עריכת הדף "אבן האזל/זכיה ומתנה/א" (פסקה)

== יד ==

'''עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים, אבל הקרקע אינו קונה אותו מישראל ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר שאין דעתו סומכת אלא על השטר, לפיכך ישראל שלקח שדה מן העכו"ם ונתן הדמים, וקודם שיחזיק בה בא ישראל והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר זכה אחרון ונותן לראשון את הדמים מפני שהעכו"ם מעת שלקח את הדמים סלק רשותו וישראל לא קנה עד שיגיע השטר לידו ונמצאו נכסים אלו כנכסי מדבר שכל המחזיק בהן זכה.''' 

''' עכו"ם ''' שמכר מטלטלין לישראל וכו' המ"מ והכ"מ מפרשים דמה שכתב הרמב"ם או בדמים קאי בין על עכו"ם שמכר בין על עכו"ם שקנה, ולפי"ז הקשה הלח"מ ממש"כ הרמב"ם בפ"ז מה' עכו"ם הל' ה' וז"ל, הלוקח גרוטאות מן העכו"ם ומצא בהן עכו"ם אם נתן מעות ולא משך יחזירם לעכו"ם, וכן אם משך ולא נתן מעות אע"פ שמשיכה בעכו"ם קונה כמקח טעות הוא, וקשה למה כתב רק על משיכה הטעם ולא על מעות כיון דבין מעות בין משיכה קונה בקונה מן העכו"ם ונשאר בצ"ע.

''' ונראה ''' דאף דמדין תורה קונה הישראל שקנה מן העכו"ם מטלטלין בכסף, מ"מ התקנה שתיקנו חכמים שהלוקח יוכל לחזור בו משום שלא יאמר לו המוכר נשרפו חטיך בעליה שייך גם בעכו"ם שמכר לישראל דלא גרע בזה הישראל, ורק דבישראל תיקנו חכמים ששניהם יכולים לחזור בין המוכר בין הלוקח, אבל בעכו"ם לא תיקנו חכמים עבור העכו"ם, ולכן ישראל הלוקח יכול לחזור ולא עכו"ם המוכר, ולזה מבואר דכאן מיירי הרמב"ם בדין העכו"ם שפיר כתב דקונה ומקנה לישראל בין בכסף בין במשיכה. אבל הישראל שפיר יכול לחזור וגם מי שפרע ליכא דלא תיקנו מי שפרע בחוזר מן העכו"ם.

''' אך ''' זה מיושב ביותר להרמב"ם לשיטתו שכתב בפרק ג' הלכה ה' דהתקנה היה שאם תהיה דליקה וישרף המקח יהיה ההיזק להמוכר ולכן יציל ולא כפירש"י דהתקנה היה שיוכל המוכר לחזור אם יוקר המקח, דלפירש"י א"כ עיקר התקנה היה שיוכל המוכר לחזור, א"כ אף שהתקנה היה בשביל הלוקח, וגם קיי"ל כרבנן דכשם שתיקנו חזרה במוכר כן תיקנו חזרה בלוקח, מ"מ כיון דעיקר התקנה בשביל הלוקח גופיה, היה שהמוכר יוכל לחזור אם כן מסתבר דגם בעכו"ם שמכר לישראל שיוכל גם העכו"ם לחזור, אבל לדעת הרמב"ם דעיקר התקנה היה שלטובת הלוקח יעמוד המקח ברשות המוכר לענין דליקה, אבל מוכר עכו"ם מכיון שלא עשו בשבילו תקנה שפיר שאינו יכול לחזור, ובפרק ג' הארכתי ע"ש.

