עריכת הדף "מעשה רקח/חמץ ומצה/ה" (פסקה)

== ז ==

'''החיטים מותר לבלול וכו'.''' שם הסוגיא באורך ומוכח מינה דלכו"ע מותר ללתות מעיקר הדין אלא דלרבה בעל נפש יש לו ליזהר ולרבא מצוה ללתות והשתא רבינו נראה דפסק דלא כמאן דאי לרבה הו"ל למימר דבעל נפש לא ילתות ואי לרבא הו"ל למימר דמצוה ללתות כמסקנא דהתם דלא הדר ביה רבא וכדכתבו התוספות שם ונראה דרבינו מלתא פסיקתא נקט דכיון דבעי למימר דכבר נהגו שלא ללתות לא הוצרך לדקדק בדבריו כיון דלא נפקא לן מידי לענין דינא ומיהו מדברי הרב המגיד ז"ל משמע דפסק כרבא דוקא דמותר ללתות ולפי דבריו קשה מ"ש דלמה לא פסק דמצוה ללתות וכ"ש דחזינן לרבינו דפסק לקמן כרבא גופיה בההיא דכי מהפכיתו כיפי וכו' דמינה מוכחינן בגמ' דלא הדר ביה רבא וי"ל דהכי פירוש הסוגיא לדעתו ז"ל דכי אמרינן ואפ"ה לא הדר ביה רבא לא קאי אלא אמאי דאמר דשימור דלישה לאו שימור הוא דאי קאי אמצוה ללתות דקאמר ראיה לסתור היא דלפ"ז היכי מצינן למימר דאי לאו דבעי לתיתה שימור למאי הא איכא שימור דהפיכו לשם מצה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש דלא הדר ביה ממאי דאמר דבעינן שימור קודם לישה. וה"נ איכא לאוכוחי מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שהרי פסקו כרבה דבעל נפש לא ילתות ואפ"ה פסקו כההיא דרבא דאמר להנהו דמהפכי כיפי וכו' אלמא דהא לא תליא בהא כלל ואחרון אחרון חביב מ"ש רבינו דמקרא דושמרתם את המצות נ"ל דבעינן שימור משעת קצירה דאם איתא דלא הדר ביה רבא כלל הא ודאי איצטריך קרא ללתיתה כדאיתא התם להדיא אלא ודאי כדאמרן וכן עיקר.

'''ואי ''' קשיא הא קשיא דרבינו כאן פסק דמותר ללתות ובפי"ב דמעשה הקרבנות דין כ' פסק דחיטים של מנחות אין לותתים אותם וכיון דגבי פסח דאיכא חיוב כרת פסק כרבא דמותר מכ"ש גבי מנחות שאינו אלא בלאו דכל שאור. והנה ראיתי להרח"א נר"ו שתירץ לזה בשם הרדב"ז כת"י דמנחות שהיו צריכין ג' מאות שיפה ות"ק בעיטה יש חשש שיחמיצו ופי' נר"ו דכיון שנתרפו הו"ל כשעורים דאין בוללים ע"כ. וצ"ל לפי דבריו דרבא לא פליג עם שמואל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא דאכתי איכא למידק דמבואר בגמרא דטעמא דרבא אינו אלא משום דא"א לנקיה בלא לתיתה ומההוא דשמואל משמע איפכא דאפשר שפיר לנקיה בלא לתיתה מדקרי סלת למנחות א"כ רבינו היכי מצי לפסוק כתרוייהו ולזה יש ליישב.

'''האמנם ''' ראיתי להרח"א נר"ו שהקשה שם על תירוצו של הרדב"ז מההיא דפ' כל שעה דף ל"ז דפריך אם אמרו בפת עמילה יאמרו בפת שאינה עמילה וכו' ופי' רש"י דהשיפה והבעיטה מעכבת מלהחמיץ כלומר והיכי כתב הרב דע"י השיפה והבעיטה יש חשש שיחמיצו ואיני רואה קושיא מזה לדברי הרדב"ז ז"ל כלל דאין כוונת הסוגיא דהשיפה והבעיטה היא בחיטים בעינייהו ושזה מעכב החימוץ שיבא אח"כ ע"י הלישה דאיך יצוייר בשכל האנושי דהעסק שנעשה בהיותו חיטים בלי שום מים שיגרום שאף שנטחן אח"כ ונתחמם ביותר שלא יחמיץ מהרה כשילושו הקמח והרי הדבר הוא בהיפך ממש דעל ידי העסק הם מתחממים יותר וקרובים להחמיץ בשעת לישה והרי פסק הרב ב"י סי' תנ"ג שיש לטחון החיטים יום או יומים לפני הלישה לפי שהקמח בשעת טחינה רותח ומחמם המים והעיסה נוחה להחמיץ ע"כ. והחיטים של מנחות על כרחך שהיו טוחנין אותם דהא סלת קרי להו רחמנא אלא כוונת הסוגיא היא דהשיפה והבעיטה שעושים בהיותו בצק זה מבטל החימוץ באמת ולכך קאמר אם אמרו בפת עמילה וכו' ולשון פת מורה או אחר שנאפה או בהיותו בצק אבל בעודו חיטים אין שייך בו לשון פת והיא סברת ר' יוסי בפ"ו דמנחות דגם בהיותו בצק היו שפין ובועטין [עיין לרבינו בפירוש המשנה שם] ואף דרבינו בסוף איסורי מזבח פסק כת"ק דהתם אין קפידה בדבר דאגב דבעי לאותובי מזריזין ועצים יבשים ותנור חם ותנור של מתכת דהלכה נינהו לא חש להזכיר גם את זאת וא"כ נמצאו דברי הרדב"ז ז"ל על מכונן ולא אמרו דהעסק מבטל החימוץ אלא בעיסה דכולה גוף אחד וכשעוסק מצד זה מועיל גם להצד האחר משא"כ בחיטים שהם גופין מופרדין ומבואר הוא ונכון. שוב מצאתי גדולה מזו בפ' כל שעה דף כ"ג דפריך ממ"ד מערבין שלא לדבר מצוה אף דלא קי"ל הכי עיין להתוס' שם ד"ה מערבין וכו'.