עריכת הדף "עבודת המלך/עבודה זרה/ב" (פסקה)

== ז ==

'''אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ד' אותיות שהוא א' ד' נ' י' וכו'.''' רבנו ס"ל כאיכא דאמרי בסנהדרין שם ס' א' אמר רב אחא בר יעקב ש"מ שם בן ד' אותיות נמי שם הוא פשיטא וכו' מהו דתימא עד דאיכא שם רבה וכו' קמ"ל, והנה לשיטת רבנו בכמה מקומות (ועי' מורה) דעיקר שם המיוחד הוא שם הוי"ה ולא שם בן מ"ב, א"כ על כרחך ליכא לפרש מהו דתימא עד דאיכא שם רבה, שהכונה שם מ"ב דמאי אולמא, ואיך אפשר לומר ש"מ שם בן ד' אותיות נמי שם הוא, דקאי על שם הויה דהרי זהו מעיקר השם, ועל כרחך צ"ל דמה דאמרו שם בן ד' אותיות נמי שם הוא ר"ל שם א"ד ומהו דתימא בעינן שם רבה היינו שם הוי"ה וקמ"ל דלא בעי, והנה עי' להרמ"ה ז"ל בסנהדרין ולהריטב"א ז"ל בשבועות ל"ו בשם הרמב"ן ז"ל דפליגי ע"ז וס"ל כדעת הויש מי שמפרש שהביא רבנו, והאריכו להוכיח דבעינן דוקא שם הוי"ה ולהכי מוכרחין לפרש שם רבה שם מ"ב או י"ב, והנה הביאו ראיה לדבריהם מברכת כהנים דתניא בסוטה ל"ח כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש או אינו אלא בכינוי ת"ל ושמו את שמי על בני ישראל שמי המיוחד לי דהיינו שם הוי"ה, דשמעת מינה דלא מקרי שם המפורש ולא שם המיוחד אלא שם הוי"ה אבל שם א"ד כנוי הוא דמקרי, ובמס' תמיד פ"ז נמי תנן גבי ברכת כהנים במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכנוי הרי להדיא דא"ד הוי כנוי, ונראה דמזה אפשר אדרבה להוכיח כרבנו דהא בברכת כהנים נפקא ליה דבעינן שם הוי"ה דוקא מדכתיב שמי המיוחד לי וכמו זה שמי לעולם ועי' פסחים ס"ד זבחי המיוחד לי הרי דבלא מקרא מיוחד לא הוי בעינן שם הויה דוקא בברכת כהנים וכבר עמדו ע"ז המחברים ואי דכונתם מדיוק הלשון דקרי לשם א"ד כנוי, בודאי הוי כנוי לשם הויה הנקרא לא כמו שהוא נכתב אבל בכל זאת בודאי משמות המיוחדים הוא, ועי' בדברי רבנו בפי' המשנה לשבועות ותמצא הדברים מבוארים שמה.

''' וראיה ''' מוכרחת לדברי רבנו מהא דאמר שם בדף נ"ו ודלמא עד דעביד תרוויהו ר"ל פרושי שמיה וקללה, ובעי ע"ז קרא, ואי נימא דבעינן דוקא לברכה שם הויה א"כ על כרחך הוי גם פרושי שמיה דהא אינו חייב עד שיפרש את השם והוא מוכרח לדעת רבנו דס"ל דהוגה את השם היינו שם בן ד' ולא שם מ"ב, ועל כרחך לומר דסגי לענין ברכה בשם א"ד, ולהכי פריך שפיר ודלמא עד דעביד תרויהו, ולדעת החולקים על רבנו על כרחך מוכרח לומר דס"ל דהוגה את השם הוא דוקא בשם מ"ב ועי' רש"י סנהדרין שם ק"א ב', או כמ"ש התוס' בשבועות ל"ה א' ד"ה באלף עי"ש. ועדיין יש לתמוה בדברי רבנו מהא דאמרינן בסוגיא שם לפי שנאמר ונוקב שם מות יומת יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מניין לרבות כל הכינויין ת"ל איש כי יקלל אלהיו מכל מקום, הרי להדיא דשם אלקים בכלל כינויים הוא ולא שם משמות המיוחדין וזהו דלא כדברי רבנו, והנה עתה יצא לאור ס' אור שמח והאריך שם לבאר דברי רבנו מכל השגות הרמ"ה ז"ל בדברי טעם ועמד גם ע"ז, ודעתו בזה שאם יאמר כי קלל אלוקיו אין זה אמור שהזכיר שם וקללו אלא שידוע שבירך אלקיו ואלו היה נאמר מקלל שם אלקיו היה משמע שהזכיר שם וקללו אבל כי כתיב כי יקלל אלוקיו, היינו שבירך את הבורא אלקי כל בשר, ואחת היא במה שהזכירו אם בשם אם בכנוי רק שאנו יודעין שאת אלקים קלל, ומזה ילפינן לכנויים, שהרי כלול בזה גם כנויים עי"ש שהאריך, וחיזק את הדברים ובררם אל נכון.

''' אולם ''' באמת לדעתי העניה הדבר פשוט דהרי כבר הבאנו דברי רבנו בפי' המשנה דשבועות ומבואר שם להדיא דמחלוקת ר' מאיר ורבנן בשם המברך קאי אי מברך בכנויים חייב אי לא שהרי בעינן נוקב שם בשם באחד מן השמות שאינן נמחקין וס"ל דמקלל ברחום וחנון ג"כ חייב ויליף לה מאיש אשר יקלל אלקיו מ"מ ור"ל דכאן כתיב רק יקלל אלקיו ולא בעינן נוקב שם בשם, ולרבנן באזהרה ג"כ בשם המברך שבירך בכנוי ואזהרתיה מאלקים לא תקלל תהיה איזה קללה שתהיה אבל בודאי אלקים אינו כינוי אלא אחד משמות המיוחדין כמ"ש רבנו בפי' המשנה להדיא וברור.

''' והנה ''' גם על מה שרבנו מחלק בין שם המברך לשם המתברך, דהמתברך צריך להיות שם בן ד' אותיות ושם המברך צריך רק להיות שם מן השמות שאינם נמחקים, גם על זה השיג הרמ"ה ז"ל, ועי' בתורת חיים בסנהדרין שם שכתב דבשם המתברך הרי כתיב ונוקב שם ה' ובשם המברך הרי יליף מדכתיב בנקבו שם ולא כתיב ה' רק בנקבו שם ונמשכו אחריו המחברים, ובאמת אנחנו זכינו לאגרות הרמ"ה ז"ל שנדפס בפריז ושם נמצא ישוב זה לרבנו, אבל הרמ"ה ז"ל הקשה ע"ז ממ"ש בשבועות ל"ו א' מאן חכמים ר' מנחם בר יוסי דיליף מבנקבו שם דהמקלל אביו ואמו בכנוי פטור עד שיקללם בשם, אלמא בנקבו שם בשם המיוחד קאי ומדר' מנחם בר"י נשמע לרבנן ע"כ, ועי' בפי' המשנה דשבועות שהבאנו לעיל שכתב והמחלוקת בין חכמים ור' מאיר בכנויין לבד ובחנון ורחום שזכר אחריהם אבל אלף דלית ויוד הא ושין דלת וצבאות אין צ"ל כי הם שמות מיוחדים וכמו כן אלקים ע"כ. וא"כ הא דפטר ר' מנחם בר"י במקלל בכנויין היינו כגון רחום וחנון וכדומה משא"כ בשמות שזכרנו המקלל בהם אביו ואמו חייב מדכתיב בנקבו שם א"כ ה"ה במגדף בשם המברך דגביה כתיב בנקבו שם חייב משא"כ בשם המתברך, דגביה בעינן שם ה' וכבר עמדו ע"ז גם עי' בירושלמי פ"ז דסנהדרין ה"ח השם שאמרתי לפניכם אותו קלל ובו קלל ולכאורה משמע מזה דגם שם המברך צריך להיות שם המפורש ועי' בש"ך שם שעמד ע"ז, ואין שום ראיה מזה, דאם בירך בשם אחר הרי הזכיר גם אותו השם בפני עצמו, ועליו אמרו ובו קלל ופשוט.

''' ועי' ''' עוד בכ"מ שהקשה מהא דאמרו גבי מקלל אביו ואמו דפטרי רבנן בכנוי משום דכתיב בנקבו שם, לימד על מקלל אביו ואמו דבעי שם ולא כנוי ועי' רש"י ז"ל שם דחכמים לא ס"ל דרשת שמואל דעד שיברך שם בשם ואיך פסק רבנו לתרווייהו, עי' בלח"מ פ"ה דממרים מה שיישב הדברים וכבר קדמו הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין שם ויש לי בזה עוד אריכות דברים אכ"מ.

''' ועל שאר הכינויים באזהרה.''' הנה שיטת רש"י ז"ל והתוס' בסנהדרין נ"ו שם, וכן בשבועות ל"ו דשאר כינויים אימעוט רק ממיתה אבל חייב עליהן כרת, ומדברי רבנו נראה דאין עליהן אלא אזהרה (ועי' בסנהדרין ס"ה גבי אוב, והנשאל באזהרה, ועי' רש"י ז"ל שכתב מואל תפנו ועי' בתוס' שהקשו דא"כ כרת נמי לחייב, ופשיטא להו דאזהרה ר"ל בלא חיוב כרת, ועי' בסמ"ג לא תעשה ל"ו מביא גם כן פרש"י ז"ל וכתב וא"א לומר כן שהרי בפונה יש כרת וכו' ושנינו בפ' ד' מיתות שבעל אוב בכרת או בסקילה והנשאל בהם באזהרה בלבד, ועי' ביראים סי' פ' ובחדש סי' רע"ב, ס"ל באמת דהנשאל הוא בחיוב כרת והא דתנן במשנה דבאזהרה ר"ל רק למעוטי סקילה, וכנראה היתה שם לפני רבותינו הגי' במשנה שבעל אוב בכרת או בסקילה והנשאל בהם באזהרה בלבד, ולהכי הקשו על שיטת רש"י עי"ש ועי' בדברי רבנו לקמן בפי"א הי"ד והנשאל בהם באזהרה ומכין אותו מכת מרדות) ועי' בירושלמי פ"ז דסנהדרין ה"ח הוא פלוגתא דתנאי דאית תנא תני על הכינויים באזהרה וכרת, על שם המיוחד במיתה, ואית תנא תני על הכינויים באזהרה, ועל שם המיוחד במיתה וכרת, ולפי"ז פסק רבנו כהאי תנא דס"ל דאינן אלא באזהרה, אולם יש לתמוה דהרי התוס' הביאו סוגיא דפסחים צ"ג ב' ושם מבואר בין לרבי בין לר' נתן, דאית ביה כרת, דהרי לרבי יליף כרת בפסח שני מונשא חטאו, ולר"נ כתיב חטאו ישא גבי פסח ללמד על ברכת השם שבכרת עכ"פ לכולהו תנאי, איש אשר יקלל ונשא חטאו כרת הוא והרי מפסוק זה ילפינן כינויים לרבנן.

''' ונראה ''' לומר דהנה התוס' בסנהדרין שם ד"ה איש תמהו על מאי דאמרו בברייתא איש כי יקלל וכו' מה ת"ל, והרי למ"ד מגדף היינו עובד עכו"ם א"כ לית לן קרא למברך את השם, דחייב כרת, ובעינן ע"ז קרא דאיש כי יקלל, ואיך אמר כאן איש כי יקלל וכו' מה ת"ל וגם למ"ד דמגדף היינו מברך את השם מ"מ הרי בעינן קרא דכי יקלל ונשא חטאו ליליף מיניה חיוב כרת לפסח שני כמבואר בפסחים, והנה מ"ש התוס' דלמ"ד מגדף היינו מברך את השם בעינן הך קרא דכי יקלל ונשא חטאו לחייב כרת בפסח שני לא זכיתי להבין דאם נימא כן דבלא קרא מיותר לא הוי ידעינן כרת בפסח שני, א"כ מנ"ל לרבי באמת לחייב כרת בפסח שני, ודלמא קרא דכי יקלל ונשא חטאו לרבות כל הכינויים לכרת אתא, ועל כרחך לומר דחייב כרת בפסח שני מגז"ש יליף, נאמר כאן ונשא חטאו, ונאמר בפסח חטאו ישא, ולהכי אם גם נימא דקרא דכי יקלל לאזהרת כינויים אתא מ"מ ילפינן שפיר חיוב כרת לפסח שני, וקרא מיותר הוא רק לר' נתן דס"ל דקרא דכי קרבן ה' לא הקריב קאי אראשון ואייתר ליה חטאו ישא לדידיה אמרינן דבא ללמד חיוב כרת במברך את השם, אבל בודאי תמיהת התוס' עצומה דאפילו לו יהא כן מכל מקום על כרחך צ"ל דבין ר' מאיר דמחייב בכינויים ובין רבנן דס"ל על הכינויים באזהרה כולהו ס"ל דמגדף היינו מברך את השם ואייתר להו קרא דכי יקלל.

''' אשר ''' על כן נראה דבאמת למאן דס"ל דמגדף היינו עובד עכו"ם לית כאן קרא מיותר כלל ור' מאיר דדריש קרא יתירה לרבות כל הכינויין הוא משום דר"מ לטעמיה אזיל דס"ל במתניתין ריש כריתות דמגדף מביא קרבן והוא כר' עקיבא משום דכתיב כרת במקום קרבן, ולפי"ז הרי ס"ל לר"מ דמגדף היינו מברך את השם ואייתר ליה קרא דכי יקלל ונשא חטאו ויליף מזה לחייב כינויים ורבנן ס"ל דמגדף היינו עובד עכו"ם וקרא דכי יקלל לחייב כרת למברך את השם אתא, ולכינויים ליכא שום קרא, אלא דמ"מ כינויים באזהרה מקרא דאלהים לא תקלל שכולל הכל בין שמות בין כינויים, וזה אזהרתו וממילא ליכא בכינויים כרת אלא אזהרה בעלמא דקרא דכי יקלל אין לו שייכות לכינויים, כי אם לחייב כרת למברך השם, (ועי' ברבנו חננאל ז"ל שם שכתב וחכ"א על שם המיוחד במיתה שנא' ונוקב שם ה' מות יומת ועל הכינויין באזהרה שנא' ונשא חטאו וזהו נגד דברינו) ונראה עוד לומר, דבזה פליגי תנאי דירושלמי, דמאן דאית ליה מגדף היינו עובד עכו"ם ובעי קרא דכי יקלל לחייב כרת למברך את השם על כרחך ס"ל דעל הכינויים ליכא אלא אזהרה, אבל מאן דאית ליה דמגדף היינו מברך את השם, ולדידיה אייתר קרא דכי יקלל ונשא חטאו ואי גם לית ליה דר"מ לחייב בכל הכינויים מיתה, וס"ל דהוא בא לאזהרת כינויים מ"מ על כרחך אית ליה כרת בכינויים, וזהו מה דאמרו בירושלמי שם מאן דמר על הכינויים באזהרה וכרת, אלהים לא תקלל ועוד איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו בכרת, ומאן דמר על הכינויין באזהרה אלהים לא תקלל ועל שם המיוחד במיתה וכרת ונוקב שם ה' מות יומת ואיש איש כי יקלל אלהיו וכו' ולפי"ז לפי מה שכתבנו לעיל והבאנו דברי רבנו בפט"ו דסנהדרין דס"ל להדיא דמגדף היינו עובד עכו"ם א"כ לדידיה בעינן קרא דכי יקלל ונשא חטאו לכרת במברך את השם, וכינויים ידעינן רק מאזהרת אלהים לא תקלל וממילא אינם אלא באזהרה.

''' אלא ''' דצריך בירור עדיין מנין לו לרבנו באמת כרת למברך את השם, וכן לפסח שני דפסק בפ"ה מהל' קרבן פסחכרבי דחייב עליו כרת ומנא לן הא כיון דס"ל לרבנו דמגדף היינו עובד עכו"ם וליכא למימר, דידע לכרת מהא דאצטריך קרא דכי יקלל ונשא חטאו והרי אזהרה ישנה מאלקים לא תקלל ועונש מונוקב שם ה' מות יומת, וא"כ על כרחך כי יקלל לכרת הוא דאתי, וממילא ילפינן מיניה פסח שני מגז"ש דאם נימא כן מנליה להגמ' בפסחים לומר דרבי ס"ל מגדף היינו מברך את השם ודלמא אית ליה דמגדף היינו עובד עכו"ם ומקרא דכי יקלל ונשא חטאו דלא איצטריך ידעינן כרת למברך את השם ואח"כ ילפינן חטאו ישא דפסח בגז"ש, וכן מבואר להדיא בגמ' דכריתות ז' לפי גי' רש"י דלרבנן דמגדף היינו עובד עכו"ם לא ידעינן כרת במברך את השם אלא מגז"ש דפסח, ובאמת זה קשה גם בלעדי דברינו כיון שכבר הראנו דרבנו אית ליה להדיא דמגדף היינו עובד עכו"ם א"כ מנ"ל כרת בפסח שני, ואשר מטעם זה הרי כתב הכ"מ דלהכי פסק רבנו כרבי ולא כר' נתן, משום דחכמים ס"ל דמגדף היינו מברך את השם ופסק רבנו כוותיהו ועי' לח"מ ריש שגגות ודבר זה א"א להאמר וא"כ בודאי שיטת רבנו תמוה מאד.