עריכת הדף "סדר משנה/תלמוד תורה/א" (פסקה)

== ח ==

'''חייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה וכו'.''' עכ"ל. ''' (א) ''' 

''' הלח"מ ''' תמה על רבינו מה ראה על ככה שלא הביא להך מימרא דר' יוחנן משמיה דרשב"י במנחות דף צ"ט ע"ב דאמרינן התם אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימיש וגו' וביותר מזה קשה דבנדרים דף ח' ע"א אמרינן בגמ' הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה וכו' משמע מזה דגם הך סוגיא דנדרים סוברת כמימרא דר"י וא"כ היה ראוי לרבינו לפסוק כהך מימרא דר"י וקודם שאתרץ קושית הלח"מ אומר אני בס"ד אם כי גירסתינו היא אמר ר"י משום רשב"י אבל הש"ך בי"ד ריש סי' רמ"ו הביא הגירסא אמר ר"י משמיה דר"ש בן יהוצדק והסמ"ג בחלק העשין מנין י"ב הביא הגירסא סתם ר' יוחנן אמר כאילו אמרה להאי מימרא משמיה דנפשיה ולענ"ד נראה בס"ד גירסת הסמ"ג או גירסת הש"ך נכונה יותר מגירסתינו דאם נאמר כגירסתינו דר"י אמר כן משמיה דרשב"י תקשה דרשב"י אהדדי שהרי רשב"י הוא דאמר בברכות דף ל"ה ע"ב אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה, אבל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכו' הרי משמע התם דרשב"י לא סבירא ליה כר' ישמעאל דקאמר התם הנהג בהן מנהג דרך ארץ, וכן משמע התם מפירש"י בד"ה אפשר בתמיה וכו' דרשב"י לא סבירא ליה שיבטל כל היום בעסקיו אלא דהוא סובר שילמוד כל היום והיינו מטעם דס"ל דקרא של והגית בו יומם ולילה לא ימיש וגו' הוא כמשמעו וגם הוא חובה, וא"כ היאך אמר שם במנחות דבק"ש שחרית וערבית קיים לא ימיש וגו' ודוחק לומר דהתם במנחות ובנדרים מיירי רשב"י בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, דהא א"א לומר כן דלרשב"י אף בזמן שאין עושין רצונו של מקום דיוצא בק"ש נהי דאין מלאכתן נעשית ע"י אחרים, אבל הא מיהא לדידיה אסור לבטל כ"כ מן התורה עד שלא יהיה לו פנאי בכל היום וכל הלילה ללמוד כלל וכלל, רק לקרות ק"ש ולא יותר שום דבר אפי' פרק א' או פרשה אחת בתורה א"ו צריכין לומר או כגירסת הש"ך דגורס שאומרה משמיה דר"ש בן יהוצדק או כגירסת הסמ"ג דר"י משמיה דנפשיה קאמר ליה.

''' (ב) ''' 

''' אמנם ''' בישוב קושית הלח"מ אומר אני בס"ד דלכאורה קשה לענ"ד דהיאך קאמר ר' יוחנן דיוצא אדם ידי חובת המצוה של לימוד התורה בכל יום במה שהוא קורא פרשת שמע שחרית וערבית והא אנן קיימא לן בחגיגה דף ח' ע"א ובכמה מקומות בש"ס דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ונפקא לן מקרא ולא בלבד לענין קרבנות דקיי"ל כן אלא אפי' לענין תענית נמי הכי הוא, שאם היה מתחייב עצמו בתענית אינו יוצא ידי חובת נדר התענית ההוא במה שהוא מתענה תענית שהוא מחויב ועומד להתענות בלא"ה ומטעם האמור שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, עיין