עריכת הדף "מראי מקומות/בבא קמא/מד/א" (פסקה)

==בגמ', אמר שמואל פטור ממיתה==
ופירש"י דהא לא נתכוין דאמרינן לקמן כמיתת בעלים אם הרג כן מיתת השור שהרג עכ"ד, ובגמ' לא מפרש כמיתת בעלים רק לק' ע"ב במתכוין להרוג ישראל זה והרג ישראל זה אבל במתכוין לכנעני והרג ישראל לא מפרש משום כמיתת בעלים, וכל כי האי הו"ל לפרושי דאכתי לא שמענו דין כמיתת הבעלים כך מיתת השור, והי' מקו' לפרש דהטעם פשוט לפטור דכל החיוב סקילה בשור הוא על שהרג בכוונה דכוונתו להזיק ולא כשהרג שלא בכוונה. ויש להמתיק הדברים עפמש"כ הרמב"ן פ' משפטים (כא, לא) עה"פ או בן יגח לבאר על דרך הפשט מדוע אמרה תורה או בן יגח ופי' בעבור שהשור הממית אדם גדול הוא רע מאד כדוב שכול במדבר ואם הועד בבעליו ולא ישמרנו הנה פשע פשיעה גדולה וראוי שיתחייב מיתה וכופר וכו' עכ"ד, וא"כ י"ל דההורג שלא בכוונה ג"כ בדין הוא שלא יתחייב מיתה. אבל כשנתכוין לישראל זה והרג ישראל אחר בזה בעינן לטעמא דכמיתת בעלים דהרי יש כאן כוונה ליגח, ומתבאר בזה ד' ר"ת בתוד"ה הכא דרגל שדרסה ע"ג תינוק ויודע שיהרוג התינוק ומ"מ אין כוונתו להזיק פטור וק' דהרי אדם בכה"ג בודאי חייב, ולפמשנ"ת ניחא דהכא הוא פטור עצמי כיון שלא נתכוין להזיק א"ש, וע"ע מש"כ לק' בד' התוס'.

ויתיישב בזה לד' רש"י סנהדרין עח: בסוה"ע דישראל שנתכוין לכנעני פטור משום התראת ספק, ויש לתמוה דא"כ טעם זה לא שייך בשור ולא שייך לומר כמיתת הבעלים דהרי שור א"צ התראה ומאי גרע במה שהוא התראת ספק, ולפמשנ"ת י"ל דבשור יש לפטור מסב' עצמית דשלא בכוונה פטור, אכן אכתי תיקשי בד' רש"י דלא פי' כן. ובתוס' לק' פו. ד"ה אבל פי' דשלא בכוונה דפטור ממיתה ילפינן במכות ז: בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה וכו' וק' דהתם לפוטרו מדין גלות.

ובתוספתא פ"ד ה"ו פטר ר"ש בנזקין שלא בכוונה ודרש שנאמר כי יגח שור עד שיתכוון ליגח. וכבר אמרו דהך קרא כתיב במיתה וילפינן מיני' לנזקין. עכ"פ אית לן קרא לפטור באינו מתכוין, ואפשר דהוא ר"ש לשיטתו דמתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ע"כ איצטריך קרא, א"נ דאם לא הי' קרא למיתה לא הוה ילפינן נזקין מיני' כיון דבמיתה פטור מסברא ליכא למילף לנזקין.

ולדברינו מתבאר דאיצטריך קרא אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה. וצ"ב מ"ט איצטריך לרבויי, ובפשוטו י"ל דהוא כי היכי דלא נימא דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, אבל לדברינו י"ל דבלאו קרא לא הוה מחייבינן כיון דהוא שלא בכוונה, ויעויין יש"ש פ"ה סי' י"ב דמבואר דפי' דאם כופר איצטריך לעיקר החיוב ולא לאפוקי מאין השור בסקילה, ובתוס' מג. ד"ה אמר כתבו דר"א ס"ל מסב' לחייב בכופר בשלא בכוונה, ואין מזה סתירה לעיקר דברינו דהתם בכופר דחיובא דבעלים ודו"ק.