עריכת הדף "
העמק שאלה/טו
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ז == {{העמקש|ז}} '''שבת עולה ואינה מפסקת מ"ט עונג הוא דכתיב ביה. הרגלים כו'. מ"ט שמחה הוא דכתיב בהו.''' זהו הטעם כ' בה"ג ג"כ והביא הרמב"ן בס' תה"א בשמם של רבינו ובה"ג. ואין זה נוגע לטעם שכ' התו' ד' כ"ג ב' ד"ה מאן בשם הירושלמי טעם על שאין אבלות בשבת משום דכתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. דהתם יהיב טעמא על הא דקיי"ל אין אבלות בשבת. ואכתי לא איתבריר לרבינו אי יש אבלות בשבת אי לא עד להלן דשאיל ברם צריך הא דבעי מיני' כו'. ובאבילות בפרהסיא מיירי כאשר יבואר להלן. אבל זה הטעם של רבינו הוא על ההפרש בין שבת ליו"ט וקיהיב טעמא משום דבשבת עונג וביו"ט שמחה. ואי נימא דיש אבלות בשבת בפרהסיא ומש"ה עולה ואינו מפסקת בפשיטות נמצא צריכים אנו לזה הטעם אמאי נהיג אבלות בשבת יותר מיו"ט. ואי נימא דאין אבלות בשבת בפרהסיא. מכ"מ הא דברים שבצינעא נוהג בשבת משא"כ ביו"ט אי קבר מתו לפני הרגל לד"ה. וצריכין אנו לזה הטעם מ"ש דבשבת נוהג דברים שבצינעא. ומש"ה עולה ואינה מפסקת משום שאין בו אלא מצות עונג. וביו"ט מפסיק לגמרי ואינו נוהג אף דברים שבצינעא. והיינו משום דכתיב בהו שמחה. ונכלל בזה אכילת קדשים שהוא עיקר השמחה שבתורה. ובכלל זה הוא שמחת מריעות של בניו ובני ביתו כמש"כ הרמב"ם בה' יו"ט פ"ז הי"ז י"ח שזה הוא מה"ת. וכ"ז הוא דברים שבצינעא. שהרי ההעדר והמניעה מלאכול קדשים ולסעוד במריעות ולשמוח בחלוק קליות ואגוזים אין זה בפרהסיא. ומכ"מ מחויב מה"ת ביו"ט וממילא מותר ה"ה תשמיש המטה. ומש"ה מפסיק לגמרי אבלות. ועדיין יש להבין ולהעמיק בדעת רבותינו שהרי בירו' והביאו הרמב"ן שם ובמלחמת ה' בפ' וא"מ. יהיב טעמא על הא דשבת עולה ואינו מפסקת ויו"ט מפסקת ואינו עולה. משום דאפשר לשבעה בלא רגל וא"א לשבעה בלא שבת פי' הרמב"ן בתה"א בזה"ל וא"ת שבת תפסיק ליכא אבלות שבעה. וא"ת לא תפסיק ולא תעלה שבעה רצופים לעולם לא משכחת והפכתי חגיכם לאבל דדומי' דחג בעינן ועוד כיון שלעולם אינה מפסקת עולה עכ"ל. ואיך שהוא אמאי יהבי רבותינו טעמי אחריני בדבר. אבל כד דייקת מסוגי' דירושלמי דא מוכחא דעיקר טעם רבותינו עפ"י ש"ס דילן. דבירו' שקיל וטרי אי נוהג דברים שבצינעא ביו"ט בקובר מתו ברגל. וז"ל מפני שאמרו שבת עולה וא"מ הרגלים מפסיקין וא"ע א"ר סימן בשם ר' יוחנן שהוא מותר בתשה"מ. פי' הרמב"ן ברגל ולא בשבת לפיכך זו עולה וזו מפסקת. ומסיק מילתי' דריב"ל והלא אמרו אין אבל ברגל אלא שהרבים נוהג בו בצינעא מהו בצינעא פי' שהוא אסור בתשה"מ. פי' הרמב"ן שהביא ריב"ל הברייתא השנויה באבל רבתי דקתני אבל במועד כאילו אינו אבל והרבים נוהגין בו בצינעא ומפרש ריב"ל מהו בצינעא שהוא אסור בתה"מ. והקשו התיבון הרי הרגל אסור בתה"מ ואינו עולה אף השבת הואיל שהיא אסורה בתה"מ לא תעלה פי' כיון שלמדו דא' שבת וא' רגל נוהגין בדברים שבצינעא חזרו לשאלה הראשונה א"כ מה נשתנה זה שעולה ואינו מפסיק וזה שאינו עולה ומפסיק ומתרץ א"ר אבא אפשר לשבעה בלא רגל כו'. זהו טופס הירושלמי והפי' מלוקט מדברי הרמב"ן שם ושם. נמצא אי נימא דשבת ויו"ט שוין בדיניהם צריכין לטעם זה. אבל אי אין שוין הטעם פשוט דשאני שבת מיו"ט והוא הטעם שנתנו רבותינו דלהכי שאני יו"ט משבת דבזה עונג ובזה שמחה. והרי עיקר טעם רבותינו מבואר בגמרא דילן ד' י"ד ב' אבל אינו נוהג אבלות ברגל שנא' ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ואי אבלות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים. ומדקאמר הגמרא דה"ט דיו"ט שנא' ושמחת בחגך. והא קיי"ל אין אבלות בשבת גם כן דלא כתיב ביה שמחה. אלא ודאי ה"ק שאינו נוהג כלל אפילו דברים שבצינעא. וזה אינו אלא ביו"ט. ולמדנו דש"ס דילן ס"ל אין אבלות נוהג ברגל אפי' בדברים שבצינעא. אפי' קבר מתו ברגל. וזהו דעת הרמב"ם וכמש"כ הב"י א"ח סי' תקמ"ח והרמב"ן בס' תה"א. והוא דעת בעל המאור דגריס בכתובות ד' ד' אע"פ שאמרו אין אבלות בשבת דברים שבצינעא נוהג. ולא כדאי' לפנינו אע"ג שאמרו אין אבלות במועד כו' ודלא כהרמב"ן שהרבה לחלוק על הרמב"ם ובעה"מ מהא דירו' הנ"ל ואדרבה מסוגי' דירושלמי למדנו דש"ס דילן פליג והיא דעת רבינו ובה"ג. ואסביר עוד דהרמב"ן לטעמי' שנוטה דעתו בענין האבלות דעיקר אבלות דרבנן אפי' ביום ראשון. וכ' דסוגי' זו דמ"ק דקאמר ודחי עשה דיחיד לאו דוקא אלא עשה דדבריהם וכשיטת התו' בכ"מ. א"כ אפשר לפרש דמיירי במילי דפרהסיא. והא דנקיט עשה דושמחת בחגך הוא ל"ד. ובאמת דמילי דבצינעא אסור באבלות דהשתא. אבל הרמב"ם בסה"מ והביאו הכ"מ ריש ה' אבל דייק טובא בגמרא זו ובנה יסודו להוכיח מינה דאבלות יום ראשון מה"ת. וכן פי' הרי"ף סוגיא זו בברכות פ"ב וטרח ליישב הא דקאמר אי אבלות דמעיקרא כו' משמע דגם אבלות יום שני מה"ת. וישב שפיר ע"ש אבל ביום ראשון ודאי מה"ת. אלא דעשה דרבים ושמחת בחגך קא דחי לה. ומה שהקשו הראשונים מהא שאין מתאבלים על סתם ולדות שמתו בתוך ל'. ע' מש"כ סי' ק"ג אות ט"ז בס"ד מקורו של דבר בתורה. והרמב"ן הקשה ע"ז הפי' בזה"ל תדע שהרי לענין אנינות לא אתי עשה דושמחת בחגך ודחי אנינות שהרי לדברי האומר אנינות לילה דאורייתא