בינה לעתים/יום טוב/ב

בינה לעתים יום טוב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אפרוח שנולד ביו"ט אסור מפני שהוא מוקצה ועגל שנולד ביו"ט אם היתה אמו עומדת לאכילה מותר מפני שהוא מוכן על גבי אמו, ואלו שחט אמו היה זה שבמעיה מותר ביו"ט אע"פ שלא נולד. הנה מהרש"ל ביש"ש תמה בזה דלמה פוסקים נגד לישנא בתרא דר' יוחנן חולק ארב, כיון דתניא כוותיה דר"י א"כ הלכה כר"י ובמלתא דרבנן פשיטא דהלכה כדברי המיקל, ונראה דס"ל להרי"ף והרמב"ם דהא דשמואל ור"י מתירין באפרוח שנולד ביו"ט הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וודאי דהאי סברא אינו מועיל כלל להתיר איסור מוקצה, דא"כ בהמה העומדת לגדל וולדות יהיה מותרת ביו"ט וכן מדבריות דקיימ"ל דאין שוחטין מדבריות, אלא דהם אזלי לשיטתייהו דלית להו איסור מוקצה כלל, רק דבאפרוח היה ס"ד לאסור אפי' לר' שמעון דהוי כמו מיא בעיבא דהוי נולד ואסור דיוצא מגדר דומם לגדר חי, ולזה קאמר שפיר הואיל ומתיר עצמו לשחיטה וא"כ האי שינוי למעליותא הוא דע"י כך הוא נולד לו היתר שחיטה, ואין זה כלל בגדר הנולד דהא ע"י זה הוא נגרם לו היתר שחיטה, אבל למאן דאית ליה מוקצה אין זה כלל מספיק להתירו.

ואסתייעא לן הך מילתא מתלמוד דבני מערבא דתניא התם עגל שנולד ביו"ט מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, בעי ר' זעירא ומעתה אף מדבריות יהיה מתיר עצמו בשחיטה וצבי תהיה מותרת וכו' והודה ר"ז ואמר עגל מאתמול היה גומר ברם בייתות בו ביום נולדה בו ביום נגמרה, הרצון דעגל אינו אסור רק משום נולד, ולכך מסייע היתר כדי להתיר את עצמו בשחיטה, משא"כ בייתות בו ביום נגמרה וכו' ר"ל דהא מאתמול לא היה דעתו כלל לשוחטו, והרי ביו"ט הוא דעלה בדעתו לשוחטו וא"כ בו ביום נגמרה, וא"כ הרי כאן איסור מוקצה ולא מהני האי סברא הואיל ומתיר את עצמו בשחיטה, ומעתה אנן דקיימ"ל כרב נחמן דביו"ט סתם לן תנא כר' יהודה דאית ליה מוקצה וא"כ אינו מועיל כלל היתר שחיטה ולכך פסקו שפיר באפרוח דאסור כרב.

ונסתייע לן עוד מהא דתניא כוותיה דר' יוחנן עגל שנולד ביו"ט מותר הואיל ומוכן אגב אמו, אפרוח שנולד ביו"ט מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, וקשה א"כ למה לי הטעם דעגל מותר משום דמוכן אגב אמו, ולפי מש"כ ניחא דקמשמע לן דוקא אם אין האם מוקצה לר"ש הוא דמותר אבל אם היא מוקצה אף לר"ש כגון אם היא מדבריות ובייתות הרועים באפר דאפי' לר"ש אית ליה מוקצה בזה כמבואר בשלהי דשבת, עגל אסורה דאין מוכן לבין השמשות אגב אמו והטעם דמתיר את עצמו בשחיטה אינו מועיל כלל לגבי מוקצה, משא"כ אפרוח אין בו איסור מוקצה כלל לר"ש, והאי ברייתא ר"ש היא.

והנה למאי דקיימ"ל שבת ויו"ט שני קדושות הן ומטעם מוקצה מותר ביו"ט אחר שבת, זולת דעת רבינו יחיאל הובא בטור דעת האוסרים משום דשבת הוא מכין ליו"ט ומדברי הט"ז משמע אף למאן דאוסר אפרוח משום מוקצה, ביו"ט אחר שבת ונולדה בשבת אסורה מטעם הכנה נראה דמחמת מוקצה מותר דשני קדושות הן, והנה הב"י ומהרש"ל בים של שלמה נתקשו בזה דא"כ למה לי הטעם מוקצה כלל באפרוח נימא גזירה משום יו"ט אחר שבת והרב מהרש"א בחידושיו [בתוס' דף ד' ד"ה אלא בהכנה דרבה וכו'] נמשך ג"כ לשיטת ב"י ומהרש"ל עיין שם וצ"ל דס"ל דגזרינן יו"ט דעלמא ונולדה ביה אטו יו"ט אחר שבת ונולדה בשבת אמנם לדעת אחרונים [סוף סי' תקי"ג] אין זה גזירה כלל דבין לידת שבת ללידת יו"ט לא יטעו אינשי [עיי"ש שתירצו בזה נכונה], ואפשר לומר כי ראיה דלהון הוא מדברי הרא"ש שכתב גבי עגל ולא שייך הכא טעם הכנה כלל וכו' עיי"ש ויש להבין דמה בקש הרא"ש בזה ונכנס בגדר הדוחק, ולחלק בין הכנת ביצה להכנת עגל דלמא באמת נולדה בשבת אסורה ביו"ט כמ"ש המ"מ וג"כ דעת הרבה פוסקים האוסרים אותה, אלא ודאי דכוונת הרא"ש הוא א"כ איך קתני בברייתא ועגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט ואמאי אי ס"ד דבעגל שייך הכנה דרבה א"כ עגל שנולד ביו"ט יהיה אסור לשחוט ביו"ט דעלמא משום גזירה אטו יו"ט אחר שבת, וא"כ הוא הדבר אשר אמרנו דגזרינן יו"ט דעלמא ונולדה ביה אטו יו"ט אחר שבת ונולדה בשבת, אך זהו אינו מספיק לבטל דבריהם הבנויים ע"פ השכל וסברא ישרה, ויותר טוב לדחוק בדברי הרא"ש ולפרש דס"ל הרא"ש דאי ס"ד נולדה בשבת אסורה ביו"ט שלאחריו משום הכנה א"כ אדמפלגי רב ור' יוחנן בביצה הנולדה בשבת אי מותרת ביו"ט לפלוגי בעגל דהוי רבותא טפי לרב דקיימ"ל כוותיה דאפי' עגל שאם נולד ביו"ט מותרת מ"מ אם נולדה בשבת אסורה ביו"ט שלאחריו משום הכנה ובעגל ליכא למטעי ולומר דטעמא דרב הוא משום קדושה אחת, משא"כ בביצה, אלא ודאי דבאמת מותר והיינו מטעם שכתב הרא"ש עיי"ש וק"ל.

עגל שנולד ביו"ט אם היתה אמו עומדת לאכילה. עיין במ"מ שהבין דברי רבינו דאין כוונתו הוא לשלול בנולדה מן הטריפה, דזה מוכן אגב אמו לכלבים, רק כוונתו למעט אם האם עומדת לגדל ולדות עיי"ש, ולולא דמסתפינא הייתי אומר דאף בנולדה מן הטריפה היא אסורה, דהיא קשה איך היתה מוכן אגב אמו לכלבים הא אסור לשחוט אותה ביו"ט דקיימ"ל כר' יוסי [הגלילי] דס"ל לכם ולא לכלבים, וא"כ אסור לשחוט טריפה לצורך כלבים, ועיי' בתוס' [דף ו' ע"ב ד"ה השתא וכו'], ורמב"ן בספר מלחמות ביצה ושבת בהאי שמעתתא דלכם ולא לכלבים דהקשו איך הוכיחו מאם לא היתה נבילה מערב שבת וכו' דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים הא לא הוי מוכן לאדם כלל דבין השמשות לא מצי שחיט לה שמא הוא שבת, ולפי תירוץ הרמב"ן ניחא דס"ל בשביל מניעת השחיטה מחמת איסור לא קרוי איסור מוקצה, דאריה הוא דרביע עלה ועיי"ש שהאריך בזה וכ"כ הר"ן על הך קושיא אלא מעתה שבת דעלמא תשתרי, אך לדעת התוס' שהביא דריב"ם גורס בשביל זה אם לא היתה נבילה מערב יו"ט עיי"ש ועיין בתוס' דשבת ובחולין דף י"ד, ולפי מה דקיימ"ל באו"ח סי' תק"ה דבשבת אפי' בהמה עומדת לאכילה וחולב בהמה לתוך אוכלין אסור וזהו דלא כהרמב"ן והר"ן הנ"ל, א"כ קושיא הנ"ל במקומה עומדת, אחר כתבי זה מצאתי בהראב"ד בתומת ישרים בהשגתו על הרז"ה שהרגיש בזה הקושיא, וצ"ל דוודאי הא דמקשה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה דלמא באמת עגל שנולד מן הטריפה אסור, אלא ודאי דברייתא היא וכן מצאתי בירושלמי פ"ג במתני' בכור שנפל לבור וכו' תני עגל בכור שנולד מן הטריפה ביו"ט מותר, ומעתה שפיר משני הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים די"ל האי ברייתא ר' עקיבא היא דס"ל (ביצה כ"א) דאף נפש בהמה במשמע, ומותר לשחוט את הטריפה לצורך כלבים, וא"כ לדידן דקיי"ל כר"י ואסור לשחוט טריפה לצורך כלבים ולית ליה מוכן אגב אמו לכלבים, וא"כ בנולדה מן הטריפה אסור ביו"ט, ולכך כתב הרמב"ם סתם אם היתה האם עומדת לאכילה וצ"ע.

ובהכי ניחא נמי הא דלא פריך וכי מה בין זה לעגל שנולד מן ספק טריפה, וזה יכול לברר ואין זה מן המוכן לא לאדם ולא לכלבים וכמו שאכתוב לקמן בשם מהרש"א, וא"כ לא יוכל להשיב הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים, ולפמ"ש ניחא דמברייתא הנ"ל הוא דפריך ושם נאמר טריפה דוקא ולא ספק.

ובהך דינא אם עומדת לגדל וולדות לשיטת הרמב"ם דאוסר מוקצה ביו"ט אסור נמי הא, אבל לשיטת ר"ת דאוסר נולד ומתיר מוקצה דעת הים של שלמה להתיר דבע"ח אינו בגדר הנולד ומסייע לדבריו מדברי הרא"ש עיי"ש, ובאמת לשיטתו דפסק אפרוח מותר הואיל ומתיר את עצמו בשחיטה ה"ה בעגל דהא לשיטת התוס' והרא"ש אפרוח הוא מוקצה אפי' לר"ש, אמנם וודאי [לדידן] דקיימ"ל אפרוח אסור ולית לן הואיל ומתיר את עצמו בשחיטה, ה"ה עגל אם האם עומדת לגדל וולדות שאסור, והיש"ש הביא ראיה מתוס' ד"ה עגל וצ"ע דס"ל לתוס' דעגל הנולד מבהמה העומדת לגדל וולדות דלא יהיה נולד כלל, ומאי שנא מקורה שנשברה, ועצמות וקליפין דהוי נולד לדעת הרא"ש ועגל היוצא ממעי אמו לא יהיה נולד דבר זה הוא רחוק קצת מן הסברא, ומ"ש התוס' ד"ה עגל שנולד וכו' נראה לפענ"ד דלא תימא כהבנת מהרש"ל ביש"ש בתוס' והיינו דיהיה אוסרין אותה משום נולד, והיינו כשנולד מן הבהמה העומדת לגדל וולדות, דלמאן תמה אי לר' יוחנן הא ס"ל אפי' אפרוח מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, ולרב הא באמת אסור אם אין האם עומדת לאכילה, וכדאמרינן הואיל ומוכן אגב אמו, גם יש לדקדק בדבריהם אמאי נקטו בלשונם בקושיא כמו ביצה, למה נקטו ביצה ולא שאר איסורי מוקצה, גם בתירוצם דחילקו בין דבר מאכל לבע"ח למה נקטו בלשונם משקין שזבו ופירות הנושרים ולא סתמא לחלק בין אוכל לבע"ח, אלא ודאי דקושית התוס' הוא למאן דאוסר הביצה בתרנגולת העומדת לאכילה משום פירות הנושרים ומשקין שזבו א"כ אף הנולד מן הבהמה יהיה אסורה משום כך כמו ביצה ואף העומדת לאכילה, ועל זה מתרצים התוס' שפיר דלא שייך למימר בעגל רק במאכל כמו פירות הנושרים וביצה דהוא דבר מאכל או משום משקין שזבו אבל בע"ח לא דמי לה כלל וכלל ולכך לא שייך האי גזירה כלל ודברי התוס' הם נכונים וברורים אבל לומר דעגל שנולד מבהמה העומדת לגדל וולדות דלא שייך בהו נולד זאת לא שמענו כלל, ועיין בהרמב"ן במלחמותיו שכתב ג"כ כמ"ש ומתוכו מבואר כוונת התוס' ודו"ק.

והנה מהרש"א הקשה דלמה לא הקשה הש"ס לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד קודם יו"ט ולא ידעינן אי כלו חדשיו דבעינן שמונה ימים ויום ח' שלו כלה ביו"ט וא"כ לא חזיא כלל בין השמשות, ותירץ דבאמת למאי דס"ל לרב בעגל שנולד מן הטריפה דמוכן אגב אמו לכלבים קושטא הוא דעגל שנולד קודם יו"ט לא חזיא לכלבים ואסור לרב באמת עיי"ש במהרש"א, ולמדנו ממנו שלשה דברים.

האחד מה שכבר נסתפקתי בזה כמה שנים בעוף ספק טריפה וכלו לו כ"א יום או בהמה י"ב חדשים ביו"ט אי מותר לשוחטו ביו"ט הואיל ואיתקצי לבין השמשות דמי יודע שיחיה למחר ובין השמשות היה בחזקת ספק טריפה, ועלה ברוחי לומר לא מבעיא לדעת הרמב"ן במלחמות דס"ל במוקצה מחמת איסור אם נסתלק ממנו בשבת וי"ט האיסור ממילא, דהוא מותר וכמו שפירש בשבת דעלמא תשתרי וכו' עיי"ש פשיטא דמותר דהא איסתלק איסורא, אלא אפי' לשיטת הפוסקים החולקים היה דעתי נוטה להתיר, דהא למחר כי כלו לו הזמן ספק טריפה איגלאי מילתא למפרע דלא היה כלל טריפה מעולם, ומה דהיה אסור באכילה הוא רק משום אריה הוא דרביע עלה, והרי דומה כמו שנאבד לו מפתח מחדריו שאוכלים בתוכו בין השמשות וכי נימא משום כך איתקצאי, ומהך דבכור הנולד ביו"ט הוא ומומו עמו [שזה מן המוכן] דצ"ל למ"ד יש מוקצה לחצי שבת [דמיירי] דיתבי דיינא התם אף דאגלאי מילתא למפרע דלא הוי עליה קדושת בכור כלל דנולד ביה מומין ליכא ראייה משום דהואיל ואין מבקרין אותו לכתחילה א"כ אינו יושב ומצפה דמי יימר דמתרמי ליה חכם ויעבור על חז"ל, אבל כאן הוא יושב ומצפה למחר יגיע לו זמן כשרותו, וכי האי גוונא על כרחך צ"ל לדעת הרמב"ן הנ"ל דס"ל היכא דנסתלק האיסור ממילא דלא הוי מוקצה א"כ למה האי בכור מוקצה למ"ד יש מוקצה לחצי שבת והלא איסתלק איסורא דמוקצה אלא ש"מ דשם שאני הואיל ואין מבקרין אותו לכתחילה, אמנם דעת רבינו מהרש"א נראה דהיכא דכלו לו הח' ימים ביו"ט דהוי מוקצה דאף דאז נתברר למפרע דלא הוי בכלל נפל וה"ה ומכ"ש לספק טריפה דבטלה דעתי.

שנית למדנו ממנו שכתב דהו"ל להקשות לרב דחל יום ח' ביו"ט, שמע מינה דס"ל לר' יוחנן דמתיר אפרוח שנולד ביו"ט ולית ביה מוקצה הואיל ומתיר עצמו בשחיטה אף זה מותר, וזה לא נראה לי כלל דכי אמרינן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה היינו דוקא מה שנולד ביו"ט ויצא מגדר מת לגדר חי משא"כ מה שנולד ח' ימים קודם י"ט דהוי בגדר שחיטה רק אריה הוא דרביע עלה ואסור מטעם חששא דנפל, וביו"ט אתודע דליתא, ומה שייך כאן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, ועיין במה שכתבתי לעיל בשם הירושלמי הנ"ל דפריך מדבריות יהיו מותרות וכו', ואולי יש לחלק בין איסור דעלמא משא"כ בספק נפל וא"כ אינו בתורת שחיטה.

שלישית למדנו ממנו דספק טריפה שיוכל להתברר כשרותו הוא יותר מוקצה מוודאי טריפה דאלו וודאי טריפה מוכן לכלבים משא"כ ספק טריפה אינו מוכן לכלבים דיושב ומצפה דיכשר אף לאדם, ומהא דרביע עלה איסור ספק טריפה איתקצי לבין השמשות כמ"ש מהרש"א הנ"ל באם שכלו לו הח' ימים ללידתו ביו"ט דלא הוי מוכן לכלבים ואיתקצי לבין השמשות.

ויש להקשות לפ"ז לעיל דמשני וספיקא אסורה דאיירי בספק טריפה ופריך א"כ אמאי נתערבה באלף כולן אסורות אימא דאיירי אם נתערבה באלף ספק טריפה ביו"ט, דזאת הברייתא איירי ביו"ט כדתני ביצה שנולדה ביו"ט אם נתערבה באלף כולן אסורות, דספק טריפה מוקצה הוא כנ"ל ואם נתערבה באלף כולן אסורות דהיינו ביו"ט דלענין מוקצה הוי דבר שיש לו מתירין, ויש לומר דאסורה דומיא איסור של תערובות קאי ואי איירי בספק טריפה א"כ ביצה ההיא אף ביום שאחר יו"ט אסורה, א"כ אף אסורות דקתני אתערובות משמע ג"כ כמוהו, ועוד דאף אם נתערבה קאי אספק מ"מ אוודאי נמי קאי, ומעתה וודאי טריפה דמוכן לכלבים אינו מוקצה (וכקושית התוס' באפרוח) ופריך הגמ' שפיר, ובזה מיושב קושית הרב הש"ך ביו"ד סימן ק"ב מה שהקשה בדברי המחבר שכתב בשם יש מי שאומר דספק טריפה לא חשיב כלל דבר שיש לו מתירין הואיל ואין המתיר בא עכ"פ והקשה הש"ך דמאי קמ"ל הא מוכח כן מש"ס דביצה דפריך אי אספק טריפה קאי אמאי נתערבה באלף כולן אסורות ולפמ"ש ניחא דאף דספק טריפה יהיה דשיל"מ מ"מ אם נתערבה קאי נמי אוודאי טריפה וזה לא מקרי כלל דשיל"מ כנ"ל ואסורה לעולם ודו"ק.

