עריכת הדף "העמק שאלה/מז" (פסקה)

== ז ==

{{העמקש|ז}} '''ברם צריך כו'.''' ויבישו בה"ש ולא הוי ידע בהון דיבישו כו' כן פי' רבינו מימרא דר"כ מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו. שכבר נתייבש אלא שלא ידעו הבעלים בו וכפרש"י. ותלה רש"י ז"ל עצמו בדעת רבינו וכ' בזה"ל כך פי' ר"א בשאלתות שלו. ולא על חנם חרד רש"י ז"ל כל החרדה הזאת. אם לא שעיני רש"י ז"ל ראו פי' אחר מרווח לכאורה. ומכ"מ קבע מסמרות בזה הפי' של רבינו. והנה בירו' ריש ביצה אי' מ"ט דב"ש מוכנת היא ע"ג אמה. מ"ט דב"ה נעשה כמוקצה שיבש ולא ידע בו שמא אינו אסור. וכבר כ' הב"י והיש"ש בשם הר"ן דהירו' פליג על ש"ס דילן ולא נמצא בחי' הר"ן שעל הרי"ף אולי ראו חי' ר"ן על הגמרא. והרי ע"כ מוקצה שיבש דהירו' אין הפי' שכבר יבש ביה"ש. שהרי מדמה לביצה שנולדה ביו"ט אלא ה"פ שעומד להתייבש ביו"ט ולא ידע בעליה שקרוב הוא להתייבש. וה"ז דומה לביצ'. והכי מבואר עוד בירו' שלהי פ"ג קערה שחקקה הקוף מהו ריב"י ר"ב א' אתפלגון ר"ז ורב המנונא ח"א מותר וחרנא א' אסור. מ"ד אסור נעשה כמוקצה שיבש ולא ידע בו. מ"ד מותר נעשה כמבטל שתיקנו בשוגג. ולפנינו יבואר הפי'. עכ"פ מבואר שמיירי שעדיין לא נתייבש ביה"ש וכ"כ הקה"ע ע"ש. וא"כ הי' נראה לפרש סוגי' הש"ס דילן. הי' אוכל בענבים והותיר כו' עד שיזמין מבע"י ה"ד אי דחזי פי' שידע שיהיו ראוים בשבת למ"ל הזמנה היינו בהמה מסוכנת וסוכה רעועה דלא בעי הזמנה. אי דלא חזו שלא יהיו ראוים. כי אזמין להו מאי הוי. וכ"ת דלא ידע אי חזי אי לא חזי. שלא הכיר בהם אם יתייבשו בשבת או לא והאר"כ מוקצה שיבש כו' וכפי' הירו' שיבש בשבת ואין הבעלים מכירין בו בבה"ש שראוים להתייבש בשבת מותר. אלא לאו דחזו. שהיו עומדים להתייבש בשבת. ואדחו שנפל עליהם גשמים. ואחזי שנתייבשו מכ"מ שהזריח אח"כ השמש בתקפו ונתייבשו מהר. ועפ"ז הי' מתרווח כמה קושיות. דלפירש"י ואי לא אחזי בבה"ש כי אזמין להו מאי הוי הקשה הרשב"א בחי' מ"ש מסוכה רעועה דאמרינן בד' ל"ה שאם התנה עליה הכל לפי תנאו ונדחק ליישב בסברא. ותו אינו מדוקדק דבראש הסוגי' לענין יש מוקצה לח"ש אי' אי דאחזו בה"ש אחזו כו' והכא אי' אי דחזו. ולא פי' בה"ש [אלא שרש"י גריס כאן ג"כ אי דאחזו] והדר אי' תו דאחזו. ולמש"כ ניחא. דלעיל פי' דאחזו שכבר היו ראוים. והכא פי' שעומד להיות ראוי. כ"ז הי' נראה בפי' הסוגי'. אבל רבינו ורש"י לא פי' הכי ונימוקם עמם. דהברייתא הי' אוכל בתאנים והותיר כו' וכן א"א באפרסקין ובחבושין ובשאר כל מיני פירות. אוקים הש"ס שבת ד' מ"ה א' כר"י. ולר"י ודאי לא מהני הזמנה במה שיהיו ראוים בשבת לא בסוכה רעועה כדאי' שם דדוקא לר"ש מהני תנאי. ומכש"כ לפרש"י ד' כ"ז ב' במסוכנת וד"ה היינו לר"ש אבל לר"י אסור. ולא כרי"ף ורמב"ם. ולק"מ קושית הרשב"א. וע"כ מיירי בחזי בה"ש. והשתא אינו סותר את הירו' דמשמע דוקא שיבש בשבת ולא ידע בו אסור. הא ידע שיתייבש פשיטא דשרי. אע"ג דביה"ש עדיין לא נתייבש. ולש"ס דילן לפרש"י כ"ז שלא חזי ביה"ש לא מהני הזמנה. אבל הירו' מיירי אליבא דר"ש דמתיר במסוכנת וסוכה רעועה. וע"כ קערה שחקק הקוף אתי אליבא דר"ש. דלר"י פשיטא דאסור מטעם נולד ומשנה מפורשת היא בפ' כה"כ. וכש"כ כלי חדשה שנעשה מבקעת. אלא אליבא דר"ש. ויש לפרש דפליגי בירו' לענין מוקצה ולא דמי להא דאי' בש"ס דילן שבת ד' ק"ט נכרי שחקק קב בבקעת לר"ש שרי להסיק בה. דהתם ביו"ט ומעולם לא הי' הבקעת מוקצה. ונולד לא ס"ל לר"ש. אבל בשבת שהי' הבקעת מוקצה לד"ה יותר מגרוגרות וצימוקים. וכשנעשה כלי הוי כגו"צ שנתייבשו בשבת דאסור אי לא ידע שנתייבשו. וה"נ לא עלה עה"ד שהקוף יעשה כן ודומה ממש לפמוט בשבת ד' מ"ד א' דר"ש מודה דאסור. ולא ק' מטבל שאם עבר ותיקנו מתוקן. ובאמת כבר הקשו התו' שם ד' מ"ג ע"ז. והנראה משום דביה"ש חזו לקרוא להם שם כדתנן הלוקח יין מבין הכותים כו'. ומ"ם דדמי לטבל. וגו"צ שאני דדחי להו בידים וחמירי ממוקצה דעצים ואבנים בהא ר"ל לאחר שנעשו ראוים. ובאמת אי' בירו' שבת פ' כירה ה"ז דפמוט מודה ר"ש דאסור גזירה שמא יכבה. ולא משום מוקצה. ויש להוסיף עפ"י מש"כ לעיל שאילתא מ"ד לדעת רבינו ורמב"ם ז"ל דטעמא דר"ש בבכור שאין זה מן המוכן. משום דתלוי בדעת אחרים הוי מוקצה אפי' המעשה מותר מכ"מ מי ימר שיעשה וכדאי' בשבת ד' מ"ו מי יימר דאזדקיק לי' ה"נ תלוי במעשה הקוף. ומכ"מ אי ידע שהקוף יעשה כן שרי. אבל כיון שלא ידע בו דומה למוקצה שיבש ולא ידע בו שייתייבש ואסור לר"ש. ויותר נראה דפליגי בדין נולד לר"ש. דמיירי שם באפר שהוסק ביו"ט דכ"ע ס"ל דאסור משום נולד שנעשה ברי' חדשה ע' תו' ביצה ד' ב' א' והירו' לטעמי' בביצה לענין בכור דמפרש פלוגתייהו דר"י ור"ש דר"י לטעמי' דס"ל ראית בכור כראית טריפה שרואין אף לאחר שחיטה ואינו מיקרי מתקן. ור"ש ס"ל כר"מ דאינו רואה לאחר שחיטה וכקהלא קדישא בש"ס דילן ביצה ד' כ"ז א' מבואר דר"ש ס"ל כר"מ דאינו רואה לאחר שחיטה והוי מתקן וכפרש"י במשנה שם. ור"ל דבנולד כזה מודה ר"ש. וה"נ אין לך מתקן יותר מזה שעשה מבקעת כלי. ומכ"מ אי ידע שהקוף יעשה כן שרי כמו התם דהאיסור בדיעבד היינו משום דאסור לראות מומין ביו"ט. הא אי ידע שיראו ביו"ט שרי. אבל כיון שלא ידע בו הוי כמוקצה שיבש ולא ידע בו כו' ה"נ לענין נולד: וע"ע להלן שיתבאר בפי' הירו'. והא דאי' בירו' ריש ביצה ה"נ דפליגי ב"ש וב"ה בנולד. ג"כ ה"פ דב"ש ס"ל דלאו נולד הוא דכיון דהאם מותרת דלית להו מוקצה ואפי' תרנגולת העומדת לגדל ביצים ראוי' לאכילה א"כ הביצה ראוי ליאכל ע"ג אמה וכאוכלא דאיפרת הוא. וב"ה סברי דאע"ג שראוי' ליאכל ע"ג אמה מכ"מ כיון שלא הי' בדעתו לאכילה ה"ז נולד גמור כאפר דלכ"ע אסור שנעשה ברי' חדשה. ודמי למוקצה שיבש ולא ידע בו דאסור משום מוקצה ה"נ אסור משום נולד. וזהו סברת ש"ס דילן דמקשי בפשיטות לב"ש הא הוי נולד. עכ"פ יש להוכיח מכאן דגו"צ שידע שיתייבשו בשבת שריין לר"ש ודמי לסוכה רעועה ומסוכנת ולא כהרשב"א וה"ז דומה לנר שכבה שגם הוא דחינהו בידים ולא חזי ומכ"מ שרי. והא דר"כ וסוגי' דילן אזיל אליבא דר"י. ומש"ה כ"ז שלא נתייבש בה"ש ודאי אסור. ואי כבר נתייבש אלא שלא ידע בעליו שרי. ומיני' נלמד לר"ש בגרוגרות וצימוקים דמודה ר"ש דאסורין. ונתייבשו כבר ולא ידע בעלי' דשרי. אע"ג שלא ידע שראוים להתייבש בשבת. דאי ידע שראוין להתייבש בשבת פשיטא דשרי כדאי' בירו'. אלא בלא ידע שראוין להתייבש. והיינו שמעתא דרבינו: והנה הרי"ף והרמב"ם ז"ל לא הביאו שמעתא דר"כ וכל הסוגי' שאנו עומדים בו. וכבר עמד ע"ז הבעה"מ ואין עונה. והנה עיקר בעי' דיש מוקצה לח"ש ג"כ לא הביא הרי"ף ויישב הרא"ש ויש"ש אבל הא דר"כ ואחזי ולא אחזי דבעינן הזמנה. הלכות גדולות הן. וגייזי להו ולאו דבר ריק הוא. ונראה דס"ל לרי"ף ורמב"ם דביו"ט לא שייך כלל מוקצה דגו"צ. דלעולם חזי לבישול. והרי לא הביאו בה' יו"ט דאפרסקין וכו' אע"ג שפסקו כר"י ביו"ט. אלא אין עיקר מוקצה זו שייך אלא בשבת ובשבת הלכה כר"ש. ולא שייך דין דאחזי ולא אחזי דבעי הזמנה אפי' בגו"צ. דכיון דאחזי קצת לא גרעי מאפרסקין דשרי לגמרי לר"ש. איברא הא דר"כ לכאורה ישנו אף לר"ש בגו"צ כמש"כ רבינו אבל נראה ברור דעת הרי"ף ורמב"ם ז"ל דהא דמודה ר"ש בגו"צ שהן מוקצין. היינו עדיין שלא נתייבשו. אבל לאחר שנתייבשו ואין בהם אלא מוקצה דביה"ש. ובהא ודאי שרי. ולא מיירי במוקצה דביה"ש כלל אלא במוקצה דאוצר. דלר"י כל אוצר אסור וה"ה אפרסקין דמי לאוצר שאין דעתו לאוכלם. ולר"ש הכל שרי זולת גו"צ דדחינהו בידים [ולא דמי לפמוט שמודה ר"ש דאסור אף לאחר שכבה שהקצה בידים לאיסורין והכי מבואר לשון הרמב"ם ה"ש פ' כ"ו הי"ד ואפי' אוצר ש"ת כו' מתחיל להסתפק ממנה שאין שום אוכל שהוא מוקצה כלל אלא הכל מוכן הואי חוץ מגרוגרות וצימוקים שבמוקצה בזמן שמייבש אותם הואיל ומסריחות בינתיים וא"ר לאכילה ה"ה אסורין בשבת משום מוקצה. ולא נזכר באותו ענין דין בה"ש. והנה הרי"ף בפ' כירה כ' על הא דגו"צ ירו'. מ"ש הני הואיל שמסריחות בנתים. והוא במעשרות פ"א וביצה פ"ד ה"א. ונתן לנו הרי"ף לדעת מקור הירו' והנה א"א לפרש אלא כמש"כ. וז"ל. ר' יעקב בא בשם ר' יסא מוקצה שיבש אסור ליגע בו רבי א' לר"ש ברי' עלה והבא גרוגרות מן העלי'. אמר ליה ואינו אסור משום מוקצה אמר ליה ועדיין את לזו אין לך אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים בלבד. אמר רבי שמואל בר סטרטיי מפני שהן מסריחות בינתים. וע"כ הני גרוגרות לא נתייבשו מע"ש. דא"כ אפי' לר"י פשיטא דשרי. אלא שחשש שנתייבשו בשבת. וא"כ מאי השיב רבי שאינו אסור אלא תאנים וענבים. כלפי לייא. אלא ע"כ ה"פ תאנים וענבים שהעלן לייבשן ועדיין לא נעשו גו"צ ומיקרי עדיין תו"ע. ומה שקורא גמ' דילן גו"צ מפני שעומדין לכך. קורא בירו' תאנים וענבים ע"ש שהן עתה עדיין. והרי הרי"ף מקשר דברי הירו' עם ש"ס דילן ללמדינו שגם שיטת תלמוד דילן הכי הוא. ובאמת הכי פשטא דסוגי' כירה ד' מ"ה ב' בעא מני' ר"ש ברבי מרבי פצעילי תמרה לר"ש מהו. א"ל אין מוקצה לר"ש אלא גו"צ בלבד. וע"כ פצעילי תמרה קודם בישולן מיירי כפרש"י. דאי לאח"כ פשיטא דשרי כנר שכבה והרי הן א"ר כעת וע"ז השיב דאינו אסור אלא גו"צ בלבד. ובחי' מ' שבת ישבתי לפרש"י בס"ד. אבל לפי הפשט הכל מיירי בשעה שא"ר. וכן מדבריות דמדמי הש"ס לגו"צ מיירי שעדיין הן במדבר ולא חזי כעת לשחיטה ולא שכבר הובא לעיר. ולפנינו יתבאר עוד ראי' שדעת הרי"ף כן הוא. וא"כ הא דאי' בירו' מוקצה שייבש ואין בעליו יודע בו ה"ז אסור אתי ג"כ לר"י דוקא. ומכ"מ שפיר הביא ראי' לר"ש בקערה שחקקה הקוף דאסור משום נולד כמש"כ. וכמו לר"י לענין מוקצה אי ידע בו בעליו ליכא מוקצה. וכשלא ידע בו. אע"ג שבאמת הי' ראוי להתייבש מכ"מ כיון שהוא לא ידע בו ה"ז מוקצה לר"י. ה"נ בנולד לר"ש כמש"כ לעיל. או עפ"י מש"כ לענין מוקצה דר"ש מודי היכא דתליא במעשה אחרים הוי מוקצה אפי' לאחר שנעשה. ומכ"מ אי ידע שיעשה שרי אבל כל שלא ידע אסור. אבל פי' הראשון שכתבתי משום דר"ש מודה במוקצה דעצים ליתא לדעת הרי"ף ורמב"ם ז"ל דלא מצינו דאסר ר"ש מחמת שהיו ביה"ש עצים ואבנים. עכ"פ הא דירו' מוקצה שיבש כו' אתי לר"י. וא"כ מבואר דאפי' לר"י אי ידע שיתייבש בשבת שרי. והיינו משום שדומה למסוכנת וכפי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלד"ה שרי ואפי' לר"י. ולא דמי לסוכה רעועה דאסור לר"י אפי' יושב ומצפה שתפול. דהתם אינו יודע שתפול בשבת. דכמה כותלים נוטים שעומדי' כמה ימים ואין בזה השערה נכונה וברורה. משא"כ מסוכנת דמשערין שלא תחי' אלא כך וכך שעות. וה"נ במוקצה משערין שפיר מתי ייבשו ואפי' לר"י שרי. וא"כ ע"כ מפרשי סוגין דלא כרבינו ופרש"י אלא כפי' המרווח שכ' ואפי' לא נתייבשו ביה"ש אלא דחזי שייבש בשבת שרי אפי' לר"י. נחזור לענין. דאין לרי"ף ורמב"ם מכל זה הסוגי' מוצא דין דבשבת הלכה כר"ש וכל שנתייבש אפי' לא הי' ראוי בה"ש שרי. וביו"ט לא שייך כלל מוקצה דגו"צ דאפשר לבשלן. ועפ"י מש"כ יבואר מש"כ הרמב"ם בפ"ב מה' יו"ט העומד על המוקצה מערב יו"ט בשנה השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשום ויאמר מכאן וע"כ אני נוטל ואם לא רשם לא יטול. והקשה הה"מ אמאי שינה מלשון המשנה דתנן בשבת. ויישב שאין מוקצה בשבת וכבר תמה הלח"מ הא איכא גו"צ וכפרש"י במשנה דמיירי בהו. אבל הענין כמש"כ שאין דין גו"צ שייך אלא בשעה שא"ר. ולזו לא מהני הזמנה. וכ"ת א"כ ביו"ט הא ליכא כלל מוקצה דגו"צ כמש"כ שראוין לבישול. איברא ודאי מיירי במוקצה דאוצר. ודווקא בשביעית הא בשני המעשר אסור משום טבל. ומש"ה דייק הרמב"ם וכ' מכאן וע"כ אני נוטל למחר ולא כמו במשנה אני אוכל למחר. דבמשנה מיירי במוקצה דגו"צ שא"ר לאכילה כ"כ בעינן שיזמינם לאכילה. אבל הרמב"ם מיירי במוקצה דאוצר ובעינן שיאמר אני נוטל מהאוצר ותו לא. וכ"ת אמאי לא מוקי הגמרא מתניתין במוקצה דאוצר. הא ל"ק דא"כ ליתני ביו"ט ככולי מכילתין. וליתני מכאן אני נוטל. אלא מיירי בגו"צ דליכא אלא בשבת. ומש"ה תנן אני אוכל. והא ל"ק על התנא ליתני ביו"ט באוצר. דבעי להשמיענו דשבת קובעת למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו. אבל לפי הדין א"א לקבוע זה ההלכה אלא ביו"ט ובאוצר. ובפשיטות י"ל דעת הרמב"ם למש"כ דאחזי ולא אחזי אינו אלא כאפרסקין. א"כ לא מוקמי אלא ביו"ט ולא בשבת לפי ההלכה. נחזור לענין. דרבינו ורש"י פליגי עם הרי"ף ורמב"ם בעיקר דין גו"צ. וממילא בפי' סוגי' זו דביצה ד' כ"ו ב'. ובהא תלי' פי' הסוגי' דדף כ"ז ב' במסוכנת וד"ה. דלפרש"י לר"י אסור ולהרי"ף גם לר"י מותר. כמו בפירות שידעו בעלי' שיתייבשו דשרי אפי' לר"י כדאי' בירושלמי. ומקור כל המחלוקת הזה תליא ביסוד מוסד מימרא דר"פ הילכתא עו"ג שהביא דורון לישראל כו' שם ד' כ"ד ב'. דפליגי הראשונים. דרש"י כ' דטעמא דאסור משום מוקצה דגו"צ ולא מחלק בין יו"ט לשבת. וזהו דעת רבינו בפ' שלח סי' קכ"ח וע"ש מש"כ באות ז' בס"ד. וא"כ מבואר דגו"צ אסור לר"ש אפי' לאחר שנתייבשו כמו מחובר אחר שנתלש. אבל הרי"ף ורמב"ם ס"ל דשאני לן בין יו"ט לשבת ומש"ה ודאי מחובר שנתלש ביו"ט אסור משום מוקצה אבל בשבת לית בי' משום מוקצה אלא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש כמש"כ הרמב"ם בה' שבת פ' כ"א פירות שנשרו בשבת אסור לאכלו כו' גזירה שמא יתלוש ומש"ה הביא הרי"ף ריש מס' ביצה גבי עצים שנשרו מן הדקל טעמא דגזירה שמא יעלה ויתלוש להשמיענו אגב אורחא דאף בשבת אסור מטעם זה. וכן בפ' אי"צ כ' בזה"ל והא דאמרינן אם יש מאותו המין במחובר אסור ל"מ באכילה דאסור אלא אפי' לטלטלו נמי אסור דמשום דלא חזי לאכילה מוקצה הוא עכ"ל. מבואר דמצד עצמו אינו מוקצה. וע' במלחמת ה'. ולמש"כ מבואר דמשום שבת נקט הכי דלא שייך כלל מוקצה דגו"צ אחר שנתלש. אלא שאסורים באכילה משום גזירה. והגזירה לא מהני אלא לאיסור אכילה כמש"כ התו' שבת ד' מ"ה ב' ד"ה דאית בי' מוקצה. ומכ"מ ממילא כיון שא"ר לאכילה הוי כעצים ואבנים שהוא מוקצה. הרי דמכאן ג"כ ראי' למש"כ דאין דין גו"צ לאחר שנתייבש לר"ש. אלא שאין מכאן הכרח לדבר דבל"ז יש מקום לחלק. עכ"פ הרי ביררנו יפה עומק דעת רבותינו הראשונים ז"ל:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>