במ"א סימן רפ"ח ס"ק ג' ושם בש"ע סימן תקס"ח סעי' י"א ובמ"א שם ס"ק ך"ב, וא"כ כיון שהוא דבר הבא מן החובה ללמוד בכל יום זה פעמים, האחת בבקר והשנית בערב היא באה, וגם בק"ש הוא מחויב בכל יום שתי פעמים בשחרית ובין הערבים ואינו חולין ורשות והאיך יוצא בק"ש שאינו חולין ורשות דבר שבחובה לימוד התורה וצ"ע לכאורה, איברא דר' יוחנן לשיטתיה הוא דאזיל דס"ל דק"ש אינו אלא מדרבנן (ובאות שלאחר זה בס"ד אביא ראיה לדבר זה דר' יוחנן סובר כך) וכמו דסובר כן רב יהודה אמר רב בברכות דף ך"א ע"א דאמר התם ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא וכו' מ"ט ק"ש דרבנן וכו' והנה בחגיגה שם אמרינן קסבר חגיגת ארבעה עשר לאו דאורייתא וכו' הרי מבואר מזה דדבר שאין חיובו מדאורייתא אלא רק שחיוב הוא מדרבנן, הנה הוא בא אפילו מן המעשר, ולא שייך גביה למימר דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין דמה שאינו מחויב אלא מדרבנן אינו נקרא דבר שבחובה אף אתה צא ולמד דה"ה נמי דאמרינן איפכא והיינו דדבר שהוא בחוב גמור מדאורייתא אפ"ה הנה זה בא אפילו מדבר שהוא חובה רק שחובתו אינו אלא מדרבנן, דהא כל דבר שאינו חייב בו אלא מדרבנן הוא נקרא רק חולין ורשות, ולזה שפיר נקרא הדבר שהוא חוב גמור שבא מדבר שהוא חוב רק מדרבנן שהוא בא מן החולין ורשות, וא"כ מימר שפיר קאמר ר' יוחנן דיוצא אדם י"ח המצוה של ת"ת בק"ש דאף דחיוב לימוד התורה הוא חוב גמור מדאורייתא אבל הא מיהא החיוב של ק"ש אינו אלא דבר הרשות וחולין שהרי אין חיובו של ק"ש אלא מדרבנן וה"ל דבר הבא ממנו דבר הבא מן החולין, וביותר לפי פירוש תר"י בברכות שם דפירשו מימרא דרב יהוד' אמר רב בברכות דכוונתו הוא דעיקר מצות ק"ש אינה מכח עצמותה אלא שהיא רק מכח מצות ת"ת, ומן התורה היה יוצא באיזה פרשה מן התורה שהיה קורא רק שהחכמים הם שצוו שילמוד דוקא פרשה זו של שמע ממילא מילתא דפשיטא היא שיוצא ידי חובת ת"ת במה שהוא קורא את שמע שחרית וערבית, ולא הוצרכנו לתירוץ הנ"ל אלא לדעת התוס' והפוסקים החולקים על רבינו יונה ומעתה הנה זה ניחא לר' יוחנן לשיטתיה דהוא סובר דחיוב ק"ש אינו אלא מדרבנן, אבל רבינו דאיהו ג"כ אהני ליה שיטתיה שהרי הוא פסק לקמן ריש הלכות ק"ש כמימרא דר' אליעזר בברכות דחיוב ק"ש הוא מדאורייתא, וגם שאינו חיובו מכח חיוב מצות ת"ת אלא שהיא מצוה פרטית בפני עצמה, ממילא שפיר עביד רבינו דלא פסק להך מימרא דר' יוחנן דיוצאין י"ח מצות ת"ת במה שהוא קורא ק"ש שחרית וערבית, דהאיך אפשר לומר כן דהא דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין (ומה שהקשה הלח"מ על רבינו מהך סוגיא דנדרים גם מה שקשה לכאורה על מה שכתבנו דר' יוחנן סובר דק"ש אינו אלא מדרבנן ממה שאמר ר' יוחנן גופא במסכת' סוטה דף מ"ב ע"א כל זה יתבאר בס"ד לקמן).

''' (ג) ''' 

''' והדבר ''' הזה שאמרנו דר' יוחנן ס"ל דק"ש אין חיובו אלא מדרבנן, מלבד דאפשר לומר כן אף זו בס"ד אומר אני שיש ראיה לזה שהדבר מוכרח דר' יוחנן ס"ל דק"ש אינו אלא מדרבנן דבירושלמי דברכות פרק מי שמתו, על המשנה דנשים ועבדים וקטנים פטורים מן הק"ש וכו' אמרינן התם, נשים מניין ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם וכו' ולכאורה יפלא לענ"ד דמשמע דהירושלמי סובר דהך קרא של ולמדתם אותם את בניכם וגו' קאי על חיוב ק"ש ולא קאי על חיוב ת"ת והנה מלבד שהירושלמי האמור הוא נגד הגמרא דילן בקדושין דף ל"ד ע"א דאמרינן התם תפילין איתקש לת"ת בין בפרשה ראשונה ובין בפרשה שניה, תפילין למזוזה בפרשה שניה לא איתקיש וכו' ועיין ברש"י שם בד"ה ונקיש תפילין למזוזה וכו' הרי מבואר באר היטב דס"ל לתלמודא דהך קרא של ולמדתם אותם את בניכם קאי על חיוב ת"ת לא על חיוב ק"ש וכן מוכח בקדושין התם דף כ"ט ע"ב ודף למ"ד ע"א וצריכין אנו למשנוני נפשן להשוות שני התלמודים כל היכא דאפשר, אף זו קשה מן הראשונה והוא דדברי הירושלמי גופייהו לכאורה נראים כסתרי אהדדי והוא דהרי שם בפרק היה קורא על המשנה דאמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לפרשת והיה אם שמע וכו' אמרינן בירושלמי תמן תנינן נשים ועבדים פטורים מק"ש ומן התפילין, נשים מניין ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם, את שהוא חייב בת"ת חייב בתפילין נשים שאינן חייבות בת"ת אינן חייבות בתפילין וכו' וגם הרא"ש בהלכות קטנות הביאו להך ירושלמי הרי דהירושלמי גופא קאמר דקרא של ולמדתם אותם את בניכם קאי על חיוב ת"ת לא דקאי על ק"ש והיינו כהגמרא דילן דקדושין (ועיין לקמן הלכות ק"ש פרק ראשון הלכה א' בד"ה קוראין ק"ש בערב ובבקר וכו' מ"ש בס"ד בישוב קושיא זו ובישוב קושיא אחרת שיש להקשות עוד בדברי הירושלמי ועיין עוד שם הלכה י"א בד"ה עד סוף שלש שעות וכו' אות שלישי תדרשנו משם) וצ"ע לכאורה לענ"ד, והנראה ליישב דברי הירושלמי והוא דודאי גם הירושלמי סובר כהגמרא דילן דקרא ולמדתם אותם וגו' קאי על חיוב ת"ת לא על חיוב ק"ש ומה דקאמר הירושלמי בפרק מי שמתו לפטור נשים מק"ש נפקא לן מהך קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם היינו דהירושלמי לא סבירא ליה כפפונאי דקדושין דף ל"ה ע"א דקאמר דילפינן כל התורה בהיקש מתפילין לפטור את הנשים מכל מצות עשה שהזמן גרמא אלא הירושלמי ס"ל כהך שקלא וטריא דקדושין דף ל"ד ע"א וע"ב דילפינן כל התורה בבנין אב מתפילין לפטור את הנשים מכל מצות עשה שהזמן גרמא ועל זה קשיא ליה להירושלמי מנ"ל להמשנה באמת לפטור את הנשים מחיוב ק"ש דאעפ"י שהן פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא עדיין מקום יש למימר דבק"ש אף הנשים הן חייבות דהואיל דק"ש אית ביה קבלת עול מלכות שמים חמיר טפי טובא וליכא למילף לפטור הנשים מבנין אב מתפילין דאיכא למפרך מה לתפילין שכן אין בו קבלת עול מלכות שמים וכדאמרינן בגמרא דברכות דף כ' ריש ע"ב הך סברא להדיא מהו דתימא הואיל ואית ביה מלכות שמים הרי דבשביל הך סברא דאיכא חומרא בק"ש דאית ביה קבלת עול מלכות שמים איצטרך המשנה לאשמעינן דאפ"ה הנשים פטורו' הואיל והיא מ"ע שהזמן גרמא, א"כ קשה על המשנה גופא דמנא לה לפטור נשים מחיוב ק"ש דלמא באמת נשים חייבות בו הואיל ואית בה קבלת עול מלכות שמים, ושוב ראיתי להפני יהושע בברכות שם שהקשה כן על המשנה, והנה תירץ הוא דלפי מאי דמסיק בקדושין התם להך דפפונאי דילפינן כל התורה בהיקש מתפילין לפטור נשים ממ"ע שהז"ג נימא דנשים פטורות מק"ש אף דאיכא סברא להשיב אמרינן אין משיבין על ההיקש והנה תירוצו לא שייך אלא לפפונאי דקילפו בהיקש מתפילין, ואף בזה יש לפקפק, דהא פירכא מכח סברא אלימתא וק"ו שקולים הם דהא כל ק"ו ג"כ אינו אלא סברא אלימתא אם החמור דינו כך הקל ממנו לא כ"ש והרי התוס' בבא מציעא דף קי"ד ע"א בד"ה ואידך ההוא לנדון בכבודו וכו' ובברכות דף ל"ג ע"א בד"ה וב"ה וכו' כתבו דר' יעקב משמיה דבר פדא ור' ירמי' משמיה דאילפא ועוד אמוראי טובא סוברים דק"ו מבטל הך כללא דאין היקש למחצה כיון דאיכא לאוקמי ההיקש לדבר אחר וא"כ תקשה להנך אמוראי מנ"ל להמשנה למיפטר נשים מק"ש כיון דאיכא סברא אלימתא לחייבן דהיינו דהואיל ואית ביה קבלת עול מלכות שמים וההיקש של כל התורה לתפילין איכא לאוקמי למילי אחרינא לכולהו מצות עשין שאין בהן קבלת עול מ"ש, יציבא מילתא כי אי אפשר לומר, דגם הירושלמי מהך טעמא איצטרך קרא דנשים פטורות מק"ש אף אם ס"ל הירושלמי כפפונאי דזה אינו דהא סתם ירושלמי הוא ר' יוחנן ור' יוחנן ס"ל בבא מציעא נדר בערכך כתיב מה ערכים מסדרין אף הקדש מסדרין וכו' וכ' בספר א"ז בשם הרא"ש בד"ה ואידך ההוא לנדון בכבודו וכו' דפליגא אמוראי בהך סברת התוס' ור' יוחנן סובר דאף דאיכא לאוקמי ההיקש למילי אחריני מ"מ אמרינן אין היקש למחצה ואין משיבין עליו מכח ק"ו (וה"ה מכח סברא אלימתא) אבל הא מיהא אפשר לומר דהירושלמי לא סבירא ליה כפפונאי אלא דנפקא ליה פיטור הנשים ממ"ע שהז"ג מכח בנין אב וא"כ שפיר קשיא ליה להירושלמי האמור מנ"ל באמת דנשים פטורות מק"ש אף שהיא מ"ע שהז"ג דאיכא למיפרך מה לתפילין שכן אין בו קבלת עול מלכות שמים וכנ"ל, אמנם כן אם נאמר כרב יהודה אמר רב בברכות דף ך"א ע"א דאמר דק"ש אינו אלא מדרבנן ואעפ"י דכתיב ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכו' הוא כדמשני הגמרא התם דהאי קרא בדברי תורה כתיב והיינו דהירושלמי ג"כ סובר כרב יהודה אמר רב וקשיא לי' קושית הגמרא והא כתיב ודברת בם וכו' ושני לי' הירושלמי כמו שפירשו תר"י שם בכוונת השינויא דהגמרא (רק דהפוסקים והתוס' מיאנו לפרש בכוונת רב יהודה אמר רב כפירוש תר"י מטעם שאכתוב בס"ד לקמן בהלכות ק"ש פרק ראשון מה דקשיא להו בלישנא דרב יהודה אמר רב, משא"כ הירושלמי לעצמו שפיר אפשר לומר דסובר כן ובאמת ליתא בירושלמי להך דינא דרב יהוד' אמר רב בהך לישנא שנאמר בגמרא דילן). והוא דודאי מדאורייתא חייב כל אדם ללמוד פרשה אחת מפרשיות התורה בבקר ופרשה אחת בערב מטעם חיוב ת"ת ועל דבר זה צותה התורה ודברת בם וגו' ובשכבך ובקומך וגו', אלא דמדאורייתא היה הברירה ביד האדם לקרות איזה פרשה מפרשיות התורה שיהיה לבו חפץ, אבל החכמים הם אמרו שחייב דוקא לקרות פרשה זו של שמע משום דאית בה נמי קבלת עול מלכות שמים, א"כ ממילא ידעי' דנשים פטורות מק"ש אפילו מדרבנן דהא מצות ק"ש אינה מצוה פרטית בפני עצמה, אלא רק שהאדם מחויב בה מכח מה שהוא מצווה ומחויב במצות לימוד התורה, וכיון דבלא"ה הרי הוא מחויב ועומד לקרות פרשה אחת צוו עליו חכמים שיקרא דוקא פרשה שמע ממילא מי שאינו מחויב בהעיקר דהיינו הנשים היאך נחייב אותם בהטפל, שיהיו מחויבים לקרות בבקר ובערב פרשת שמע, והרי האנשים גופייהו לולי דבלא"ה היו מחויבים בקריאת פרש' אחת מכח חיוב של לימוד תורה גם להם לא היו החכמים מחייבים אותם לקרות פרשת שמע בבקר ובערב, א"כ הנשים שהן פטורות מעיקר החיוב לימוד התורה גם מק"ש אף דאית ביה קבלת עול מלכות שמים הם פטורות ממנו שמן העיקור יהיו פטורות ובהטפל יהיו חייבות, והוא הדבר אשר דיבר הירושלמי ההוא אמר מנ"ל דנשים פטורות מק"ש גם מדרבנן דאעפ"י שהיא מצות עשה שהזמן גרמא (ועיין בתוס' דברכות דף ך' ריש ע"ב בד"ה בתפלה פשיטא וכו' מה שכתבו דלא כרש"י), סוף סוף כיון דאית ביה קבלת עול מלכות שמים כשם שחייבו החכמים להאנשים בק"ש אף דמדאורייתא האנשים פטורים מק"ש רק שהחכמים מחייבו משום דאית ביה קבלת עול מלכות שמים למה לא חייבו החכמים גם להנשים בק"ש מהאי טעמא וע"כ צ"ל דהמשנה סוברת דבאמת לא היו החכמים מחייבים אף להאנשים לקרות את שמע מטעם קבלת עול מלכות שמים לחוד, אלא דהואיל האנשים חייבים מדאורייתא לקרות פרש' אחת בבקר ובערב מכח חיוב לימוד תורה ראו החכמים לקבוע לחיוב פרשה זו של שמע כיון דאית ביה נמי קבלת עול מ"ש משא"כ נשים שהם פטורות מן העיקר מחיוב לימוד תורה ממילא גם מהטפל הם פטורות שהוא קריאת פרש' שמע דוקא, אבל על זה קשיא מנ"ל דנשים פטורות מת"ת דהא ת"ת היא מצות עשה שאין הזמן גרמא וא"כ מכח הסברא החיצונה נשים חייבות בת"ת כמו שהם חייבות בכל מ"ע שאין הזמן גרמא, ועוד דהא איכא סברא אלימתא לחייב נשים בת"ת דהיינו אטו גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי, וכמו שהוקשו כן התוס' דקדושין דף ל"ד סוף ע"א והתוס' תירצו שם כיון דאיכא מיעוט בקרא דגלי לן דנשים פטורות מת"ת על כרחין ליתא גבי ת"ת הך סברא דגברי בעי חיי וכו' ולזה קשיא ליה להירושלמי דהיכן הוא אותו המיעוט דממעט לנשים מחיוב ת"ת ועל זה משני הירושלמי דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם וכו' ממילא אימעטו הנשים בהך קרא מחיוב העיקר שהוא ת"ת מעתה מה שהן פטורות מק"ש הוא מכח הסברא דכיון דפטורות מן העיקר פטורות גם מן הטפל והנה אחרי כי כן דברי הירושלמי דפרק מי שמתו ודבריהם שם בפרק היה קורא והגמרא דילן דקדושין שפה אחת ודברים אחדים להם ולא פליגא אהדדי כלל וזאת תורת העולה מהירושלמי האמור, דהירושלמי סובר כרב יהודה אמר רב דק"ש אינו אלא מדרבנן ממילא גם ר' יוחנן ס"ל כך דהא סתם ירושלמי הוא אליבא דר' יוחנן.

''' (ד) ''' 

''' וראה ''' זה מה שהקשה הלח"מ עוד על רבינו מהך סוגיא דנדרים דף ח' ע"א לא קשיא ולא מידי דהא התם קאי הגמרא אליבא דרב גידל אמר רב ורב הא סבירא ליה להדיא דק"ש אינו אלא מדרבנן דהא רב יהודה אמר כן משמיה דרב להדיא ספק קרא ק"ש וכו' אינו חוזר וקורא וכו' ק"ש דרבנן וכו' ועיין בתוס' שם בד"ה הכי גרסינן אלא וכו' ואף לפי גרסתינו בגמרא שם דלא גרס אמר רב אבל ידוע דרב יהודה תלמידיה דרב הוה ומסתמא כרב רבי' סבירא ליה (אך בהרי"ף שם הגירסא אמר רב יהודה אמר שמואל ואעפי"כ לפחות ראוי לנו לומר כן דגם רב סובר כן מדלא קאמר ר"י או סתמא דהגמרא דרב פליג עלי' דשמואל שהיה בר פלוגתיה) וכיון דחיובו של ק"ש לדידיה אינו אלא מדרבנן שפיר נקרא בא מן החולין ובא ממנו אף דבר שבחובה דהיינו החיוב של ת"ת בכל יום משא"כ לדידן דקיי"ל כר' אלעזר בברכות שם דחיוב הוא מדאורייתא ממילא שפיר פסק רבינו דאינו יוצא י"ח המצוה של ת"ת במה שהוא קורא ק"ש שהרי דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכקושיתינו.

''' איברא ''' כי לכאורה יש להקשות עלינו במ"ש דר' יוחנן סובר כרב יהודה אמר רב דק"ש אינו אלא מדרבנן מהא דאמר ר' יוחנן גופא במסכת סוטה דף מ"ב מ"ש שמע ישראל אמר ר' יוחנן משום רשב"י אמר להן הקב"ה לישראל אפי' לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידן וכו' הרי שלך לפניך ההיפוך מהאמור למעלה דכאן מבואר דר' יוחנן ס"ל דק"ש הוא דאורייתא שהרי הוא מפרש הקרא בכך, ועיין מהרש"א בח"א ובספר באר שבע שם ובביאורי הגאון מהר"א מזרחי בפרשת שופטים, אבל אחרי העיון מעט האדם יראה לעינים ובלבבו יבין כי אין מזה קושיא וסתירה לדברינו דבלא"ה צריך ביאור הך סוגיא דמסכת סוטה למה נקט ר' יוחנן בשם רשב"י (וכן על הקרא גופא קשיא כן) דדוקא במה שיש בידן של ישראל זכות ק"ש ולמה לא נקט מה שיש בידן של ישראל זכות אחר מאחת מהנה מכל מצות ה' ברה ואם מכח לישנא דקרא דקאמר שמע ישראל אבל הקושיא היא ג"כ על הקרא גופא מה נשתנה מצות ק"ש מכל מצות ה' הלא דבר הוא, והנראה לענ"ד בביאור זה בס"ד הוא כי לקבל עליו עול מ"ש בלבו דהיינו להאמין בו יתברך במציאתו ובאחדותו האמיתית והשגחתו הפרטית ויכלתו הבלתי מוגבלת אף אם אינו אמרו בפיו רק שהוא מהרהר כל אלה הדברים בלבו ומאמין אותם אמינות אומן גם זה הוא מצות ה' מצוה מיוחדת בפני עצמה במנין התרי"ג וכמו שכתב כן להדיא רבינו בהלכות יסודי התורה בפתיחתו לההלכות ושם פרק ראשון הלכה ו' וחי"ת וכן מנאן בספרו הנכבד מנין המצות חלק העשין מנין א' וב' ואם אמת נכון הדבר כי יש על מצות האמנת מציאות אלקותו יתברך פסוק מיוחד שמצוה עלי' והוא פסוק אנכי ה' אלקיך וכמבואר שם וכן יש על מצות האמנת האחדות האמיתי אזהרה מיוחדת על האמנת ההיפוך ח"ו בפסוק ולא יהי' לך אלקים אחרים וגו' אבל הפסוק הזה של שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד הוא כולל שתי מצות האמונה הנ"ל יחדיו דהיינו שהפסוק ההוא מצוה עלינו ראשון מצוה שכבר נצטוינו עליה והיא האמנת מציאותו יתברך (ולפיכך לא יבא במנין התרי"ג החלק מהפסוק הזה כיון שאין בזה שום תוספות ובשביל הכפלת הקרא בציווים ואזהרות לא יובא בכפילות במנין התרי"ג וכמבואר כן בספרו המצות שרש תשיעי) וזאת שנית בא בפסוק הזה של שמע ישראל ה' אלקינו וגו' מ"ע חדשה (מה שעד עתה לא היה כי אם אזהרה אבל לא בעשה ועתה נוסף עליו עשה) והוא מצות האמנת אחדותו יתברך ולפיכך פסוק זה הוא קבלת עול מ"ש שלימה, וכמו שביאר רבינו כל זה שם הלכה ו' והלכה ח' ויותר מזה ביארו בספרו מנין המצות שם מנין ב' ושזהו נקרא אצל חכמינו בכל מקום קבלת מ"ש ועיין לקמן הלכות ק"ש פרק א' הלכה א' בד"ה קוראין ק"ש בערב ובבקר וכו' מ"ש בס"ד על הלח"מ ולמאי דקיי"ל ק"ש הוא דאורייתא, הנה יש באמירתו הפסוק הזה של שמע ישראל ה' אלקינו וגו' בערב ובבקר עוד מצוה אחרת נוספת, והיא שלא בלבד שהוא מקבל עליו עול מ"ש בלב זה שתי פעמים בערב ובבקר אף זו שהוא מקבל עליו עול מ"ש בפה מלא ב' פעמים ביום, והמצוה הנוספת הזאת היא דוקא במה שאומר בפיו פסוק זה של שמע ישראל ה' אלקינו וגו' לא באמירת פסוקים אחרים או מאמרים אחרים אף שכוללים ג"כ שתי אלה הכוונות של קבלת עול מ"ש דהיינו האמנת מציאותו ית' והאמנת אחדותו ית', כל זה אינו שוה לקיום המצוה הנוספת הזאת לאמר דוקא ב' פעמים ביום פסוק זה של שמע ישראל ה' אלקינו וגו' אבל מקור מצוה הנוספת הזאת היא באה מן הקרא של ודברת בם וגו' הוא המצווה על המצוה הנוספת ההיא וכמבואר להדיא לקמן בריש הלכות ק"ש וכן היא ג"כ בספרו הנכבד מנין המצות חלק העשין אבל הפסוק של שמע ישראל ה' אלקינו וגו' אינו מצוה על אמירתו אבל הוא המצוה עצמה מה שהקרא של ודברת בם מצוה עליו לאמרו, אבל למ"ד ק"ש דרבנן אין כאן מצוה דאוריי' נוספת באמירתו הפסוק שמע ישראל ה' אלקינו וגו' בערב ובבקר, ואין כאן אלא האחת האהובה המצוה של קבלת מ"ש שלימה בלב בלבד, והיא נכללה ג"כ בהך קרא של שמע ישראל ה' אלקינו וגו' והיא נוהגת תמיד כל היום וכדברי ספר חרדים שהובא בלח"מ לקמן ריש הלכות תפלה ואחרי כי כן אף למ"ד ק"ש דרבנן ג"כ לא קשיא קושית הגמ' דמסכת סוטה והוא מ"ש שמע ישראל וגו' די"ל ג"כ כשינויא דר"י והוא דאף אם אין בידם של ישראל שום זכות כ"א הזכות ההיא מה שמקבלין תמיד על עצמם עול מ"ש שלימה היוצא מפסוק שמע ישראל וגו' ג"כ די שיהיה אל יעקב בעזרם ולא יומסרו בידן של השונאים הלוחמים עמהם, דההבטחה הזאת היא מדה נגד מדה הואיל והם מקבלים אותו יתברך למלך ולאלוק עליהם ואפס זולתו, ראוי לו יתברך מצד חסדו וטובו ג"כ לגוננם ולהצילם מיד כל הקמים עליהם, כדרך מלכותא דארעא מגינה על עמה מיד שוסיו ומחץ מתנים קמיו, ולפיכך הזכיר הכהן המשוח בתחלת דיבורו אל העם היוצא צבא עורכי מלחמה לזרזם להמלחמה ולאמץ לבבם לעמוד בקשרי המלחמה, ההוא אמר להם תיבות הללו שמע ישראל, להורות ולעוררן על המצוה זו של קבלת עול מ"ש שלימה היוצא מפסוק של שמע ישראל ה' אלקינו שהוא כדאי להציל אותן אף אם אין בידם שום זכות אחר, ומה דנקט ר"י משמיה דרשב"י ק"ש שחרית וערבית וכו' אף שלפי האמור מצותו כל היום וכל הלילה היינו דהאמת כן הוא דלפחות מדרבנן אנו מקבלין עלינו עול מ"ש שלימה אפי' בפה ב' פעמים ביום בערב ובבקר, ורגלים לדבר, כי בקרא הזה שהיה המשוח מלחמה מדבר אליהם הא ליכא שום רמז מזמן ערבית ושחרית אבל עיקר כוונת הקרא במה שאמר המשוח מלחמה לאנשי מערכות המלחמה תיבות הללו שמע ישראל הוא כדכתבינן שמצות קבלת מ"ש שלימה המבואר בקרא של שמע ישראל ה' אלקינו וגו' תעמוד לימין צדקם של ישראל ור"י נקט בלשונו שחרית וערבית שדיבר בהוה, כמו שהוא כן לפי תקנת החכמים ומסתמא מיד בימי הנביאים הראשונים שחייבו אותנו לומר הפסוק הזה בפה שחרית וערבית.

''' (ה) ''' 

''' ועוד ''' אפשר ליישב קושית הלח"מ על רבינו מה שהקשה למה זה לא פסק כר' יוחנן דבדיעבד יוצא ידי חובת ת"ת בכל יום במה שהוא קורא ק"ש והוא דהא אף לדעת רבינו דפסק דק"ש היא דאוריי' אבל הא מיהא פרשת ויאמר אינו אלא מדרבנן אף לדעת רבינו וכמו שהאריך להוכיח במישור כן הפר"ח א"ח בריש סימן ס"ז וא"כ הוא כבר היה אפשר לומר דיוצא י"ח ת"ת כשהוא קורא ק"ש ע"י אמירת פרשת ויאמר שהוא אומר בסוף ק"ש דהא כתבנו דדבר שאין חיובו אלא מדרבנן הוא נקרא חולין ודבר חוב הבא ממנו שפיר יוצאין בו דהו' נקרא בשם בא מן החולין, אלא שרבינו לשיטתיה זה ליתא דהוא סובר לקמן בהלכות ק"ש פרק ב' הלכה י"ג דכל דבר שעיקר חיובו הוא מדאוריי' אף כל הנהו מילי דרבנן הסמוכות לו לפניו ולאחריו דינם הוא כדין דבר שחיובו הוא מדאוריי' עד שאפי' אם נסתפק אם קרא ק"ש וגם מסופק אם בירך ברכותיה שלא בלבד שצריך לחזור ולקרות ק"ש אלא אף הברכות צריך לחזור ולברך מספק והר"ן בסוף פרק במה מדליקין הביא ראיה לזה מהא דאמר רבא בשבת דף ך"ג ע"א דלפיכך אין מברכין על הדמאי משום דרוב ע"ה מעשרין הן אבל לולי שהיה רוב ע"ה מעשרין באמת היה צריך לברך בדמאי מכח הספק השקול אם עישרו או אם לא עישרו, אף דהברכות אינן אלא רק מדרבנן אבל כיון שעיקרן של הברכות שהוא ספק הפרשת המעשר הוא ספק דאורייתא גם הברכות הנטפלות להן ספיקן הוא להחמיר כדין דבר שהוא מדאוריי' ממש ממילא דון מיניה ואוקי באתרן, דאף לענין פרשת ויאמר אעפ"י שחיוב אמירתו הוא רק מדרבנן מ"מ דינו הוא כדין דאוריי' ממש, ואינו נקרא שוב בשם חולין ואין יוצאין באמירתו י"ח ת"ת שהוא חייב בו בכל יום מטעם דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, אבל ר"י במנחות שם דאמר דיוצאים י"ח ת"ת בכל יום בק"ש אפשר דהוא סבירא ליה כאביי דמשני התם שינויא אחרינא ספק דדבריהם לא בעי ברוכי וכו' וא"כ ע"כ צריכין לומר דאביי לא סבירא ליה סברתו של רבא האמור אלא דאביי סובר דכל שחיובו הוא רק מדרבנן אף שהדבר ההוא נסמך לדבר שהוא מדאורייתא מ"מ אין דן דינו כאילו הוא דאורייתא, והנה כי כן לדידיה אמירת פרשת ויאמר שבסוף ק"ש זה שמו אשר יקרא לו חולין כמו כל חיובי דרבנן וא"כ ממילא שפיר בא ממנו אף דבר שבחובה מדאוריי' דהוא נקרא בא מן החולין ולזה מימר שפיר קאמר ר"י לשיטתו דאם קרא ק"ש שיוצא בו י"ח ת"ת.