עריכת הדף "שיחה:תנ"ך/במדבר/ג" (פסקה)

=== וידבר ה' אל משה במדבר סיני לאמור ===
הרמב"ן כאן כותב, וז"ל: והנה לא היו שבט הלוים כשאר השבטים כי מבן חדש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף (להלן פסוק לט), ומבן שלשים שנה כלם שמנת אלפים (להלן ד, מח), והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכלם, ועדין לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם, וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם. ואני חושב שזה חזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו) כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך. והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם, היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א, יב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", וכאשר נאמר עוד בגזרת אם בן הוא והמיתן אותו "וירב העם ויעצמו מאד" (שם פסוק כ), כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם, אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים. ואולי היה זה מכעס הזקן עליהם, כי שמעון שהוא עכשיו מרובה באוכלוסין נתמעט בכניסתו לארץ לעשרים ושנים אלף, ולוי שהוא שבט חסידיו לא נתמעט במגפה. עכ"ל הרמב"ן. והאור החיים (פס' לט) תמה על שני ביאורי הרמב"ן, וביאר באופן אחר עי"ש.

ויש להעיר ולתמוה על דברי הרמב"ן ששבט לוי לא נתברכו במצרים, והיינו לכאו' שלא היתה בהם ברכת ששה בכרס אחת. דבני ישראל מנו בפרשתינו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים, ומתוכם היו בכורים עשרים ושתים אלף מאתים שבעים ושלש. ובחשבון פשוט יוצא שהיה בכור לכל עשרים ושבעה אחים. [ואמנם יתכן שנולדו כנגדם גם בנות בכורות, אך גם מנין בני ישראל הוא רק לגברים, וכנגדם היו נקבות, ויוצא זה בזה.] ואת דבר זה ניתן להסביר שבמצרים הם נולדו ששה בכרס אחד, וכך היה ריבוי כזה של אחים מול מיעוט בכורים.

אולם התמיהה היא בשבט לוי, שכתוב בפסוק שמנו עשרים ושתים אלף, ומבואר ברש"י (פס' לט) שבנוסף להם היו שלש מאות לויים בכורים, ואם כן יוצא שהיה בכור אחד על כל שבעים ושלש אחים, וזהו למעלה מכפול מבני ישראל כנ"ל - שגם כן היו בריבוי גדול. וזה קשה בפרט על דברי הרמב"ן שמאריך לתרץ שלבני לוי לא היה ריבוי ניסי במצרים, וא"כ ודאי שבדרך הטבע לא אמורים להיות כ"כ הרבה אחים במשפחה אחת, וצ"ע.

שוב ראיתי שכבר העירו בזה אחרוני זמננו. כן העיר באילת השחר, ונשאר בקושיא, וכן הגרש"מ דיסקין זצ"ל העיר כן בספרו משאת המלך, ונשאר בצ"ע. אלא שהוסיף בשם רבי תנחום פישהוף שליט"א שהיחס בין שבט לוי לשאר עם ישראל הוא בערך שוה (ודלא כדחישבנו), וזה משום שמה שעם ישראל היו שש מאות אלף – היה רק הגברים מגיל עשרים עד ששים, ואילו בכורות עם ישראל נמנו מגיל חודש [עד הפטירה – כך נראה לכאו'], וא"כ שוב צריך להכפיל את הפשוטים בפי שנים או שלוש ביחס לבכורות, ושוב ישנם כשבעים פשוטים לכל בכור. אך עדיין דבר זה אינו מובן אלא רק אם נולדו ששה בכרס אחד, ונשארת הקושיא ע"ד הרמב"ן.

ובספר אז ישיר לרבי אריה זילבר שליט"א יישב באופן נאה, עפי"ד הנצי"ב שכתב שמשום מעלתם של בני לוי על כן נענשו מהר על איזה עוון משום ש"סביביו נשערה מאוד", ולכן היו מועטים. ועל זה הוא הוסיף, שהרי מעיקרא היו הבכורות המקודשים בישראל, [וכבר במצרים מצינו שבמכת בכורות מתו הבכורים, וביארו שהם הרגישו יותר מהפשוטים את הקדושה שהתפשטה אז, ואז היה נס מיוחד שבכורות ישראל לא מתו – ולכך הם פודים את עצמם לדורות עולם,] ואם כן הבכורים בשבט לוי היתה להם מעלה כפולה. וכיון ש"סביביו נשערה מאוד", דווקא הם נתמעטו יותר. ואם כן מה שהיו פשוטים רבים בשבט לוי ביחס לבכורים, לא היה מכח ריבוי הפשוטים אלא משום התמעטות הבכורים שמתו, עכ"ד. 

אלא שיש להעיר על דבריו שלכאו' דברי הנצי"ב אינם מסתדרים עם הרמב"ן הנז', דלרמב"ן הלויים לא נתמעטו מחמת קדושתם, אלא מלכתחילה לא היתה בהם הברכה והריבוי של הששה בכרס אחד, וא"כ הכיצד אפשר להשתמש ביסודו של הנצי"ב ליישוב דברי הרמב"ן, ועיין בזה.

ואמי תליט"א יישבה את הקושיא הנזכרת, שיתכן ששלוש מאות בכורות הלויים היו בכורות מאב, וא"כ אם היה לוי אחד נשוי כמה נשים, יהיה לו בן אחד בכור, ובנים רבים מאוד פשוטים, ולכן היו מעל שבעים פשוטים לכל בכור. ולעומת זאת בכורות ישראל נמנו לפי פטר רחם, היינו בכורות מאם, ולכן אצלם זהו יחס נכון של פשוטים רבים לכל בכור, היינו שנולדו ילדים רבים לאותה האם, וזה מחמת הריבוי של ששה בכרס אחד. ויש לבדוק את הענין, שהלא שלוש מאות הלויים שהיו בכורים, לכאו' היו באותו אופן של בכורה כשאר הישראלים, ולא מסתבר שהם היו לפי האב, ואילו שאר הישראלים לפי האם, ועיין.

והנה הגאון רבי מיכל זילבר שליט"א בספרו טיפה מן הים (ס"פ במדבר) הקשה איך מתוך שש מאות אלף גברים היו רק עשרים ושתים אלף בכורות. והוכיח מזה שאצל יוצאי מצרים היה רוב מוחלט של בכורות בנות, ולכן היו כה מעט בכורים. והוסיף שאין להקשות ע"ז מדברי הגמ' בכמה מקומות שבסתמא מחצה זכרים ומחצה נקבות, משום שזה אינו מחייב שיהיה כן בלידה הראשונה, אלא רק שבמהלך כלל הלידות של האשה – יהיו מחצה זכרים ומחצה נקבות, עכ"ד.

והנה עצם קושייתו צ"ב, דהלא כפי שדרשו מהפסוק "ובני ישראל פרו וישרצו וגו'" שנולדו ששה בכרס אחד, א"כ לק"מ קושייתו, דכל אשה ילדה ילדים רבים מאוד, ורק אחד מהם היה בכור, וא"כ מוכח מחשבון הבכורים כדרשת חז"ל זו. אלא שהוא יכל להקשות את קושייתו על הלויים לפי הרמב"ן שאצלם לא היתה הברכה של ששה בכרס אחד, וכדהקשינו, וע"ז יתרץ שמשום מה היו רוב מוחלט של בכורות בנות.

ועדיין צ"ב כקושייתו דלבסוף (ולא נראה יישובו), דנראה שהחזקה והסתמא שמחצה זכרים ומחצה נקבות הינה על כל לידה ולידה, וישנם סיכויים שוים שיוולדו זכרים מול נקבות, ולא מסתבר שזהו דין רק בכללות הלידות של אשה זו ולא בכל לידה ולידה, וצ"ע. וזה מלבד עצם הדוחק שבתירוצו, דמדוע באמת היה כן, שרוב הבכורות שאותו דור היו בנות.

שוב מצאתי בטעמא דקרא (לקמן פס' לט), שכתב: כל פקודי הלוים וגו' שנים ועשרים אלף. בבכורות ה. "בפרטן אתה מוצא ג' מאות יתרים, אותן ג' מאות בכורות היו כו'", הוא מוכרח לפי החשבון שהרי ישראל היו תר"ג אלף ותק"נ, והבכורים שלהן היו כ"ב אלף ורע"ג, א"כ הבכורים לערך א' מכ"ז ומחצה מכל ישראל, וא"כ בלוים שהיו ח' אלף ותק"פ [מבן ל' ומעלה] א"כ ג' מאות בכורות הוא גם לערך זה א' מכ"ב, והחשבון כמעט מצומצם. [אך זה אם נחשוב את הבכורים ג"כ מבן ל'.] עכ"ל הטעמא דקרא (כולל הסוגריים).

והדברים צריכים ביאור, דביאורו מסתדר רק אם אותם שלוש מאות לויים בכורים דאיירי בהו בגמ' בבכורות, היו מגיל שלושים. אולם לכאו' משמע שמנו אותם מגיל חודש, דלשון רש"י: ודים שיפקיעו עצמם מן הפדיון, ואם הם היו ישראלים, היו צריכים להפדות מגיל חודש, וא"כ לכאו' אותם שלש מאות לויים בכורים היו מגיל חודש, ומגיל זה היו עשרים ושתים אלף לויים (כולל פשוטים), וא"כ יקשה מאוד שהיחס בין הפשוטים לבכורות יהיה הרבה יותר מבשאר עם ישראל, וכפי שכתבנו שהוא פי שבעים ושלש. ואכן נראה שמרן הגר"ח התקשה בזה בסוגריים בסוף דבריו, אך לפי"ז אזלא כל ביאורו. ועיין בזה. [[משתמש:הארות חיים|הארות חיים]] ([[שיחת משתמש:הארות חיים|שיחה]]) 08:36, 1 בפברואר 2021 (IST)