והנה דעת הטור והרא"ש דבעי דוקא הפריס ע"ג קרקע ותירוץ היותר נכון הוא כמ"ש הרמ"א סימן תצ"ח דאף דקיי"ל בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים מ"מ ביו"ט חששו חכמים דאולי יהיה טריפה ויהיה שחיטה שלא לצורך, והא דהקשה המג"א (סימן הנ"ל ס"ק ט"ז) מאי שנא מהאי דנפולה דצריך בדיקה לאחר שחיטה ואם לא בדקה אסורה ומ"מ מותר לשחטו ביו"ט ולמה לא יהיה נולד ביו"ט דקיימ"ל דאין בו ריסוק אברים ומותר אף בלי בדיקה שיהיה מותר לשחטו ביו"ט, ונ"ל דס"ל להרמ"א הא דהתירו עגל בחול ולא חששו כלל לריסוק אברים הוא משום דרוב וולדות נולדים בריאים ואין בהם כלל ריסוק איברים ולשחטן בלא"ה מותר והאי דמותר דאזלינן בתר רובא דעלמא, ומעתה בעגל הנולד ביו"ט דספק הוא על השחיטה אם יש לשחוט אותו ביו"ט דאולי יהיה טריפה ועשה איסור בשחיטתו על זה ליכא למימר דאזלינן בתר רובא, זה אינו דהוי דבר שיש לו מתירין ולא אזלינן כלל בתר רובא בדשיל"מ, והא ליכא למימר דהא חוזר וניעור לאיסורא ביו"ט הבא אם לא הפריס [א"ה דרך משל ביום א' דפסח כשיגיע שביעי דפסח הוא ג"כ אסור לשחוט מטעם הנ"ל ולשיטת הפוסקים אין זה דשיל"מ כמו חמץ בפסח כ"מ בחידושיו] וא"כ לא הוי דשיל"מ כיון דחוזר וניעור לאיסורו, זה אינו דהא הרא"ש קאמר בפרק אלו טריפות דאם עמדה לכו"ע אין חוששין לריסוק איברים א"כ ה"ה בשהתה מעת לעת דחד דינא אית ליה כעמדה, ולכך לא אוסר הרא"ש רק בנולדה ביו"ט ולא בערב יו"ט דאינו חוזר לאיסורו ביו"ט הבא דהא כבר עבר מעת לעת, משא"כ בנפולה דלא מהני שהיה מעת לעת כלל דמ"מ צריך בדיקה אם לא הלכה א"כ שפיר סמכינן אחזקה ורובא לשוחטו ביו"ט ולק"מ דליכא למימר דהוי דשיל"מ, זה אינו דהא יכול להיות שתחזור לאיסורו ביו"ט הבא דהיינו אם יהיה כך ביו"ט הבא ולא הלכה יהיה עדיין אסורה לשחוט, ומה תאמר אולי תהלך בנתיים עכ"פ אין המתיר [עתיד] לבוא בוודאי וזה לא מקרי כלל דשיל"מ ולכך מותר לשחוט אותה ביו"ט דסמכינן ארובא וחזקה, ודברי הרמ"א המה נכונים וברורים ודו"ק.

והפר"ח הקשה על הרא"ש מהא דמייתי סייעתא לרב נחמן דאמר בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים מהא דתניא עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט ואוקמינן דאיירי ביוצא דופן, והא דתנן בכור שנולד הוא ומומו עמו שהוא מן המוכן מוקמינן בהפריס על גבי קרקע, ומשמע דלפי מה דאמר ר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים א"צ כלל לאוקמי בהפריס ע"ג קרקע, ולפי דברי הרא"ש צריך עכ"פ שהפריס כדי שיהיה מותר לשחוט אותו ביו"ט, ויפה הקשה לכאורה, אמנם שתי תשובות בדבר, דהנה מהרש"ל ביש"ש פי' הא דכתב הרא"ש דבעי דוקא הפריס ע"ג קרקע היינו היכא דלא ידעינן אם כלו חדשיו דבעי המתנה שמנה ימים ולכך בעי הרא"ש הפריס ע"ג קרקע להוציא אותה מחזקת נפל וקשה א"כ מה הוא שכתב הרא"ש וכן מוכח בפרק אלו טריפות הא בפרק אלו טריפות לא נזכר כלל מזה דבר, וצ"ל דהנה לכאורה להרא"ש ראייה מוכרחת לשיטת מהרש"ל, דהנה קשה מאי דמקשה מהאי דעגל שנולד ביו"ט וכו' מאי קושיא אימא דאיירי בעמדה ובהא לא אמר ר"נ כלל כמ"ש הרא"ש גופיה עיי"ש, גם הש"ס בעצמו תירץ כן אקושיא דבכור וכו' דאיירי בהפריס ולא תירץ כן אקושיא ראשונה.

וצ"ל דקושית הש"ס הוא מהאי ברייתא דתניא כוותיה דר' יוחנן דמתיר אפרוח שנולד ביו"ט הואיל ומתיר את עצמו בשחיטה ועגל מותר הואיל ומוכן אגב אמו, וקשה למה קתני בברייתא עגל בכי האי גוונא דאפי' רב מודה ביה דחזיא אגב אמו לאשמועינן רבותא טפי בנולד ח' ימים קודם יו"ט ולא ידעינן אם כלו חדשיו דלר' יוחנן גם זה מותר ולרב אסור כמ"ש לעיל בשם מהרש"א דלר' יוחנן באמת מותר ולרב אסור ועל כרחך צ"ל דברייתא איירי בלא הפריס ע"ג קרקע ובזאת אסור לכו"ע והיינו משום ספק נפל וא"כ פריך הש"ס שפיר דאין לומר דאיירי בעמדה או בהפריס דא"כ קושיא הנ"ל במקומה עומדת ותירץ הש"ס דאיירי ביוצא דופן דבריסוק איברים ליכא חששא כלל אבל לגבי נפל איכא חששא ביוצא דופן כיון דלא היה כאן לידה מעליא ולא מהני שיהה ח' ימים, וא"כ דברי מהרש"ל מוכרחים מש"ס דחולין. [א"ה ובחידושים הוסיף הגאון ז"ל לבאר, די"ל הא דסמכינן על שיהה ח' ימים לומר וודאי אינו נפל, היינו דבלא"ה רוב מסייע, דרוב בהמות וולדות מעליא יולדים ואינם מפילים נפלים, וזהו בילדה, אבל אם חתכו הרחם והוציאו העובר אזלא הרוב הנ"ל דבאמת לא הולידה הבהמה ועל שיהה לחוד לא סמכינן, וא"כ תו לק"מ דליתני בלא ידעינן דכלו חדשיו וביו"ט כלים ח' ימים דלא מהני כלל שיהה ח' ימים ביוצא דופן כנ"ל ודו"ק]. והנה בלאו הכי צריך להבין לפי מה שכתב הרא"ש על דברי ר"נ דאיירי על כרחך בלא עמדה דבעמדה א"כ יקשה פשיטא דאין בו חשש ריסוק איברים ובתוספת נזכר שלא הלכה וגירסת הרא"ש שלא עמדה עיקר דאי הלכה אין צריכין להביא ראיה משאר וולדות דבהלכה אף בנפולה א"צ בדיקה כלל, א"כ קשה מאי מייתי סיעתא לר"נ מהא דתנן בכור שנולד ביו"ט הוא ומומו עמו שהוא מן המוכן אימא דאיירי בעמדה, אמנם לפמ"ש רש"י בהפריס על גבי קרקע דפשטה רגל לעמוד, וצריך לכאורה להבין מה בקש רש"י בזה ולמה לא פירש"י כפשוטו דבאמת איירי בעמדה איברא למאי דאמרינן בביצה למ"ד יש מוקצה לחצי שבת אף בבכור בנולד הוא ומומו עמו אי לאו דיתבי בית דין בלידתו היה אסור דהא איתקצי בלידתו, וא"כ וודאי בלידתו לא עמדה רגלה תיכף וצריך עכ"פ רגע אחת שיהיה יקום על רגלו, וא"כ למ"ד יש מוקצה לחצי שבת מגו דאיתקצי לשבת רגע אחת איתקצי לכולי יומא, ולכך משני הפריס ופשטה ידה לעמוד ובזאת יתכן שפיר דתיכף בעת הלידה פשטה ידה לעמוד, ושוב אין כאן כלל זמן אחד מהזמנים שיחול עליו איסור מוקצה.

ומעתה לק"מ לדברי ר' נחמן דאמר דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים שפיר י"ל משום שחיטת יו"ט כדעת הרא"ש ואיירי בעמדה, ואי קשיא הא קודם העמדה היה מוקצה לשעה, זה אינו דזהו רק איסור לכתחלה ובדיעבד אם שחטה מותר אף בלי בדיקה, וזה לא קרוי כלל וכלל מוקצה, ומכ"ש בזה דאינו בעי העמדה רק לכתחילה מחששא דריסוק איברים, ובהכי ניחא נמי הא דאמר רבא לר"נ תניא דמסייע לך, דזאת תליא אי אמרינן ביו"ט מוקצה, ור' נחמן ס"ל ריש ביצה מוקצה ביו"ט דקיל דמשו"ה סתם לן תנא ביו"ט כר' יהודה, וא"כ מדויק היטב מלת מסייע לך, ר"ל לשיטתך בביצה דיש מוקצה ביו"ט.

ועוד יש מקום ליישב ולומר בשנבין הא דמוקמינן ליה בש"ס האי עגל שנולד ביו"ט במציאות רחוק ודחוק דאיירי ביוצא דופן ולא משני כפשוטו דאיירי בהפריס ע"ג קרקע דהא בלא"ה צריכין ליישב כן אמשנה דבכור, אמנם בעגל שנולד ביו"ט אי אפשר לשנויי בהפריס דהוי כעמדה דהלכה אפשר דלא שייכא בעגל הנולד אי אמרינן [יש] מוקצה לחצי שבת, רק מה בכך בעמדה דהא בעינן בדיקה וא"כ למ"ד אין מלבנין את הרעפים ביו"ט מפני שצריך לבודקן ובהמה הצריכה בדיקה אסור לשחוט אותה ביו"ט ולכך משני ליה ביוצא דופן איירי, משא"כ בבכור דנולד הוא ומומו עמו י"ל שפיר דהפריס ע"ג קרקע ואף דבעי בדיקה מ"מ הוי איירי דעבר ושחטו וקמ"ל דהוא מן המוכן דבלא"ה צ"ל דאיירי דעבר אף דנולד הוא ומומו עמו מ"מ הא קיימ"ל דאין מבקרין אותו לכתחילה, ועל כרחך צ"ל דאיירי דיעבד א"כ אף בזה י"ל דאיירי הכי דכבר שחטו אותו ומותר.

ועיין בתשובת חוות יאיר דהקשה ג"כ בשם הגאון מהר"ג אשכנזי מהא דמשני בהפריס ע"ג קרקע והוי כעמדה הא קיימ"ל עמדה צריכה בדיקה א"כ קשה למ"ד צריך לבודקן תנן, ולפי מש"כ דאיירי בדיעבד ניחא ולק"מ [ועיין להלן סוף הלכה ד' בענין שחיטת נפולה ביו"ט].

ומעתה מיושב ג"כ קושית הפר"ח דהא האי דעגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט וכן האי דבכור הנולד ביו"ט ומומו עמו וכו' להס"ד דאיירי לשחוט לכתחילה א"כ אף לר' נחמן צריך דוקא הפריס ע"ג קרקע לשחוט לכתחילה עליו וא"צ בדיקה משא"כ אלו חוששין לריסוק איברים א"כ עכ"פ בעי בדיקה וא"כ אף בעמדה בעי בדיקה וא"כ איך אפשר לשחוט אותן ביו"ט למ"ד צריך לבודקן לכך משני דהאי דעגל וכו' איירי ביוצא דופן, והאי דבכור בהפריס ע"ג קרקע ובדיעבד כנ"ל ואתי שפיר ודוק היטיב.

איברא לשיטת הרא"ש דס"ל אף לולי דברי ר"נ בעמדה א"צ בדיקה כלל א"כ על כרחך צ"ל הא דלא משני בעמדה היינו כנ"ל דלא תקשה למ"ד יש מוקצה לחצי שבת, ובהפריס ע"ג קרקע ליכא לשנויי דהיינו בפשטה רגלה לעמוד דזהו שייך תיכף בעת לידה, וזאת, דלולי דברי ר"נ היה צריך עכ"פ בדיקה א"כ יקשה למ"ד מפני שצריך לבודקן תנן, אמנם קשה דמאי דוחקיה לימא באמת דלולי דברי ר"נ היינו אומרים דבהפריס ע"ג קרקע א"צ כלל בדיקה ומילתא דר"נ איירי דאיכא ריעותא ואפי' הפריס פרסה אינה מפריס וקמ"ל דאפ"ה אין בו משום ריסוק איברים, וצריך לומר דזה ידוע להש"ס ממעשים בכל יום דעגל שנולד ופרוס איננו מפריס דאין שוחטין אותו ביו"ט ור"נ סתמא קאמר בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ולא הודיענו דעכ"פ אסור לשחוט אותה ביו"ט לכתחילה, אלא ודאי דאיירי בהפריס ע"ג קרקע דזהו מותר ביו"ט וקמ"ל דאין בו ריסוק איברים משום דהוי ס"ד דהפריס ולא עמדה צריכה בדיקה, ולכך מייתי שפיר סיעתא כנ"ל ואתי שפיר כמ"ש לעיל ודברי הרא"ש מוכרחים קצת משמעתא דחולין, אך כל זה דוחק ועכ"פ צריך להבין דלמה לא משני בהאי דעגל שנולד ביו"ט דאיירי בעמדה דבהפריס לא מצי לשנויי דמ"מ בעי בדיקה כנ"ל אבל מ"מ הו"ל לשנויי בעמדה ואי משום דהוי מוקצה לחצי שבת, דהא לפי מה דקיימ"ל השתא באמת לא אמרינן כלל יש מוקצה לחצי שבת.

ולכך היה נראה דתירץ מה דקאי באמת אף דקיימ"ל אין חוששין לריסוק איברים, והוא דקשיא ליה לרב קושית הש"ס דביצה מהך ברייתא עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט ואמאי, ואין לומר הואיל ומוכן אגב אמו, מן הטריפה מאי איכא למימר, ואין לומר כקושית התוס' שם דהא יכול לשוחטו במעי אמו, דהא תירצו התוס' דלכתחילה אסור דהוי כשוחט בלילה, אמנם אי איירי ביוצא דופן אף בין השמשות היה יכול לחתוך ולהוציא העובר דהא בלא"ה טריפה היא, וא"כ שפיר אוקימנא ביוצא דופן דזהו לפי המסקנא, אמנם הא תינח באוקימתא ראשונה באוקימתא שניה מאי איכא למימר, דבלא"ה משני בהפריס ולא משני דאיירי בעמדה, וצ"ל דניחא ליה לשנות בהפריס, אף באמת דקיימ"ל דאין חוששין לריסוק איברים מ"מ בעי דוקא הפריס דאל"כ הא יש חשש דריסוק איברים ביו"ט כיון דאיכא ריעותא דלא הפריס ואסור לשוחטו ביו"ט, ולכך מוקמינן בכי האי גוונא במאי דקאי למסקנא ואתי שפיר ודו"ק היטב.

וכתב המ"מ ועגל שנולד בשבת יש מי שאוסר אותו ביו"ט הסמוכה, ויש מי שמתיר גם ליומו ומותר לחולה לשחוט לו עכ"ל, ונראה הא דכתב דמותר לחולה אף ביומו אין בזה מחלוקת כלל דכו"ע מודים בזה שמותר לחולה, רק דזהו טעם דלכך מותר בנולד בשבת ליו"ט הסמוכה לו, הואיל וביומו מותר לחולה א"כ שבת לעצמו הכין, ולא מקרי כלל שבת מכין ליו"ט ודברי הלח"מ אינם ברורים בזה.

ב

בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום הרי אלו מוכנים ולוקחין מהם ושוחטין אותם ביו"ט אבל הרועות ולנות חוץ לתחום אם באו ביו"ט אין שוחטין אותם ביו"ט מפני שהן מוקצין ואין דעת אנשי העיר עליהם. וכל זהו בשל ישראל אבל בשל נכרי לית ביה מוקצה אלא א"כ באו בשביל ישראל, דאז אסור כשאר דברים הבאים חוץ לתחום בשביל ישראל. וכתב השו"ע סימן תצ"ח סעיף ג' דאם היה ספק אם באו מחוץ לתחום מותר דהולכין בספיקא להקל, ותמהו האחרונים דבכמה דוכתי פסק השו"ע שמא חוץ לחומה לנו להחמיר, ומה שנ"ל ליישב הוא דוודאי הא דחוששין שמא חוץ לחומה לנו שהוא דוקא אצל שבת דשם יש תחומין דאורייתא אצל ג' פרסאות לדעת הרמב"ם והרי"ף וסייעתם, משא"כ ביו"ט דלא מצינו איסור תחומין דאורייתא, דמלבד דאינה בכלל לא תעשה כל מלאכה א"כ אינה איסור של תורה ביו"ט, אף גם דלצורך אכילה מותר וכי יהיה איסור תחומין חמורה מאיסור הוצאה גמורה לרה"ר וא"כ י"ל דביו"ט אין חוששין להקל רק מה דצריך נמי בשבת ואז הולכין להחמיר, וא"כ אין לחלק בין שבת ליו"ט, ולא פלוג עבדו חכמים בכמה דוכתי, ומה דהחמירו חכמים בשבת החמירו אף ביו"ט, משא"כ דבר דלא שייך כלל בשבת רק ביו"ט, בזאת שפיר י"ל דחוששין להקל, ולכך בבייתות דזה לא שייך כלל בשבת רק ביו"ט ולכך חוששין להקל, משא"כ פירות וכדומה דמותר בשבת לאכילה חוששין להחמיר אף ביו"ט.

ועוד יש לומר במקום דנכרים מביאים לצורך כלל ישראל דאז אין היתר לשום ישראל, וא"כ הרי הוא בחזקת איסור רק דיש לספק דאולי באו מתוך התחום ובזו חוששין להחמיר, משא"כ אם הביא בשביל ישראל פרטי א"כ הרי הוא בחזקת היתר רק דיש לספק אם מחוץ לתחום באו בזאת ודאי יש להקל דהנה לכל ישראל אחרים הם מותרים לגמרי, ולכך בחלילים דהם אסורים לכל ישראל חוששין להחמיר בכי האי גוונא, וכן בסימן תקט"ו איירי דהובא בשביל ישראל כללי ולכך חוששין להחמיר, משא"כ כאן בסימן תצ"ח ס"ג דאיירי דהובא בשביל ישראל פרטי רק דספק הוא בשביל התחום, לזאת שפיר חוששין להקל, ולכך בסעיף שלאחריו פסק דוקא ביו"ט שני הוא דחוששין להקל ולא ביו"ט ראשון וכמ"ש האחרונים, ולכאורה שני סעיפים סותרין אהדדי, ודוחק לומר ולחלק דבסעיף ב' איירי דידע דלנו חוץ לתחום וכמ"ש הרשב"א הידועים שלנו חוץ לתחום ולכך הספק להחמיר דידוע הוא ולכך תלינן הכל בדבר הרגיל ומצוי וזה צ"ל על כרחך לתירוץ הראשון שכתבתי, ולפמ"ש ניחא דבסעיף ד' איירי דהובא לצורך כל העיר ומש"ה אמרינן דחוששין להחמיר, ולכך אינו מתיר רק ביו"ט שני ולא ביו"ט ראשון ואתי שפיר ודו"ק היטב.

ג

וכן בהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט הואיל ולא היתה דעתו עליה מערב יו"ט אסור לשוחטה ביו"ט, לפיכך אסור להראות מומי קדשים ביו"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן. ובהשגת הראב"ד ואפי' נולד בו מום מערב יו"ט אין רואין אותו לכתחילה ביו"ט עכ"ל. עיין במ"מ שכתב דלא נתבאר בדברי רבינו אם עבר ובקרו זה שנולד ביה מום מערב יו"ט מה דינו, ונחלקו המפרשים בזה, יש מתירין לשוחטו ויש אוסרין וכו', ואולם הראב"ד בהשגתו כתב להדיא דאין רואין אותו לכתחילה ביו"ט, ומשמע דאם עבר ובקרו מותר בדיעבד, ונתקשו בזה האחרונים, דהוא נגד הסוגיא דש"ס, חדא דבהדיא אמרי' בשבת פ' כירה דף מ"ו דאף לרבי שמעון הוי מוקצה דמי יימר דמזדקק ליה חכם וכו' דאין רואין מומין ביו"ט, והוכיחו כן מדפריך הגמ' שם מהא דמפירין נדרין בשבת מי יימר דמזדקק ליה חכם וכו' ומשמע דסוגיא אף למ"ד בחד מי יימר ואף אם נדחוק דלרבי יהודה דאית ליה מוקצה הוא דפריך הש"ס, כמ"ש הגאון חכם צבי בתשובותיו סימן פ"ה עיי"ש, מ"מ אי אפשר לומר כן בדברי המ"מ שכתב דאין הכרע בדברי רבינו, הא רבינו פסק ביו"ט כר"י וגם בדברי הראב"ד לא נראה לעיל בפרק א' הלכה י"ז דמחליט להתיר מוקצה, ובתומת ישרים בהגהת הראב"ד על הרז"ה סוף דבריו לפסוק למעשה כהרי"ף ביו"ט לאסור מוקצה עיי"ש, ולר"י ודאי אפי' בחד מי יימר הוי מוקצה כמו שנים ועוד קשה דא"כ מה בין נולד מומו מערב יו"ט לנולד הוא ומומו ביו"ט דאמרינן ושוין שזהו מן המוכן, כיון דגם בזה אסיקנא דאין מבקרין אותו לכתחילה, ובדיעבד אף בנולד ביה מום מערב יו"ט מותר אף דאיתקצאי לבין השמשות, ומכ"ש לנולד הוא ומומו ביו"ט דקי"ל אין מוקצה לחצי שבת וא"כ מאי קמ"ל לנולד ביו"ט הוא ומומו עמו.

ובאמת בזו שפיר י"ל החילוק של הגאון חכם צבי הנ"ל דבנולד ביה מום קבוע מערב יו"ט, לא די שאין מבקרין אותו ביו"ט אף גם אם עבר והתירו החכם מ"מ לכתחילה אין שוחטין אותו ביו"ט, ואם עבר ושחטו הרי זה מותר, אמנם הגאון ח"צ הנ"ל עשה הבדל בביקור והתרתו אבל אם התיר החכם, דעתו לשיטת הנך פוסקים דשוחטין אותו לכתחילה, וזו ודאי לא יתכן עליו כלל לישנא דאינו מן המוכן, דמה ענין מוכן להתרת חכם, אבל לפי מה שכתבתי יתכן ביותר כיון דאף בהתרת חכם יש איסור שחיטה לכתחילה מקרי שפיר אינו מן המוכן, ובנולד הוא ומומו ביו"ט אין מבקרין אותו לכתחילה, אבל אם בקרו מבוקר ומותר לשוחטו ביו"ט לכתחילה, והא דלא מפרש הנך תלתא בבא דנקוט בברייתא דאדא בר אוכמי כי האי גוונא, במום קבוע מערב יו"ט אין שוחטין אותו ביו"ט לכתחלה ובמום עובר מערב יו"ט אם שחט אסור משום מוקצה, והנולד הוא ומומו ביו"ט אם בקרו שוחטין אותו לכתחלה, ולא היה צ"ל דאדא בר אוכמי משבש ותני, זה אינו דא"כ לא היה ליה לומר כיצד נולד מום מערב יו"ט אין מבקרין אותו ביו"ט, דהא אף בנולד הוא ומומו עמו ביו"ט אין מבקרין אותו לכתחלה, רק דהיה ליה לומר אין שוחטין אותו ביו"ט, דבנולד הוא ומומו עמו ביו"ט מותר לשחטו ביו"ט.

אמנם הא קשיא, בגמרא דייקינן מהך דנולד הוא ומומו עמו שהוא מן המוכן דאין מוקצה לחצי שבת, הא אפי' היכא דהיה בו מום מערב יו"ט דאיתקצאי לבין השמשות אמרינן דמותר בדיעבד, ומכ"ש בנולד [ב]מומו ביו"ט דלא יהיה מוקצה לחצי שבת חמור ממוקצה בין השמשות, וההבדל שכתבנו למעלה בין תחילה ודיעבד, זהו אין ענין לאיסור מוקצה, דודאי אי שייך ביה איסור מוקצה אף בדיעבד אסור, ולענין דנראה כדן דין או מתקן בזו יש לחלק כמ"ש לעיל, אבל לענין מוקצה ודאי דאפי' דיעבד אם שחטו אסור, וא"כ אי ס"ד אפי' במוקצה לבין השמשות מותר בדיעבד, ש"מ דלית ביה איסור מוקצה ומכ"ש למוקצה לחצי שבת, ואזלי כל דברי הפלפול בגמרא.

ובאמת קושיא זו קשה ג"כ ברש"י לכאורה דלא ס"ל במשנה טעם לאסור משום מוקצה רק משום דנראה כמתקן ודן דין, וצ"ל דס"ל דבעי שלשה מי יימר, והא דפריך הגמרא בשבת לר"ש אהך דבכור משום מוקצה ולא משני דטעמא הוא משום מתקן, יש לומר דבשלמא אם אף גם מוקצה שייך אף דלא שייך רק בדליכא מום מערב יו"ט, א"כ יתכן שפיר לישנא דמוכן במשנה דהוא הלשון המיוחד לאיסור מוקצה ואגב כולל הכל ביחד לומר דאינו מן המוכן משא"כ אי איסור מוקצה לא שייך כלל בבכור רק מטעם דנראה כדן דין, לא הוי ליה למימר דאינו מן המוכן, ועוד י"ל דס"ל לרש"י דמשום הך טעמא דנראה כמתקן, לא היו החכמים אוסרים בדיעבד, רק הואיל בנולד מום ביו"ט אסור משום מוקצה, ראו חכמים לאסור הכל בחד גוונא משום לא פלוג, אף דלא שייך ביה מוקצה לר"ש רק משום מתקן, ובזו דברי רש"י עולים כהוגן ואינם סותרים שמעתתא דשבת, [ועיין להלן הלכה ח"י בביאור דברי רש"י הנ"ל באופן אחר].

אך קשה דלפ"ז בנולד מום מערב יו"ט ליכא מוקצה לר' שמעון כמ"ש רש"י להדיא, א"כ הא דפריך על ושווים שאם נולד הוא ומומו ביו"ט וכו' הא יש מוקצה לחצי שבת, למאן פריך אי לר"ש הא לית ליה איסור מוקצה בחד מי יימר, ואי לר"י ס"ל רואין מומין ביו"ט לכתחלה וא"כ ליכא כאן מי יימר כנ"ל, וצ"ל לשיטת רש"י דס"ל להגמרא דהך ושוים וכו' לכו"ע איתמר לכל התנאים ואין כאן מחלוקת כלל, ובפרט בברייתא דשנויי רבי, ואלו לעיל אסקינן דרבי נסיב לה אליבא דתנאי וביו"ט ס"ל כר"י באיסור מוקצה, ולפ"ז לדידן דקי"ל כר"י במוקצה, ובמומין כר"ש דאין רואין מומין ביו"ט שפיר פריך האיך קתני שאם נולד הוא ומומו עמו שזהו מן המוכן הא יש מוקצה לחצי שבת, ולפ"ז גם בהך דראב"ד יש לתרץ כן.

אך לפ"ז אין מקום בדברי הרמב"ם, דהוא ס"ל במוקצה ביו"ט כר"י, וממה שכתבתי מוכח דלמאן דאית ליה מוקצה אמרינן בחד מי יימר אסור אפי' בדיעבד, וא"כ פשיטא דדיעבד אסור, ועוד קשה הא אמרינן בגמרא להדיא מתניתין נמי דייקא דקתני ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר וכו' ומזה מוכח דאף בנולד מום קבוע מערב יו"ט דאסור ועי' בפרי חדש לאו"ח שהקשה ג"כ זאת. ונ"ל ליישב לפמ"ש רש"י ד"ה קמ"ל דאם נולד מום עובר מערב יו"ט וביו"ט קבוע דלא ישחוט לר"י משום דעבר ואסקיה משמע דלולי קנס אינו מוקצה לר"י, וצ"ל כמ"ש מהרש"א ז"ל דלא הוי מוקצה לר"י כיון דיש בו מום עובר יושב ומצפה מתי יפול בו מום קבוע, דשכיח ומצוי דלאחר מום עובר שיהיה קבוע, ולא אקציה דעתו מיניה אפי' לר"י, וקשה הא בסוגיא בשבת אמרינן אפי' הוי ביה מום מי יימר דהוי מום קבוע.

ונראה דודאי הך מי יימר לחוד דמזדקק ליה חכם משווי ליה לאיסור מוקצה, רק כיון דקי"ל אין מוקצה לחצי שבת ועיקר מוקצה הוא דמקציה מדעתו בין השמשות, ובכור אינו מוקצה בין השמשות דלא אמרינן מי יימר דמזדקק ליה חכם דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו בין השמשות, והך דאין רואין הוא רק שבות, ואפשר דהוי מצוה משום שמחת יו"ט וגם להתיר מום שלא יכשלו, א"כ לא אקציה לביה"ש כלל, דכל עצמו של מי יימר דמזדקק ליה חכם, הוא הואיל ואין רואין מומין ביו"ט, ולכך קאמר הגמרא מי יימר דהו"ל מום, ואת"ל דהוי ביה מום מי יימר דהוי קבוע, ואף דבזה אינו מסיח מדעתו כלל אפי' לר"י, מ"מ זה ודאי אינו מעלה בדעתו דכיון דעד בין השמשות לא הוי ביה קבוע, דברגע ביה"ש יפול בו קבוע, דזהו רחוק בדעת, רק דמעלה בדעתו או בלילה או ביום שלאחריו יפול בו מום, וכיון דשכיח ומצוי כנגמרה בידי אדם [דמי], ולא אמרינן מגו דאיתקצי ביה"ש אפי' לר"י, רק על כן מסיח דעתו, מי יימר דמזדקק ליה חכם, דביו"ט גמור אין רואין מומין, וא"כ בממ"נ מסיח דעתו, ביה"ש לא יפול בו מום קבוע, וביו"ט אין רואין מומין, משא"כ לר"י יכול החכם לראות ביו"ט ולכך לא איתקצאי לר"י.

ומעתה דברי רש"י נכונים דס"ל לרש"י במום קבוע מערב יו"ט לא הוי מוקצה, דלא מוקצה לבין השמשות כיון דהוא רק שבות ולא גזרו ביה"ש, ואין מוקצה לחצי שבת, אבל מודה רש"י דמשום מי יימר דמזדקק ליה חכם לחודיה הוי מוקצה אפי' לר"ש, וא"כ קושית הגמרא מהך דמפירין נדרים וכו' ואין נשאלין לנדרים וכו' אתי שפיר, דבזה לא שני ביה"ש לשבת דתמיד לא מזדקק ליה הבעל והחכם כמ"ש התוס' שם ולק"מ קושית התוס' כלל ודו"ק.

ומעתה גם מה שהקשיתי לעיל על הראב"ד ורש"י מהך דבא להוכיח דאם נולד במומו דהוי מן המוכן דאין מוקצה לחצי שבת, ניחא, ולק"מ דעד כאן אמרינן דאם יש בו מום קבוע מערב יו"ט דלא הוי מוקצה לר' שמעון רק אי אמרינן כפי המסקנא דאין מוקצה לחצי שבת ולכך שרי דבין השמשות לא איתקצי דחזי ליה חכם כנ"ל משא"כ להס"ד דיש מוקצה לחצי שבת א"כ אף בהוי ביה מום קבוע מערב יו"ט יש מוקצה לחצי שבת דבהגיע יו"ט ממש מי יימר דמזדקק ליה חכם, וא"כ קושית הגמ' שפיר, דאף בנולד במומו ביו"ט יהיה מוקצה כיון דאין מבקרין אותו לכתחילה ומשני דיתבי דיינא התם ולק"מ.

ומעתה גם מתני' נמי דייקא יש לתרץ לדעת הראב"ד וסיעתו, דודאי מהך מתני' דכל שאין מומו ניכר מערב יו"ט וכו' מוכח דעל כרחך היה ביה מום עובר, דאל"כ לא יפלוג ר"י דאית ליה מוקצה כמ"ש רש"י, אבל בהיה ביה מום עובר וביו"ט מום קבוע, בזו שפיר י"ל דאיירי המשנה, ועלה קאי דאינו מן המוכן ולא קשה מידי, וצ"ל דבזו לא הוי לר"י מוקצה כמ"ש לרש"י והוא קושית מהרש"א עיי"ש, ועיין בהרמב"ם בפירוש משניות שכתב ג"כ לר"י בהיה ביה מום עובר בערב יו"ט, וקבוע ביו"ט דשוחטין אותו רק דנתן טעם מחמת צער בע"ח מ"מ לדינא מודה לרש"י בשיטת ר"י ועכ"פ אין כאן הכרח במשנה דאף דהיה מום קבוע מערב יו"ט דאוסר ר"ש בדיעבד.

והא דדייק הגמ' מיניה דאין מבקרין לכתחילה בנולד במומו ביו"ט הוא כך, כיון דחזינן דבהיה ביה מום עובר בערב יו"ט ונולד ביו"ט מום קבוע דהוי מוקצה משום מי יימר דמזדקק ליה חכם כנ"ל וא"כ מאיזה טעם יהיה החכם רואה בתחילה בנולד במומו ביו"ט, ומאי שנא הך דנראה כדן דין מהך, דבשלמא אם היה מום עובר בערב יו"ט ונולד ביו"ט [קבוע] רואין, י"ל דלכך בנולד במומו ביו"ט רואין דלא היה אפשר להראותו מערב יו"ט והתירו חז"ל, משא"כ בהיה ביה מום מערב יו"ט דאפשר להראותו לחכם מערב יו"ט לא התירו חז"ל הראיה ביו"ט כדן הדין, וכן בנולד בו מום קבוע ביו"ט ולא היה בו מום כלל מערב יו"ט, ג"כ אתי שפיר דהוי מוקצה, דאינו יושב ומצפה שיפול בו מום, אבל אי אמרינן בנולד ביה מום עובר בערב יו"ט, וקבוע ביו"ט, דג"כ אין רואין, וזה אי אפשר להראות מערב יו"ט, ומוקצה ג"כ ליכא, כמ"ש דבהיה ביה מום עובר לא מסיח דעתו ממנו ממום קבוע אפי' לר"י, ואם כן ה"ה בנולד ביו"ט במומו דאין רואין דמאי שנא ומוכח דאין מבקרין אותו לכתחילה, ודברי הגמ' ברורים ולא קשה קושית מהרש"א, דבאמת הוכחת הגמרא רק על היה בו מום עובר מערב יו"ט וקבוע ביו"ט, ומ"מ הוכחת הגמרא שפיר ודו"ק.

ודרך היותר קצר נ"ל, והוא דודאי גם הראב"ד מודה דפשטא דגמרא דר"ש אוסר אפי' בהיה בו מום קבוע מערב יו"ט בדיעבד, רק י"ל במאי דאמרינן שם בגמרא מה הוי עלה, ואמר ר' יוסף ת"ש דאמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי וכו' דר"ש בשיטת רבי מאיר אמרו דאוסר המראה מום למומחה לאחר שחיטה, ודחי ליה אביי דבקנסא פליגי ר"מ ור"י, ואמר רב נחמן [בר יצחק] מתניתין נמי דייקא דטעמא משום קנסא וכו' א"כ לפ"ז לכאורה היה כל דברי התנאים והקדמונים בתוהו, דאמרו ר"ש ור"מ בחד שיטתא קיימא דהא למסקנא טעמא דר"מ משום קנסא, לזאת ס"ל להראב"ד דודאי יתד שלא תמוט דר"מ ור"ש בחד שיטתא קיימא, רק דבעי למפשט דהלכה כר"ש משום דס"ל דטעמא דר"מ משום גזירת הסימנים הנשתנים לאחר שחיטה, וכן טעמא דר"ש משום גזירה דנולד בו מום קבוע מחדש ביו"ט, דודאי הוא מוקצה כמ"ש המג"א דגזרו הא אטו הא, וא"כ הלכה כר"מ בגזירותיו, ועיין בהרא"ש והרמב"ם, ואף כר"ש להלכה, ודחי ליה אביי דטעמא דר"מ משום קנסא, וכן טעמא דר"ש משום קנסא, הואיל וראה בו מום דהוי כדן דין קנסוהו, א"כ אין כאן הלכה כר"ש, ולפ"ז ברואין מומין לכתחילה פסקינן כר"ש, כמ"ש הרי"ף והרא"ש דילפינן מהך עובדא דר' אמי דלא חזי בוכרא ביו"ט, אבל בדיעבד כיון דר"ש ור"מ בחדא שיטתא קיימא לקנוסיי ולא קיימ"ל כר"מ בקנסותיו, אף כר"ש לית הילכתא כוותיה ומותר בדיעבד, זולת בנולד ביה מום קבוע ביו"ט דהוי מוקצה גמור, וזהו לענ"ד ברור בדברי הראב"ד.

אך לפ"ז הרמב"ם דפסק בפרק ג' מהל' בכורות אף במראה מום לאחר שחיטה כר"מ וכדעת הרא"ש הנ"ל א"כ אף כאן דעתו מבואר דאסור בדיעבד כר"ש וכר"מ וק"ל.

ד

בכור שנולד ומומו עמו הרי זה מוכן ואין מבקרין אותו ביו"ט ואם עבר וראה מומו ובקרו והתירו הרי זה שוחט ואוכל. עיין במ"מ שכתב הטעם שזהו מן המוכן לפי שלא היה לו חזקת איסור מעולם וכו' עיי"ש נראה מדבריו דאם נולד ביו"ט ואח"כ נולד בו ביום מום קבוע דהיה לו חזקת איסור, דאסור, והיינו לא פלוג כמ"ש המ"מ לעיל כיון דהיה לו חזקת איסור דמי לנולד מום מערב יו"ט וכן מהרש"א הביא בשם התוס' ישנים דאף דאין מוקצה לחצי שבת, מ"מ דיחוי כי האי דנולד תם וודאי דהוי מוקצה, וזהו דלא כפרי חדש לאו"ח שכתב דאף דנולד תם ואח"כ נולד בו מום בו ביום דמותר דאין מוקצה לחצי שבת עיי"ש וק"ל.

בהמת

חולין שנפלה מן הגג ועמדה מעת לעת והרי היא צריכה בדיקה, שוחטין אותה ביו"ט ותבדק אפשר שתמצא כשירה ותאכל. עיין במ"מ ורבינו פסק להקל, עיין בהרא"ש שכתב וקיימ"ל מפני שצריך לחסמן, מהך דריש לקיש משום ליבון רעפים נגע ביה, והיש"ש תמה דמ"מ לא נפשט האיבעיא דהא ר' ירמיה גופיה בעל האיבעיא אמר אנן מפני שצריך לחסמן תנן ומ"מ נסתפק אי מותר לשחוט נפולה ביו"ט, והפרי חדש כתב הואיל והותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והוי ספק דרבנן, וזו לא נזכר ברא"ש, גם אין זה מספיק בהרמב"ם לדעת המ"מ, דלא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה.

לכן נראה הואיל ור' שמעון בן לקיש אמר סתם בקדירה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגע בו, ואלו טעמא שצריך לבודקן בעו לה, דמחזקינן ביו"ט ריעותא, לא הו"ל למימר סתם משום ליבון רעפים נגע בו דהא יש בליבון רעפים טעם מה דלא שייך בשבת כמ"ש הרא"ש ולא נגע זה בזה, ועל כרחך צ"ל דלא מחזקינן ריעותא וא"כ ליכא טעם בליבון רעפים זולת טעם דחסימה וזה שייך ג"כ בחיוב שבת ולכך קאמר סתם משום ליבון רעפים והאיבעיא איפשיט.

והגאון מוהר"ר גרשון אשכנזי בשו"ת חות יאיר כתב דמוכח דאל"כ מאי נפק"מ בין תרי לשונות אי לבודקן או לחסמן תנן אלא ודאי הך ספק דשחיטת נפולה ביו"ט, ואין זה תירוץ לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל (בפרק ג' הלכה י"א) דאף ברעפים ישנים שייך חסימה, וצריך לבודקן לא שייך רק בחדשים וא"כ נ"מ טובא [ועיין להלן בפרק ג' הלכה י' והלכה י"א והדבר מבואר שם]. אך בזה י"ל כי וודאי הא דישנים אסורים משום חיסום, ואף דבישנים אי אפשר לעשותם מערב יו"ט הוא מטעם גזירה ישנים אטו חדשים, א"כ שפיר מוכח, דבשלמא אי כל הטעם בחדשים לאסור הוא משום חיסום, שפיר י"ל גזירה ישן אטו חדש, משא"כ אי בקדירות חדשים טעם משום לבודקן תנן, ליכא למימר ישן אטו חדש, דבלא"ה בחדש טעם לאסור משום לבודקן.

ושם בתשובה האריכו בקושיא על השו"ע, דפסק באו"ח דנפולה מותר לשחטו ביו"ט, דצריך לחסמן תנן, ובהל' מילה (סימן רס"ו סעיף ז') פסק דמוהל חדש לא ימול בשבת, והוא דברי רש"י דאוסר מפני שצריך לבודקן תנן, ולפי דברי הפר"ח הנ"ל לק"מ, דבשחיטה יש טעם מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וזה לא שייך במילה בשבת. אך לפ"ז היה מקום להתיר מוהל חדש ביו"ט, דגם ביו"ט הותרה חבלה לצורך אוכל נפש כגון שחובל בדג להוציא את דמו, ומכ"ש לדעת הפוסקים דחובל הוא משום נטילת נשמה, וא"כ שוחט בכלל חובל והותרה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך, ואפי' לדעת הפוסקים דצריך צורך קצת, מ"מ הא עסק בדבר מצוה מקרי צורך קצת ומילה מותר, וצ"ע.

אך באמת א"צ לכל זה, דהא דמתירין נפולה לשוחטו משום דיש לו חזקה דאתיא מכח רוב בהמות כשרים וכמ"ש המג"א והדרכי משה וב"ח וצ"ל לשיטתם דרעפים ג"כ רובם שהם טובים ואינם מתקלקלים בליבון כמ"ש דאל"כ איך נפשוט מיניה למ"ד צריך לבודקן תנן דאין שוחטין נפולה ביו"ט, דלמא ברעפים ליכא חזקה, ועל כרחך דגם ברעפים איכא רוב שהם טובים ואינם נפקעים כאשר יעיד המציאות, וא"כ במוהל חדש שלא מל מעולם מאי חזקה ומאי רוב איכא כאן וכי יש בידינו לומר רוב מה שלא נזכר בש"ס, וכי ידעינן אנו אם רוב מוהלים חדשים בקיאין ויש להם אימון יד מבלי לקלקל אי לא, דבר זה אין בידינו ויש לאסור לכו"ע.

אך נראה מ"מ ביו"ט שני של גליות להתיר מוהל חדש למול, כי טובא סברות להתיר, ראשון סברות הנ"ל אי לבודקן או לחסמן תנן, שנית יש בו סברת מתוך שהותרה חבלה לצורך וכו' וכנ"ל, שלישית אם מקלקל הרי מקלקל בחבורה, ורביעית דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, והכל ביו"ט שני שאנן בקיאין בקביעא דירחא, ובשו"ע לא נזכר לאסור רק בשבת והבו דלא לוסיף עלה ביו"ט שני, וכן הוריתי למעשה ואין לפקפק עליו כלל. ומזה י"ל לשיטת רש"י וסיעתו דסוברים דגם חיסום לא שייך רק בחדשים, א"כ מאי קאמר ר' ירמיה אנן לחסום תנן, תפשוט דלא אמרינן לבודקן דאל"כ למה לי לחסמן כנ"ל די"ל טובא קמ"ל דמשום לבודקן מותר ביו"ט שני דהוי ספק ספיקא כנ"ל, משא"כ בחיסום לא הוי רק חדא ספיקא ואף ביו"ט שני אסור וק"ל.

