עריכת הדף "
בינה לעתים/יום טוב/ב
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ו == '''זימן שחורים ולבנים, ומצא שחורים במקום לבנים, ולבנים במקום שחורים, אסורים, שאני אומר שמא אותן שזימן פרחו להן, ואלו אחרים הן, וכל ספק מוכן אסור.''' והנה בגמרא אמרינן לימא מסייע ליה לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הולכים אחר הרוב, ומשני בדף, ורבינו השמיט בדף להיות דקיי"ל כר"ח דהולכים בתר רוב, אך קשה דלמה משווה רבינו אותה לספק כיון דקיימ"ל הולכים אחר הרוב א"כ הרי כאן ודאי ואין כאן ספק, כמבואר בגמרא דב"ב {{ממ|דף כ"ד}} ועי' בפרי חדש ליו"ד סימן ס"ג שהביא אוקימתות רבות מרמב"ם דמשוה הך רוב וקרוב לספק אי אזלינן בתר רוב והוא לכאורה נגד הסוגיא דב"ב דף הנ"ל דמשמע דאזלינן בתר רובא בין לקולא בין לחומרא והיינו דאזלינן בתר רוב מוודאי ולא מספק. ''' ונראה''' דס"ל להרמב"ם כיון דבגמרא דב"ב מייתי אביי סיעתא להך דרב חנינא דרוב וקרוב וכו' מהך משנה דם שנמצא בפרוזדור שורפים עליו תרומה וקדשים וכו' עיי"ש בגמרא דנדה על הך דתנן במשנה נמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו ממקור בא, ופליגי שם אמוראי, אביי ס"ל מלול ולפנים טמא ודאי מלול ולחוץ טהור ודאי, ורב הונא ס"ל מהלול ולפנים טמא ודאי ומלול ולחוץ טמא מספק, והנה לאביי דס"ל מלול ולחוץ טהור ודאי על כרחך דס"ל דאינו במציאות שיבוא דם מהמקור לחוץ מלול, דאל"כ מידי ספיקא לא נפקא, ואלו בלול ולפנים ס"ל לתנא במשנה ספיקא טמא ש"מ דהוא בחזקת ספק אי בא מן המקור ואעפ"כ הרי הוא טמא בודאי דשורפים עליו תרומה, ש"מ דהולכים אחר הרוב דמים הבאים מהמקור אע"פ דעליה הוי קורבא דמוכח כמ"ש התוס', ושפיר מוכח מהך משנה סייעתא לר"ח כמבואר בגמרא דהולכים אחר הרוב אפי' בקורבא דמוכח, משא"כ לרב הונא דס"ל מן הלול ולחוץ טמא מספק ש"מ דמצוי לבוא שם דם מהמקור דאי לא מצוי לבוא שם דם מהמקור רק ע"י שחתה א"כ הרי כאן דם עליה קרוב ורוב כיון דדם מהמקור אינו מצוי והולכין אחר רוב וקרוב ודאי, ואף אם נאמר דשקולים הם במציאות הדם שם בפרוזדור, מהמקור ועליה, עדיין קשה כיון דעליה מקרבי כיון דליכא רוב המתנגד ליזל בתר קורבא דקורבא דאורייתא כדכתיב והיה העיר הקרובה אל החלל ועל כרחך מוכח דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא, וקשה א"כ בלול ולפנים אמאי טמא ודאי דהא עליה מקרבי אף דהרוב מהמקור מה בכך הא מידי ספיקא לא נפקא, וליכא למימר דאינו במציאות כלל מהלול ולפנים שיבוא מעליה דא"כ היכא קרו ליה במשנה ספיקא הלא אין כאן ספק כיון דאינה במציאות כלל שיבוא הדם מעליה, ועל כרחך צ"ל מהלול ולחוץ אף דרוב דמים מהמקור כיון דקורבא דמוכח דאתיא מעליה כמ"ש התוס' שקולין הן, והרי כאן ספק ולכך טמא מספק, משא"כ מהלול ולפנים אף דעליה קורבא מ"מ ליכא כאן קורבא דמוכח כיון שאי אפשר לבוא שם כי אם ע"י מעשה וא"כ אזלינן בתר רובא עכ"פ והרי כאן ספיקא, דמחזקינן ליה בודאי לטמא טומאת ודאי וזה ברור. ''' ומעתה''' כל הסוגיא דב"ב הוא אליבא דאביי וכדאמרינן שם אמר אביי אף אנן נמי תנינא ג' חדרים באשה וכו' משא"כ לרב הונא וקי"ל כוותיה א"כ אמרינן דבקורבא דמוכח לא אזלינן בתר רוב ודאי כי אם ספק אי אזלינן בתר רוב או בתר קורבא כיון דאיכא קורבא דמוכח, וא"כ הרמב"ם דפסק בהל' איסורי ביאה כר"ה עיי"ש לכך כאן בזימן שחורים פסק דלא הוי רק ספק ולא ודאי כיון דאיכא כאן קורבא דמוכח כמ"ש התוס' בב"ב, דהכא בזימן שחורים וכו' איכא קורבא דמוכח, ולכך פסק הרמב"ם דהוי רק ספק ולא ודאי וכל ספק מוכן אסור ודברי הרמב"ם המה נכונים ודו"ק היטב. ומעתה רוב הקושיות שהקשה הפר"ח הנ"ל המה מיושבים, והיינו משום דבכולן הוי קורבא דמוכח ולכך לא אזלינן בתר רוב ודאי והדבר הוא רק בספק, ודו"ק כי דבר זה הוא לפענ"ד ברור ונכון לדברי הרמב"ם ז"ל. ''' ואפשר''' עוד לומר דלכך נוטה הרמב"ם לומר ספק מוכן דקשיא ליה כמ"ש לעיל דמאי סיעתא הוא לר"ח לכל ספק בעלמא דלמא לעולם דאינו רק ספק ולא ודאי והכא הטעם הוא דספק מוכן אסור משום דבר שיש לו מתירין, גם בשנים ומצא שלשה קשה פשיטא דהא איכא בודאי תערובת איסור, לכך ס"ל להרמב"ם דודאי רובא דעלמא אינן בחזקת שאינן מוכנים ודאי, רק אולי ישראל הכין ואף אולי משל גוי הם, דאף לגוי איכא שובכין הרבה, ובנכרי ליתא הכן כמו דאיתא בשו"ע, וא"כ שפיר מייתי ראיה לר"ח דלולי ר"ח היה ספק ספיקא ספק הנך ספק מעלמא ואת"ל מעלמא דלמא הם מוכנים, ועל כן אתה מוכרח לומר כר"ח, וא"כ הנך בשובכין ליתא כלל בגדר הספק, והא דשנים ומצא שלשה אסורים ולא נימא בכל חדא וחדא דלמא הם מאותן שובכין ואת"ל מעלמא דלמא הם מוכנים, זה אינו, דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות וגם האי איתחזק איסורא וזהו ודאי בדשיל"מ אסור וכמו אוקימתא דרב אשי לעיל דאוקמי ליה בספק ביצה שנולדה ביו"ט, ולכך צריך הרמב"ם לומר דהוי ספק מוכן, דאין כאן ודאי איסור, דאולי הם מוכנים, ואף אולי משל נכרי הם ודו"ק. ''' או''' י"ל דלכך כתב הרמב"ם ספק מוכן אסור משום דבש"ס מוקי ליה בדף וא"כ אי בדף שוכבים תמיד א"כ הנך דקביע ודאי הם מעלמא והרי כאן בדף קבוע וא"כ כשמצא אח"כ העליונים בדף הוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי בין להקל בין להחמיר ויש כאן ספיקא ולכך קאמר הרמב"ם דספק מוכן אסור. ''' והנה''' הרב המ"מ תמה על הרשב"א דהוא פסק ספק מוכן להקל ככל הספיקות של דבריהם זולת ספק צידה ותלישה הואיל וקרוב ליגע בשל תורה, וא"כ בספק ביצה שנולדה ביו"ט יהיה מותרת וזה מבואר דהוא אסור, וכן תמה ג"כ דהא ר' אשי חדית לן דדבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן אסור, ונראה דס"ל להרשב"א כדעת אבי עזרי הובא במרדכי והוא דלכך ביצה אסורה היינו משום דמוקמינן בחזקת השתא הוא דנולדה, והשתא הוא דנצודה, ולא דן הרשב"א ז"ל במקום דחזקה מסייע לאיסורא וחזקה דאורייתא, רק היכא דליכא חזקה כגון האי דזימן שחורים וכו' או דישנו כאן שני ביצים אחת נולדה בערב יו"ט ואחת נולדה ביו"ט ולא ידע איזה היא הביצה דליכא כאן כלל חזקה לומר השתא הוא דנולדה, ואמת בזאת היא דעת הרשב"א להתיר בספק דרבנן לקולא, ור' אשי דהחמיר היינו היכא דאיכא חזקה המסייע לאיסורא וכמ"ש בשם המרדכי הנ"ל דאמרינן השתא הוא דנולדה. ''' והא''' דהוצרך הרשב"א לומר הטעם בצידה ותלישה דיבוא ליגע בשל תורה ולא אמר כנ"ל דאוקמי אותה אחזקה דהשתא הוא דנצודה, היינו דס"ל דרב פפא אמר לקמן נכרי שהביא דורון לישראל אם יש במינו מחובר אסור ומשמע אפי' אם רוב מן המין נתלשו ומועט מן המין הוא במחובר, מ"מ הוא אסור דאולי הוא מהאי דנתלשו היום וכך הוא לשונו כל שיש במינו מחובר אפי' מעוטו במשמע, וא"כ ליכא למימר כאן כלל חזקה דהא רובא דתלושה הוא מנגדו לחזקה דנימא דניזול בתר חזקה דרובא ממין שנתלשו קודם יו"ט ורובא וחזקה רובא עדיף, ולכך צ"ל דלכך החמיר הואיל והוא נוגע לאיסור תורה צידה ותלישה, משא"כ ביצה דליכא רוב המנגד לחזקה, וא"כ לק"מ מביצה לדעת הרשב"א ז"ל, ונכרי דהביא ביצים ביו"ט למכור בלי ספק דעת הרשב"א הוא כדעת הר"ן להתיר דניזול בתר רובא דנולדים קודם יו"ט, אם לא דנאמר דס"ל כסברת המרדכי דביצים כעשוים להתכבד בכל יום ויום [ועיי"ש במג"א בסימן תקי"ג ס"ק י"ג] ודו"ק. ''' או''' י"ל דס"ל דהא דחדית רב אשי דדבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן ספיקא אסורא הואיל ולא בטילי היא סברא רחוקה דמה ענין ביטול לאסור ספיקא, ורב אשי על כרחיה דחיק אנפשיה לתרוצי הברייתא דקתני להדיא ספיקא אסורה, אף למאן דאוסר ביצה מדרבנן, וספק טריפה לא משמע ליה וכקושית הש"ס הנ"ל, משא"כ לדידן דפסקינן דביצה אסורה מדאורייתא משום הכנה דרבה א"כ לק"מ כל קושית הש"ס הנ"ל, וא"כ הדרא לכללא קמייתא דספק דרבנן לקולא וא"צ לדחוק כלל וכלל וזה פשוט, ובהכי ניחא הא דאמרינן בש"ס דמנחות למ"ד חדש בחו"ל הוי דרבנן ספיקא מותר, אף דהוי דשיל"מ. ''' וסברא''' זאת נמי י"ל בדעת הר"ן דצידד לומר ביצה שהביא נכרי ביו"ט דניזול בתר רוב ביצים הנולדים קודם יו"ט, וחוכך להחמיר, דבדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר רוב, דהא אף באלף לא בטיל, אם לא דנאמר דשאני התם דהא איתחזק איסורא, עיי"ש, וקשה לדבריו מש"ס דפסחים דף ז' ע"א תיבה שנשתמשו בו חולין ומעשר ונמצא בו מעות דאזלינן בתר רוב והלא מעשר דשיל"מ ע"י העלתם לירושלים כנודע [ועיין בפרי חדש ליו"ד סימן ק"ב], ואפ"ה באם רוב חולין מתירין אותו וכדאמרינן בש"ס דב"מ דמעות שנמצא בירושלים בכל השנה זולת הרגל הכל חולין, ופירש"י דרוב הוא מן החולין, והרי לפניך דאזלינן בתר רובא בדשיל"מ באיסור של תורה ומכ"ש ביצה דאיסור דבריהם הוא, ועוד דהא בנכרי שהביא ביצים למכור בשוק אם בביתו רוב ביצים הנולדים מערב יו"ט, א"כ נימא ביה כל דפריש מרובא קפריש, והביצים שבאו אל השוק הן מן הרוב, ועל כרחך צ"ל דס"ל הואיל ודשיל"מ לא בטיל לא אמרינן מרובא פריש, וזהו נגד הכלל דאמרינן בכל ז' דברים החשובים ובע"ח דג"כ לא בטילי ואפ"ה אמרינן בהו כל דפריש מרובא קפריש כמבואר בש"ס דזבחים פרק התערובות ובשו"ע יו"ד סימן ק"י עיי"ש. ''' ודוחק''' לומר דס"ל דבשאר דברים החשובים שנתערבו, ופרשו ממילא או ע"י נכרי לא אמרינן ביה גזירה שמא יקח מן הקבוע וכמ"ש הר"ן בש"ס דחולין וכן בשו"ע סימן ק"י, משא"כ בדבר שיש לו מתירין, הואיל ויכול לאוכלו בהיתר אח"כ לכך מחמירין גביה וגזרינן שמא יקח מן הקבוע, ומעתה לק"מ מהאי דמעשר דהתם ליכא כלל קבוע בתערובות דנגזור שמא יקח ממנו, וממעשר הידוע, לא גזרינן שמא יקח ממנו, וכמ"ש התוס' דבאיסור ניכר במקומו לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כלל וא"כ מאי קבוע איכא כאן, וזה דוחק דהלא כל הדברים החשובים לא בטילי ואפ"ה לא גזרינן ביה שמא יקח מן הקבוע ומנ"ל לאסור באיסור מוסיף בדשיל"מ, ועוד דא"כ יהיו דבריו סותרים לדברי בה"ג והובא בטור ובהרא"ש ובשו"ע סימן הנ"ל דאותו ואת בנו שנתערבו דפסק דנכבשינהו עד דנפרדו וכל דפריש מרובא פריש, ואע"פ דאותו ואת בנו הוי כדשיל"מ, [ועי' פרי חדש ביו"ד סי' ק"י], דצידד לומר והואיל דהוא דשיל"מ לכך מתירין אותו דנכבשינהו וניידו ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע, הואיל ויש היתר לאיסורא לכך לא גזרינן כלל שמא יקח וכו' דהא לא בהיל כל כך ליקח מן הקבוע כיון דאית ליה אח"כ התירא דהוא דשיל"מ, וזהו היפוך מן הר"ן הנ"ל, דהוא פוסק דבשיל"מ לא אמרינן כל דפריש מרובא קפריש. ''' ולכך''' היה נראה דהנה יש להבין בהר"ן דקארי ליה מאי קארי ליה ולומר דלא אזלינן בתר רוב הואיל ואינה בטילה אפי' באלף, ולא ידע החילוק היכא דאיתחזק אסורא להיכא דלא איתחזק אסורא, אלא דכך הוא דמיונו, דהואיל אפי' באלף לא בטיל משום דאיתחזק אסורא, א"כ האי חזקת איסור דוחה רובא של היתרא, א"כ אף כאן ביצים של נכרי המוכר הוא בחזקת איסור דהא יש לו חזקה דהיום נולדה כדעת המרדכי הנ"ל ודוחה הרוב דמאי שנא האי חזקה מהאי חזקה, זו דעתו לומר, אבל במקום דליכא חזקה מודה דמתירין אותו אפי' בדבר שיש לו מתירין, ולכך במעשר שני דליכא חזקה כלל לכך אזלינן בתר רוב, וכן באותו ואת בנו דליכא כלל חזקה בהנך דפרשי לומר זה הוא מאותו ואת בנו משא"כ ביצה דהכא בנכרי המוכר דאיכא חזקה דהיום נולדה כנ"ל, וא"כ דברי הר"ן שפיר, אלא דדוחה אותו דאין לדמות החזקות זה לזה כלל, דאותה חזקת איסורא דוודאי באילו התערובת איסור משא"כ בהנך דלא בריר לן דיש בתערובת האיסור רק בחזקה דעלמא, לכן אין לדמות כלל האי חזקה לחזקה, אבל מ"מ עיקר יסודתו הוא לאסור מכח האי חזקה הנ"ל, וכן הים של שלמה דפסק בתרנגולת דספנא מארעא דאין הולכין בתר רובא היולדת ביום היותו דשיל"מ וכו' עיי"ש על כרחך צ"ל דעיקר הטעם הוא משום חזקה דהשתא הוא דנולדה [ועיין לעיל פ"א הלכה כ' בסופו]. ''' והנה''' לכאורה יש להביא ראיה לדעת הרשב"א להתיר ספק מוקצה זולת ביצה וספק צידה ותלישה, מהא דאמרינן זימן שנים ומצא שלשה בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין, דאמרינן עלה לימא מסייע ליה לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכו', ולכאורה קשה מאי סיעתא הוא מכאן דלמא כל טעמא דר"ח הוא הואיל וקורבא דאורייתא ורוב דאורייתא ומ"מ דוחה הרוב לקורבא אבל לולי דברי ר"ח הו"א הואיל ושניהם שקולים הם א"כ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ אף בלא דברי ר"ח לא היינו אומרים קרוב עדיף מרובא, וא"כ הכא דמן הדין היא אסורה אף בספק, דספק מוכן אסור, ועל כרחך אתה צ"ל כדעת הרשב"א וסיעתו דספק מוכן מותר ועל כן אנו צריכין לדברי ר' חנינא דהולכים אחר הרוב והוא בחזקת וודאי, וכן הא דכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בתוך הקן ומצא לפני הקן וכו' דאיירי בשני קינין וזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה ומצא בעליונה ולא מצא בתחתונה אסורה דאמרינן אשתרבובי וכו', ויש להקשות א"כ איך קתני עלה במשנה ואם אין שם אלא הם מותרים ומפרשינן בגמרא דמדדין ואין שם שובכים בתוך נ' אמה רק בקרן זוית וכו' דמאי בכך, דדל שובך מהכא, והרי כאן שני קינין אחת מזומן ואחת אינה מזומן ואמרינן אשתרבובי וכו', וזה וודאי דהך ואם אין שם אלא הן וכו' קאי נמי אבבא בתוך הקן ומצא לפני הקן דדוחק לומר דיהיה מוסב אלפני פניו ולא יהיה מוסב אלפניו כלל, ולשיטת הרשב"א ניחא דהא דקתני אישתרבובי וכו' אינו רק חששא בעלמא ומידי ספיקא לא נפקא, וא"כ לא הוי הכא איסור משום האי חששא לחודא רק דיש לחוש ולילך בתר רוב שובכים ומעלמא אתיא אפס דקרוב מנגדו, לזאת כיון דבשובך גופא יש קן אחד שאינו מזומן ויש לחוש לאשתרבובי אשתרבב וא"כ נדחה ההיתר מקורבא וא"כ הדרה לכללא קמייתא דניזל בתר רוב כמו וודאי איסור, ולכך היכא דליכא קן בתוך נ' אמה, דליכא למיחש לרובא דעלמא משום האי חששא דתחתונה לא אסרינן כלל דספק מוכן מותר, וזה לכאורה ראייה לדעת הרשב"א ז"ל. ''' אמנם''' בגמרא דב"ב גבי האי חצבא דחמרא וכו' כתבו התוס' דאם אין הלכה כרבי חנינא אזלינן בתר קורבא דאורייתא מוודאי, וצ"ל דאע"ג דרובא וודאי הוא דאורייתא כמו קרוב, ור"ח הוא דחדית לן דרובא עדיפא, דכל הס"ד לומר דלא כר"ח הוא מכח הקרא דוהיה העיר הקרובה אל החלל וכו' דדחיקא ליה לאוקמי בדליכא נפישא וביושבת בין ההרים, וא"כ על כרחך דקרוב עדיף מרובא, דאל"כ אף בלא ר"ח קשה איך מתוקמי הקרא דוהיה העיר הקרובה וכו' דאולי ממקום אחר היה ומספק איך יביא עגלה ערופה ועל כרחך מוכרחים לומר דגזירת הכתוב הוא דרוב וקרוב עדיפא קרוב מרוב וא"כ לק"מ כאן כלל ודו"ק. ''' וליישב''' דעת האוסרין ספק מוכן בכל גוונא י"ל דוודאי לרב אשי דחדית לן דדבר שיש לו מתירין אף בדרבנן ספיקא אסורה א"כ ספק מוקצה אסורה, אמנם לרב פפא דמשני דסיפא אתיא לספק טריפה, והא דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות הוא הכל משום דהוי דבר שבמנין וכתנא דליטרא קציעות, וא"כ דשיל"מ בדרבנן ספיקא להקל וא"כ לדידיה וודאי ספק מוקצה מותר ג"כ ואתי שפיר קושית הש"ס לימא מסייע לרבי חנינא והיינו הכל למ"ד דשיל"מ באיסור דרבנן להקל ועל כרחך לדידיה מוכרחים לאוקמי משנה כר"ח ובפרט לשיטת הש"ס דפרק משילין בשמעתא דאשה ששאלה מים ומלח וכו' לעיסתה דפריך הש"ס ולבטל מים ומלח לעיסתה ומשני אביי דגזרינן שמא יעשה עיסה בשותפות, ורבא משני דתבלין לטעמא עבידי ולא בטילי ורב אשי תירץ דהוי דשיל"מ ואפילו באלף לא בטיל ומשמע דאביי ורבא לית להו כלל האי סברא דדשיל"מ בדרבנן, רק דכל דרבנן ספיקא להקל ורב אשי הוא דחדית לנו דאף בדרבנן דשיל"מ לא בטיל, אפס דהתוס' צדדו שם לומר דהספק הוא שם הואיל והוי מין בשאינו מינו עיי"ש, אמנם פשיטות דברי הש"ס לא משמע כן עיי"ש רק ס"ל להש"ס בפשיטות דבדרבנן לא אמרינן דשיל"מ, ולכך בריש ביצה קאמר הש"ס להדיא, ולרב אשי דאמר דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל אף בדרבנן ומשמע זולת רב אשי ליתא הך סברא כלל רק אמרינן דבדרבנן ספיקא להקל אף בדשיל"מ א"כ כאן המתרצים הם אביי ורבא דאוקמי בדף וכו' ולדידהו אינו נכנס כלל בגדר הספק דשיל"מ במילתא דרבנן ולדידהו באמת ספק מוכן מותר, ולכך רבא דאוקי לה דזימן בעליונה ולא בתחתונה הוא הכל למ"ד ספק מוכן מותר, ולזאת מיושב שפיר דאיירי בזימן בעליונה וכו' ואם אין שם אלא הן דמותרים וכמ"ש לעיל כיון דאין כאן כלל רוב א"כ אינו כאן רק ספק בעלמא וספק מוכן מותר, משא"כ למ"ד ספק מוכן אסור א"כ בלא"ה ליכא כאן סייעתא לר"ח ואין אנו צריכין כלל לאוקימתא דרבא הנ"ל ולק"מ והמשנה מיושבת על כל פנים וכהנ"ל ודו"ק. ''' אמנם''' יש מקום להביא ראיה למאן דאוסר ספק מוכן בכל הדברים, והוא מהאי דמשני לן אהא דזימן שחורים ומצא לבנים לימא מסייע ליה וכו' כדאמר אביי בדף וכו', והנה אבבא בתוך הקן ומצא לפני הקן פריך נמי לימא מסייע ליה ומשני ג"כ אמר אביי בדף, והקשה התוס' ישנים דלמה לא אמר אביי האי תירוץ דאיירי בדף ארישא, ונראה ליישב דוודאי אביי דאמר לאוקימתא דידיה דאיירי בדף אמר למלתא לפרושי מתניתין לפי האמת ולא בדרך הו"א ודחייה בעלמא, כי אם דכך היה שונה בבית המדרש לתלמידיו דהמשנה איירי באמת בדף, ולכך ברישא כיון דאמת הוא כר' חנינא דאמר רוב וקרוב הולכים בתר רוב א"צ לאוקמי בדף, דאף בדליכא, אסור מחמת חששא דרובא דעלמא, משא"כ סיפא דבתוך הקן ומצא לפני הקן קשיא ליה דקתני במשנה ואם אין שם אלא הן דמותר, ומשמע הא אם יש קן אחר אסורה, דאל"כ קשה דהו"ל לאשמועינן רבותא טפי דאפילו אם יש שם קן אחד ולא קינין מרובים דמותר, ועל כרחך דאיירי דלא היה שם כלל קן אחר וקשה באמת למה ומה בכך אם תוך נ' אמה קן אחד כיון דשקולים הם א"כ אזלינן בתר קורבא, דהא קורבא דאורייתא וילפינן מדכתיב והיה העיר הקרובה וכו', ועל כרחך היכא דאיכא רובא הוא דאלים יותר משא"כ היכא דשקולים הם אזלינן בתר קורבא דאורייתא ומותר וא"כ למה נקטינן לאיסורא, ולכך משני ליה אביי דאיירי בדף, וא"כ ליכא כלל קורבא דאורייתא וכמ"ש רש"י, וא"כ אם יש קן תוך נ' אמה אפילו קן אחד נמי אסורה, דשקולים הם ומידי ספיקא לא נפקא כלל וספק מוכן אסור ומילתא דאביי דמשני דאיירי בדף הוא הכל לפי המסקנא אפילו אי קיימ"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב, וקושית התוס' ישנים מיושבת ודוק. ''' וזהו''' לשיטת החולקים על הרשב"א, ולשיטת הרשב"א על כרחך צ"ל הא דקתני ואם אין שם אלא הן הוא לאו דוקא וכוונת המשנה הוא על קינין מרובים, ועל קושית התוס' הנ"ל דלמה משני אביי בדף אסיפא ולא ארישא, י"ל לפי מה שכתבתי לעיל דס"ל להרשב"א דאביי ורבא מחולקים בזה, דאביי ס"ל דביצה אסור מדרבנן, א"כ על כרחך ספק מוכן ג"כ אסורה ולכך תירץ אביי בדף אבל רבא ס"ל ספק מוכן מותר וא"כ אין מדף תירוץ על ואם אין שם אלא הן, ולכך משני דאיירי בשני קינין ולא זימן בתחתונה וכו' וא"כ כשיש עוד קן, הרי האינם מוכנים הרוב ולכך וודאי אסור ולא ספק ואתי שפיר ודו"ק. ''' זימן''' ''' שנים ומצא שלשה הכל אסור שלשה ומצא שנים מותרין.''' והנה הר"ן נקיט הטעם הואיל ואיכא חדא דמעורב בהו, וכתב דאינו בטיל ברוב הואיל והוא דבר שיש לו מתירין, או בע"ח חשיבי ולא בטילי, והקשה המג"א {{ממ|סימן תצ"ז ס"ק י"ד}} דלפ"ז בנפל אחד מהם לים, הותרו כולם, וכדאמרינן להדיא ביו"ד סימן ק"י, ובש"ס אמרינן להדיא עוד חששא אחרת והיינו דלמא אחריני נינהו, ותירץ המג"א דלמאי דאמרינן שאני גוזלות דעשוין לדדות שוב לא חששו כלל וכלל דכולהו אזלי לעלמא, ובמעות דקיי"ל הכל חולין היינו משום דאין דרך להניח כלל חולין אצל מעשר וכמ"ש התוס' שם עכ"ל, ולא הבנתי דבריו, דזה דוחק לומר דסתמא דש"ס דקאמר שמא כולהו מעלמא אתי, הוא נגד דברי ר' יוחנן דאמר דגוזלות עשוין לדדות, ועוד דנהפוך הוא לפי הס"ד דאין עשוין לדדות אמרינן דחוששין דכל היונים אזלי לעלמא וכל השלשה באו לכאן, ולמסקנא דהם עשוין לדדות לא אמרינן דחוששין דכולן באו לכאן ונהפוך הוא, והתוס' דכתבו דאין דרך להניח חולין אצל מעשר הוא להחליט לוודאי, דאף בלא האי סברא הוא ספק דאולי נטלינהו אדם וכו', וקושית התוס' הוא דמשום ספק אין להתיר בשל תורה כלל, ולזאת תירץ תוס' דודאי מוחלט הוא כיון דאין דרך להניח כלל חולין אצל מעשר וכן בסיפא מאתים ומצא מנה דמותרין הוא ג"כ מן הטעם שכתב מהרש"א, דאין דרך ליקח מן המעשר, הכל הוא להחליט אותה לוודאי ולהתיר עכ"פ, אבל זאת, דעכ"פ מספיקא לא נפקא אפילו בדליכא האי סברא כלל, דאלו היינו אמרינן בלא האי סברא דאין דרך וכו' דאלו מנה הם מעשר ודאי ולא ספק כלל, משום האי סברא דאין דרך וכו' לא אמרינן כלל מהיפוך להיפוך ולהחזיק אותו לחולין גמורים, רק הואיל ובלא האי סברא אנו מסופקין אי חולין המה או מעשר, לכך האי סברא מסייע לי להחליטו לחולין גמורים, ומעתה הואיל בלא האי סברא הדבר בספק הוא, א"כ אתי שפיר קושית הש"ס וכו' משלשה ומצא שנים וכו' דלימא מתניתין דלא כרבנן דמעשר דהא עכ"פ מספיקא לא נפקא וא"כ הוי כמו שאר ספק מוכן לאסור, וקושית מהרש"א מיושבת ודו"ק. ''' אם''' לא דנאמר דקושית מהרש"א הוא לשיטת הרשב"א וסיעתו דס"ל ספק מוכן מותר בכי האי גוונא כמ"ש לעיל, ומזה נראה דלכך בחר הש"ס בממה נפשך, והיינו דלמ"ד ספק מוכן אסור דדבר שיש לו מתירין אף בדרבנן ספיקא אסורה כרב אשי, א"כ י"ל דכולהו אתו מעלמא ולרב פפא דס"ל דשיל"מ בדרבנן ספיקא מותר, מ"מ המשנה מתוקמא אליביה דהא מ"מ איכא חדא דמעורב בהו, וא"כ לדידן דקיימ"ל כרב אשי א"כ איכא חששא דכולהו אתו מעלמא. ומה דאוסר המג"א בחמץ {{ממ|בסימן תל"ט סעיף קטן ז'}} בתשע ומצא עשר דצריך בדיקה אחר כל הככרות, והמג"א נראה דנשמר מזאת וכתב בלשונו {{ממ|בסימן תצ"ז ס"ק י"ד}} דאין דרך להניח מעות אצל מעות חבירו, וא"כ אף בככרות י"ל כן כנ"ל, ובאמת זאת לא נזכר כלל בתוס', רק דאין דרך להניח חולין אצל מעשר, ולולי זאת הוא בספק, ולכך בספק חמץ צריכה בדיקה. ''' והנה''' י"ל דמהיכי תיתי בשנים ומצא שלשה אנו מחזקינן ריעותא ולומר דכולהו אזלי לעלמא כיון דהרי שנים לפניך במה שהניח, רק למ"ד לקמן במקושרים מחלוקת וא"כ איירי מתניתין במקושרים, והיינו בשעת הזמנה מקושרים היו, ועכשיו ביו"ט מצאם מותרים, וכמ"ש כל המפורשים ומעתה עיקר ריעותא הוא בשנים הללו שלא מצאם כמו שזימן, ונכנס לבית הספק ונאמר דנתקו אהדדי כדרך גוזלות, או דאזלי לעלמא במקושרים והנך אחריני נינהו, ובזאת חששו דכולהו אזלי לעלמא, אבל בהניחם מותרים ומצאם מותרים, שוב אין כאן כלל ריעותא אלא בשלישית הנוספת, וא"כ מהיכי תיתי נאמר דכולהו אזלי לעלמא. ''' וא"כ''' אתי שפיר ובזאת הם דברי הש"ס בממה נפשך ולכך קאמר הש"ס לכל אוקימתות דאי איירי המשנה במקושרים ועכשיו הם מותרים, א"כ שפיר י"ל דכולהו אזלי לעלמא דהא נמצא ריעותא בהם, בהתרת קשריהם, ואם לא, דהתנא לא איירי כלל במקושרים ועכשיו מותרים רק במותרים לחודא, וא"כ ליכא כאן כלל חששא דכולהו אזלי לעלמא, עכ"פ איכא חדא דמעורב בהו, ודברי הש"ס הם נכונים, דנקטו דרך ממה נפשך לכל צד ולכל האוקימתא וצדקו דברי הר"ן במותרים לבל יחוש כי אם בתערובות חדא, אבל במקושרים ועכשיו הם מותרים מודה הר"ן דחיישינן דכולהו אתי מעלמא, ואף בנפרש אחת מהן כולן אסורות ודו"ק. ''' ובזה''' יש ליישב במה דהשמיט הטור במקושרים, והוא דקשיא ליה להטור מאי דוחקיה ליה לר' יוחנן לאוקמי המשנה במקושרים ומשני שאני גוזלות הואיל ועשוים לדדות, ולא משני בפשיטות דהמשנה איירי בשני כיסין, וצ"ל דס"ל דשנים ומצא שלשה דאסורין משום דאחריני נינהו, ולולי מקושרין לא מחזקינן כלל ריעותא בהנך תרי כי האי גוונא כנ"ל, רק דלמה לא ס"ל הטעם משום דאיכא חדא דמעורב בהו, י"ל משום דר' יוחנן אוקי למשנה ביש כאן שובכים גוים ג"כ וא"כ הוי ספק ספיקא [דבכל חדא י"ל דלמא מהני נינהו ואת"ל מעלמא של גוי הם] ובדרבנן אמרינן ספק ספיקא אפילו ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות, ואין לומר א"כ איך נימא דאחריני נינהו הא הוי ספק מוכן וספק מוכן מותר, זה אינו דר' יוחנן ס"ל ריש ביצה דביצה אסור מדרבנן משום משקין שזבו, א"כ על כרחך לר' יוחנן ספק מוקצה אסור, אמנם לדידן דקיימ"ל כרבה, א"כ י"ל דספק מוקצה מותר, ובלא"ה על כרחך איירי המשנה בכולהו שובכים ישראל א"כ שפיר י"ל דלכך אסורים משום דאיכא חדא דמעורב בהו, ואצ"ל דאיירי במקושרים ולכך השמיטו הטור ודו"ק. ''' ולדעת''' האוסרין ספק מוכן יש מקום לומר דלכך לא אוקמי ר' יוחנן הטעם דאסורין משום תערובות, דקשה פשיטא, ואי דאשמועינן ספק מוכן שנתערב ברובא לא בטיל, לאשמועינן בביצה, כדאמרינן בברייתא, אלא ודאי דקמ"ל דכולן אסורות משום ספק הכנה ואפילו נפל אחת מהם לים הכל אסורות וכהנ"ל דזאת דוקא לר' יוחנן דס"ל ביצה הוא דרבנן וכמו יוני שובך, אבל לדידן דקיי"ל דביצה מן התורה אסורה לא קשה מידי כלל לאשמועינן בביצה דקמ"ל דאפילו ספק דרבנן אסור היכא דהוי דבר שיש לו מתירין, וא"כ שפיר יש מקום לומר שאסורים משום תערובות, וכן י"ל דאפשר לבית שמאי דס"ל ביוני שובך דצריך שינענע כל חדא לא מקרי כלל דשיל"מ, כיון דהוא חוזר לאיסורא ביו"ט הבא, והתירו אינו בא כי אם ע"י מעשה, וא"כ יש מקום לומר דר' יוחנן לא ס"ל דהם אסורים מחמת תערובות דקשה לבטלי ברובא, ודשיל"מ לא הוי, דהא תליא במעשה, ואין לומר הא לבית הלל סגיא באמירה זה אינו דר' יוחנן ס"ל לעיל מוחלפת השיטה ועיין פירש"י ומהרש"א דכל הנך משניות מוחלפת וא"כ לבית הלל בעי מעשה, משא"כ למאי דמסקינן גירסת הרי"ף א"כ אין כאן מוחלפת השיטה כלל, א"כ לב"ה הוא וודאי דשיל"מ וא"צ כלל למקושרים רק דהם אסורים משום תערובות ואתי שפיר. ''' והנה''' יש לדקדק קצת בדברי התוס' דתירצו אהאי קושיא ולבטלי ברובא, בעלי חיים חשיבי ולא בטילי אי נמי משום דהוי דשיל"מ עיי"ש, והנה יש להבין מאי אי נמי שייך הכא ודקארי ליה מאי קארי ליה והוא מבואר לעיל דדשיל"מ לא בטיל, ואין לומר דרב פפא דמשני {{ממ|לעיל דף ד'}} דהאי תנא דליטרא קציעות הוא, ומוקי הברייתא בספק טריפה ולא ס"ל כלל האי דרב אשי, ואליביה ליכא לשנויי האי תירוצא דהוי דשיל"מ, זה אינו חדא דדעת התוס' הוא דכו"ע מודים דדשיל"מ לא בטל אף בדרבנן רק רב אשי חדית לן דספיקא נמי להחמיר ואף ספק אסור כמ"ש לעיל [עיין בתוס' דף ל"ח ד"ה ולבטל מים ומלח] ועוד לר"פ אף תירוץ הראשון אינו מתוקמא, דהא משני ג"כ בש"ס דזבחים פ' כל הזבחים שנתערבו וכו' דהאי תנא דליטרא קציעות הוא ורב אשי משני בעלי חיים חשיבי ולא בטילי וכו' עיי"ש אבל ר"פ ס"ל דאף בע"ח בטילי ואם נאמר דר"פ ס"ל דבדרבנן דשיל"מ לא בטל א"כ אינו מוכרח לומר לאוקמי המשנה כאן כתנא דליטרא קציעות דזהו דוחק, וכן מה דתירץ תוס' דהוי דשיל"מ וכתבו אי נמי וכו' לא ידעתי דהא תירוץ הראשון הוא אמת וברור ומוחלט דבע"ח לא בטילי וא"כ מאי אי נמי שייך כאן. ''' וי"ל''' דלכאורה לא שייך הכא כלל דבר שיש לו מתירין הואיל וחוזר לאיסורא ביו"ט הבא וכמו דאמרינן בחמץ בפסח דלא מקרי כלל דשיל"מ הואיל וחוזר לאיסורא ביו"ט הבא, וא"כ ה"ה כאן הואיל ביו"ט הבא צריך לזמנו א"כ צריך מעשה וקיימ"ל בכל דשיל"מ דבעינן דוקא שיהיה עתיד המתיר לבוא ממילא, וכמ"ש במעשר חוץ לירושלים דלא הוי דשיל"מ הואיל והוא טורח להעלותו לירושלים [עיין בפרי חדש ליו"ד סימן ק"ב], ואף תירוצם דהאי תנא סבר דבע"ח לא בטלי ג"כ יש לפקפק דהא תינח בע"ח משא"כ בעבר ושחט להנך יונים בשוגג יהיו מותרים כמבואר בטור יו"ד ושו"ע סימן ק"י דאם שחט לבעלי חיים בשוגג דבטלו לחשיבתן, והמשנה קתני אסורין משמע לגמרי דאפילו שחטם הם אסורים, דאל"כ יקשה דהו"ל למיתני לא ישחוט, משא"כ אסורים משמע לגמרי, לכך תי' תוספות שני תירוצים על דרך ממה נפשך דאי איירי בחיים א"כ לא מקרי כלל דשיל"מ כיון דהוא חוזר לאיסורא ביו"ט הבא כנ"ל, הרי אינן בטלים מחמת חשיבות בע"ח, ואי דעבר ושחטיה בשוגג קמיירי, א"כ הרי אינן בטלים מחמת דשיל"מ דבשחוטין מעולם לא יבוא ביו"ט הבא לכלל איסור, וא"כ ממ"נ הרי הם אסורים ולא מהני ביטול בכל צד הן במותם הן בחייהם ודו"ק. ''' ובזה''' היה מקום לומר דוודאי לב"ה דסגיא הזמנה בדיבור מכאן אני נוטל למחר א"כ וודאי דהוי דבר שיש לו מתירין דהא אין איסורו חוזר ליו"ט הבא דהא הוא בידו לזמנו בפה וא"כ לא מקרי כלל מחוסר מעשה ובדיבור בעלמא מקרי מוכן, משא"כ לב"ש דס"ל דצריך דוקא שינענע כל חדא וחדא ובעי דוקא הזמנה במעשה א"כ וודאי לא מקרי כלל דשיל"מ כיון דאיסורו חוזר ליו"ט הבא והתירא תליא דוקא במעשה ולא מקרי כלל דשיל"מ, ולפ"ז ניחא הא דקתני לקמן פרק אין צדין אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על שזימן בתוך הקן ומצא לפני הקן שאסורין, וקשה לכאורה ב"ש וב"ה מה טיבו, וכי נחלקו מעולם ב"ש וב"ה בזאת עד דיתכן עליו לישנא דמודים ב"ש וב"ה, אמנם לפי מה שכתבתי הכל ניחא דכל הך בבא בתוך הקן ומצא לפני הקן תליא בגדר הספק אי מעלמא אתא או הם מתוך הקן, וא"כ שפיר תליא בהאי פלוגתא דב"ש וב"ה, והיינו לב"ש דצריך הזמנה במעשה לא הוי כלל דשיל"מ כנ"ל א"כ אמרינן דספיקא מותר ובכולהו ספיקא דרבנן משא"כ לב"ה הוי שפיר דשיל"מ וספיקא אסור, ולזאת קאמר רשב"א לא נחלקו וכו' דאף לב"ש ספיקא אסור, והיינו משום דקיימ"ל כר' חנינא דאמר רוב וקרוב הולכים אחר הרוב וא"כ הוי וודאי ולא ספק ואתי שפיר ודוק. ''' ובהכי''' ניחא נמי קושית התוס' ישנים דלעיל דלמה אמר אביי בדף אסיפא ולא ארישא [עיין מ"ש בישובו בדף הקודם לזה] והוא דלפי מ"ש לעיל דלהפוסקים דס"ל ספק מוכן בזה אסור, דהקושיא לימא מסייע וכו' הוא לרב פפא משא"כ לר' אשי דס"ל דבדשיל"מ ספיקא אסורה אפילו בדרבנן לק"מ כנ"ל ומעתה יש מקום לומר דאביי ס"ל כר' אשי הנ"ל וא"כ א"צ שוב לומר דאיירי בדף דהא בלא"ה ליכא כלל סיעתא לר"ח דהא עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא כלל. אמנם להאי תנא דברייתא דקתני רשב"א אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על שזימן בתוך הקן וכו' דאף ב"ש פסקו לאסור וקשה דהא לב"ש לא הוי כלל דשיל"מ כנ"ל וא"כ ספיקא מותר וצ"ל כר' חנינא ושפיר קשה לימא מסייע ליה לר"ח ולכך הוכרח אביי לאוקמי בדף ומיושב קושית התוס' ישנים ודו"ק היטב. ''' זימן''' ''' בתוך הקן ומצא לפני הקן אם אין שם בקן אלא הן ואינן יכולין לפרוח אע"פ שיש שם קן אחר בקרן זוית בתוך חמשים אמה הרי אלו מותרין שאין המדדה מדדה אלא כנגד קנו בשוה.''' עיין בב"י דתמה על הרבינו ירוחם דהעתיק דברי רבא דזימן בעליונה וכו' הא זאת היא רק דיחוי בעלמא דלא להוי סיעתא לר' חנינא אבל קושטא דמילתא דאין צורך לזה כלל דהולכים בתר רוב, גם הפרי חדש תמה ע"ז באו"ח, ויפה תירץ הפר"ח דהרבינו ירוחם איירי בדליכא קן בתוך נ' אמה, וא"כ לרובא דעלמא ליכא למיחש כלל רק דחוששין לחששא דיוצא וצ"ל פי' לדבריו דהא במשנה תני להדיא דאם אין שם קן אלא הן דמותרין, והיינו כמ"ש דזאת למ"ד ספק מוכן מותר, אבל בקושטא דדינא דאזלינן בתר רוב א"כ א"צ לזה כלל וקיי"ל ספק מוכן אסור וודאי דאסורים כמ"ש לעיל באריכות, אבל לפי העתקות הפר"ח וגם הב"י, הוא בשם הרשב"א, ורשב"א ס"ל ספק מוכן מותר, וצ"ל דמ"מ יש עוד קן בתוך נ' אמה ולא יותר, וא"כ הוי ספיקא בעלמא ומותר, אמנם כיון דיש כאן עוד חששא דתחתונים למעלה א"כ הוי כאן רוב מאינו מוכן ולכך אסור ולכך העתיק הרשב"א דברי רבא ואתי שפיר ודוק. ''' ודע''' דרש"י פרק אין צדין {{ממ|דף כ"ה}} העתיק בדברי ר' שמעון בן אלעזר דאמר מודים בית שמאי ובית הלל בתוך הקן ומצא לפני הקן דאסורים דאיירי בשני קינין וזימן בעליונה ולא בתחתונה וכו' והוא כדברי רבא עיי"ש, והנה לכאורה הוא תמוה דהא לפי המסקנא דקיימ"ל כר' חנינא דהולכין אחר רוב במקום קורבא וא"כ אין אנו מוכרחים כלל לדברי רבא, וא"כ למה פירש"י דברי רבא והוא רק להס"ד בעלמא, ונראה דס"ל לרש"י דמה טיבו של ב"ש וב"ה וכי מצינו בדבריהם כזאת פלוגתא בין ב"ש וב"ה עד דנאמר עליו לישנא דמודים, ולזאת תירץ רש"י דאיירי בזימן בעליונה וכו', וא"כ בשלמא לב"ש דבעי שינענע הגוזלות בידו וא"כ שפיר יש לחוש דאולי התחתונים סליקו למעלה משא"כ לב"ה דס"ל דסגי בהזמנה בפה וא"כ הא דקתני בזאת, מכאן אני נוטל, מזה אני נוטל, ויהיה איזה גוזלות שיהיו הן עליונה הן תחתונה ומה בכך מ"מ הוא אומר מה שיהיה ביו"ט במקום הלזה אני נוטל והו"א דמותר ולכך קמ"ל דאסור, דמכאן בערב יו"ט הפירוש, מה שעכשיו בכאן, וגם זה וזה אני נוטל דוקא, ולזאת קאמר מודים ב"ש וב"ה וכו', וא"כ דברי רבא הם מוכרחים וקושית ב"י הנ"ל מיושב דאף דקיי"ל כר"ח מ"מ בדברי רשב"א מוכרחים על כרחך דברי רבא ודינו דין אמת, ותמוה על חכמים כמותם שהעלימו עין מדברי רש"י ז"ל ודו"ק. ''' ובהכי''' ניחא נמי הא דמשני רבא בשני קינין, א"כ עדיין קשה לימא מסייע ליה לר"ח ארישא ועל כרחך צ"ל כתירוץ אביי בדף וא"כ אף בסיפא נמי לימא דאיירי בכך ומאי צורך שבא לחדש לנו אוקימתא אחריתא, ולפי מ"ש ניחא דהוכרח רבא לאוקימתא שלו כדי ליישב דברי רשב"א בפרק אין צדין דאמר מודים ב"ש וב"ה וכפירש"י הנ"ל ודו"ק היטב בזה.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף