עריכת הדף "כף החיים/יורה דעה/קיט" (פסקה)

== עד ==

עד) '''[סעיף יב'] האנוסים שנשארו בארצותם כו'''' ואין בידם להמלט למקום שיוכלו לעבוד את ה', סומכים על שחיטתם. ואפי' לא אניסי אלא לממונא דשקלי כל מאי דאית להו. ויכולים הם לברוח בגופם ולא עבדי, אע"פ שאין להם חלק לעוה"ב. נאמנים אצלינו לענין אסורים. וכדין אפיקורסים {{ממ|הנ"ל ס"ק סו}}. פר"ת ס"ק יד. אבל בש"ע הגר"ז {{ממ|בסי' ב בקו"א סק"ט}} כ' שאם נשארים מפני ממונם הרי הם כמומרים אע"פ שמקיימין כל המצות בצינעא, כי בע"ז אין חילוק בין לתיאבון ובין להכעיס. ודוקא אם אינם יכולים להמלט על נפשם ומתנהגים בכשרות סומכין על שחיטתן. ע"ש. ולכאורה יש לתמוה ע"ד הגר"ז ממ"ש הרמ"א בהגה לקמן {{ממ|סי' קכד ס"ט}} בזה"ל. האנוסים אין אוסרים יין במגען. ודוקא אותם שדרים עדיין בין העכו"ם ועושים עבירות בפרהסיא מפני האונס רק בצנעה נזהרים. ואפשר להם לברוח על נפשם "רק שממתינים משום ממון" וכיו"ב. אבל אם עוברים גם בצנעא כו' הרי הם כעכו"ם. ריב"ש סי' ד. עכ"ל. הא קמן דאף כשנשארים מפני ממונם אין דינם כמומרים לע"ז. וע"ע בתשו' הריב"ש {{ממ|[[שו"ת הריב"ש/יא|סי' יא]]}} שכ', ויש שהיו יוצאים בלונ"ח מן השמד אלא שלא יספיק אשר בידם לכל ההוצאות המרובות שיש להם לעשות לכל בני ביתם ואולי יספיק לעצמם אבל יראים הם להניח ב"ב בין העכו"ם וכו' ובוחרים להתעכב וכו'. ואף שלפי האמת חייבים להציל א"ע אפי' יעזבו בניהם וב"ב שם. שאהבת ה' ותורתו קודמת לכל. ואח לא פדה יפדה איש. וכמ"ש הרמב"ם באגרתי {{ממ|מאמר קידוש ה'}}. עכ"ז אינם פסולים להעיד, שאינם חושבים עבירה בעיכובם שם וכו'. ע"כ. וממילא הואיל ואינם חושבים זאת לעבירה אינם דומים לעובד ע"ז לתיאבון. וה"נ כשיראים להפסיד כל ממונם לא דמי לעע"ז מלבו. ודמי לעע"ז מיראת אדם שיזיקנו דפטור. וכמ"ש מרן הכ"מ {{ממ|פ"ג מה' עכו"ם ה"ו}} בשם תשו' הריב"ש. ע"ש. וכן ה"ז דומה למ"ש רבינו יונה ופסקו מרן בסעיף יא. ועמש"כ לעיל ס"ק סח.

עד) '''ברם''' חזי הוית להמל"מ {{ממ|פ"ה מה' מלוה ולוה ה"ב}} שהביא ד' מרן הב"י {{ממ|ר"ס קנט}} גבי רבית, דמומר שיצא מן הכלל ע"י שהעלילו עליו כיון שבידו להמלט ואינו עושה מקרי מומר להכעיס. דהיינו שביק היתרא ואכיל איסורא. ע"כ. וכ' המל"מ, ונראה דס"ל למרן דהא דמחלקים בין להכעיס ובין לתיאבון היינו דוקא בשאר עבירות, אבל בע"ז כל שאינו מחמת סכ"נ מין הוא. ולפ"ז מי שיש בידו לברוח אע"פ שיאבד ממונו ולא ברח ה"ז מומר להכעיס. וכ"כ מהרד"ך {{ממ|בית יב}}. אבל הוא עצמו {{ממ|בבית יא}} כ' שכל שעומדים שם מפני הנאתם אית להו דין מומר לתיאבון אף שיש בידם לברוח. עכת"ד. ותמיהני שלא זכר שר מד' הרמ"א {{ממ|סי' קכד}} הנ"ל. גם דיוקו מד' מרן לא זכיתי להבין. דמנ"ל דמיירי הכא שיאבד ממונו, ואדרבה יש לדייק להיפך דלא מיירי בכה"ג מדחשיב ליה שביק היתרא ואכיל איסורא אע"פ שי"ל. וצל"ע. וע' בשו"א זכר יהוסף {{ממ|חאו"ח סי' כא}}. עמ"ש בשו"ת התשב"ץ ח"א {{ממ|סי' סו}}. וע' במ"ש בב"י לקמן {{ממ|ס"ס רסח}} דבע"ז לא שייך לתיאבון. ודו"ק.