עריכת הדף "דבר אברהם/א/יא" (פסקה)

==ו==

[ו] '''כל''' זה הדרינן עד השתא לצדד דלנכרי בנכרי נמי אין כיבוש משום דדחקן דברי [[רש"י/סנהדרין/נט/א#|רש"י]] ו[[יד רמ"ה/סנהדרין/נט/א#|רמ"ה]] בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/נט/א|דף נ"ט]]}} דאמרי שלא ניתנה הארץ ליכבש לפניהם והתם נכרי בנכרי הוא, אבל לקושטא דמלתא נראה דאין שום הוכחה מזה. והנה כבר הזכרנו לעיל דמגוף דברי הש"ס דאמרינן שאני התם דלאו בני כיבוש נינהו קשה אר"ת וסייעתו דסברי דיש כיבוש לנכרי בישראל ומכש"כ נכרי בנכרי שכבר עמד בזה החת"ס {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/ב/יט#|חיו"ד סי' י"ט]]}}. וחכם אחד העיר דכיון דלא קנה הנכרי אלא למע"י כדין נכרי בנכרי הלכך אין כח בקנין זה להפקיע את האישות שהיה עליה, משא"כ ישראל שקונה לגופה מפקיע את האישות ונעשה היתר, עי' תוס' קידושין {{ממ|[[תוספות/קידושין/כא/ב#אשת|דף כ"א ע"ב]] ד"ה אשת}} ורש"י סנהדרין {{ממ|[[רש"י/סנהדרין/נז/א#על|דף נ"ז ע"א]] ד"ה על הגזל}} וגזל זה נובע מקנין האישות, ודו"ק. אבל אין תירוץ זה מספיק, שהרי העלה הב"ח ביו"ד (סי' רס"ז) דלמסקנא דסוגיין דגיטין דילפינן מעמון ומואב שטהרו בסיחון ומוישב ממנו שבי קונה נכרי את הנכרי בכיבוש גם לגופו ולא רק למע"י כלוקח בעלמא. ועיי"ש שהב"ח מערב להו בהדי הדדי כיבוש ויאוש ולפי"מ שכתבנו שני ענינים נפרדים הם שאין כיבוש זקוק ליאוש בעלים. ומ"מ העיקר העולה מדבריו דרק בקונה דרך מקח לא קני אלא למע"י אבל בכיבוש מלחמה קינהו לגופו למאן דאית ליה כיבוש לנכרי. והב"י שם מסופק בנכרי שקונה ע"י דד"מ אם קונה הוא לגופו או רק למע"י וכתב דמתשובות הרשב"א נראה שאינו קונה אותו אלא למע"י. אך לענד"נ לכאורה שאינו כן, שהרי בחי' הרשב"א יבמות {{ממ|[[רשב"א/יבמות/מו/א|דף מ"ו]]}} מבואר להדיא כהב"ח דבכיבוש קונה הוא לגופו, שכתב בהני דיהבי זוזי אכרגא דאינשי כו' דמוהרקיי' דהני בטפסא דמלכא מנח דעל דעת כן הם באים לגור בארצו וכאלו לקחם במלחמה שיש לו בהם קנין גוף דכתיב וישב ממנו שבי עכ"ל, ועיי"ש בתוס' {{ממ|[[תוספות/יבמות/מו/א#כי|ד"ה כי נפקי]]}}, וכ"כ להדיא הנמוק"י הביאו הב"ח. וצ"ל דמ"ש הרשב"א בתשובה שאינו קונה אלא למע"י הוא כמו שדחה הב"ח דלא מיירי התם משביה אלא בקנהו מרצונו דאז אינו קונה אלא למע"י. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה לדעת הסוברים דיש כיבוש לנכרי וקונהו קנין הגוף מאי האי דקאמרינן שאני התם דלאו בני כיבוש נינהו:

'''ואין''' לומר דמ"מ חילוק גדול בין כיבוש הישראל לכיבוש הנכרי, דאף במה שהנכרי קונה אותה לגופה נמי עדיין לא סגי להפקיע את האישית דאגידא בה ולכן אסור הנכרי ביפ"ת ששבה ושאני ישראל שקונה אותה גם קנין איסור וגוף אחר בא לכאן וזהו שמפקיע את האישות שנעשית גיורת או שפחה וכקטנה שנולדה דמיא, דז"א דאימת היא נעשית גוף אחר לאחר שמטבילה אבל קודם טבילה גם עבד של ישראל אין לו בו אלא קנין הגוף בלחוד בלא איסור עבדו כמבואר בשו"ע יו"ד {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/רסז#יז|סי' רס"ז סי"ז]]}}, והרי ס"ל לר"ת גופיה בקידושין {{ממ|[[תוספות/קידושין/כב/א#שלא|דף כ"ב ע"א]] תוד"ה שלא}} דביאה ראשונה מותר לבוא עליה במלחמה קידם כל המעשים האלו דבההיא שעתא עדיין כותית היא ורק גופה קנוי כמו לנכרי בכיבוש, וא"כ הדרא קושיית הש"ס מי איכא מידעם כו' ולא שייך לשנויי שאני התם דלאו בני כיבוש נינהו דהא כיבוש כי האי אינהו נמי אות להו. ודוחק לומר דמשום דבישראל תיעשה אח"כ גיורת או שפחה נפקע האיסור מיד בקנין גופה גרידא דמאי סברא היא זו הא מ"מ השתא מיהא אכתי כותית היא. ועוד דבכהן דמותר נמי ביאה ראשונה ביפ"ת ליכא למימר הכי שהרי ביאה שניה אסור בה ולשפחה נמי אינו יכול לכובשה שעובר משום לא תתעמר בה ועומדת לשוב לגוותה. ודוחק משנה הוא לומר עוד יותר דכיון דקודם שבא עליה רשאי היה לכופה לשם שפחות, [דכל טבילת עבדים בע"כ היא כמבואר ביבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/מז/ב|דף מ"ז ע"ב]]}}, ושיטת [[רש"י/יבמות/מז/ב#|רש"י]] וה[[רמב"ן/יבמות/מז/ב#|רמב"ן]] וה[[רשב"א/יבמות/מז/ב#|רשב"א]] וה[[ריטב"א/יבמות/מז/ב#|ריטב"א]] שם דבהא רבנן דראב"י נמי מודו ולא פליגי אלא בגירות בע"כ], הלכך אלים כח קנין הגוף בישראל להפקיע האישות, ועוד דאכתי מה נעני לשי' התוס' דס"ל התם דבהא נמי פליגי רבנן אראב"י ולדידהו טבילת עבדים נמי ליתא בע"כ:

'''ולכאורה''' היה מקום לקיים את דברינו עפימש"כ התוס' קידושין שם דבירושלמי פלוגתא דאמוראי היא אם ביאה ראשונה מותרת בגיותה. והוא בירושלמי מכות {{ממ|[[ירושלמי/מכות/ב#ו|פ"ב הלכה ו']]}} ר' יוחנן שלח לרבנן דתמן תרתין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן אתון אמרין בשם רב יפת תואר לא התירו בה אלא בעילה ראשונה בלבד ואני אומר ולא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה אלא לאחר כל המעשים. וא"כ י"ל דהש"ס אזיל אליבא דר"י דבגיותה אסור לבוא עליה ואינו מותר אלא לאחר כל המעשים ואז הרי היא כבר גיורת, וזהו הפירוש דלאו בני כיבוש נינהו דבכיבושם לא נעשית גיורת שתפקע עי"ז אישות הראשונה. ולכן אסורה להם משום ודבק כו', ורב דס"ל ביאה ראשונה מותרת י"ל דלא ס"ל כלל האי כללא דמי איכא מידי דה"נ רב אחא בר יעקב לית ליה להאי כללא כמבואר בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/לג/א|דף ל"ג ע"א]]}} והדברים ארוכים אכ"מ. אבל מלבד דדוחק הוא לפרש לאו בני כיבוש לענין הגירות הכרוכה בו, הנה נראה לומר להיפוך דהש"ס בסנהדרין קאי רק אליבא דרב אבל לר"י דאינו מותר בה אלא לאחר גירות אין התחלה כלל לקושיא דמי איכא מידי, שהרי ישראלית היא וכקטנה שנולדה דמיא וה"נ גר שנתגייר מותר בקרוביו ד"ת ואלו עכו"ם אסור, אלא אדרבא צ"ל דהש"ס קאי דוקא אליבא דרב דביאה ראשונה מותרת קודם כל המעשים שעדיין כותית היא ושייך מי איכא מידי, והדרא קושיא לדוכתה:

'''ועפי"ז''' מתורץ מה שהקשה הכ"מ {{ממ|[[כסף משנה/מלכים/ח#ב|פ"ח מהלכות מלכים ה"ב]]}} שפסק הרמב"ם כרב דביאה ראשונה מותר בה מיד והרי רב ור"י הלכה כר"י, ולפי הנ"ל ניחא כיון דסתמא דש"ס פריך מי איכא מידי ש"מ דס"ל כרב דלר"י ליכא פירכא כלל כמ"ש ולהכי תפס הרמב"ם כסתמא דש"ס דילן נגד דעת ר"י שבירושלמי:

'''ומתוך''' דברי החת"ס {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/ב/יט|יו"ד סי' י"ט]]}} נתעוררתי לתרץ דהא דאמרינן שאני התם דלאו בני כיבוש נינהו אין הכוונה שאין להם קנין כיבוש מלחמה, אלא ה"פ שלא ניתנה הארץ לפניהם למלחמה דלישראל נמי לא הותרה אלא מלחמת מצוה ומלחמת הרשות ע"פ סנהדרין, וכן בודאי אינן רשאין להלחם עם ישראל חבריהם. ולכן גם הנכרי אינו רשאי להלחם עם חברו, ונמצא שלא ניתנה הארץ ליכבש לפניהם. והלכך שפיר קאמר הש"ס דיפ"ת לא הוי כמידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסורי דלישראל נמי לא הותרה אלא במלחמה המותרת אבל במלחמה שאינה מותרת לא מצינו שהותרה, וקרוב בעיני לומר שאם יצאו למלחמת הרשות שלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד אין דין יפ"ת נוהג בהם, וא"כ בעכו"ם שלא ניתנה הארץ ליכבש לפניהם ואין להם מלחמה המותרת ממילא אין דיו יפ"ת נוהג בהם. ומה שגוף המלחמה הותרה לזה ונאסרה לזה אינו שייך למי איכא מידי כו' דזהו בכלל דינין כמובן דלישראל גופייהו לא הותרה אלא ברשות סנהדרין:

'''ועפי"ז''' יתורץ מאי דקשיא לי דבישראל הותרו לחלוצי צבא כל האסורים אפילו במלחמות הרשות להרמב"ם (רפ"ח ממלכים) אבל בעכו"ם נראה פשוט דלא הותרו איסוריהם בחלוצי מלחמה כגון אבר מן החי ומי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, דלפי המובן הפשוט בתירוץ הגמ' שאני התם דלאו בני כיבוש נינהו ולא קנה את היפ"ת ונשאר עליו ענין גזל לא שייך תירוץ זה על אבמה"ח. אבל לפי"מ שכתבנו א"ש דלישראל נמי לא הותר אבמה"ח אלא במלחמה המותרת והני דלאו בני כיבוש נינהו לית להו מלחמה מותרת. ברם ראיתי בס' מנ"ח {{ממ|[[מנחת חינוך/תקכז|מצוה תקכ"ז]]}} שכתב דנ"ל מצד הסברא דהא דאישתרי לחלוצי צבא היינו דווקא דברים שאסורים רק לישראל אבל דבר שאסור גם לב"נ כגון אבמה"ח אסור גם לחלוצי צבא עיי"ש, ולפי"ז אין קושיא כלל ממי איכא מידי לענין אבמה"ח.

אבל לענ"ד איני רואה מקום לזה מצד הסברא אא"כ נאמר שהתורה לא התירה אלא האיסורין המחודשין ע"פ התורה ולא האיסורין הרובצים עליהם מקודם מ"ת, וזה נסתר ממ"ש הרמב"ם בפיה"מ חולין (פ' גיד הנשה) במתניתין נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה שכל המצות שאנו חייבין בהם ממה שהיו גם ב"נ חייבין אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י מרע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו כגון זה שאין אנו אוכלין אבמ"ה אינו מפני שהקב"ה אסרו אותו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אבמ"ה במה שצוה מסיני עכ"ל. א"כ כל האיסורים אצלנו איסורי תורה הם ולא איסורי ב"נ. אך י"ל כיון דהיתר חלוצי צבא ילפינן מקרא דבתים מלאים כל טיב כמבואר בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/יז/א|דף י"ז ע"א]]}} אין לנו ראיה שהותרו אלא אותם הדברים שאנו יכולין למצוא בבתי האויב, דהיינו דברים שמותרים לב"נ, אבל דברים האסורים לב"נ גם בבתי האויב אין למצוא וממילא אין זה בכלל בתים מלאים כל טוב, והלכך י"ל דאבמה"ח אסור לחלוצי צבא, והיא סברא מעלייתא. אבל יש להעיר ע"ז דכל זה שייך רק לשי' הראב"ד (פ"ט מהלכות מלכים הי"א) דב"נ אסור גם באבמה"ח של עוף אבל להרמב"ם דסבר דאין ב"נ מוזהר על אבמה"ח של עוף, עיי' בכרו"פ (סי' ס"ב), א"כ אבמה"ח של עוף נכלל בבתים מלאים כל טוב והוא מותר לחלוצי צבא, וא"כ אבמה"ח של בהמה נמי יהא מותר שהרי לישראל אין חילוק באיסור אבמה"ח בין עוף לבהמה וכיון דאישתרי עוף חזינן דפקע איסור אבמה"ח מחלוצי צבא ובהמה נמי לישתרי דמאי שנא, ושוב יקשה מי איכא מידי כו' והוצרכנו לתירוצנו לפי שאינם בני כיבוש שאין להם מלחמה מותרת כמ"ש:

'''נמצא''' שאין אנו עסוקין בזה כלל בדין קניינו של נכרי בכיבוש אלא בעיקר היתר הכיבוש ואה"נ אם עבר וכבש קנה מדטהרו עמון ומואב בסיחון ומדכתיב וישב ממנו שבי, ועיי"ש בחת"ס שנגע בכעין זה. וזהו גם הסבר דברי רש"י ורמ"ה במה שלא ניתנה הארץ ליכבש לפניהם. ואין להקשות ממ"ש רש"י (בדף נ"ז) דאיסור יפ"ת בנכרי הוא משום גזל ואי אמרת דאי עבר וכבש קנה אין כשן גזל. דז"א שהרי בודאי לא דמי גזל זה לשאר גזל דעלמא אלא נובע הוא רק מאיסור האישות וכל זמן שלא נפקעה האישות הוא עומד בגזל זה ולא מהני ביה קנין פשוט. והשתא לית לן שום הוכחה מרש"י ורמ"ה דאין קנין כיבוש לנכרי מנכרי, והלכך הדרן לקדמייתא דפשוטו של דבר הוא דלנכרי בנכרי יש כיבוש שלא הזכיר רש"י ז"ל יאוש בעלים בעמון ומואב שטהרו בסיחון, שכן היא דעת הראב"ד וכן מורין דברי הרמב"ן בפשוטן כמש"ל, והא דהתורי"ד כתבו גם בעמון ומואב שטהרו בסיחון שנתיאשו ממנה יתבאר לקמן בס"ד: