עריכת הדף "שער המלך/יום טוב/ג" (פסקה)

== ט ==

'''היה יום טוב של פסח שאם יניחנה כך תחמיץ לא יפריש כו' אלא יאפה העיסה הטמאה כו'.'''  כתב ה"ה בפרק אלו עוברין וכן פסקו בהלכות ומבואר שם בהלכות דטעמא דר"א דאמר לדבריך ה"ז עובר בבל יראה משום דס"ל דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה ממוניה הוא וכמסקנא דאסיקנא התם בריש הסוגיא לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קא מפלגי ושלא כדעת רש"י ז"ל שכתב בסוף הסוגיא ד"ה אבל דל"ג הואיל ואי בעי מתשיל עלה יע"ש וזו דעת הרע"ב בפירוש המשנה ומה שהוצרך הרע"ב לומר דטעמא דר"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה משום דאכתי כל חדא וחדא חזייה ליה דמכל חדא מפריש פורתא היינו משום דטעמא דאי בעי מתשיל עלה לא מהני להתיר אפייתה דאע"ג דאם יניחנה כך תחמיץ מוטב לעבור עליו בבל יראה בשב ואל תעשה מלעבור אלאו דלא תעשה כל מלאכה בקום עשה וכמ"ש רש"י ז"ל בדמ"ח ד"ה מילתא דק"ל וכן מבואר ג"כ ממ"ש רש"י בריש הסוגיא ד"ה לא דכ"ע וז"ל ומלאכת אפייתה נמי בי"ט כי לא קרא לה שם מישתרייא דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה היא כו' משמע דאל"ה לא הוה שרינן אפייתה אע"ג דעבר עליה בבל יראה אלא דרש"י ס"ל דלפום מאי דמסיק השתא דפלוגתייהו דר"א ור"י בהואיל ואי בעי מתשיל עליה טעמא דהיתר אפיה לאו היינו משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא פורתא כדס"ל לרמב"ח מדלא קאמר תלמודא דפליגי בהואיל לענין אפיה כדקאמר רמב"ח וכ"כ רש"ל יע"ש אמנם לדעת הרע"ב ז"ל אפילו למאי דמסיק דטעמא דר"א משום הואיל ואב"מ טעמא דהיתר אפיה גם כן משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא וכן הוא דעת הרשב"א שכתבו התוס' בד"ה הואיל ועיין בחד"ה וא"כ אפילו נימא דס"ל כדעת רש"י פסק הרע"ב ז"ל כרמב"ח ותמהני על הרב תי"ט שתמה על הרע"ב דארכבי' אתרי ריכשי דמתחילה פירש טעמא דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה והוא לשון רש"י שבפי' המשנה והוא כפי המסקנ' דל"ג הואיל ואב"מ ואח"כ כתב להך דאי בעי מתשיל ולזה הטעם אין צריך לטעמא דאכתי כל חדא חזיא ליה אלא גם בזה לא דק הרב עכ"ד יע"ש וליתא שדברי הרע"ב ברור כמ"ש:<br>'''  ודע '''  שהתוס' ורש"י ז"ל שם הקשו דאם כן יקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעמא דהואיל ואב"מ ותי' בתי' הב' דהואיל ואב"מ לא שכיח לא אמרינן להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים וב' הלחם דאין אפייתן דוחה י"ט אע"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק ליה ויש לדקדק שהרי משמע דאין פודין בי"ט משום דדמי למקח וממכר וכן כתב הריב"ש בסי' קכ"ו והרב תה"ד הביאו מרן סימן של"ד וכן כתב רש"י והר"ן והמאירי בשיטה כ"י פ"ג די"ט דכ"ז ד"ה בבהמת קדשים ע"ש ואם כן מאי ק"ל דיהא אפייתן דוחה י"ט מטעמ' דאי בעי פריק לי' וליכא למימר דכיון דאינו אלא שבות ואין שבות במקדש דהא דאין שבות במקדש היינו דוקא כשהוא לצורך גבוה אבל לצורך עצמו לא וכמ"ש רש"י ז"ל בעירובין דף ק"ב ע"ב אמתני' דמחזירין רטיה במקדש ויש ליישב בדוחק וכן קשה במה שהק' דיקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעמא דהואיל אי בעי מתשיל שהרי קי"ל דאין נשאלין בשבת אם לא לצורך השבת ומשמע דה"ה לי"ט בשלמא למאי דקאמר בגמרא דהואיל ואי בעי מתשיל עלה עבר עלה בבל יראה איכא למימר דה"ט משום דהא דאין נשאלין בשבת אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי ואם כן משום הכי עובר בבל יראה דכיון דמדאורייתא מצי לאתשולי וא"נ דלענין בל יראה לא בעינן שיהא בידו לאתשולי באותו יום דוקא אלא כיון דבידו לאתשולי למחר חשיב ממוניה לעבור עליו בבל יראה דאי בעי ממתין עד למחר ומתשיל עליה אכן לדברי התוס' שהקשה דיהא מותר לאפותה מטעמא דאב"מ ק' דכיון דמדרבנן לא מצי לאיתשולי באותו יום אם כן נמצא דעובר על לאו דלא תעשה כל מלאכה לפחות מיהא מדרבנן ותו דחשיבא מוקצה ואסור לטלטלה ותדע שהרי בפרק אין צדין תנן דחלה שנטמאת אין מטלטלין אותה ולדברי התוספות קשה דיהא מותר לטלטלה מטעמא דאי בעי מתשיל עלה ודוחק לומר דההיא מתני' אתיא דלא כהלכתא ואולי יש לומר דס"ל דההיא מתניתין בחלה ביד כהן דלא מצי לאיתשולי עלה מיהו קמייתא ק' וליכא למימר דהכא חשיבא לצורך דבידו לאיתשולי עלה כדי לאוכלה בי"ט דהא ליתא שהרי אי מתשיל עלה ע"כ בעי לאפרושי אחריתי ואם כן ליכא צורך כלל וצריך עיון:<br>'''  עוד '''  הקשה הפר"ח ז"ל סימן תנ"ז סק"ב דליבטלה מקמה דתחמיץ דהשתא תו לא קא עבר עליה ותי' דכיון דמדרבנן צריכה ביעור לא עבדינן תקנתא במידי דאסור מדרבנן יע"ש ויש לגמגם על זה ממ"ש רש"י ז"ל שם בסוף הסוגיא ד"ה מילתא דקשיא לן וז"ל דבטובת הנאת ממון ליכא לאוקמי לפלוגתייהו דנהי כו' ומוטב לעבור על ב"י מאליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על ל"ת כל מלאכה בידים והשתא לדברי הפר"ח הי"ל לרש"י ז"ל לומר דאפי' ב"י מדאורייתא ליכא דיבטלנה מקודם שתחמיץ וצ"ל דעדיפא מינה קאמר דאפילו אי הוה ביה ב"י דאורייתא אפ"ה מוטב שיעבור ב"י בשב ואל תעשה:<br>'''  ובהכי '''  ניחא מה שהקשה הרב ח"ה שם לדברי רש"י דא"כ מאי פריך ליה ר"א לר"י לדבריך ה"ז עובר בב"י כו' הא איכא למימר כיון דלית ליה לר"י הואיל מוטב לו לעבור על ב"י בשב וא"ת מלעבור על ל"ת כל מלאכה בקום עשה יע"ש אכן כפי זה ניחא דשפיר אקשי ליה דהיכי קאמר ר"י מפרישתה ומניחתה עד הערב אפי' בלי ביטול דאי משום טעמא מוטב שיעבור בב"י בשב ואל תעשה הא איתיה בתקנתא שיבטלנה קודם שתחמיץ ודו"ק:<br>'''  עוד '''  הקשו התוספ' בד"ה עד שתאפה דאמאי לא שרינן לאפות חלה טמאה מטעמא דראב"ש דאמר ממלאה אשה תנור פת אע"פ שאינו צריך אלא לפת אחת מפני שהפת נאפית יפה ותי' יע"ש ודבריהם סתרי אמ"ש בפ"ב דביצה דכ"א ע"א ד"ה עיסה שהקשו דאמאי לא שרינן לאפות עיסה חציה של גוי מטעמא דראב"ש ותי' דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחת ואחת או זה או זה ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים ועיין בפר"ח סימן תנ"ז ולפי מ"ש בפסחים צ"ל דיתרצו לההיא דעיסה של גוי כתי' י"מ שכתבו הר"ן והמרדכי דההיא מיירי בשיש מעיסה של ישראל כדי למלאות כל התנור וק"ל על תי' י"מ הללו דא"כ הא דפריך ר"ח בר חנילאי ממתני' דעיסת הכלבים כו' ע"כ היינו משום דמתני' סתמא קתני ואפי' בדאית ליה בחלק הרועים כדי שיוכל למלאות התנור ואע"ג