עריכת הדף "הכתב והקבלה/דברים/לא" (פסקה)

== יח ==

'''ואנכי הסתר. ''' כ' רע"פ כבר צוחו ע"ז, אם הם מודים ואומרים הלא על כי אין אלהי וגו' שהוא החלק העיקרי בתשובה, איך בשכר זה אמר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם וגו', ויראה במה שיש לדייק, אמרו הסתר אסתיר פני ביום ההוא, ולא אמר ממי תהיה הסתירה זו, כי לעיל אמר והסתרתי פני מהם שפי' ההסתרה תהיה מהם, אבל כאן סתם לדבר, לכן נראה שהכתוב פי' ההסתרה ממי יסתיר, ומובנו הוא ממש להפך, והכוונה כי אעפ"י שבעבור פשעיהם יסתיר פניו מהם וימצאוהו רעות רבות וצרות, ומפני צוק העתים כי יצר לו אז יתעורר להכיר אשמיו ומרדו, ויודה ויאמר כן ביום ההוא ולא קודם הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ומהראוי היה שלא תועיל לו תשובה זו, כיון שהיא שלא בעתה, ומחמת ההכרח, אלא שישארו רעותיו ופשעיו בעבודתו הנכרי בתקפם וחזקם לפניו ית' להתמיד בעונשם, מ"מ אמר ית' אני אעשה כענין מאמר המשורר הסתר פניך מחטאי וכל עונותי מחה, שהסתר פני' מחטאי' שהיא ממש מחוי העונות שמעביר מכנגד פניו ולא יביט עוד בהם, כן אנכי הסתר אסתיר פני על כל הרעה, תהיה ההסתרה על הרעה שעשו, שלא אראה ברעתם שעשו בפנותם לאלהי' אחרים, ולא יזכרו עוד אותם העונות כאלו לא היו, כי תועיל להם תשובתם זו, ולא תשוב ריקם. ול"נ שהוא מחובר עם מקרא שלפניו, וטעמו ביום ההוא יכירו וידעו שמצאוהו הרעות האלה בשביל שאין אלקים בקרבו שמסולק מהם השגחות ה', גם זאת יכירו וידעו אז שבדין אני מתנהג עמהם בהסתרת פנים, על אשר עשו את הרע לפנות אל אלהי' אחרים (איך מוס מיין אנטליטץ פערבערגען); והמפרשים הבינו מקרא זה למאמר ה', לכן נתקשו איך יבא עונש אחרי שמודים על פשעם שהוא עיקר הוודוי כמ"ש לעיל: 

''' (יט) 

''' 

'''את השירה. ''' פירש"י האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו, וכן פי' הרמב"ן, והרמב"ם בחבורו רי' הלכות ס"ת כתב, מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, ע"כ. וכ"כ בסה"מ שלו, וכ"כ בעל ס' החינוך, והוא מאמרם (סנהדרין כ"א) מצוה לכתוב ס"ת לעצמו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. וז"ל הרלב"ג כבר נתבאר אח"ז שהשירה היא דברי התורה בכללה עד תומה, שנאמר ויכתב משה את השירה, ויהי ככלת משה לכתוב את ד"הת הזאת על ספר עד תומם, וזה מעיד שהשירה הזאת רצה בו כל דברי התורה בכללה וגם השירה עמה, והנה יורה שזה הוא ענין התורה בכללה, שנאמר לקח את ספר התורה הזאת ושמתם אותו מצד ארון ברית ה', וכן תמצא אח"ז שאמר הקהילו אלי ראשי שבטיכם ושטריכם ואדברה באזניהם את כל הדברים האלה, וזה דבר אינו ראוי שיאמר על דברי השירה לבדה, והנה אמר ג"כ וידבר משה באזני כל קהל ישראל את כל דברי השירה הזאת עד תומם, ואמר בסוף ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת, וזה כולו ממה שיורה בלי ספק שהכוונ' במ"ש כתבו לכם את השירה הזאת היא כוללת כל דברי התורה והשירה עמהם, עד שהוא מן הרחוק שתדקדק התורה בלמוד השירה הזאת לכל ישראל, ובכתיבתה יותר מדקדוקה בזה בשאר הדברים הכרחיים אשר בתורה, ולזה היתה הצואה הזאת שיכתוב כל אחד ס"ת לעצמו והשירה עמו בדרך שלא יחסר ממנו דבר מהדברים בספר התורה, והנה צוה משה שילמדה לבנ"י ר"ל לבאר את מצותי' ועניני' בדרך שתהיה שומה וסגורה בפיהם, עכ"ד. ואנכי בער ולא אדע מה נתחבטו כ"כ להמציא חיוב כתיבת ס"ת כולה, כי אחרי שאמר שדבר משה את כל דברי השירה הזאת באזני העם ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, הנה גילתה לנו התורה כי תכלית המכוון בכתיבת השירה הזאת היא לזכרון האזהרה לשמירת קיום מצות התורה, וא"כ א"צ עוד להזהיר בפירוש על כתיבת התורה עצמה, דומה לרופא המוסר לחולה גליון רשום עליו סמי רפואתו (רעצעפט), ויזהירנו באזהרה גדולה לאמר דע לך שבמניעת שתייתך הסמים אלו כפסע בינך ובין המות, לכן אני מזהירך לכתוב לך אזהרה זו כשיהיה לזכרון תמיד לנגד עיניך כי חייך תלויים לך מנגד במניעת שתיית הסמים, והנה אף שלא הזהירו בביאור אל שמירת הגליון להזכיר סמי הרפואה עצמם, הוא מובן מעצמו מגודל זהירותו על זכרון שמיעת האזהרה, כי אין תועלת בכתיבת האזהרה לבדה בלתי זכרון סמי הרפואות עצמן, ככה אין תועלת בכתיבת זכרון השירה לבדה בלתי זכרון התורה עצמה עם מצותיה, אמנם לכל זה אין אנו נצרכים רק לדעת המפרשים מלת שירה כפשוטה שירת האזינו, אמנם ל"נ שבמלת שירה עצמה המובן בו לא שירת האזינו בלבד כ"א את כל דברי התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל, כי גם בשאר מקומות מצאנו לרז"ל שדעתם לקרוא את כל התורה בשם שירה, אמרו (חולין קל"ג) מעדה בגד ביום קרה וגו' ושר בשירים על לב רע (משלי כ"ה), פשטי' דקרא במאי כתיבי בשונה לתלמיד שאינו הגון האומר דברי התורה למי שאינו יודע להבין בהם וכפירש"י ע"פ זה (ובדברי הגר"א שם דברים נאים על הצטרפות שלשה חלקי המקרא עד"ז ע"ש), וכן אמר ר"ל (חגיגה י"ב וע"א ג') יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי מ"ט יומם יצוה ה' משום דבלילה שירו עמי שעסקתי בתורה בלילה; ואין זה דבר תימה לכנות את התורה בשם שירה, כי שם שיר שהוראתו שירה וזמרה, אם שיר נגוני (געזאנג) אם שיר דבורי (ליעד), אלה שני המינים נקראו כל אחד שיר המסתעף משם ישר, שהוראתו הישר והשווי, כי השיר הנגוני לכשיהי' מקובל ונעי' למקבלי' צריך שיהי' בו העתק' ישרה ממעלה לחברתה הסמוכה לה בערך הנגוני, בלי שידלג המנגן ממעלה למעלה זרה שאיננה מרוצפת עם הראשונה, וגם שלא יהי' פגם וחריץ ושליבת היבבות האחרות זו עם זו הן בערך העלי' והן בירידה; וכן דבור השירי הוא המשכת הקולות בנעימה וביופי וביושר בלי פגימה, ושירי' משולבות זו בזו ונערכות בשיעור וקצב מצומצם במסלה העולה בית השמע, כמבואר היטב בדברי הרש"פ, ששם שיר הוא מסתעף משם ישר על שם היושר והשווי שבהם, הנה לפ"ז יסוד האמיתי נכון לכנות את התורה בשם שירה, כי התורה בכללה נקראת ג"כ ספר הישר (יהושע יו"ד) הלא היא כתובה על ספר הישר (ש"ב א') דתרגומם ספרא דאורייתא. והמצות בכללן נקראו ישרים ככתוב פקודי ה' ישרים; ודאמרי' (בע"א דכ"ה) דספר בראשית ומשנה תורה נקראו ספר הישר, יראה דלאו לאפוקי אינך חומשי תורה בזה, וכולן נקראו ספר הישר, ולזה חל ג"כ שם שירה על כל חמשה חומשי תורה. ובמהדורא קדמאה כתבנו בדרך אחרת לאמת דעת רבותינו בזה לקרוא את התורה בשם שירה: 

'''שימה בפיהם. ''' מכאן ארז"ל (עירובין נ"ד) שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שתהא סדורה בפיהם, יצא להם זה מדאמר קרא לשון שימה ולא לשון נתינה, כענין שנאמר (שופטים י"ח) ונתתי דברי בפיו, אבל לפי ההבדל שבין לשון נתינה ושימה, שלשון שימה ישמש כשיהי' שם איזה סדר מחוייב ונאות אל הדבר, משא"כ לשון נתינה כמבואר בפקודי; וכן בצו על מה דאמר קרא ושמו אצל המזבח ארז"ל בת"כ ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר, הוא ג"כ מלשון שימה דאמר קרא אשר יורה על סדור הראוי וכשכ"ש, וכן אלה המשפטים אשר תשים ת"א תסדר, לכן פרשוהו גם כאן לשון סדור. ותו איתא התם בעירובין אמר ר"ח אין התורה נקנית אלא בסימנים שנאמר שימה בפיהם אל תקרא שימה אלא סימנה. כבר עוררנו בכמה מקומות על לשון אמרם א"ת כך אלא כך, שהמכוון בו שנוי המובן (ומצאתי בשם בעל יבין שמועה בכללי הש"ס שכתב בשם תוס' דכשיאמרו חכמי התלמוד על לשון המשנה אל תתני כך אלא כך, אין כוונתם להגי' אלא לפרש, ע' בקול הרמז פי"ג דזבחים מ"ד), וכן כאן אין כוונת רבותינו להחליף השי"ן בסמ"ך ולהוסיף אות נו"ן כ"א לפרש מלת שימה לשון סימן, אשר ענינו ציון ואות, אם להכיר דבר מבין דברים הדומים, או לרשום ולציין גבול בדבר אחד (בעצייכנען, בעגרענצען), כי גם בשם סימן עיקר שרשו שתי אותיות הראשונות סם, כמאמר רבותינו בריש ב"ר, וסיימו אותם ועמדו חכמים גדולים בישראל. שפי' ענין סימן, וכן תשלום הדבר ובואו עד גבולו הראוי נקרא סיום, כאמרם (ב"מ ע"ז) לא סיימוה קמי', וכן בלשון ערבי לשון אות וסימן נקרא שימה שי"ן שמאלית ובלא אות נו"ן, לכן פירשו נם כאן לשון שימה לענין אות וסימן. וכ"א (במועד קטן) רמז לציון קברות מנין אמר רבינא ושם דרך אראנו ולא אמרו אל תקרי, ואמרו על מקרא (תלי' ק"ה שמו בהם דברי אותותיו שהיו המכות נרשמות בהן בגופן, וכן וישם ה' לקין אות תיב"ע וישם ורשם: 

'''לעד. ''' הל"ל לעדה כי שירה לשון נקבה. וזה יורה שגם הגדת העד הנקרא בלשון חכמים עדות קרוי בלשון מקרא עד, וכבר הוזכר מזה למעלה (רל"ש):