עריכת הדף "כף החיים/יורה דעה/קיט" (פסקה)

== עח ==

עח) '''[סעיף יג'] המוכר לחבירו דבר שאסור באכילה וכו' והוא יחזיר לו הדמים.''' וה"ט משום קנס דקנסוהו למוכר על שמכר טריפה לישראל. כן מבואר בפי' ר' גרשום מאוה"ג בבכורות {{ממ|[[רבנו גרשום/בכורות/לז/א|לז.]]}} וכ"נ דעת רש"י שם שכ' ויחזיר להם הדמים דאיסור ספק הוי. ע"כ. ובשטמ"ק שם הוגה דאיסור ספי להו. וכ"כ הנמקי יוסף {{ממ|בר"פ המוכר פירות}} שקצב שמכר טריפה לישראל במזיד קנסינן ליה שאע"פ שאכלו את הבשר יחזיר להם הדמים. ע"ש. ומוכח מכל זה שאין לקנסו אא"כ היה יודע המוכר מקודם שהיא טריפה ומכר הבשר לישראל במזיד, אבל אם מכר הבהמה בחזקת כשרה ולא נודע לו שהיא טריפה עד אח"כ שנמצא בה טרפות בבני מעיים באופן דלא פשע מידי במה שמכר ממנה. אין לקנסו להחזיר הדמים של הבשר שאכל כבר הלוקח. אלא שיש למוכר לחשוב הבשר שאכל הלוקח דמי טריפה בזול. ויחזיר המותר לקונה כל מה שעודף על דמי טריפה. כ"כ הפר"ח ס"ק כב. וכ"ה דעת הט"ז ס"ק יד, והש"ך ס"ק כה. לחה"פ ס"ק טו. בל"י ס"ק טז. שלחן גבוה ס"ק לו. וכן מבואר בשו"ת בשמים ראש {{ממ|סי' צז}} בשם רבינו מאיר. שנ"ל דהיינו דוקא כשידע המוכר שהוא דבר איסור ומכרו ומשום קנסא הוא וכפרש"י. אבל אם נמצאת טריפה אחר שמכר הבשר מנכה לו הדמים וכו'. ע"ש.

עח) '''אולם''' הסמ"ע בחו"מ {{ממ|[[סמ"ע/חושן משפט/רלד#ד|סי' רל"ד סק"ד]]}} כ' להסביר החילוק בין איסור דאו' לאיסור דרבנן בדין זה, משום שלא קנסוהו אלא באיסור דאו', ועוד שאין אכילת הלוקחים חשובה הנאה להם שאדרבה צער הוא להם שעברו על איסור תורה אף שהיו שוגגים. משא"כ באיסור דרבנן. ע"כ. וכיו"ב כ' הנתיבות המשפט {{ממ|שם}} דה"ט משום שאיסור תורה בשוגג צריך כפרה ותשובה להגן מן היסורים, משא"כ באיסור דרבנן. ע"ש. ואחרונים רבים הביאו דבריו להלכה. נמצא דלפ"ז אין זה מטעם קנס בלבד, אלא מטעם שאין אכילת איסור חשיבא הנאה. דיוצא שכרו בהפסדו. וכ"כ בביאורי הגר"א ס"ק כז. דנראה הטעם משום שאינו בר דמים דהא אסור לעשות סחורה בדברים האסורים מה"ת וכו'. ע"ש. וכ"כ בס' משנת חכמים ה' עכו"ם שאינה נחשבת אכילה במה שאכל דבר איסור. והובא בפתחי תשובה כאן סק"ג. וא"כ אין לחלק בזה בין אם היה המוכר יודע שהיא טריפה או לא, דמה לנו ולידיעתו הרי דבר איסור אכלו ואין הנאתם חשובה כלל וחייב להחזיר להם הדמים. {{ממ|ולכאו' ק"ק עמ"ש הגר"א שאינו בר דמים, ממ"ש בחו"מ (סי' קעו סל"ב}}. ע"ש. וי"ל.) ובערוך השלחן חו"מ {{ממ|סי' רלד סק"א}} הסכים למ"ש הש"ך דהוי מטעם קנסא, וכמ"ש רש"י ונמק"י. ולכן לא קנסינן למוכר אלא כשמכר במזיד. ע"ש. וע' בשו"ת זכר יהוסף {{ממ|חאו"ח סי' סח אות ו}}.

עח) '''וחזי''' הוית בשו"ת מחנה אפרים {{ממ|ה' נזקי ממון סי' ט}} שכ' להוכיח שאין זה מתורת קנס. מבכורות {{ממ|לז.}} דרשב"א פליג אדרבנן ומחלק דדברים שהנפש קצה מהם כגון נבלות וטריפות יחזיר להן כל הדמים. ושאין הנפש קצה מהם כגון בכורות טבלים ויי"נ ינכה להם מן הדמים, ופרש"י שאם הנפש קצה מהן כל מה שאכלו אינו הנאה להם בישעה שנודע להם. ומשמע שאין זה מטעם קנס. ומדרשב"א נשמע לרבנן דלא פליגי בהו וכו'. ולפ"ז אף אם המוכר שוגג יחזיר להם כל הדמים. ודלא כהנמק"י. ע"ש. וכ' ע"ז מהרי"ט אלגאזי בס' הלכות יו"ט {{ממ|דקנ"א ע"א}} שד' הנמק"י בזה כמ"ש בתוס' חיצונית דנו"ט שהנפש קצה מהן היינו שמתה הבהמה מיתת עצמה וטרפה נמי כגון שטרפה אותה חית היער ושברתה ונטתה למות. הלא"ה כגון שנתנבלה בשחיטה ושאר טריפות אין הנפש קצה מהם. ע"ש. וא"כ כיון דסתם נו"ט אין הנפש קצה ממנה שפיר הוי רק מטעם קנס מפני שמכרה במזיד. ע"כ. ולפ"ז יצא לנו דין מחודש דבנו"ט שמתה מאליה או שטרפתה חית היער, גם בשוגג חייב נשלם את כל הדמים. וכל הפוסקים לא חילקו בין זל"ז. שו"ר שכן העיר ע"ז הערך השלחן בחו"מ {{ממ|סי' רלד}}. והניח בקושיא. {{ממ|וע"ע בהלכות יו"ט דקנ"ב ע"א ודקנ"ד ע"ג}}. ואנכי הרואה בשו"ת בשמים ראש {{ממ|סי' צז}} שכ', דאף רשב"א דתלי טעמא בד' שהנפש קצה מהן, אפשר דלא אמרה אלא כשידע המוכר שהוא דבר איסור ומכרו, הלא"ה לא. ונסתפק אם טריפה שנפשו של אדם קצה בו, הוא גם בטרפות הנמצאים בריאה וב"מ. ע"ש. וע' בכסא דהרסנא שם. נמצא דאף רשב"א לא ברירא מילתא דלא מפליג בהא. וע' בס' אמר יוסף {{ממ|דל"ח ע"ב}} מ"ש לתרץ על עיקר קו' המחנ"א דלרבנן הוי מט' קנסא דוקא. ע"ש. וע' בשו"ת שמע אברהם פלאג'י {{ממ|סי' נח}}. ואכמ"ל. וע' בס' קהל יהודה {{ממ|דנ"א ע"ב}} דס"ל כהמחנ"א הנ"ל.

עח) '''ולענין''' דינא הואיל ולא פלטינן מפלוגתא דרבנן בתראי נקטינן לדינא כד' הט"ז והש"ך והפר"ח שכ' כרש"י ונמק"י וסיעתם דהוי מטעם קנס. ומש"ה בשוגג אינו מחזיר לו כל הדמים רק ישלם לו דמי העודף על דמי טרפה בזול. משום שהמוכר יכול לומר קים לי כדעת הרבנים הנ"ל ומספיקא לא מפקינן ממונא. אבל אם הלוקח לא נתן דמים עדיין והוא המוחזק, מצי למימר קי"ל כהסמ"ע והנתיבות והגר"א וכן המחנ"א והקה"י דס"ל דאף בשוגג חייב להחזיר לו כל הדמים. וכיון שעדיין לא נתן אינו יכול המוכר להוציא ממנו. וכן פסקו בזבחי צדק ס"ק סו. ובערוך השלחן ס"ק נב. [וע' בהלכות יו"ט {{ממ|דקנ"ד ע"ג}} דס"ל שאין המוכר מחזיר אפי' ההפרש שבין האיסור להיתר. ע"ש.] ועכ"פ מה שהוא עדיין בעין יחזיר המקח משום דהוי מקח טעות והוא יחזיר הדמים. וע' בשו"ת תרשיש שהם {{ממ|חיו"ד ס"ס כט}}.