אונן אינו טובל ואוכל פסחו לערב והתם בזבחים ד' צ"ט אי' אמר אביי כאן כשמת לו מת קודם חצות. ולא אתחזי לפסח חיילא עליו אנינות אלמא דקדים דחי והכא אמרי' דאתי עשה דרבים ודחו דיחיד אפי' מעיקרא אלא ש"מ קולא היא בשל דבריהם לומר שלא העמידו דבריהם בעשה דיחיד במקום עשה דרבים עכ"ל. ובמח"כ לק"מ. דאכילת קדשים באנינות אסור בל"ת דלא אכלתי באוני ממנו. דכתיב במעשר שני ונ"ל בקדשים מק"ו כדאי' ביבמות ד' ע"ג ב' לענין לאו דלא בערתי ממנו בטמא. ותו דבפי' כתיב ואכלתי חטאת היום וגו'. והרי הי' שמחת הרבים של חנוכת המזבח ועי' מש"כ בביאור הספרי פ' בהעלותך עה"פ וביום שמחתכם בס"ד. אלא שאני אכילת קדשים שהוא בלאו. ק"ו ממע"ש. וז"ל הרמב"ם ה' מע"ש פ"ג ה"ז ולא מע"ש בלבד אלא כל הקדשים כולן אם אכלם באנינות של תורה לוקה כו'. אבל שארי שמחות דאסור בעשה לדעת הרי"ף והראשונים ז"ל שפיר קאמר דעשה דרבים דחי לה. והיא שמחת מריעות ביו"ט שהוא מה"ת כמש"כ לעיל. וקאמר דוקא שמחת יו"ט שהוא בעשה מהני לדחות דברים שבצינעא ג"כ. משא"כ בשבת אי חל עליה אבלות בשבת כגון שנקבר ע"י א"י או שנתיאשו אז מלקברו חל עליו עשה דאבילות בצינעא מה"ת. ואין עשה דעונג סותר לעשה זו. מיהו באבלות דפרהסי' מסיק הש"ס שאינו נוהג אפי' ביום ראשון. וסמכו על דרשי דקראי ג"כ. וע' מש"כ להלן אות י"ג. ובאמת קרוב בעיני לומר דעיקר אבלות ביום ראשון שכתבו הראשונים שהוא מה"ת אינו אלא במילי דבצינעא ר"ל להצטער בלב שזהו פי' אנינות יום ראשון מה"ת לדעתם ז"ל. וידוע הא דתנן בסנהדרין ד' מ"ו שאין אנינות אלא בלב. ונכלל בזה אכילת קדשים דמשמח הלב. ושמחת מריעות ות"ת וכדומה. אבל לנהוג אבלות ברבים לכ"ע אינו אלא מדרבנן ומש"ה אינו נוהג בשבת להמסקנא. וקרוב לזה כ' הרמב"ן עצמו לדעת הגאונים בזה"ל וכן נראה עוד שעיקר אבלות מה"ת אינו אלא בעדונין כגון רחיצה כו' וזה אנינות שבלב שממנו למדו שלא יתעסק בדברים של שמחה אבל מנעל וסנדל ועטיפה אינו מה"ת כו' ודבריו ברורים וע"ע סי' ל' אות ב'. ומש"כ להלן אות ט'. נחזור לענין דהרמב"ם קבע יסודו במקום נאמן בשמעתא זו דדוקא עשה דושמחת בחגך דוחה לעשה דאבלות. ולא שבת. וע"כ מיירי בדברים שבצינעא ביום ראשון. וזהו דעת רבינו ובה"ג שכתבו הטעם שבין שבת ויו"ט שזו עונג וזו שמחה ולא כהירו' [ועי' חי' ריטב"א ד' י"ט שהביא מחלוקת הר"י עם הר"ש ורמב"ן אי נוהג דברים שבצינעא ביו"ט]. אלא שהרמב"ן הקשה על שיטת הרמב"ם מהא שכ' הרי"ף בכתובות פ"א ובפ' וא"מ אע"ג שאמרו אין אבלות במועד דברים שבצינעא נוהג. אבל ע"כ כמו שהרמב"ם גורס בגמרא בשבת הכי גריס ברי"ף. ויותר קשה להגיה בבה"ג שכ' בזה"ל ואע"ג דליכא אבלות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג תשה"מ. מכ"מ ע"כ יש כאן טה"ד שהרי הב"י א"ח שם רצה לומר דהא שכ' בה"ג דאי חל אבלות ביו"ט שני ש"ג נוהג אבלות היינו במילי דבצינעא. ולפי גירסתנו מפורש בהיפוך. דהא גם ביו"ט ראשון נוהג דברים שבצינעא. אלא הי' הגי' לפני הב"י אין אבלות בשבת. ולפנינו יבואר דעת בה"ג עה"נ. מיהו דעת רבינו והרי"ף ודאי שאין שום אבילות במועד. והרי ר"י מרא דמימרא זו ואיתא בירו' משמי' שא"נ במועד. ואף על גב שמצינו התלמודי' חלוקים במימרא דאמוראי. מכ"מ יש ראי' להכריע. וע' רא"ש מ"ק פ"א סי"ג. ואובין עוד לפניך. שהרי לא הביאו בה"ג והרי"ף הא דתני' בד' י"ט הקובר את מתו ב' ימים לפני הרגל מונה ה' ימים אחר הרגל ומלאכתו נעשית ע"י אחרים וכל הענין. והרי הלכות קבועות הן בקובר מתו ברגל מיהת. ובאמת דעת הרמב"ן והרא"ש ובש"ע שרבים מתעסקים עמו ברגל. והוכיח הרמב"ן מכאן דשמחת מריעות אסור. וז"ל ותמה ע"ע הוא והא שמח שמחת מריעות והרבים יהא מתעסקים עמו כו'. וכבר כ' הב"י דיש לתמוה על הרי"ף שהשמיט הא דתני' מלאכתו נעשית ע"י אחרים עד סוף הברייתא וכן יש לתמוה על הרמב"ם שכ' בפ"י מה' אבל שהקובר את מתו ברגל אחר הרגל מתחיל למנות שבעה ונוהג בהן כל דברי אבלות עכ"ל הב"י. ובעניי זכיתי לעמוד ע"ד רבותינו ז"ל. דס"ל דוקא להאי תנא דס"ל קובר מתו שני ימים לפני הרגל כו' עדיין מתעסקים עמו ברגל ומבטל שמחה אע"ג דלכ"ע אבלות יום שלישי דרבנן. אלא ס"ל שאין שמחת יו"ט מצוה קבועה כמו מצות אבילות. ומכש"כ קובר מתו ברגל דרבים מתעסקים עמו ברגל ומבטל שמחת מריעות. ולפנינו אות ט' יבואר דר"א תנא דבריית' זו לטעמי' דס"ל שמחת יו"ט בגבולין רשות. וממילא אחר הרגל אינו נוהג כל דברי אבלות. אבל לדידן דקיי"ל הקובר מתו שעה א' לפני הרגל מפסיק אבלות לגמרי. ומשום שעבר אבלות יום ראשון מה"ת. ושמחת יו"ט מה"ת. ה"נ אפי' קובר מתו ברגל אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד לגמרי באותו יום ונוהג שמחת מריעות שהוא עיקר מ"ע מה"ת אפי' בגבולין כמבואר להלן. וממילא נוהג כל דין שבעה אחר הרגל. ואפי' תנא דמתניתין ורבא דפסק כמותו דדוקא ג' ימים לפני הרגל מפסיק מכ"מ בזה ודאי מודה דקובר יום א' לפני הרגל אין רבים מתעסקים עמו ברגל. וממילא ה"ה קובר מתו ברגל. והיינו דפליגי ר"י וריב"ל בירו' אי אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד או לא. וש"ס דילן סתמא כר"י דירו'. והיינו דאי' בד' כ' שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי רגל נעשית רחוקה עולה לו וא"נ אלא יום א'. תני ר"א דמן קסרי קמי' דר"י שמע ש"ק בשבת ולמ"ש נעשית רחוקה א"נ אלא יום א'. ולכאורה מה הוסיף רבותא בשבת יותר מברגל. אלא כמש"כ דבשבת נוהג דברים שבצינעא מש"ה ס"ד שדומה לשמע ש"ק בחול. משא"כ במועד שא"נ כלל והרי הוא כמו שלא שמע כלל. וע"ע מש"כ סי' ל"ה אות ב' בס"ד. עוד מבואר דעת רבינו והרי"ף עפ"י מש"כ בסוגי' ד' י"ט בעי מיני' אביי מרבה רגל עולה למנין שלשים או לא. למנין שבעה לא קא מיבעי לי דלא נהגא מצות שבעה ברגל כי קא מיבעי לי מצות שלשים דנהגא מצות שלשים ברגל. ופי' רש"י גיהוץ ותספורת. ור"ל שאסור ללבוש בגדים מגוהצין. והרמב"ן במלחמת ה' הוסיף וכ' בזה"ל ואסור ללבוש בגדים מגוהצין ושמחת מריעות וכל דבר שאסור מחמת אבלות דשלשים. משא"כ אבלות דשבעה כמה דברים א"נ בהם היינו נעה"ס וכפית המטה עכ"ל. אבל רבינו כ' בזה"ל בסמוך אבל לענין שלשים עולה מ"ט משום שאין תספורת ברגל אע"ג דהא דלא מספר לאו משום אבלות אלא משום רגל כו'. וכ"כ הרי"ף דהא אינו מגלח ברגל אלמא דס"ל דמחמת שלשים א"נ מאומה ומותר בגהוץ ושמחת מריעות אלא דתספורת אסור משום מועד. וא"כ ע"כ הא דקאמר שא"נ מצות שבעה ברגל. היינו אפי' דבר א' של מצות ז' א"נ. הרי מפורש דמותר אפי' בדברים שבצינעא. והגי' בכתובות אע"פ שאין אבלות בשבת והא דמדמי חתן לשבת היינו משום דעפ"י דין לא הי' ראוי שידחה שמחת חתן דיחיד עשה דאבלו' דמה"ת. וכבר הקשו מכאן על דעת הראשוני' ז"ל דס"ל יום ראשון מה"ת. וע"כ צ"ל דחז"ל ראו שידחה מצוה דשבת החמורה מצוה דאבלות ואם יאסרו שמחת מריעות בימי המשתה בע"כ ידחה הנשואין. מש"ה התירו אפושי שמחה. משא"כ תשה"מ אחר בעילה ראשונה אינו מעכב לנשואין. וכדי שלא יהא תימא לחלק בדיני אבלות לאסור מקצת ולהתיר מקצת. מש"ה הביא הא דר"י לענין אבלות דשבת. זה הנראה דעת רבינו והרי"ף והוא דעת הרמב"ם ז"ל. איברא יש מקום לומר דאע"ג דשמחת מריעות מותר ברגל שהוא מה"ת. מכ"מ תשה"מ אסור. והרי תשה"מ אין שייך לשמחת החג. ואין מצות עונה ברגל כמש"כ התו' כתובות ד' ז' ד"ה א"ל כו' דשאר בעילות אין כ"כ צורך היום כו'. והרי בימי הבית היו אסורים בתשה"מ משום מצות אכילת קדשים וע' מש"כ להלן אות י"ג. ולא תקשה מהא דאי' במ"ק ד' ז' לענין שמחת הרגל דמצורע דצוותא דאשתו עדיפא לי'. שאני מצורע שמנודה מביתו לגמרי כדתנן בנגעים פי"ד. ולהלן סי' ל' אות ב' ביארתי עה"נ בס"ד. אבל לכל אדם אין תשה"מ משמחת הרגל. ואפשר לומר דאסור לאבל במועד. וא"כ יש לקיים הנוסחא שלפנינו בכתובות אע"ג שאין אבילות במועד כו' ומדמי מועד לחתן ממש דאפושי שמחה מותר ותשה"מ אסור. ולפי זה מבואר מש"כ בה"ג אבל דברים שבצינעא נוהג כגון תשה"מ כו' ור"ל דוקא תשה"מ ולא שאר אפושי שמחה ות"ת וכדומה שמונע משמחת יו"ט. ואע"ג דבירו' אי' דאי תשה"מ אסור ברגל א"כ דומה לשבת וצריך טעם מ"ש זו עולה ואינו מפסיק וזו מפסיק וא"ע. מכ"מ בהא פליג תלמוד דילן. וס"ל דלאו הא בהא תלי'. ועפ"י דעת זו פירשתי בסי' קנ"ח אות ג' מחלוקת הראב"ד עם הר"י מפארי"ש בתו' יומא ד' י"ט. דהר"י ס"ל דאבל ביו"ט אסור ביחוד כמו חתן. והראב"ד מתיר. וכ"ע מודו בשבת דמותר יחוד. והוא משום דקאמר בכתובות דף ד' ב' מאי קולא כו' אלא דקתני ונוהג שבעת יה"מ ואח"כ נוהג שבעת יה"א. פי' דאפושי שמחה מותר כדרך ימי המשתה משא"כ אבל בשבת. וס"ל להראב"ד כהרמב"ן ז"ל דגם ברגל אסור שמחת מריעות. והר"י מפארי"ש ס"ל דמותר ומכ"מ דברים שבצינעא נוהג. ומש"ה אסור יחוד כמו חתן. וע' מש"כ עוד שם לבאר דעת הר"י מווינא הכי. והוא דעת בה"ג. הן אמת שהרא"ש דחה בכתובות פ"א ס"ט דעת הר"י מפרי"ש בסברא אחרת משום שהקילו בחתן לדחות את האבלות בכוון. אבל הראב"ד לא דחה הכי. ונ"מ בין אלו הדחויים. אם חל אבלות בתוך שבעת ימי המשתה שהלכה פסוקה ברמב"ם פי"א מה"א שגומר ימי המשתה ואח"כ מונה ימי אבלות. והשתא להרא"ש מותר ביחוד ולהראב"ד אסור. ולכאורה ק' לשיטה זו הא דסוגי' ד' י"ט הנ"ל. דממ"נ כל מצות אבילות דשלשים ג"כ א"נ. ואחת ממצות דשבעה ג"כ נוהג היינו תשה"מ. וא"כ מ"ש אבלות דשבעה דאינו עולה יותר מאבילות שלשים. אבל נראה דמפרש כרש"י שכ' גהוץ ותספורת ור"ל דאסור ללבוש בגדים מגוהצין ג"כ. והוא עיקר מצות שלשים כמבואר בירו' מ"ק פ"ג ה"ה גזרת שבעה כו' גזרת שלשים אחוי גהוץ ותספורת. והטעם דנקטי הני לעיקר יותר משמחת מריעות משום שהתירו במקום מצוה כגון שאין לו בנים לישא בתוך שלשים. וס"ל לבה"ג וסיעתו דגהוץ ותספורת אסור שאין אלו שייך לשמחה אלא לכבוד הרגל תדע דבפורים דכתיב בי' שמחה לא הזכירו מצוה ללבוש בגדים מגוהצין ולהסתפר. וכהן בשבתו מצווה ע"ז משום כבוד המקדש. ועיקר מצות יו"ט הוא שמחה. וע"ע מש"כ בדרשה דפורים אות ב' בס"ד. ולפי אשר יבואר באות הסמוך. יש ראי' לשיטה זו דגהוץ אסור ביו"ט כמו דחתן אסור בגהוץ ותספורת לפרש"י ביומא ד' ע"ח ע"ש. הרי מבואר בס"ד דעות הגאונים הראשונים ז"ל. ויש להעיר במש"כ הטור סי' שצ"ט דנראה לו דהרא"ש חולק על הרמב"ן ז"ל וס"ל שאין נוהג אבלות דשלשים במועד אלא מה שאסור מחמת מועד. וכ' הב"י שדקדק מדהקשה הרא"ש בסי' ע"ה וא"ת בחג נמי יבטל שמ"ע גזרת ל'. ויישב שאני התם שלא נהג כל דין ל'. והוא תמוה. שהרי