''' ב) ''' אבל הקרקע אינו קונה אותו מישראל אלא בשטר, כתב המ"מ זה נתבאר שם בפ' חזקת עכו"ם לא מקנה אלא בשטרא וה"ה שאינו קונה, והכ"מ כתב ונראה לי דהיינו הא דאמר ר"י אמר רב ישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם ומפרשה רבינו לענין קנין וכמ"ש ה"ה בפ"א מה' מכירה, ותמה הלח"מ דא"כ למה כתב המ"מ דמזה דעכו"ם אינו מקנה אלא בשטר נלמד דה"ה שאינו קונה, כיון דזה מפורש בגמ' דעכו"ם אינו קונה אלא בשטר, ונראה דהא דפ"א מה' מכירה נאמרה לענין חזקה דאין עכו"ם קונה בחזקה אלא בשטר, אבל לא הוזכר לענין כסף ודין שאין עכו"ם קונה בכסף למד המ"מ מדין שאינו מקנה בכסף מהא דאמרינן נכסי עכו"ם הרי הן כמדבר דמיירי בקנה בכסף, ובזה כתב דלמד מדין שאינו מקנה דה"נ קונה בכסף, אלא דיש עוד לטעון ע"ז דכיון דעכ"פ איתא שם שאין עכו"ם קונה בחזקה אלא בשטר מוכח דדוקא בשטר ולא בכסף אבל כפי מה שיתבאר לפנינו גם זה יתיישב.

''' והנה ''' במה דמפרש הכ"מ בפ"א מה' מכירה וכן כאן בד"ה לפיכך דהא דאמר בגמ' ישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם ואין לו חזקה אלא בשטר דהכונה לענין ישראל הקונה מעכו"ם אין זה אלא דעת הכ"מ דמה דכתב הכ"מ ומפרשה רבינו לענין קנין וכמש"כ ה"ה בפ"א מה' מכירה זה אינו אלא על מה שכתב המ"מ שם על מש"כ הרמב"ם העכו"ם אינו קונה בחזקה אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף, ע"ז כתב המ"מ מפורש שם בהלכות ופירשה אף לענין קנין ולאו דוקא לענין חזקת ג' שנים וזהו על תחלת דברי הרמב"ם אבל סוף דבריו שכתב וישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם לא פירש המ"מ כלום, ואם היה מפרש זה לענין ישראל הקונה מן העכו"ם ודאי היה לו לפרש, ע"כ נראה וכן מצאתי שכתב הט"ז דהמ"מ מפרש כפשוטו דישראל הבא מחמת העכו"ם היינו שהעכו"ם קנה מישראל בחזקה ומכרו לישראל דלא נימא דהישראל כשהחזיק בפני המוכר הראשון אף דהעכו"ם לא קנה מ"מ קנה הישראל, לכן אשמעינן דכיון דהוא בא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם.

''' והנה ''' אמנם ראיתי דרב האי גאון בספר המקח שער י"ד הביאו המ"מ על מש"כ הרמב"ם ונותן לראשון את הדמים כתב כדברי הכ"מ דמה דאמר ישראל הבא מחמת העכו"ם היינו ישראל הקונה מעכו"ם, אבל המ"מ לא רצה לפרש כן ודבריו מבוארים, דע"כ עיקר דברי הגמ' אינו לענין דין קנין אלא לענין טענת חזקה, דכן מוכח מהא דאמר רבא שם ואי אמר ישראל קמי דידי זבנה עכו"ם מינך וזבנה נהלי מהימן, אלא שכתב המ"מ דהרמב"ם מפרש זה גם לענין קנין, ובאמת צריך ביאור דמה שייך לצרף שני ההלכות במימרא חדא, אלא דהמ"מ ביאר שם וכתב והטעם שהעכו"ם אינו קונה בחזקה, שאם היה קונה בחזקה מתוך אלמותו היה מחזיק ונמצא דהוא חד דינא דכמו שאין חזקתו ראיה משום אלמותו, ה"נ אין חזקתו קנין משום אלמותו, וא"כ אין שייכות לדון מזה בישראל שקנה מן העכו"ם שלא יקנה בחזקה.

''' ולפי"ז ''' מבואר מה שכתבתי דבפ"א לא הוזכר רק שאינו קונה בחזקה אלא בשטר, והעירותי דעכ"פ מכיון דאמרינן אלא בשטר א"כ מוכח דגם בכסף אינו קונה, אבל לפימש"כ דבאמת עיקר דינא דגמ' הוא דלא מהני חזקת ג' שנים לראיה אלא דממילא כיון דאמרינן דמשום אלמותו אין חזקתו ראיה ה"נ אין חזקתו קנין כיון דאינו הוכחה על בעלות דאפשר משום אלמות הוא מחזיק, וא"כ לא שייך כלל להוכיח מזה דלא מהני קנין כסף בעכו"ם, ולכן ע"כ הוצרך שפיר המ"מ לומר דכמו דאינו מקנה בכסף ה"ה שאינו קונה בכסף, ובמה דאפשר לדמות לענין קנין כסף קנין עכו"ם להקנאת עכו"ם, נראה דהוא עפ"מ שכתב הרמב"ם בטעמא שאין דעתו סומכת אלא על השטר, וכתב המל"מ דכונתו דאין דעת הישראל סומכת אלא על השטר וא"כ הוא חד טעמא ואף דלכאורה לקנות קרקע מעכו"ם שפיר שייך לומר לא סמכה דעת הישראל, אבל למכור קרקע והישראל קבל הכסף למה לא יהיה סמכה דעתו, וצ"ל דכיון דעכו"ם אלם הוא גם כשמכר לו הישראל הוא ירא שמא יחזור העכו"ם וידרוש ממנו הכסף חזרה, ולכן לא גמר להקנות לו הקרקע.

''' ג) ''' זכה אחרון ונותן לראשון את הדמים, כתב המ"מ דזהו מדברי רבינו האי גאון בספר המקח וכתב בשם הרמב"ן בטעמא דמילתא משום דבזוזי דהאי מסלק לה עכו"ם ומשתרשי ליה הני זוזי ללוקח שני, אבל עוד אינו מבואר דאיברא דהעכו"ם נסתלק ע"י הכסף שנתן הישראל, אבל כיון דאמר בגמ' דנעשה הפקר מה איכפת לישראל שני מאיזה סבה שנעשה הפקר, כיון דעכ"פ נעשה הפקר והוא זוכה מן ההפקר למה יצטרך ליתן הדמים, ומטעם זה באמת חולקין הרשב"ם והרא"ש על זה וסוברים דהוא פטור מליתן דמים והרא"ש הביא שהר"ח כתב טעם אחר משום שהקרקע נעשה משכנתא על הדמים וגם ע"ז חלק הרא"ש דכיון דלא קנה משכנתא נמי לא הוי וכונתו דהא לא סמך עליה.

''' והנה ''' הרשב"ם והרא"ש חולקין דהרשב"ם סובר דיכול הישראל הלוקח לתבוע המעות מהעכו"ם, והרא"ש כתב ע"ז שדבריו אינם מובנים דהיאך יוכל להוציא מעות מן העכו"ם כיון דבדיניהם קני ואף בדינינו נגמר הקנין ע"י נתינת הכסף שוב אין חייב להעמיד מקחו אם בדיני ישראל זכה המחזיק, אבל בדעת רה"ג והרמב"ם נראה דבזה סוברים כהרשב"ם דהישראל יכול לתבוע מן העכו"ם המעות דכיון שלא זכה בהקרקע על דעת זה לא נתן לו המעות, אלא דכיון דאם היה הלוקח הישראל מחזיק בה היה קונה, וכמו שכתב הרמב"ם איברא דהכ"מ כתב דאז היה קונה מדין הפקר, אבל עכ"פ אז ודאי לא היה יכול לתבוע המעות מן העכו"ם א"כ מעיקר דינא קנה העכו"ם המעות שנתן לו הישראל אלא שהוא על תנאי שיבוא הקרקע ליד הישראל והוא בגדר אומדנא דלא נתן לו המעות אלא אדעתא שיגמר הקנין ושתבוא הקרקע לרשותו, וא"כ עכשיו שבא ישראל אחר והחזיק בהקרקע אם לא יתן הדמים ללוקח הראשון ודאי יוכל לתבוע המעות מן העכו"ם, וכיון שהעכו"ם יהיה מחוייב להחזיר המעות באופן זה לא יצאה הקרקע מרשותו, ולכן כתבו רה"ג והרמב"ם שצריך הישראל ליתן המעות להלוקח, וממילא זכה הישראל השני בהקרקע דכשנותן הישראל הב' המעות להלוקח ליכא אומדנא לומר דאדעתא שלא תבוא הקרקע לידו לא היה נותן לו המעות כיון שמחזיר לו הישראל המעות, וכיון שנשארו המעות של העכו"ם ממילא יצאה הקרקע מרשותו ושפיר זכה בה הישראל השני.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}