עריכת הדף "אור שמח/גירושין/ו" (פסקה)

== ל ==

'''הבעל ששלח גט לאשתו הרי הוא חייב במזונותיה ובכל תנאי כתובה עד שיגיע הגט לידה או ליד שליח קבלה:''' 

''' הנה ''' מקור דברי רבינו מדברי רבו הרי"ף ז"ל בפ"ב דגיטין במשנה דנכתב ביום ונחתם בלילה, איכא מ"ד הלכה כר"ל דקיי"ל משעת כתיבה כו' והא לאו מלתא היא דהתם ביחוד תליא כו' אבל הכא לענין פרי בפרקונה תליא מלתא כדאמר תקנו פרקונה תחת פירות, וקיי"ל דלא פקע פרקונה מיניה עד דמטי גיטא לידה הלכך כל כמה דמחייב בפרקונה אית ליה פרי ושמעית מיניה דהלכתא כריו"ח דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה, ומזה הוכיח רבינו דלכל תנאי כתובה [כמו פרקונה דהוי תנאי מתנאי הכתובה עיין פי"ב מהלכות אישות] חייב עד שיגיע הגט לידה או ליד ש"ק וז"ב. אך הר"ן הקשה מנא פסיקא ליה דפרקונה יש לו עד שעת נתינה, ודאי למאן דסבר דאין לו פירות משעת כתיבה ה"ה דפרקונה נמי לית לה, ונראה למאי דקיי"ל בכתובות כרב הונא דתקנו מעש"י תחת מזונותיה, דמזוני עיקר וחששו חכמים לתקנתא דילה דיהיה לה מזונות, ה"ה מה דתניא פירות תחת פרקונה ג"כ חששו חכמים לתקנתא דילה ופרקונה עיקר דמאן יחוש לפדותה, כיון שיש לה בעל ולאו בידו דבעל למיפרק מעליו חיובא דפרקונה בחתימת הגט לחודא בלי עדים דיהיה הברירה בידו, דאם תשתבאי יאמר הר"ז גיטך, ואם לאו יקרע הגט ותהי אשתו כמקדם, ולא מסתבר לומר שכ"ז שהיא משועבדת לתשמיש ולמעש"י אם ירצה יוכל לפרוק מעליו חיובים שחייבוהו חכמים לטבותה, ור"ל לטעמיה דסבר דתקנו מזונותיה תחת מעש"י וחששו חכמים לתקנתא דיליה דיהיה לו מעש"י, ואפילו למזונותיה לא חששו לולא שנתנו לו המעש"י ומאן יהיב לה חיי, וא"כ לדידיה תקנו פרקונה תחת פירות וכדאמר תלמודין בפרק נערה שנתפתתה {{ממ|דף מ"ז}}, א"כ כל עיקר תקנתא משום דיליה, וא"כ אע"ג דאפשר דבעל שאמר איני אוכל פירות ואיני פודה מעכשיו אין שומעין לו כמו שהאריכו התוספות פרק חזקת הבתים {{ממ|דף מ"ט}} ד"ה יכולה אשה עיי"ש. מ"מ אם כותב גט וחותם לה בעדים, הרי מחיל לפירות דיליה, אפשר דאף פרקונה לית לה, כיון דכל עיקר פרקונה היה רק מפני שתקנו לבעל פירות, וזה נכון, ועיין היטב בתוספות שם ויומתק לך יותר מש"כ, דלדידן תקנו פירות תחת פרקונה, והא דתניא התם פרקונה תחת פירות, הוא להורות שלא נטעה שיכולה לומר איני נפדית כו' יעו"ש בתוספות ודוק:

''' והנה ''' בירושלמי אמר כאן על הך דנכתב ביום ונחתם בלילה דפסול משום פרי, דסובר דאין לבעל פירות משעת חתימה וכר"ל בגמרא דילן דיאמרו אח"כ שנחתם בזמן הכתיבה ותטרוף מלקוחות שלקחו הפירות קודם החתימה, והוא, משום דהירושלמי אמר בפרק נערה דתקנה שתקנו חכמים פירות לבעל, הוא כדי שיפקח בנכסי אשתו, היינו שאם יאכל פירותיהם, יהיה הוא המשגיח ומפקח בנכסי אשתו בעין פקיחא, דאיתתא לאו בת טענתא היא וכל כבודה פנימה, וא"כ כיון שכתב לה גט וחתם אותו בעדים ודעתו לגרשה האם יפקח על נכסיה ואם יאבדו, היחוש, הלא בוז יבוז לה כי לבו בל עמה ומה גם לנכסיה, דלגופה לא חש על ממונה לא כש"כ, לכן הפסיד פירותיו ובפרקונה חייב דלא מצאנו בירושלמי כלל הך דפרקונה תחת פירותיה, ונוסחא מוטעת נזדמנה לרבותינו בעלי התוס' שם, דבירושלמי דילן הגירסא תני הבעל שאמר אי אפשי לא לאכול ולא לפקח אין שומעין לו, וזהו כמו דאמר תקנה תקנו שיהא הבעל מפקח על נכסי אשתו, בלא כך האב מפקח על נכסי בתו יעו"ש, ולהתוספות היה הגירסא אי אפשי לאכול ולפרוק וז"א כמש"ב בס"ד ודוק:

''' והנני ''' לבאר דברי הירושלמי שם, א"ר יוחנן לא אמר ר' שמעון אלא בלילה אבל למחר אף ר"ש מודה ר"ל אמר כו', וקשיא דר' יוחנן על דרבי שמעון לא כן א"ר בא כו' אתיא דר"ש כר"א כמה דר"א אמר אעפ"י שאין עליו עדים כשר כן ר"ש אומר אעפ"י שאין עליו עדים כשר, א"ר שמואל כו' כאן ברוצה לחתמו וכאן בשאינו רוצה לחתמו, ונראה פירושו, כי ביום אחד לא חייש ר' שמעון שמא ימכור הבעל פירות משדהו, והיא תטרוף מן לקוחות מיום הכתיבה, דביום אחד מן הכתיבה אל החתימה לא שכיחא שימכור הבעל פירות והיא תטרוף מן הלקוחות בטענות שקר, אבל בזמן מרובה דשכיחא חייש ר"ש ג"כ להפסיד לקוחות [וסברא כזו תמצא בפהמ"ש לרבינו וכן מוכח דתקנה דאין בה זמן פסול משום בת אחותו מפרש בירושלמי הלכה ג' בפרק השולח ואפ"ה בנכתב ביום ונחתם בלילה מפרש טעמי אחרינא] דתטרוף מיום הכתיבה דיהיו סבורים שנחתם ביום שנכתב ולכן פריך דהא לר"ש כשר אם נתנו בינו לבינה אעפ"י שאין עליו עדים, וא"כ דין הוא שתטרוף מעת הכתיבה דמאז אין לבעל פירות, כמו אם נחתם הגט לדידן דבעי עדים, כן לר"ש דלא בעי עדים ודאי מפסיד הבעל מעת הכתיבה, ומשני כאן ברוצה לחתמו, שאם אנו רואים שמסר לה הגט חתום בעדים הלא חזינן שלא גמר בדעתו לתת לה הגט עד שיחתמנו בעדים, לכן לא הפסיד להפירות עד שעת החתימה שאז נגמר לדעתו לתת לה, כאן בשאינו רוצה לחתמו, פירוש אם לא חתמו בעדים ומסר לה גט בלא עדים הפסיד הפירות משעת הכתיבה שהוא גט גמור וראוי לגרש בו, וז"ב בפשט הירושלמי ודוק:

''' עוד ''' היה אפשר לפרשו דהא דאמר לר' שמעון דלמחר מודה דפסול הוא שמא ביטל הגט, ופירשו בתוספות אע"ג דלא מצי לבטל הגט היינו דוקא לאחר שנגמר דהוי כמעשה, ודבור לא מהני לבטל המעשה, אבל כ"ז שלא נחתם אז הגט כדבור ואתי דבור ומבטל דבור, ולזה פריך כיון דכשר בעדי מסירה אעפ"י שאין עליו עדים א"כ הוי כבר נגמר הגט דראוי ליתנו בפני עדים והוי שוב כמעשה, ולא אתי דבורא ומבטל ליה, ומשני בשרוצה לחתמו, כיון שלא רצה למוסרו רק כשיחתום עליו עדים א"כ עדיין לא נגמר הגט קודם שנחתם ואתי דבורא ומבטל ליה דהוי כמו דבור כ"ז שלא נחתם, וזה נכון, אולם הראשון יותר אמת בס"ד ודוק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}