הרמב"ן עצמו הקשה ויישב כדברים האלה. וכבר תמה בשו"ת מ"ב סי' ע' על הרמב"ן עצמו. ודחה דעתו ז"ל בשתי ידים. וחס לן לומר שהרמב"ן שכח דברי עצמו ואף כי באותו שער שעומד בו. אבל במח"כ הב"י ומ"ב לא ירדו לס"ד ז"ל. שהמה הקשו על מימרא דרבינא שעה א' לפני החג והחג ושמ"ע מיחשב לכ"א יום. ואמאי לא נימא דשמ"ע מבטל שלשים. כמו שדחו הא דר"פ בשעה א' לפני רה"ש שעולה לי"ד יום. וכ' הרמב"ן עלה שאין הלכה כן אלא יוה"כ מבטל שלשים לגמרי. ורבינא עצמו דחה הא דר"פ ע"ש. וא"כ שפיר הקשה על הא דרבינא משום שמ"ע. ויישב דאינו נוהג דין שלשים כלל. כיון דכבר נפטר ממצות שבעה בשעה א' לפני החג. משא"כ בקובר מת ברגל ורבים מתעסקים עמו ואסור בתשה"מ בהא ס"ל דנוהג כל דין שלשים. והא ל"ק בקובר מתו ברגל והא שמ"ע מבטל מצות שלשים דזה א"א שהרי עדיין מצות שבעה לפניו אחר החג וזה ברור. וא"כ אין מדברי הרא"ש אלו ראי' נגד הרמב"ן ז"ל. והטור שדקדק מדעת הרא"ש. היינו מדכ' בסי' ע"ד בזה"ל הואיל ומצות שלשים נוהג ברגל דהא אינו מגלח. והן דברי הרי"ף ז"ל מבואר דש"ד מותר. מיהו אין מוכרח כ"כ. דכך דרכו של הרא"ש להעתיק לשון הרי"ף כהויתו. ומש"ה כ' הטור שיראה שהרא"ש חולק בזה. ואי נימא באמת הכי. ע"כ ס"ל להרא"ש כהמאור דס"ל שאע"ג שא"נ שום אבלות במועד מכ"מ רבים מתעסקים עמו. היוצא מכ"ז דקובר מתו ברגל דעת רבינו ובה"ג ורי"ף ורמב"ם ובעה"מ ור"י מפרי"ש והר"י מווינא שא"נ אבלות כלל. אלא שמחולקים בתשה"מ. וכשתדקדק בכלבו ה' אבל ס"ל ג"כ דלא כרמב"ן ז"ל אלא שהבעה"מ דס"ל ג"כ דלא כרמב"ן כ' דמכ"מ לא נדחה ברייתא דהקובר מתו. מש"ה הקשה על הרי"ף שלא הביאה. וזהו דעת הרא"ש לפי הבנת הטור. ובהא פליגי הגאונים ז"ל וס"ל כהרמב"ן דא"א לנהוג שמחת מריעות ויהיו רבים מתעסקים עמו. וע' בשו"ת ח"צ סי' ק' שנטה להקל בת"ת משום דעת הרמב"ם ז"ל. ולמש"כ כל קדושים עמו. ושתיקתם הוא הוראתם ז"ל. וממוצא דברי בפי' דברי הרמב"ן ז"ל מובן שהמנהג שכ' הרמ"א ביו"ד סי' שצ"ט ס"ה דהקובר מתו יום א' לפני הרגל רשאי לרחוץ אף לדידן שהרחיצה אסור כל ל'. מנהג ותיקין הוא. דכ"ע מודו בכה"ג שא"נ דין שלשים ברגל. ולא פליגי אלא בקובר מתו ברגל. ולאכמש"כ באו"ח סי' תקמ"ח. [ויש לעיין עפ"י דעת הגאוני' ז"ל שאין ברגל שום אבילות כלל. א"כ קשה קושית רש"י סנהדרין ד' מ"ז ב' דנימא הואיל ונדחו ידחו. אבל באמת ל"ק כלל דלא אמרינן סברא זו אלא בדחי' דמת או דגברא דאבל ג"כ לדעת הט"ז סי' שצ"ו אבל בדחוי' דיומא ודאי לא וכמש"כ התו' פסחים ד' פ' א' ד"ה אתה ע"ש]:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף