עריכת הדף "הר המוריה/איסורי מזבח/ד" (פסקה)

== ו ==

'''בין ''' 

''' שעבד וכו'.''' כבר העתקתי בס"ק א' לשון התוספתא דפ"ד דתמורה וכתוב שם עוד וז"ל איזה נעבד כל שעובדין אותו בין באונס בין ברצון עכ"ל והנה סותרת עצמה תוך כדי דיבור דמתחלה נקט באונס כשר וברצון פסול ושוב נקט דבין באונס ובין ברצון פסול ואולי לזה כיוון מרן במש"כ בהלכה ה' שאפשר שחסרון וט"ס יש בתוספתא שבידינו. ועיין בע"ז נ"ד א' שם מייתי הש"ס התוספתא ושם איתא כמש"כ רבינו דבין באונס ובין ברצון אסור. וכתב הראב"ד וז"ל א"א במס' ע"ז אוקמיה כשנעשה בה מעשה עכ"ל וכתב מרן ע"ז וז"ל ולדעת רבינו י"ל דהתם לאסרה להדיוט אבל לגבוה אע"פ שלא עשה בה מעשה נאסרת וכדתנן בתמורה כ"ח א' גבי מוקצה ונעבד שאסורים למזבח וזה וזה מותרין באכילה עכ"ל והנה דבריו תמוהים דא"כ בנעבד שלו דלא בעינן מעשה מיירי ג"כ להדיוט והא נעבד שרי להדיוט כמבואר בתמורה כ"ח א' והן אמת דזה מצי לתרוצי דאע"ג דשלו בדלא עביד מעשה מיירי לגבוה דווקא מ"מ הא דשל אחרים ובדעביד מעשה להדיוט נמי אסור וכמש"כ רש"י בחולין ע' א'. יעו"ש היטיב אמנם דא עקא הא מקשה התם אהא דתנא נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר אהך ברייתא דקתני בה של חבירו נמי אסור ומשני דהברייתא מיירי בדעביד בה מעשה והך דנקט דשל חבירו מותר מיירי בדלא עביד מעשה והתם על כרחך מיירי לגבוה וכמש"כ רש"י שם וכן מוכרח דהא דשלו אסור על כרחך מיירי לגבוה א"כ הא דשל חבירו מותר נמי מיירי בלגבוה וכן ראיתי שוב להלח"מ כאן שהשיג עליו בזה. והנה הלח"מ האריך בכאן ומסיק דכוונת רבינו דמיירי הכא בשעשה מעשה ואף דרבינו ס"ל דלא כעולא דפסק דעושה מעשה אוסר בשל חבירו י"ל דהיינו דווקא להדיוט לית הלכתא הכי אבל לגבוה הלכה כוותיה יעו"ש היטיב שנתלבט בזה ומ"מ נשאר בקושיא דהו"ל לרבינו לבאר זה דמיירי בעשה בה מעשה יעו"ש היטיב.

''' והנ"ל''' לומר לכאורה דבר נאה ומתקבל ולומר דרבינו והראב"ד אזלי לשיטתייהו והוא דבש"ס שם משמע דהברייתא דמייתי בש"ס דבין באונס ובין ברצון אסורה היא עיקרית מדמקשה מינה על התנא דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר והנה תירוץ הראשון דמייתי דמיירי באנסוהו גוים והשתחוה לבהמה דידיה משמע דלית הלכתא כוותיה מדאייתו רבנן סייעתא לסברת רבא ודחי לה רבא וקאמר דילמא מיירי במומר ורב אשי אמר לא תימא אימר במומר אלא ודאי במומר יעו"ש משמע דמסרי נפשייהו לדחות הסייעתא משום דלית הלכתא כוותה. ושוב תירץ הש"ס דמיירי הברייתא בשעשה בה מעשה וכדעולא דאמר עשה מעשה בבהמת חבירו אסרה יעו"ש היטיב. והנה זה ניחא לעולא ולרב הונא דס"ל כן אולם לר"נ ורב יצחק ורב עמרם בחולין מ' ב' דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו במעשה א"כ שוב אידחי הך תירוצא ועל כרחך צ"ל דס"ל להברייתא דנעבד אסור בכל ענין בין דידיה בין חבירו והלכה כהך ברייתא ולא כדעת התנא דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר וע"כ צ"ל דהכי גזיה"כ או דהלכתא גמירא לה הכי ולכן פסק רבינו בסתם דאוסר בשל חבירו ואע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו בנעבד כדאיתא שם נ"ג ב' י"ל דהיינו דווקא להדיוט אבל לגבוה בכל ענין אוסר בנעבד ולכן פסק רבינו כן. והכי היה ס"ד דגמרא בתחלה כשמקשה ורמינהו וכו' אלמא דס"ד דהברייתא מיירי בכל ענין. אולם הראב"ד דפוסק כעולא ור"ה דאדם אוסר של חבירו במעשה כמו דאיתא בפ"ח מהל' ע"ז ולכן הדרא תירוץ הש"ס דכאן לדוכתה דהכא מיירי בעביד בה מעשה ולכן פסק כן ואזלי כל חד לשיטתייהו. ועיין ירושלמי כלאים פ"ז ה"ג וע"ז פ"ג ה"ה. והיינו דווקא בנעבד אבל במוקצה לא מצינו שום גילוי דעת בש"ס שיאסור חבירו במעשה ועוד הלא בתוספתא גופא שהחמיר בנעבד לא החמיר במוקצה לכן פסק רבינו במוקצה דאין אוסר דבר שאין שלו אפילו במעשה ועוד דהא הך מוקצה א"א אלא במעשה וכמש"כ בהלכה ד' יעו"ש (וגם הלח"מ הרגיש כעין זה יעו"ש) והא דבזבחים קי"ד א' אוקמה הש"ס במוקצה ונעבד דמיירי בקדשים קלים ואליבא דריה"ג מבואר מזה דבקדשי קדשים אינו יכול לאסור אף בנעבד וכמו שהקשה מזה הלח"מ ג"כ. אבל לפי"ז ניחא די"ל דהסוגיא ההיא אתיא אליבא דר"ה אבל לדידן א"כ י"ל דבנעבד בלא"ה שפיר דמי וע"כ מוכח כן לשיטת תוס' בחולין א' ד"ה כיון וכו' וכמש"כ למעלה בהלכה ה'. ועוד י"ל משום מוקצה דלא שייך תירוץ זה לכן נקט תירוץ השוה לשניהם וכ"כ הלח"מ לתרץ לדעת רבינו אמאי לא תירץ הש"ס דמיירי בעבד מעשה ותירץ משום דלמוקצה לא ניחא בזה יעו"ש היטיב.

''' והדרינא''' לכללין דיפה פסק רבינו כדעת התוספתא דאין עליו סתירה בגמרא ואדרבה מצינו לה סעד גדול מהגמרא דידן ודע דהגירסא בתוספתא דע"ז היא כך מוקצה שלו אסור ושל חבירו מותר לפני הקדישו אסור לאחר הקדישו מותר (ובזה אזדא מש"כ מרן בהלכה ה' וז"ל אלא שמש"כ רבינו שאם הקצה אחר הקדישו מותר לא מצאתיו בתוספתא עכ"ל והנה כבר הראיתי מקורו מש"ס <small> (לעיל ס"ק י"א) </small> אמנם הרי לפניך שתוספתא מפורשת היא) מאימתי נקרא מוקצה משנעשה בו מעשה איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין בשגגה בין במזיד איזהו מוקצה מקצה לעכו"ם אבל אמר שור זה לעכו"ם לא אמר כלום לפי שאין הקדש לעכו"ם עכ"ל רק שיש להוסיף עלה מש"כ בגמרא דע"ז שם וכצ"ל בין בשגגה בין במזיד בין באונס בין ברצון וכו' ונ"ל דזה עיקר הגירסא והגירסא שבתמורה שם היא מגומגם ויתירה וט"ס יש בה. ודבריה מאירים וברורים ורבינו נמשך אחריה.

''' והנה''' לפי גי' זו שוב אין לנו מקום למש"כ רבינו בין לאחר הקדש וכו' דזה אינו בתוספתא וללמוד מהא דשל חבירו יש לדחות דשאני דשל גבוה דאינו יכול לאסור וכמש"כ הלח"מ לסברת הראב"ד דבמוקצה לא מהני זה לאחר הקדש אפילו בעשה מעשה יעו"ש היטיב והנה לפי מש"כ לעיל י"ל דלמד זה מהא דר"נ ור"י ורב עמרם דס"ל בחולין מ"א א' כיון דקניא לכפרה כדידיה דמיא ומ"מ זה אינו מועיל רק בנעבד ולא במוקצה דנעבד חמיר ממוקצה וכנ"ל ועוד דנעבד שאינו בע"ח נאסר גם בהנאה משא"כ במוקצה ודוק היטיב בכל מש"כ כי נכון הוא בעזר ה'.

''' כמו''' 

''' שבארנו. ''' לעיל פ"ג ה"י יעו"ש.

''' שכל''' 

''' ציפוי וכו'.''' תמורה כ"ח ב' ותו"כ ויקרא פ"ב פרשתא ב' ועיי"ש תוס' ד"ה נעבד וכו' וד"ה ת"ל וכו' יעו"ש היטיב דאפילו להדיוט אסור וע"ע תוס' חולין מ' א' ד"ה הא דאמר וכו' שדבריהם מגומגמין טובא יעו"ש היטיב.

''' ומה''' 

''' שעליה וכו'.''' שם בתמורה.