דאוקימנא לה בדאית ליה נבלה ההיא לא דחיקא ליה כולי האי כיון דהיא אוקמתא מבחוץ ומאי דקתני נאפית בכל ענין קמיירי משא"כ אי מוקמינן לה דוקא בתנור אחד ההיא דחיקא מילתא טובא דנאפית סתמא קתני וכעין זה ראיתי מתרצים בספרים בכל כיוצא בזה וכיון שכן ק' דאדפריך לר"ח ממתני' אמאי ל"ק ליה מתני' וברייתא אהדדי דבברייתא לא קא שרי ראב"ש אלא מטעמא שהפת נאפי' יפה משמע הא לא"ה אסור ובמתני' קתני נאפית בי"ט סתמא ואם כן ק' מתני' מני לא ת"ק ולא ראב"ש ובמה שתי' בפ' ב' דביצה דשאני התם דכל הפת של ישראל והרשות בידו לאכול או זה או זה ולכאורה נראה שכונתם דעיסה חציה של גוי שאני שהגוי לא יניחנו ליקח מה שירצה אם לא יחלוקו נראה דאיכא למידק עלה דאם כן מאי מותיב עלה ר"ח ממתניתין דעיסת הכלבים שאני התם שהרשות בידו לאכול או זה או זה משא"כ בעיסה חציה של גוי:<br>'''  גם '''  מ"ש ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים ק' לכאורה שהרי השתא אליבא דר"ח קיימי ור"ח לית ליה הואיל ומקלעי ליה אורחים ולהא ודאי נראה שכונתם דאף על גב דר"ח לית ליה הואיל היינו דוקא באופה מי"ט לחול דליכא טעמא דהפת נאפית יפה אבל בההיא דראב"ש כיון דאיכא טעמא דהפת נאפית יפה אהני לן טעמא דהואיל לסניף בעלמא מיהו קמייתא ק' וכבר עלה על דעתי לפרש דבריהם באופן אחר ועיין במרדכי ודו"ק:<br>'''  והרי"ף '''  ז"ל כתב דהלכה כרבה דאמר האופ' מי"ט לחול אינו לוקה מדקי"ל הלכה כר"א והרז"ה ז"ל חלק עליו וכתב דאע"ג דקי"ל דהלכה כר"א נר' דאין לפסוק כרבה מדדחי ר"פ ואמר ע"כ ל"ק ר"א התם דכל חדא וחדא חזיא ליה ומשום בל יראה שרינן ליה אפי' לכתחילה והביא ראיה לזה מדאסקינן בביצה ואין מזמנין את הגוי בי"ט גזירה שמא ירבה בשבילו והא מכרעא כר"ח דלמא שייכא בהאי מילתא איסורא דאורייתא וגזרי' עלה עכ"ל:<br>'''  ויש '''  לי לדקדק עליו דכיון דקי"ל כר"א דאמרי' הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה אלא דמדרבנן הוא דאסור ומשום בל יראה לא גזרו אם כן היכי אסיקנא התם שאין מזמנין את הגוי גזרה שמא ירבה בשבילו הא אפי' ירבה בשבילו אינו אסור מן התורה דאמרינן הואיל וכל חתיכה וחתיכה חזייא ליה וכיון דאינו אלא מדרבנן היכי גזרינן עלה לפי דעתו ולומר דגזרינן שמא אחר שכבר אכל יבשל בשבילו דתו ליכא למימר כל חדא וחדא חזייא ליה אין לשון שמא ירבה סובל זה הפי' כלל וצריך ליישב:<br>'''  ודע '''  שדין זה שכתב רבינו אינו אלא בחלה של א"י אבל בחלת ח"ל כתבו הרי"ף והרא"ש וכל המפ' דאי איכא כהן קטן או כ"ג שטבל לקריו יכול לקרות לה שם ולאפותה והטור בסי' הנז' כתב בשם הגאונים דאפילו בדליכא כהן יכול לקרות לה שם דקי"ל כרבה דאמרינן הואיל ומזדמן ליה כהן קטן חזי ליה:<br>'''  וראיתי '''  למורינו הרב בס' מקראי קדש סי' הנז' שתמה על הגאונים שהרי הא דרבה דאמר האופה מי"ט לחול אינו לוקה משום דאמרינן הואיל היינו לענין מלקות אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא כמ"ש ה"ה והר"ן שם יע"ש והנה מ"ש דלרבה איסורא דאורייתא מיהא איכא הא ודאי ליתא דלרבה ליכא אלא איסורא דרבנן כדמוכחא הסוגייא דפרק אלו עוברין יע"ש וכבר כתבתי בזה במקום אחר אלא דמ"מ אכתי ק' כיון דאיסורא דרבנן איכא היכי שרינן ליה לכתחילה ועיין בהר"ב ראש יוסף שהוקשה לו כן ותי' דאולי ס"ל להגאונים דלרבה אפילו איסורא ליכא אלא משום דר"ח קאמר לוקה קאמר איהו אינו לוקה ולעולם דאפי' לכתחילה יע"ש והא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרבה מתני' דפ' שני דביצה דקתני י"ט שחל להיות בשבת לא יבשל בתחילה מי"ט לשבת כו'. וכן בדף י"ז קתני הברייתא בהדיא דאין אופין מי"ט לחול ומשמע התם בהדיא דאפי' מבע"י קאמר דאין אופין ואף ע"ג דאיכא למימר הואיל וכן כתב הרז"ה דלרב' איסורא מדרבנן איכא מכח הנהו מתני' דכתיבנא יע"ש ולכן נראה לע"ד דמעולם לא כתבו הגאונים כן אלא דוקא בי"ט של פסח משום דס"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן משום בל יראה לא גזרו וראיה מדרמי ב"ח דקאמר הא דר"ח ורבה מחלוקת ר"א ור"י כו' והשתא לדעת רמב"ח דס"ל דטעמא דר"א משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא פורתא אם כן הא דר"א אתי דלא כמאן דאפי' לרבה איסורא מיהא איכא אלא ודאי משמע דכיון דאינו אלא מדרבנן משום בל יראה לא גזרו ואין להקשות דכיון דמדרבנן איסורא מיהא איכא היכי שרו הגאונים לכתחילה שיקרא לה שם משום דלא ליעבר על בל יראה הא איתיה בתקנתא שלא תקרא לה שם עד שתאפה הא ל"ק שהרי אפי' בלא קריאת שם נמי מדרבנן מיהא אסור הואיל ואיכא חדא או פורתא דלא חזיא ליה כמ"ש הרז"ה והתוס' בד"ה הנז' ומשום ב"י הוא דשרינן לה וכיון דמידי איסורא דרבנן לא פליט מש"ה שרינן לקרות לה שם אפי' לכתחילה ודו"ק:<br>'''  ומן '''  האמור בזה מבואר דלר"ח דלית ליה הואיל ס"ל דמדאוריי' נמי לוקה וכן מבואר מדברי הרז"ה דכתיבנא לעיל וכן מוכח בהדיא מההיא דאמרינן התם א"ל רבה לר"ח לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל איך אופין מי"ט לשבת א"ל משום ע"ת ומשום ע"ת שרינן איסור דאורייתא כו' ומהתימה על הרב חד"ה שכתב בפ' תמיד נשחט דס"ב ע"ב ד"ה וז"ל ודוחק לומר דלוקה דקאמר ר"ח מדרבנן קאמר ולא ידעתי איך עלה בדעתו לומר כן אפי' בדרך דוחק ועיקר קושיתו לק"מ כמו שיראה המעיין ודו"ק:<br>'''  טעם המלך''' 

''' ג) הנה '''  בסוגיא זאת יש לנו אריכות דברים וכי פארותיה רבו. אמנם אנכי בא כרושם דברים בעלמא מה שנוגע לדברי המחבר ונרחיב קצת הענין אך בקוצר לשון וסמכנו על המבין. הנה ודאי על קושית תוס' ביצה אמאי לא שרינן לאפות עיסה חציו של נכרי ועל סמך שהפת נאפת יפה יש להעיר דלמא היינו טעמא דראב"ש דסומך על האי טעמא שהפת נאפת יפה משום דבלא"ה מותר שמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך רק שבעינן צורך קצת והאי פת נאפת יפה צורך קצת היא וא"כ לפי זה כל זאת בפת של ישראל אבל בפת של נכרי הא אמר רחמנא לכם ולא לנכרי ולא מהני לן מתוך כמו שכתבו התוס' בסוגי' דמתוך גבי נדרים ונדבות. ובודאי לצורך גוי גרע טפי משלא לצורך כלל וכמו שכתב המחבר לעיל בסוגיא דמתוך עיין שם היטב ד"ה ואולם אכתי ועיין בפני יהושע שתמה כן על תירוץ התוס' ואמר אמאי לא נאפת עיסה של גוי אף שלא שייך הואיל הא עכ"פ לשרי מצד מתוך והפת נאפה יפה צורך קצת הוא. ותי' כן כיון שאסרה רחמנא לכם ולא לגוים ל"ש מתוך עיין שם היטב. ואם כן קשיא לן מאי הקשו התוספות כלל ומאי צריך כלל לתירוצא של הואיל דלמא היינו טעמא דראב"ש. <span class="R"> (קט)</span> ואמרנו דהתוספות הקשו דע"כ מוכח דפת נאפת יפה לדעת ראב"ש צורך גדול מקרי. ולא צורך קצת דאם ל"כ קשיא לרבה לעיל דל"ס לי' מתוך <span class="R"> (קי)</span> ועיין תוס' (כתובות דף ז') דסבירא להו דרבה לא חזר מהאי טעמא דראב"ש. ואם מוכח מרבה דצורך גדול מקרי וכי נאמר דר"ח ס"ל דצורך קצת מקרי וזה מן הדוחק לכך מתרץ תוס' דלרבה טעמא אחרינא איכא משום דסמכינן אהואיל. ועיין פ"י דמסבב דגם תירוץ הראשון של תוס' להואיל נגע [ואנכי אומר דאין כאן ב' תירוצים כלל. והאי מלת ועוד שבתוס' לאו לחדות לן פרוקא אחרת אלא דעל הראשון קאי ושאמרו כל חדא וחדא חזי ועוד שכולא חזי' דאי מקלעי אורחים וכו'] ולפ"ז כך כוונת התוספות דהאי פת נאפת יפה לאו עיקר טעמא של ראב"ש אלא סניף להיתר. ורק צורך קצת הוא לכל חד וחד כדאיתא. והיינו לרבה דלא סבירא ליה מתוך היינו טעמא משום הואיל. אמנם מצד הואיל לחודיה אינה לוקה אם אפה. אמנם לא שרינן ליה לכתחילה לאפות. וכמו שצידד הרב פה ע"ב משם רז"ה ושאר פוסקים דעכ"פ מדרבנן אסור. ולכך בעינן נמי מפני שהפת נאפת יפה ואזדא לי' נמי איסור דרבנן. ורב חסדא דלית ליה הואיל ול"ש למימר האי טעמא דראב"ש משום הואיל. הא יש לומר דרב חסדא סבירא ליה טעמא מפאת מתוך. ורק בעינן טעמא של פת נאפת יפה דזולת זה לא הוי צורך קצת. ומפורק בזה טעינא של הרב המחבר דהקשה על תירוצא של תוס' אליבא דר"ח קיימינן ואיך אמרי דסמכינן אהואיל [ובאמת הוא סובר דיש ב' תירוצים בתוס' וליתא] ולפי כן מפורק נמי בפרוקה זו טעינה של המחבר והפרי חדש דתוס' סתרי אהדדי. דמאי פריך תוס' בפסחים לשריי' לאפות החלה על סמך הפת נאפת יפה הא גבי חלה ל"ש הואיל. והרי כתבו התוס' דרק על הואיל סמכינן. ולדברינו ליתא דהאי דסמכינן רק על הואיל זה לדעת רבה דלית ליה מתוך. אבל לדידן דאית לן מתוך. הא בלא"ה סמכינן על סמך זה דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והאי פת נאפת יפה צורך קצת מקרי וא"כ לשריין לאפות החלה. והא הכא לא כתב לכם דהא לאו גביה הוא. ובאמת צריך עיון קצת על רבנן דראב"ש. אמאי אסורה לאפות על סמך זה דהא ודאי הפת נאפה יפה צורך קצת מקרי דבלא"ה אמרינן דהם לא התירו לאפות משום דלאו צורך גדול הוא. אמנם לדידן קשה קצת. ובהאי פרוקא ניחא נמי תמיהת הרב פלתי בסי' ק"ח לפי שיטת תוס' בפסחים דעל גבי גחלי' אינה נאפת יפה דהקשה אמאי אינה דוחה אפית שתי הלחם י"ט לשרי' לאפות עם שאר פת. מפני שהפת נאפת יפה דהא בתנור נאפה. כוונתו בשלמא לתוספו' ביצה דעיקר הטעם משום הואיל. הא בשתי הלחם ל"ש הואיל דהואיל אי פריק לא אמרינן כמ"ש התו' אלא לפי שיטת תוס' פסחים קשי' ולפי דברינו ניחא. דאף תוס' פסחים סברי דעל סמך מפני שפת נאפה יפה לחוד לא סמכינן להתיר. זולת דקשי' להו. הא איכא מתוך. ופת נאפה יפה צורך קצת מקרי. וע"ז משני דאיירי על ג"ג. וא"כ לפ"ז ל"ק משתי הלחם דהא הגמרא מסיק הטעם גבי ב' לחם. משום דכתיב לכם. ולא לגבוה. וא"כ מתוך נמי ליתא כמו גבי נדרים ונדבות שכתבו התוס' ביצה והפ"י שהבאנו. אמנם לכאורה אי קשי' הא קשיא לפי דעת רמי בר חמא דלא עסיק מהאי דלכם דהא איהו מקשה בסוגי' לדעת ר"ח דסבירא ליה צורכי שבת נעשין בי"ט אמאי אינו דוחה אפיית שתי הלחם י"ט ועל זה משני הש"ס לכם ולא לגבוה. והא איהו לא סליק אדעתן הכי. וקשי' לדידיה אפי' אם אין צורכי שבת נעשין בי"ט אמאי אינה דוחה י"ט לישרי ע"י אפית פת אחר. אמנם לדידי ל"ק דהא איהו על רבה קאי. ורבה ל"ל מתוך וסובר הטעם של רבי אב"ש דמתיר למלאות התנור פת משום הואיל כתי' תוספות ביצה. והא הכא גבי שתי הלחם ל"ש הואיל. ול"ק אלא אליבא דידן דפסקינן מתוך (הא מותר מצד מתוך) הא אנן ידעינן הטעם דכתיב לכם:<br>'''  ומה מאוד '''  חדאי ה' בפילפולא לתרץ בזה קושיא עצומה הקשה אותה ידידי ורעי הרב המאוה"ג המובהק המפורסם מו"ה אלעזר פלעקלש דמו"ש דקהלתינו נר"ו בספרו ע"ח אשר הדפיס מחדש על הרמב"ם פ"ח מהל' תמידין ומוספין. וכתב הרב נר"ו בספרו מאמר תקנ"ג וז"ל ואני הוספתי להקשות שתי קושיות על רבינו ולא ראיתי לא' מנושאי כלי הרמב"ם שהרגישו בזה על מה דסיים רבינו אצל שתי לחם בפ"ח הלכה ט' מהלכות תומ"ם אלא אופין אותן מעי"ט שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה. הלא למאן דס"ל דאמרינן הואיל ומדאורייתא אין צורכי שבת נעשה בי"ט וא"א לאפות ב' לחם דלא שייך בהו הואיל כמבואר ברש"י. והא דמשני הש"ס שם שאני התם דאמר קרא לכם ולא לגבוה הוא למ"ד דלית לי' הואיל. וע"כ צורכי שבת נעשין בי"ט. וא"כ רבינו דס"ל כרבה לגמרי. ואמרי' הואיל כמבואר להדי' הלכות י"ט פ"ו הלכה ט' והלכה ט"ו ועיין שם בה"ה. ובמג"א א"ח סי' תקכ"ז למה לי' להביא הך ראייה מלכם. ועוד למה לא כתב רבינו מקודם בפ"ה הלכה ז' אצל לחם הפנים. דאין אפיה דוחה יו"ט משום דכתיב לכם ולא לגבוה. ושתיק ונטר עד הכא בפ"ח אצל ב' לחם עכ"ל. וקושיא שני' קושיה עצומה היא לכאורה. אף שקושי' ראשונה יש לדחות דרבינו האמת נקט דכתיב לכם. אמנם מדוע לא נקט נמי הרמב"ם גבי לחם הפנים. ולפי הצעותינו ניחא. דוודאי קושייתו ראשונה. לפי הצעותינו מתורץ בפשיטות. דאף לדידן דלא אמרי' צרכי שבת נעשין בי"ט אפ"ה צריכין להאי למודא דלכם. דאל"כ קשה עכ"פ לשרינן לאפות שתי הלחם עם שאר פת על סמך שהפת נאפת יפה. דהא קיי"ל מתוך. לכך צריך הרמב"ם ללמודא דלכם. אמנם קושי' השנייה נמי מתורץ דודאי לכאורה קושי' פלתי גם על לחם הפנים כן לאפו' עם שאר פת. אמנם שאלת חכם חצי תשובה דנקט קושייתו רק על שתי הלחם. ולא על לחם הפנים. ובאמת הלא גם על לחם הפנים קושייתו. דמ"ש. אמנם באמת הרב פנ"י מסופק הכא בביצה. דאף שמותר לאפות ולמלאות תנור מלא פת מפני שהפת נאפת יפה. י"ל מ"מ הלישה אסור. דלישה אב מלאכה היא. וראייתו מירושלמי עש"ה. ועתה נחזי אנן. מה נעשה בשתי לחם ולחה"פ בלישה הא בי"ט אסור ללוש. כמו שאפיה אסורה. הכי נמי לישה אסורה. אך הרי יכול ללוש מעי"ט. ואי לש מעי"ט יכול לאפות אח"כ הפת בי"ט. הא תינח ב' לחם דחמץ תאפינה. אבל לחה"פ דמצה היא איך ילוש מעי"ט. והלא נעשה חמץ. וא"כ על לחה"פ בלא"ה ל"ק ולא מידי ול"ק רק על ב' לחם. וא"כ לפ"ז מתורץ קושיא שנייה של הרב מוהר"א נר"ו. דלכך לא נקט הרמב"ם. לכם ולא לגבוה. גבי לחה"פ. דגבי לחה"פ לא איצטריך לזה. ונפשוט ספיקא של פני יהושע. דס"ל להר"מ דמוכח דלישה אסור. וא"ל דלא איצטריך להאי דלישה דפשוט ל"ק בלחה"פ מהאי טעמא. כיון דבאות מצה. איך יאפה בתנור אחד עם חמץ דזה ליתא מה בכך אם הוא חמץ שנאפת אתו. הלא לא הוי אלא ריחא. והרי חמץ זו. היתר הוא. ומי יאסר במשהו. ואין זה אלא גבי חמץ בפסח דמשהו אסור עיין במג"א סי' תמ"ו ס"ק ד'. וזה דווקא נמי בתנור קטן ולא בתנור גדול. ועוד מי לא יכול לאפות כל הפת מצה. ובאמת נגעת בקצה יערת דבש. להשיב מענין אל ענין אחר. והיינו לפי מה שרצה המ"ל פ"ב מהלכות שחיטה לומר דדעת הרמב"ם ז"ל לומר דאסור להביא פת בעזרה משום דאיכא חולין בעזרה בכל הדברים עיין שם. הלכה ז'. א"כ בלא"ה לק"מ קושית פלתי דאי אפשר לאפות שאר פת עם לחה"פ וב' לחם כיון דאפייתו היה בפנים בעזרה ואי אפשר לפת חולין להביא שם ולאפות ואולם אין דעת המשנה למלך מוכרחין שם בדברי הרמב"ם. כאשר הוא הביא בעצמו עייש"ה ואין כאן מקומו ושם נרחיב הענין. ובחדושי הארכתי עוד ואין כאן מקומו להאריך:<br>'''  מעשה חושב''' 

''' (קח) '''  דליבטלה מקמא דתחמיץ כו'. לענ"ד י"ל כיון דאין החלה שלו באמת ניהו דעובר בבל יראה מטעם הואיל דאי בעי מתשיל עלה מ"מ כל זמן דלא מתשיל עלה אינו יכול לבטלה דהו"ל כחמץ שקיבל עליו אחריות שכתבו האחרונים בשם הש"א דאינו יכול לבטלו כיון שאינו שלו אע"ג דעובר עליו בבל יראה משום האחריות שקיבל עליו ותקנתי' ביחוד מקום ומחיצה וזה לא מהני בחלה משום הואיל וביטול לא מהני משום דבאמת אינו שלו. ואין בידי ספר שו"ת ש"א לעיין בו וצ"ע לענין אחריות אי הבעלים חייבים אחלה ועיין בחולין ר"פ הזרוע ודוק:<br>'''  (קט) '''  בטעה"מ: ואמרנו דהתוס' הקשו דע"כ מוכח כו' דאל"כ קשיא לרבה כו' עיין לעיל בדף כ"ד ע"ב מה שכתב שם הגאון המחבר השעה"מ ז"ל ומה שכתבתי שם על הגליון ד"ה לכאורה כו' (באות ס"ו):<br>'''  (קי) '''  ועיין תוס' כתובות דף ז' דסבירא להו דרבה כו'. בדברי התוס' שם אין הכרח לומר דרבה לא חזר אלא דר"פ ס"ל כרבה ואדרבה ממ"ש התוס' בפסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה אהבערה לא לחייב כו' דמכאן הוכיח ריב"א דרבה דס"ל הואיל אפילו לב"ש אמרינן הואיל. והיינו ע"כ מדפרכינן מברייתא דהמבשל גיד הנשה בחלב לרבה והרי הברייתא מוקמינן לה כב"ש דלית להו מתוך (עיין ביצה דף י"ב ע"ב). ואי ס"ד דרבה לא חזר בו וס"ל דלא אמרינן מתוך נמי לב"ה. אלא דטעמייהו משום דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט א"כ הרי א"צ לאוקמי הברייתא כב"ש דהא ב"ה נמי לא ס"ל מתוך ומאי בעי הריב"א להוכיח מזה דלרבה ב"ש נמי ס"ל הואיל אלא ע"כ דרבה חזר בו:<br>'''  מכל מקום '''  יש ליישב דכונת התוס' הוא מדמקשה לרבה מברייתא זו דהמבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט והאי מאי קושיא היא הא ע"כ לרבה נמי ברייתא זו ב"ש היא משום דלב"ה כמו דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט לדעת רבה והיינו משום דכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ואמרי ב"ה דבשבת אין ביו"ט לא ה"נ גבי הבערה דכתיב בי' נמי לא תבערו אש וגו' ביום השבת אמרינן נמי לב"ה דבשבת אין ביו"ט לא וא"כ הרי ע"כ הברייתא כב"ש אתיא דלא דרשי דבשבת למעוטי יו"ט וס"ל נמי דלא אמרינן מתוך דאל"כ אכתי קשה אמאי חייב אהבערה נימא מתוך וא"כ נימא דהואיל נמי לית להו ומאי אותיב לי' אביי לרבה מברייתא הנ"ל ולזה הוכיח ריב"א דודאי פשיטא לי' לאביי דגם לב"ש אמרינן הואיל לדעת רבה ומשום דאי לב"ש לית להו הואיל א"כ הא מסתברא כר' יצחק בר אבדימי דס"ל דבמתוך פליגי ב"ש וב"ה וכי היכי דב"ש לית להו מתוך הכי נמי לית להו הואיל דאל"כ היכן מצינו בש"ס מחלוקת בין ב"ש וב"ה לענין הואיל אי לא דנימא דהא דפליגי ב"ש וב"ה לענין הוצאת קטן כו' דבמתוך פליגי ומתוך והואיל שוין וא"כ אמאי אתקיף לי' רבה לר' יצחק בר אבדימי וקאמר לי' דלמא בעירוב והוצאה ליו"ט קמיפלגי אלא עכצ"ל דלרבה דאמר הואיל ס"ל דב"ש נמי אית להו הואיל. אלא דהלשון היינו אפילו לב"ש דקאמרי התוס' אינו מורה כן אמנם י"ל דכונתם דמה"ט אין הכרח תו לומר דבמתוך פליגי ולמימר דב"ש לטעמייהו דכיון דלית להו מתוך לית להו נמי הואיל. דזה ליתא דהואיל ומתוך לא שייכי אהדדי דאפילו ב"ש אית להו הואיל דבזה ליכא מאן דפליג. אולם בחידושי הוכחתי דרבה לא חזר בו ועיין מ"ש לעיל דף כ"ד ע"ב על הגליון ועיין פ"י פסחים בסוגיא הנ"ל דמפרש נמי בתירוצו השני דרבה לא חזר בו והא דכתבו התוס' בשם ריב"א היינו אדלעיל ולא לרבה פריך וכן משמע מדברי הרא"ש פ' יו"ט פיסקא י"ב שכתב דטעמא דרבה עיקר דה"ט דאין מטבילין כלים ביו"ט משום גזירה דשמא יעבירנו כו' וכן מצינו גבי שופר ע"ש. ותמהני דניהו דהלכה כרבה גבי שופר היינו בשבת אבל לא דגזרינן יו"ט אטו שבת שהרי ביו"ט באמת תוקעין. ומצאתי בס' קרבן נתנאל הקושיא הזו בשם הט"ז בסימן שכ"ג ס"ק ה':<br>'''  אבל '''  לענ"ד שפיר קאמר הרא"ש הנ"ל משום דסבירא לי' דעד כאן לא קאמר הש"ס התם דגזרינן יו"ט אטו שבת אלא לרבה דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט וא"כ הרי לא שייך גזירה דשמא יעבירנו ביום טוב משום הכי צריך לומר דגזרינן יו"ט אטו שבת. (והא דבשופר לא גזרינן משום דא"כ בטלת מצות תקיעת שופר לעולם) אבל לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דב"ש וב"ה במתוך פליגי. וכ"ע ס"ל דיש עירוב והוצאה ליו"ט א"כ גם ביו"ט שייך הך גזירה דשמא יעבירנו דהא טבילת כלים מכשירים נינהו והרי מתניתין מיירי בכלים שנטמאו מערב יו"ט שהי' אפשר לטבלן מקודם. (דאלו כלים שנטמאו ביו"ט אפילו באב הטומאה מטבילין אותן ביו"ט כדאיתא בברייתא וכדפי' רש"י ותוס' שם) והא מכשירים שאפשר לעשותן מערב יו"ט אפילו לר' יהודה אסורים מדאורייתא דהא מעטינהו רחמנא מקרא דהוא לבדו ובמה דמיעט רחמנא לא שייך לומר מתוך כמ"ש התוס' בכתובות דף ז' ע"א ד"ה מתוך שהותרה לצורך כו' בתירוץ השני והש"ס דפריך תינח שבת. יו"ט מאי איכא למימר היינו לרבה לשיטתי' דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט א"כ כיון דקיי"ל כרבה גבי שופר ואינך ה"נ אית לן למגזר ביו"ט שמא יעבירנו כו' דמה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו כדאיתא ביבמות וא"כ לפי פסק ההלכה דקיי"ל דיש עירוב והוצאה ליו"ט שפיר כתב הרא"ש הנ"ל ולא קשיא מידי קושיית הט"ז הנ"ל וא"כ לפ"ז מוכח דס"ל להש"ס דרבה לא חזר בו ע"י אתקפתא דרב יוסף וכמ"ש וכן הוכחתי מהאי דביצה דף ז' ע"ב ומו"ח רבינו ז"ל בתוס' דרע"ק מ"ה פ"ש דביצה כתב בשם תוס' כתובות דף ז' הנ"ל ההיפך ממ"ש בעל טעם המלך ועיין לקמן דף ס"א ע"א על הגליון: