ואמרו (מגלה כ"ד) הנותן תש"ר על מצחו ה"ז דרך הקראים המבזים דברי חכמים והולכים אחר המשמע כמשמען בין עיניך ממש (ע"ש רש"י); ולרבותינו מה שאמרה תורה בין עיניך, י"ל לפי שגידי הראות צומחים ויוצאים מן העצם של מוח והולכים בהתאחדות בתחלה ואח"כ מתחלקים עצמם ופונים אל הימין והשמאל אל שתי העינים ומגיעים אל תוך אישון בת עין ושם פועלים חוש הראות ועל ידם נתפסים המראות והמוחשים אל המוח כי שם ביתם מקורם ושרשם, כנודע מחכמי הנתוח, הנה אין המכוון בין עיניך בין העינים החיצונים הנראים והנגלים, כ"א בין מקור העינים השרשיים שאינם נראים בחוץ והוא המוח, ושם עין משותף בהוראתו, יורה על אבר הראות (אויג), ויורה על המקור והשורש, כמו עין המים, שהוא מקור המים, וכן מעיני הישועה. ולפי"ז טעם בין עיניך, בין מקור הראות, והוא מקום המוח, כרוחב ד' אצבעות מהתחלת עיקרי השער מן המצח ולמעלה. (עתוס' עירובין צ"ה ב' ד"ה מקום) (אויגענוואורצעלן), ומדאמר קרא (ראה י"ד) קרחה בין עיניכם יראה להדי' דלשון בין עיניכם אין בין העינים הנראים והנגלים כי לא שייך במקום זה קרחה, אבל בין עינים השרשים והוא מקום המוח שפיר שייך לה ענין קרחה. וכן מדלא אה"כ לשון בין בבת עיניך, או בין גבות עיניך, או בין עפעפיכם, מוכח שאינו מדבר מאיברים הגשמיים הנראים. ואין המקובל סותר את לשון המקרא, כאשר יחשבו חלושי הראות וקלי הדעת: