עריכת הדף "משנה למלך/גירושין/י" (פסקה)

== כא ==

'''לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה.'''  (א"ה עיין לקמן פכ"א מהא"ב דין כ"ח): ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו וכו'. משמע דדוקא כשהיא משמשתו הוא דשייך איסורא אבל בשאינה משמשתו לא אסר וכן הוא בגמ' בשילהי פרק המגרש. אבל הטור (א"ה סי' קי"ט) כתב וכן היושב עם אשתו ודעתו לגרשה עובר משמע דאף כשאינה משמשתו שייך איסורא דאל תחרוש ולא ידעתי מנ"ל כיון דבגמ' איתא ומשמשתו. (א"ה עיין פר"ח וב"ש): ולא יגרש אדם את אשתו ראשונה וכו'. בשלהי פרק המגרש פלוגתא דתנאי ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר וב"ה אומרים אפי' הקדיחה תבשילו ר"ע אמר אפי' מצא אחרת נאה הימנה. וכתב מהרשד"ם בתשו' חאה"ע סי' ס' דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה עליה דר"ע אלא בנשואה אבל בארוסה כ"ע מודו דאפי' מצא אחרת נאה הימנה. ולכאורה היה נראה דאף בארוסה לא שריא לגרשה אלא משום דמצא אחרת נאה הימנה אבל אי לא מצא אינו יכול לגרשה. וקשה דא"כ אמאי מוקמינן בגמ' כי שנא שלח ר' יהודה אומר אם שנאתה שלח ור"י שנוי המשלח ולא פליגי הא בזוג ראשון הא בזוג שני לימא כולהו בזוג ראשון ור' יהודה דקאמר אם שנאתה שלח דאפילו מצא אחרת נאה הימנה כמו שפירש"י ז"ל הוי בארוסה ור"י מיירי בנשואה. אשר ע"כ נראה לומר דלמהרשד"ם בארוסה אף אם לא מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה. ומש"ה לא אוקמוה לההיא דר' יהודה בארוסה משום דאי בארוסה אף שלא מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה. ומ"מ דברי מהרשד"ם קשים הם בעיני דלפי הסברא אין לחלק בין ארוסה לנשואה. והראיה שהביא דקרא דכי מצא בה ערות דבר בנשואה מיירי מדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה, לא ידעתי מנא ליה דקרא דכי יקח דמיירי בנשואה. שוב מצאתי להרא"ם ז"ל בתשו' ע"ב סי' א' שנשאל על ארוס אחד שרצה לגרש לארוסתו ואייתי עלה פלוגתא דב"ש וב"ה ומסיק לאיסורא יע"ש. משמע דס"ל דפלוגתא דב"ש וב"ה הוי אף בארוסה. (א"ה וכן הוא דעת מהרימ"ט חה"מ סי' ק' (דף קי"א) . ועיין מ"ש הרמ"ז בס' גט פשוט סי' קי"ט. ובעיקר דין זה דלא יגרש אדם את אשתו וכו' מצאתי להרב כנה"ג י"ד סי' רל"ט שכתב דאין כאן שום מצוה לא מדאורייתא ולא מדרבנן דאפילו לב"ש דאמרי לא יגרש וכו' עצה טובה קמ"ל ולא שהוא מוזהר על זה דלא מצינו בשום מקום שיהא מוזהר האדם שלא לגרש אשתו אפי' מדרבנן וראיה לדבר מדהוצרך רגמ"ה לתקן שלא לגרש אשה שלא מרצונה ועוד ראיה ממה שאנו נוהגין להתיר למגרש אם נשבע לגרש. זהו ת"ד ז"ל יע"ש באורך. וכ"כ בתשובת הרב מאיר עיני חכמים (דף פ"א:) ועיין מ"ץ ח"א (דף ר"נ) . מהרח"ש בשאלה סימן ג' מהר"א ששון סימן ס"ד פ"מ ח"ג סימן ג' ופני יהושע דמשמע מדבריהם דקיימי בשיטתו של הרב כנה"ג דאין כאן אלא עצה טובה. ודבר תימה הוא לומר כן דהדבר ברור דאיכא איסורא מדאורייתא מדגרסינן שלהי המגרש א"ל רב פפא לאביי לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו וכו' וכמו שהביא מהרימ"ט שם. ועוד ראיה ממ"ש התוס' ריש פ"ק דסוטה דאמרינן בירושלמי דלב"ש חובה הוא לקנאה משום דלגרשה אינו יכול וכיון דמדאורייתא חייב לקנאה משום דאינו יכול לגרשה אלמא דמן התורה אסור לגרשה בע"כ. וכן מבואר מתשובת הר"ן סי' י"ז במי שנשבע שלא לגרש הביאה מרן הב"י י"ד סי' רכ"ח. גם הרשב"א ז"ל בתשובה סי' י"ח כתב דלא תיקנו ברכה על הגט משום דיש מקצת גירושין שהן בעבירה כגון דלא מצא בה ערות דבר ומגרשה. גם הריב"ש סי' קכ"ז כתב דאם א"ל אביו שיגרש אשתו אינו חייב לקיים מצות אביו בזה שהרי אם יאמר לו עבור על דברי תורה וכו'. מכל הני רבוותא מוכח דס"ל דאיכא איסורא דאורייתא. ועוד ראיה מהירושלמי שהביאו התוס' והרשב"א בשלהי גיטין דפריך לב"ש ל"ל קרא דלא יוכל בעלה וכו' תיפוק לי דאסור להחזיר סוטתו וכו'. אלמא דלב"ש אינו יכול לגרשה אא"כ מצא בה ערות דבר ומינה נשמע לב"ה דאיסור נמי איכא לגרשה על לא חמס. והראיה דמייתי הרב ז"ל מחרם רגמ"ה ומהשבועה יש ליישבם בנקל כמו שיראה המעיין. איברא דלכאורה היה מקום לומר דלא אסירא אלא מדרבנן מדאמרינן בסנהדדרין (דף כ"ג) בוא וראה כמה קשים גירושין שהרי דוד התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש ואי אמרת דגירושין אסירי מן התורה היכי מוכח דקשים גירושין והלא איסור יחוד אינו אלא מדרבנן ודוד וב"ד גזרו על יחוד דפנויה. ויש ליישב וק"ל. גם מהרימ"ט בתשובה הנזכרת והרמ"ז במקום הנזכר פשיטא להו דאיכא איסורא יע"ש ובס' פר"ח ועיין מ"ש מהר"ש יפה בב"ר פי"ח סי' ט'): <br>''' גרסינן ''' בירושלמי בשלהי גיטין והדוה בנדתה והזב את זובו וכו' ואתיא דזקנים כב"ש ודר"ע כב"ה. וקשה דאמאי אוקמוה לדזקנים כב"ש לחוד הוה להו לאוקומי אף כב"ה דהא טעמא דר"ע דפליג אדזקנים הוא משום דסבירא ליה דאף משום נוי יכול לגרשה ומשום הכי קאמר דמציא להתקשט בימי נדתה שאם תאסור לה תתגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה. ונראה דהירושלמי ס"ל דאף לסברת ב"ה דאינו יכול לגרשה משום נוי מ"מ פליג אזקנים וטעמא כיון דיכול לגרשה משום דהקדיחה תבשילו ואפשר שאם לא היתה מתגנה עליו לא היה מגרשה משום דהקדיחה תבשילו דלאו כ"ע קפדי בכה"ג אבל כשהיא מתגנה בעיניו תואנה הוא מבקש לגרשה ובעילה כל דהו שמוצא בה מגרשה. ובזה ניחא מ"ש הטור י"ד סי' קצ"ה שהתיר לנדה להתקשט כדי שלא תתגנה אף דפסקינן הלכתא כב"ה. אלא שסמך על הירושלמי דקאמר דזקנים לא אתו אלא כב"ש. דמשמע דאף ב"ה פליג אדזקנים. וכ"ת התינח בזוג שני דמצי לגרשה משום שהקדיחה תבשילו אבל בזוג ראשון דאמרינן שנאוי הוא המשלח ולא מצי לגרשה אלא משום ערוה ליתסר להתקשט דהא ליכא למיחש למידי. י"ל דכיון דאף בזוג ראשון לא כייפינן ליה שלא לגרשה אלא שהוא שנאוי לפני המקום משום הכי חששו שלא תתגנה. אבל לב"ש דכופין שלא לגרשה אא"כ מצא בה ערות דבר ליכא למיחש למידי דאף אם הוא ירצה לגרשה ב"ד כופין אותו שלא לגרשה. ובזה הוה אפשר ליישב מה דאמרו בירושלמי ור"ע כב"ה והקשה הרשב"א ז"ל בחדושיו דלמה הוצרכו לומר דר"ע כב"ה הלא כדברי עצמו קאמר דאפי' מצא אחרת נאה. ועם מה שכתבנו ניחא דלחדושא נקטיה דר"ע דפליג אזקנים אתי אף כב"ה דסבירא ליה שאינו יכול לגרשה משום נוי וכ"ש לסברתו שיכול לגרשה משום נוי. א"כ אפשר לומר דהא דקאמר ור"ע כב"ה הוי בדרשא דדבר דלב"ה הוי או ערוה או דבר ור"ע נמי הכי ס"ל וכמ"ש התוס' בד"ה וב"ה בשם ה"ר אלחנן יע"ש (א"ה עיין פר"ח בביאורו להל' גיטין סימן קי"ט ס"ק ב'. ואפשר עוד לפרש הירושלמי בדרך אחרת והוא דהוקשה להירושלמי בדברי ר"ע דקאמר אף היא תתגנה על בעלה ויבא לגרשה דכיון דחיישת לשמא תתגנה עליו טעם זה בלחוד יספיק להתיר שתכחול אפילו תימא דלא מצי לגרשה והרי בפ"ב דקדושין אמרו אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך ולא הוצרכו לחוש עוד שמא יבא לגרשה. ומדאצטריך ר"ע לומר ויבא לגרשה ס"ל להירושלמי דמשום דר"ע שמע להו לזקנים בעלמא דהוו דרשי כב"ש דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר אגב אורחיה פליג נמי עלייהו בהא וקאמר להו דקושטא דמלתא דמצי לגרשה אף שלא מצא בה ערות דבר. אבל לעולם דטעם ההיתר לשום שלא תתגנה בלחוד הוא ובהכי ניחא מ"ש הטי"ד סי' קצ"ה וזהו שדייקו הפוסקים שם לומר בקושי התירו לכחול וכו' כדי שלא תתגנה ולא סיימו לומר ויבא לגרשה כלישנא דר"ע כנ"ל): אבל שניה אם שנאה ישלחנה. שם בגמ' כי שנא שלח ר"י אומר אם שנאתה שלח ר' יוחנן אומר שנאוי המשלח ולא פליגי הא בזווג ראשון הא בזווג שני. ופירש"י אם שנאתה שלח כר"ע אם שנואה היא לפני המקום שלח כב"ש, ואית דגרסי שנאוי המשלח וזו שמעתי שנאוי המשלח לפני המקום ואפי' לב"ה נהי דלא כייפינן ליה שלא להוציא מי שנאוי הוא ע"כ. והקשה מהריב"ל ז"ל בחדושיו במאי דכתב רש"י אם שנאתה שלח כר"ע וכו' דאם כדברי רש"י היכי קאמר ולא פליגי הרי פליגי דמר אמר כב"ש ומר אמר כר"ע. ונראה דלא קשיא דאה"נ ר' יהודה דפסק כר"ע בזווג שני ס"ל דהלכתא כב"ש בזווג ראשון ור' יוחנן דפסק כב"ש בזווג ראשון ס"ל דהלכתא כר"ע בזווג שני ומש"ה קאמר בגמ' ולא פליגי אלא דר' יוחנן דפסק כב"ש מיירי בזווג ראשון ור"י דפסק כר"ע מיירי בזווג שני. עוד הקשה הרב ז"ל דכשם דכתב רש"י דלההוא גירסא דגרסי שנאוי הוא המשלח קאמר אף לב"ה ה"נ מצינן למימר לההיא גירסא דגרסי אם שנואה היא לפני המקום וקרא ה"ק אם שנואה היא לפני המקום דין הוא שתשלח אבל כיון שאינה שנואה באשת נעוריך אל יבגוד. ונראה דאה"נ דלפי גירסת אם שנואה וכו' דמצי אתיא אפי' לב"ה אלא שבתחלה כתב אם שנואה כב"ש ואית דגרסי שנאוי המשלח ולפי זו הגירסא אתיא כב"ש והרב הסכים לזו הגירסא ואח"כ חזר ואמר דמצינן לאוקמי אף כב"ה ואה"נ דלגירסת אם שנואה מצי לאוקמה כב"ה אלא שהרב ז"ל הסכים לגירסת שנאוי הוא וכו' ולפיכך שקיל וטרי אליביה ומה שהוצרך רש"י לומר דאתיא אף כב"ה הוא משום דקשיא ליה דאם איתא דר"י לא אתיא אלא כב"ש א"כ נמצא דבפלוגתא דאיפליגו במתני' ב"ש וב"ה ור"ע לא פסקינן כב"ה דאי מיירי מתני' בזווג ראשון הלכתא כב"ש ואי מיירי בזווג שני הלכתא כר"ע ואי מיירי בין בזווג ראשון בין בזווג שני פסקינן בחדא כב"ש ובחדא כר"ע וזה הפך הכלל המסור בידינו דלעולם הלכה כב"ה. תו קשה ליה דלעיל איבעיא להו בגמ' לא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגירשה מהו וכו' ואם איתא דר"י לא אתי אלא כב"ש רב פפא במאי קא מיירי אי בזווג ראשון אפילו מצא בה דבר אינו יכול לגרשה ואי בזווג שני אפי' מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה. מש"ה הוצרך רש"י לומר דר"י אתי אף כב"ה דאף דלא כייפינן ליה שלא להוציאה מ"מ שנאוי הוא לפני המקום המגרש את אשתו משום שהקדיחה תבשילו ובזה פסקינן הלכתא כב"ה ומתני' איירי בזווג ראשון וב"ה כי פליגי אב"ש לא פליגי אלא דלב"ש אם לא מצא בה ערוה כופין אותו שלא להוציאה ועל זה קאמרי ב"ה דאף אם הקדיחה תבשילו אין כופין שלא לגרשה. אבל אה"נ דשנוי הוא ור"פ נמי מיירי בזווג ראשון. וכל זה הוא לפי פירש"י שפירש אם שנאתה שלח כר"ע. אבל אם נפרש אם שנאתה שלח כב"ה שהוא אם הקדיחה תבשילו שלח אי ר' יוחנן אתי כב"ש מתני' מיירי בזווג שני ור"פ נמי מיירי בזווג שני ואי ר' יוחנן אתי כב"ה מתני' מיירי בין בזווג ראשון בין בזווג שני ור"פ נמי מיירי בין בזווג ראשון בין בזווג שני: <br>''' כתב ''' מרן הב"י סי' קי"ט והרי"ף והרא"ש לא פסקו הלכה כדברי מי. ונ"ל שהטעם לפי שסמכו על המעיין דממילא משמע דהלכה כב"ה לגבי ב"ש וגם לגבי ר"ע. והרי"ף נראה דפסק כב"ה דהביא ההיא בעיא דר"פ לא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגירשה מהו וזו אתיא כב"ה ודוק. עוד כתב מרן על דברי רבינו וז"ל ומ"מ נראה מדבריו דהלכה כב"ה מדכתב אבל שניה אם שנאה ישלחנה אלמא דלא בעינן דבר ערוה כב"ש וגם שנאה משמע ע"י דבר שעשתה דע"י שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאתה ע"כ. ולא משמע מלשון רבינו שפסק כב"ה ממ"ש אם שנאה ישלחנה דהרי רש"י פירש לה כר"ע דהיינו מצא אחרת נאה הימנה ודוק. (א"ה עיין בתשובת מהרימ"ט ח"מ סי' ק' ועיין במ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות אישות דין י"ט דנראה דפסק כר"ע יע"ש ודוק. ודע דהפר"ח השיג על מרן מדאמרינן בתמורה עכסה שכל הרואה אותה כועס על אשתו. ועיין בתוס' פ"ק דתעניות (דף ד') . יע"ש ודוק). עוד כתב מרן שם וז"ל כתוב בתשובת הרשב"א שמעתי משם הגאון שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה וכו' וכ"כ הרשב"ץ בתשובה ועיין בתשובת הרא"ש שכתבתי בס"ס קי"ז ע"כ. ולא דמי לההיא דהרא"ש וצ"ע (א"ה עיין בס' צ"צ סי' ס"ז, ועיין בני יעקב סימן ח' ובמ"ש הרמ"ז בפרק גט פשוט סימן קי"ט ס"ק י"ח):

{{פורסם בנחלת הכלל}}{{ניווט כללי תחתון}}