שיחה:תנ"ך/ויקרא/יא
פסוק ב[עריכה]
זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ[עריכה]
וברש"י: זאת החיה - לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וכו'.
ופירש השפתי חכמים את הכרח רש"י לדרשה זו, דאל"כ "זאת הבהמה" מיבעיא ליה, ומהו שהוסיפו באמצע "החיה אשר תאכלו מכל". וברא"ם הביא שכן איתא במדרש תנחומא, דאל"כ זאת הבהמה מיבעי ליה מאחר שהחיה בכלל בהמה.
ונתקשיתי שרש"י על סוף הפסוק כתב: זאת החיה מכל הבהמה - מלמד שהבהמה בכלל חיה. ומקור דבריו בגמ' בחולין עא. ולכאו' אם רש"י פירש שחיה היא מלשון חיים, א"כ אין מקור שבהמה בכלל חיה, דאין הכוונה כאן לחיה כלל. ובש"ח הרגיש בזה וכתב שדייק מה"א יתירא שבתיבת החיה, אכן לכאו' הוא דחוק. והנחלת יעקב תירץ שלמרות שהגמ' בחולין עא. דורשת מזה שבהמה בכלל חיה, אך אפשר ג"כ לדרוש מזה שהוא לשון חיים, וכמו שלמדו בחולין מב. מהפסוק הזה: "וזאת החיה אשר תאכלו" חיה אכול שאינה חיה לא תיכול מכלל דטריפה לא חיה, עכ"ל. והיינו שזה מלשון חיים.
אמנם בפי' לבוש האורה (מי"א מפרשי רש"י) ביאר באופן מחודש, וז"ל: מלמד שהבהמה בכלל חיה, נ"ל שר"ל ואז יהיה פירוש החיה לשון חיים כמו שפירש רש"י בסמוך, כאילו אמר זאת הבהמה שיש בה חיות אשר תאכלו וגו', לא שהבהמה נקראת בשם חיה, אבל במקום דאמרינן שהחיה בכלל בהמה פירושו שגם מין החיה נקראת בשם מין בהמה, נ"ל.
ולכאו' אי"ז פשטות דברי הגמ' בחולין עא. ובפרט שרש"י שם (ע: ד"ה זאת החיה) פירש את הדרשה הזו כפשוטה, וכדלקמן. והנה נתקשיתי הכיצד דרשו מכאן שבהמה בכלל חיה, והלא לכאו' הוא להיפך, שחיה נכללת בבהמה. אלא שרש"י הנ"ל פירש זאת, וז"ל: והכי משמע, מכל הבהמה אכול את המפרסת, ומעיקרא מתחיל לאישתעויי בחיה, זאת החיה אשר תאכלו, ומפרש סימני בהמה, דקאמר מכל הבהמה כל מפרסת, אלמא בהמה בכלל חיה וכו', עכ"ל. ועדיין כתב ברא"ם שניתן לדרוש מפסוק זה גם שחיה בכלל בהמה, אלא שלזה ישנו פסוק נוסף, עי"ש עוד. הארות חיים (שיחה) 13:28, 4 באפריל 2021 (IDT)
פסוק לו[עריכה]
אך מעין ובור מקוה מים[עריכה]
וברש"י: ... ועוד יש לך ללמוד, 'יהיה טהור', הטובל בהם מטומאתו.
הנה ידוע חידושו של הכסף משנה (הל' שאר אבות הטומאות פ"ו הט"ז) שדייק בדברי הרמב"ם שם - ובמקור דבריו בתוספתא במכשירין פ"ב ה"ב, ז"ל: ונראה מתוך דבריה שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה, לא בעודו בתוך המקוה, עכ"ל הכס"מ. ולפי דבריו, מה שמבואר במשניות שאף כשנחסר המקוה מארבעים סאה בעת שהיה במקוה - טהור, זהו משום שכאשר נחסר המקוה נחשב כאילו שהאדם יצא מהמקוה, דמה לי אם הוא יצא מהמקוה או שהמקוה יצא ממנו.
וכתבו האחרונים שלפי זה ייצא שאם נטמא וטבל במקוה ושהה בפנים עד לאחר שקיעת החמה, נחשב שנטהר רק ביציאתו וא"כ לא היה הערב שמש לאחר הטבילה, וצריך לחכות לשקיעת החמה שלמחרת.
אמנם הביאו שבראשונים משמע (-ראה תוס' הרא"ש שבת לה. בשם הר"ש, וישנה גרסא כזו בתוס' שם ד"ה וירד, וכך נוקט המהרש"א שם בדעת התוס') שהטובל נטהר מיד בכניסתו למקוה, ודלא כהכס"מ.
והביאו בשם הצפנת פענח (ורשה סי' רעו) אשר נוקט בשיטה אמצעית, שלאחר שיצא נטהר למפרע מזמן כניסתו למקוה. ונראה שבמקרה הנזכר של הערב שמש, בין להראשונים שנטהר בכניסתו, ובין להצ"פ שלמפרע נטהר בכניסתו, אכן ייחשב לו בשקיעה זו כהערב שמש, ולא יצטרך לחכות להערב שמש שלמחרת, ודלא כפי שיוצא לדברי הכס"מ. ונראה נפק"מ נוספת שבה הצ"פ יסבור כהראשונים, והיא כשהטמא נגע בכלי בזמן היותו במקוה, האם טימאהו, שלהראשונים והצ"פ הכלי לא נטמא, ואילו להכס"מ נראה שהכלי נטמא כיון שהאדם עדיין לא נטהר עד צאתו.
אמנם נראה שישנה נפק"מ נוספת שבה הצ"פ יסבור כהכס"מ ודלא כהראשונים, והיא בגוונא שהאדם טבל ומת בעודו במקוה (וכגון שטבע), שלדעת הראשונים נראה שעלתה לו טבילה בכניסתו למקוה, אולם לפי הכס"מ נראה שמכיון שלא יצא מהמקוה (בחיים), לא הועילה לו הטבילה. ובזה נראה שאף הצ"פ יודה שלא הועילה טבילתו למפרע, משום שהלא "במתים חפשי", ואין משמעות ליציאתו מהמקוה במצב שכזה, וא"כ נחשב כאילו לא יצא כלל, ודו"ק.
[ובעיקר חידושו של הכס"מ, ראה בזה בדבר אברהם (ח"ב, השמטות לסי' טו) ובספר המפתח ובספר הליקוטים (שהביאו מהרש"ש שכתב ע"ז 'והוא פלא').] הארות חיים (שיחה) 13:28, 4 באפריל 2021 (IDT)
פסוק לט[עריכה]
הנוגע בנבלתה[עריכה]
וברש"י: ולא בעצמות וגידים, ולא בקרנים וטלפים, ולא בעור.
וביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: פירוש כשפרשו מהגוף, אבל בעודן מחוברין הנוגע בהן כנוגע בבשר, או משום יד אם יש בראש העצם כזית בשר, או משום שומר אם יש בתוכו כזית מוח.
יש להעיר בדברי הרא"ם, שהלא מדבריו נראה הוא עצמו מודה שיש מקרה שאף כשהעור והעצמות לא פירשו מהגוף, אינן נטמאים כשלא נגע בבשר, וזהו כשאין בראש העצם כזית בשר - ואינו 'יד', וכן שאין בתוכו כזית מח - ואינו 'שומר', וא"כ צריך ביאור מהו ההכרח שהמיעוט הוא כשפירשו מהגוף, ולא לאוקים בגוונא הנזכרת אף כשלא פירשו.
[ובלשון אחרת בעומק הדברים: מכיון שיש מקרה שאינם נטמאים, שוב מוכח שגם כשהם נטמאים הרי זה רק משום שהם נחשבים כיד או שומר, אך לא מחמת טומאת עצמם, וא"כ פשיטא שניתן למעט אותם מטומאת עצמם - בגוונא שלא מצטרף אליהם דין חיצוני, ודו"ק.] הארות חיים (שיחה) 13:28, 4 באפריל 2021 (IDT)
פסוק מג[עריכה]
ולא תטמאו בהם ונטמתם בם[עריכה]
בגמ' יומא לט. איתא: תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת [אוטמת וסותמת מכל חכמה. רש"י] לבו של אדם שנאמר "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם. ולכאו' הגמ' מדברת בכל העבירות. אולם המסילת ישרים (פרק יא – המדרגה השלישית) כתב שענין זה שייך במיוחד במאכלות אסורות, וז"ל: והוא מה שאמרו בש"ס גם כן: "ונטמאתם בם" אל תיקרי ונטמאתם, אלא ונטמתם, שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדיעה האמיתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב (משלי ב, ו) "כי ה' יתן חכמה", והנה הוא נשאר בהמיי וחומרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין, כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו, עכ"ל. ואכן מזה שהפסוק המרמז על טמטום הלב נמצא דווקא בענין מאכלות אסורות, משמע כהמס"י שהמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין.
והנה שמעתי נידון בזה אם הטמטום נגרם רק למי שמצווה באיסור אכילת מאכלות אסורות, ומחמת שאוכל דבר האסור עליו – זה מה שגורם לו לטמטום הלב, או דלמא שמאכלות אלו מטמטמין בטבען אף למי שאיננו מצווה ואסור באכילתן. ונפקא מינה בגוי או בישראל קודם הדיבור, וכן באונס ובשוגג ובפיקוח נפש.
הרמב"ן בפרשת משפטים (כב, ל) כתב: ואנשי קדש תהיון לי. טעם הכתוב הזה, כי עד הנה הזכיר המשפטים והזהיר בדברים המכוערים. ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים, וכך אמר (ויקרא יא, מג-מד) "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". והנה השרצים משקצין הנפש, והטרפה אין בה שקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה, עכ"ל הרמב"ן. ונראה בדבריו חילוק בזה בין שרצים שמשקצים את הנפש לבין טריפה שאין בה שיקוץ.
והאור החיים בפרשתינו (יא, י) כתב: ושקץ יהיו לכם פירוש לרבות אפילו בשוגג שלא תתכוונו לאוכלם אף על פי כן ישקצו את הנפש. ועדיין לא מפורש בדבריו האם ה"ה באונס, וכן בגוי וקודם הדיבור.
אמנם הביאו בשם המהר"ל שנוקט שרק כשאוכלים אותם באיסור, העבירה גורמת לטמטום. [ויתכן שאינו חולק על האוה"ח, דאף בשוגג ישנה עבירה ואיסור.] שוב ראיתי שאף האור החיים כתב בפירוש על הפסוק (יא, כט) "וזה לכם הטמא": עוד ירצה לכם הוא שהם טמאים אבל לא לגוים, שאין הגוים מקבלים טומאה כבהמות. ומבואר שלמרות שכתב שהשקצים משקצים אפילו בשוגג, אך הגויים גריעי יותר, ואינם מקבלים טומאה כלל.
והנה רש"י לקמן (פס' מה) כתב: כי אני ה' המעלה אתכם. על מנת שתקבלו מצותי העליתי אתכם. [דבר אחר כי אני ה' המעלה אתכם, בכולן כתיב 'הוצאתי', וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות דיים, ומעליותא היא גבייהו, והוא לשון מעלה (ב"מ סא:).] והקשה הגר"מ פיינשטיין זצ"ל מהי המעלה בכך שאיננו מיטמאין לשרצים, והלא המעלה צריכה להתייחס לעומת הזמן שהיינו במצרים, ואז הלא עדיין לא נצטוינו באיסור אכילת שרצים, וא"כ לא היה לנו טמטום מזה, ומהי המעלה המיוחדת בזה שאנו נמנעים מאכילת שרצים ביחס להיותינו במצרים. ואם נאמר כהצד דלעיל ששרצים מטמטמין אף מי שאינו מצווה כגוי, מיושב שפיר, שזוהי מעלה לנו שנמנעים אנו מטמטום זה שהיה מטמטם אותנו אף בתור גויים קודם מתן תורה.
[ויש לשים לב שרש"י מדבר בשרצים דווקא, ויתכן שבהם ישנו טמטום מיוחד יותר משאר מאכלות אסורות, וכפי שראינו לעיל ברמב"ן שחילק בזה בין שרצים לנבלה. ועוד שהפסוק שממנו דורשת הגמ' את ענין הטמטום – איירי בשרצים דווקא. והחילוק מובן, שהלא שרצים הינם דבר מאוס בעצם, ואילו נבילה וטריפה וכדו' הם בהמות רגילות שנתנבלו (בשחיטה) או נטרפו, אך אינם מאוסים בעצם.]
והנה בגמ' ע"ז לא: איתא: הכי אמר אבוך הני ארמאי זוקאני דהוו שתו גילויא ולא מתו איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו. היינו שהגוף של הגויים האוכלים שקצים ורמשים הוא חם, ולכן אינם ניזוקים מארס הנחש, דהוא נשרף במעיהם. אולם בגמ' בשבת פו: מבואר שישראל שדאיגי במצוות פשיטא שחביל ומתחמם גופייהו, והגמ' מסתפקת בזה בעכו"ם משום שאוכלים שקצים ורמשים. ובכל מקרה רואים שאכילת השקצים גורמת לחימום מיוחד, ועיין בה.
והנה בכל פרשתינו כתוב כמה וכמה פעמים "טמא הוא לכם". ונתעוררתי שלכאו' הכתוב בא להודיענו בזה שרק 'לכם' זה טמא ומשוקץ, אך לא לגוים שאינם מצווים בזה, וא"כ ניתן לפשוט את הספק הנזכר להיפך מהאמור לעיל. אמנם ראיתי בחומש 'מקרא מפורש' שהביאו (בפס' ד) מהרס"ג והרד"ק ש"טמא" היינו 'אסור', ומשמעות 'טמא' שיתרחקו מאכילתו, ולשון טומאה יכול להתפרש כאיסור אכילה, כפי שנאמר (שופטים יג, ז) "ואל תאכלי כל טומאה", ופירשו בגמ' (סוטה ט:) דהיינו דברים האסורים בנזיר. ולפי זה יתכן לפרש שה'איסור' באכילתו – הוא רק לכם – לעם ישראל, שהלא הגויים לא נאסרו באכילת מאכלות אסורות, אך עצם השיקוץ והטמטום – שייך אף בגויים. הארות חיים (שיחה) 13:28, 4 באפריל 2021 (IDT)
פסוק מז[עריכה]
להבדיל בין הטמא ובין הטהור[עריכה]
וברש"י: לא בלבד השונה אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן.
ופירש בגור אריה (הובא גם בשפ"ח הקצר): דאל"כ להבדיל ל"ל, הרי כבר נתן ההבדל בין הטהור ובין הטמא וכו'.
ונתקשיתי דהלא רש"י כאן מפרש: בין הטמא ובין הטהור - צ"ל בין חמור לפרה וכו' אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו. וא"כ לא איירי כאן בין בהמה טהורה לטמאה כדמשמע בגו"א הנז'. ועי"ש עוד שנראה שעמד בזה, ויעוין בדבריו. הארות חיים (שיחה) 13:28, 4 באפריל 2021 (IDT)