עריכת הדף "העמק שאלה/פח" (פסקה)

== ו ==

{{העמקש|ו}} '''מ"ט וביום הראות בו כו'.''' בגמ' איכא פלוגתא דתנאי ר' יהודה ורבי ר"י למד מהאי קרא. ורבי יליף מדכתיב בנגעי בתים ופנו את הבית אם ממתינים לו לדבר הרשו' כש"כ לדבר מצוה. ור"י מהתם לא גמרינן דחידוש הוא דהא עצי' ואבני' לא מיטמאי והכא מיטמאי פי' דר"י לטעמיה דס"ל אפי' חבילי קנים חבילי עצים מקבלים טומאת הבית. ועצים ואבנים לאו דוקא כמש"כ התו' שם. והכי משמע דעת רבינו להלן כמש"כ אות כ"ד. וקאמר רבא דנ"מ בין ר"י ורבי דבר הרשות. דלר"י דוקא דבר מצוה כמו חתן וכדומה. ולרבי אפי' דבר הרשות. ורבינו לפי הנוסחא לפנינו פסק כר"י. והטעם פשוט דהוא רבי' דרבי שהרי במחלוקת רבי ורבים קיי"ל הלכה. כרבי מחבירו ולא מחביריו וכדאיתא פסחים ד' כ"ז. וכן פסק רבינו להלן סימן קס"ט דהלכה כרבים. ומכש"כ רבי ורבו לדעת רבינו סי' מ"ח דרבו עדיף מרבים כמש"כ שם אות י"ח בס"ד. וזה פשוט. אבל בפי' כת"י הביא כל הסוגי' דילן. וגם הביא הנוסחא ר' יוסי אומר א"צ הה"א ופנו את הבית כו'. וא"כ יש לפסוק כר' יוסי. וכן הביא הרמב"ם ה' טו"צ פ"ט ה"ח. אלא שקשה דא"כ צ"ל דחבילי עצים וחבילי קנים מיטמאים בנגע הבית. דאי לת"ה ע"כ גזרת הכתיב הוא הפנוי ולא משום הפסד אלא ס"ל דמיטמאי' וכפי' התו' הנ"ל והכי פי' הגר"א בספר אליהו רבא פ' י"ב דמס' נגעים. והקשה המל"מ פ' י"ד שם. מהא דלא זכר הרמב"ם פ' י"ו שם דמטמא בית המנוגע אלא אדם וכלים. עוד הקשה מסוכה ד' י"ב דחבילי עצים אין מסככין בהם משום תעשה ולא מה"ע. ותיפוק לן משום דמקבלים טומאה היינו שנטמאים בבית המנוגע. וע"ז יישב בני הרב מ' חיים ברלין שי'. דודאי הני לא מקבלי טומאה אלא בשעת ביאת הכהן ומטמא את הבית. בזה גזרת הכתוב דכשם שהבית מיטמא כך כל אשר בו מיטמאין אפי' דברים שאינם מקבלים טומאה לעולם. אבל הנכנס בבית אח"כ אינו מקבל טומאה אלא כמו בכ"מ. וממילא מיושב הא דסוכה ג"כ. דאי נימא דבזה מיקרי מקבל טומאה. אפי' פסולת גורן ויקב נמי מקבלי טומאה. וזה ברור. אבל עוד קשה לפי פסק הרמב"ם כדרשה ופנו את הבית. א"כ אפי' לדבר הרשות נמי ואמאי לא הביא הרמב"ם זה הדין. וזה הקשה הלח"מ פ"ח והמל"מ שם. ונראה דדבר הרשות ע"כ דומיא דהפסד כלי הבית. דהא מיהא הרוחה דבית הוא. ור' יהודה לטעמיה במ"ק ד' י"ד דס"ל דהרוחה כלשוט דמי ואינו מיחשב למצוה כלל. ואנן קיי"ל דדמי למזונות. וזה פשיטא דאם הוא טרוד למזונותיו ולמזונות ביתו ה"ז כדבר מצוה. שהרי לא בעינן כאן מצוה שיש בה כח לדחות שאר מ"ע לגמרי מטעם עוסק במצוה ופטור מה"מ. דא"כ פשיטא. אלא אפי' באופן שאין בו בטול מצוה דפו"ר. ומכ"מ נותנים לו זה הזמן לדחות ראית נגעים אחר כלות השמחה וא"כ למזונות נמי הוי דבר מצוה. ולדעת ת"ק במ"ק שם הרוחה גם כן כמזונות דמי והרי זה דבר מצוה ויש בו כח לדחות ראית הנגע אחר שיפנה מעסק: