עריכת הדף "שיחה:תנ"ך/ויקרא/יא" (פסקה)

== פסוק מג ==
=== ולא תטמאו בהם ונטמתם בם ===
בגמ' יומא לט. איתא: תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת [אוטמת וסותמת מכל חכמה. רש"י] לבו של אדם שנאמר "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם. ולכאו' הגמ' מדברת בכל העבירות. אולם המסילת ישרים (פרק יא – המדרגה השלישית) כתב שענין זה שייך במיוחד במאכלות אסורות, וז"ל: והוא מה שאמרו בש"ס גם כן: "ונטמאתם בם" אל תיקרי ונטמאתם, אלא ונטמתם, שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדיעה האמיתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב (משלי ב, ו) "כי ה' יתן חכמה", והנה הוא נשאר בהמיי וחומרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין, כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו, עכ"ל. ואכן מזה שהפסוק המרמז על טמטום הלב נמצא דווקא בענין מאכלות אסורות, משמע כהמס"י שהמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין.

והנה שמעתי נידון בזה אם הטמטום נגרם רק למי שמצווה באיסור אכילת מאכלות אסורות, ומחמת שאוכל דבר האסור עליו – זה מה שגורם לו לטמטום הלב, או דלמא שמאכלות אלו מטמטמין בטבען אף למי שאיננו מצווה ואסור באכילתן. ונפקא מינה בגוי או בישראל קודם הדיבור, וכן באונס ובשוגג ובפיקוח נפש.

הרמב"ן בפרשת משפטים (כב, ל) כתב: ואנשי קדש תהיון לי. טעם הכתוב הזה, כי עד הנה הזכיר המשפטים והזהיר בדברים המכוערים. ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים, וכך אמר (ויקרא יא, מג-מד) "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". והנה השרצים משקצין הנפש, והטרפה אין בה שקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה, עכ"ל הרמב"ן. ונראה בדבריו חילוק בזה בין שרצים שמשקצים את הנפש לבין טריפה שאין בה שיקוץ.

והאור החיים בפרשתינו (יא, י) כתב: ושקץ יהיו לכם פירוש לרבות אפילו בשוגג שלא תתכוונו לאוכלם אף על פי כן ישקצו את הנפש. ועדיין לא מפורש בדבריו האם ה"ה באונס, וכן בגוי וקודם הדיבור.  

אמנם הביאו בשם המהר"ל שנוקט שרק כשאוכלים אותם באיסור, העבירה גורמת לטמטום. [ויתכן שאינו חולק על האוה"ח, דאף בשוגג ישנה עבירה ואיסור.] שוב ראיתי שאף האור החיים כתב בפירוש על הפסוק (יא, כט) "וזה לכם הטמא": עוד ירצה לכם הוא שהם טמאים אבל לא לגוים, שאין הגוים מקבלים טומאה כבהמות. ומבואר שלמרות שכתב שהשקצים משקצים אפילו בשוגג, אך הגויים גריעי יותר, ואינם מקבלים טומאה כלל.

והנה רש"י לקמן (פס' מה) כתב: כי אני ה' המעלה אתכם. על מנת שתקבלו מצותי העליתי אתכם. [דבר אחר כי אני ה' המעלה אתכם, בכולן כתיב 'הוצאתי', וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות דיים, ומעליותא היא גבייהו, והוא לשון מעלה (ב"מ סא:).] והקשה הגר"מ פיינשטיין זצ"ל מהי המעלה בכך שאיננו מיטמאין לשרצים, והלא המעלה צריכה להתייחס לעומת הזמן שהיינו במצרים, ואז הלא עדיין לא נצטוינו באיסור אכילת שרצים, וא"כ לא היה לנו טמטום מזה, ומהי המעלה המיוחדת בזה שאנו נמנעים מאכילת שרצים ביחס להיותינו במצרים. ואם נאמר כהצד דלעיל ששרצים מטמטמין אף מי שאינו מצווה כגוי, מיושב שפיר, שזוהי מעלה לנו שנמנעים אנו מטמטום זה שהיה מטמטם אותנו אף בתור גויים קודם מתן תורה. 

[ויש לשים לב שרש"י מדבר בשרצים דווקא, ויתכן שבהם ישנו טמטום מיוחד יותר משאר מאכלות אסורות, וכפי שראינו לעיל ברמב"ן שחילק בזה בין שרצים לנבלה. ועוד שהפסוק שממנו דורשת הגמ' את ענין הטמטום – איירי בשרצים דווקא. והחילוק מובן, שהלא שרצים הינם דבר מאוס בעצם, ואילו נבילה וטריפה וכדו' הם בהמות רגילות שנתנבלו (בשחיטה) או נטרפו, אך אינם מאוסים בעצם.]

והנה בגמ' ע"ז לא: איתא: הכי אמר אבוך הני ארמאי זוקאני דהוו שתו גילויא ולא מתו איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו. היינו שהגוף של הגויים האוכלים שקצים ורמשים הוא חם, ולכן אינם ניזוקים מארס הנחש, דהוא נשרף במעיהם. אולם בגמ' בשבת פו: מבואר שישראל שדאיגי במצוות פשיטא שחביל ומתחמם גופייהו, והגמ' מסתפקת בזה בעכו"ם משום שאוכלים שקצים ורמשים. ובכל מקרה רואים שאכילת השקצים גורמת לחימום מיוחד, ועיין בה.

והנה בכל פרשתינו כתוב כמה וכמה פעמים "טמא הוא לכם". ונתעוררתי שלכאו' הכתוב בא להודיענו בזה שרק 'לכם' זה טמא ומשוקץ, אך לא לגוים שאינם מצווים בזה, וא"כ ניתן לפשוט את הספק הנזכר להיפך מהאמור לעיל. אמנם ראיתי בחומש 'מקרא מפורש' שהביאו (בפס' ד) מהרס"ג והרד"ק ש"טמא" היינו 'אסור', ומשמעות 'טמא' שיתרחקו מאכילתו, ולשון טומאה יכול להתפרש כאיסור אכילה, כפי שנאמר (שופטים יג, ז) "ואל תאכלי כל טומאה", ופירשו בגמ' (סוטה ט:) דהיינו דברים האסורים בנזיר. ולפי זה יתכן לפרש שה'איסור' באכילתו – הוא רק לכם – לעם ישראל, שהלא הגויים לא נאסרו באכילת מאכלות אסורות, אך עצם השיקוץ והטמטום – שייך אף בגויים. [[משתמש:הארות חיים|הארות חיים]] ([[שיחת משתמש:הארות חיים|שיחה]]) 13:28, 4 באפריל 2021 (IDT)