ה

אוזין ותרנגולים ויונים שבבית הרי אלו מוכנים, ואין צריכין זימון, אבל יוני שובך ויוני עליה, וצפרים שקננו בטפיחים או בבירה ובפרדס הרי אלו מוקצה וצריך לזמן בערב ולומר אלו ואלו אני נוטל ואין צריך לנענע. עיין במ"מ שכתב דיש מתירין בזימן בכל גוונא אפי' במפריחים לפי שאין יוני שובך צריכין צידה מעליא, והוא דעת רבינו ז"ל, ואולם בהל' שבת פרק י' הלכה כ"ד מחק מדברי רבינו יוני עליה דהצד מהם חייב בשבת. ונראה דס"ל כיון דצידה לאוכל נפש מותר מדאורייתא לדעת רבינו רק דחכמים אסרוהו, ומה שאינו נראה כצידה גמורה והזמין אותו מערב יו"ט לא אסרוהו חז"ל והניחו על דין תורה ובפרט כי לא שייך טעם שיכווין מלאכתו ליו"ט כיון דבעי זימון מערב יו"ט.

והנה לדעת החולקים דבעי מפריחין קצת ולא מפריחין לגמרי, ובתשובת הרא"ש נזכר שאינם פורחין חוץ לתחום, ועיין במג"א (סימן תצ"ח ס"ק י"ב) שכתב הטעם דס"ל להרא"ש כיון דפורחין חוץ לתחום לא חשיבי מזומן, ובגמרא לא משמע כן רק כיון שחוזרין לכלובן לערב ומזונתן עליך ומה נפק"מ אם מפריחין למרחוק או לדרך קרוב, כיון שבערב חוזרין למקומן ומי ישגיח ביונה אם פורחת למרחוק או לקרוב. לכן יותר טוב לדחוק בדברי תשובת הרא"ש לומר שכוונתו במילת חוץ לתחום, אינו פירושה תחום שבת ויו"ט שהוא מיל רק חוץ לתחום רצונו לומר גבול שגבלו חכמים ביונה, דהיינו אם מפרחת במהרה ואינה נצודת מבני אדם הרודפים אחריה היא אסורה, ואם לא שהיא פורחת לאט לאט ובנקל רודפיה ישיגו אותה א"כ הרי היא בכלל שאינה מחוסרת צידה ומותרת ודוחק.

ובמה שכתבתי במ"מ הלזו יש ליישב דברי הראב"ד (בהלכה ז') דאוסר בדגים אפי' בביבר קטן שאינו מחוסר צידה והקשה המ"מ מאי שנא מהא דקיימ"ל סוכר אדם אמת המים מערב יו"ט וכו', ועיין בב"י והאחרונים במה שדחקו לעצמן למאוד [א"ה ובחידושים תמה הגאון ז"ל על הט"ז שהבין בדברי הראב"ד דטעמא הוא משום מוקצה כיון שהם מכוסים מן העין עיי"ש שהאריך וקשה דא"כ ר' נחמן ריש ביצה דמהדר למצוא סתמא דסתם לן תנא ביו"ט כר' יהודה ולא הביא מתניתין דאין צדין ודוחק לומר דיהיה כמוקצה גרוגרות וצמוקין] והנכון כמה שכתבתי לעיל דדעת הראב"ד כהרמב"ם דלכך אסרו מלאכות צידה וקצירה לאוכל נפש כדי שלא יכוין מלאכתו במועד וכמבואר בהשגה שלו (לעיל פ"א הלכה ה') וכיון שהוא סוכר אמת המים מערב יו"ט ואמר מכאן אני נוטל למחר, אינו חושש שיכווין מלאכתו ביו"ט דהא בעי מעשה רב, ודמי ממש לזימון דיוני שובך דליכא חשש שיכוין מלאכתו במועד וק"ל.

ו

זימן שחורים ולבנים, ומצא שחורים במקום לבנים, ולבנים במקום שחורים, אסורים, שאני אומר שמא אותן שזימן פרחו להן, ואלו אחרים הן, וכל ספק מוכן אסור. והנה בגמרא אמרינן לימא מסייע ליה לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הולכים אחר הרוב, ומשני בדף, ורבינו השמיט בדף להיות דקיי"ל כר"ח דהולכים בתר רוב, אך קשה דלמה משווה רבינו אותה לספק כיון דקיימ"ל הולכים אחר הרוב א"כ הרי כאן ודאי ואין כאן ספק, כמבואר בגמרא דב"ב (דף כ"ד) ועי' בפרי חדש ליו"ד סימן ס"ג שהביא אוקימתות רבות מרמב"ם דמשוה הך רוב וקרוב לספק אי אזלינן בתר רוב והוא לכאורה נגד הסוגיא דב"ב דף הנ"ל דמשמע דאזלינן בתר רובא בין לקולא בין לחומרא והיינו דאזלינן בתר רוב מוודאי ולא מספק.

ונראה דס"ל להרמב"ם כיון דבגמרא דב"ב מייתי אביי סיעתא להך דרב חנינא דרוב וקרוב וכו' מהך משנה דם שנמצא בפרוזדור שורפים עליו תרומה וקדשים וכו' עיי"ש בגמרא דנדה על הך דתנן במשנה נמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו ממקור בא, ופליגי שם אמוראי, אביי ס"ל מלול ולפנים טמא ודאי מלול ולחוץ טהור ודאי, ורב הונא ס"ל מהלול ולפנים טמא ודאי ומלול ולחוץ טמא מספק, והנה לאביי דס"ל מלול ולחוץ טהור ודאי על כרחך דס"ל דאינו במציאות שיבוא דם מהמקור לחוץ מלול, דאל"כ מידי ספיקא לא נפקא, ואלו בלול ולפנים ס"ל לתנא במשנה ספיקא טמא ש"מ דהוא בחזקת ספק אי בא מן המקור ואעפ"כ הרי הוא טמא בודאי דשורפים עליו תרומה, ש"מ דהולכים אחר הרוב דמים הבאים מהמקור אע"פ דעליה הוי קורבא דמוכח כמ"ש התוס', ושפיר מוכח מהך משנה סייעתא לר"ח כמבואר בגמרא דהולכים אחר הרוב אפי' בקורבא דמוכח, משא"כ לרב הונא דס"ל מן הלול ולחוץ טמא מספק ש"מ דמצוי לבוא שם דם מהמקור דאי לא מצוי לבוא שם דם מהמקור רק ע"י שחתה א"כ הרי כאן דם עליה קרוב ורוב כיון דדם מהמקור אינו מצוי והולכין אחר רוב וקרוב ודאי, ואף אם נאמר דשקולים הם במציאות הדם שם בפרוזדור, מהמקור ועליה, עדיין קשה כיון דעליה מקרבי כיון דליכא רוב המתנגד ליזל בתר קורבא דקורבא דאורייתא כדכתיב והיה העיר הקרובה אל החלל ועל כרחך מוכח דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא, וקשה א"כ בלול ולפנים אמאי טמא ודאי דהא עליה מקרבי אף דהרוב מהמקור מה בכך הא מידי ספיקא לא נפקא, וליכא למימר דאינו במציאות כלל מהלול ולפנים שיבוא מעליה דא"כ היכא קרו ליה במשנה ספיקא הלא אין כאן ספק כיון דאינה במציאות כלל שיבוא הדם מעליה, ועל כרחך צ"ל מהלול ולחוץ אף דרוב דמים מהמקור כיון דקורבא דמוכח דאתיא מעליה כמ"ש התוס' שקולין הן, והרי כאן ספק ולכך טמא מספק, משא"כ מהלול ולפנים אף דעליה קורבא מ"מ ליכא כאן קורבא דמוכח כיון שאי אפשר לבוא שם כי אם ע"י מעשה וא"כ אזלינן בתר רובא עכ"פ והרי כאן ספיקא, דמחזקינן ליה בודאי לטמא טומאת ודאי וזה ברור.

ומעתה כל הסוגיא דב"ב הוא אליבא דאביי וכדאמרינן שם אמר אביי אף אנן נמי תנינא ג' חדרים באשה וכו' משא"כ לרב הונא וקי"ל כוותיה א"כ אמרינן דבקורבא דמוכח לא אזלינן בתר רוב ודאי כי אם ספק אי אזלינן בתר רוב או בתר קורבא כיון דאיכא קורבא דמוכח, וא"כ הרמב"ם דפסק בהל' איסורי ביאה כר"ה עיי"ש לכך כאן בזימן שחורים פסק דלא הוי רק ספק ולא ודאי כיון דאיכא כאן קורבא דמוכח כמ"ש התוס' בב"ב, דהכא בזימן שחורים וכו' איכא קורבא דמוכח, ולכך פסק הרמב"ם דהוי רק ספק ולא ודאי וכל ספק מוכן אסור ודברי הרמב"ם המה נכונים ודו"ק היטב. ומעתה רוב הקושיות שהקשה הפר"ח הנ"ל המה מיושבים, והיינו משום דבכולן הוי קורבא דמוכח ולכך לא אזלינן בתר רוב ודאי והדבר הוא רק בספק, ודו"ק כי דבר זה הוא לפענ"ד ברור ונכון לדברי הרמב"ם ז"ל.

ואפשר עוד לומר דלכך נוטה הרמב"ם לומר ספק מוכן דקשיא ליה כמ"ש לעיל דמאי סיעתא הוא לר"ח לכל ספק בעלמא דלמא לעולם דאינו רק ספק ולא ודאי והכא הטעם הוא דספק מוכן אסור משום דבר שיש לו מתירין, גם בשנים ומצא שלשה קשה פשיטא דהא איכא בודאי תערובת איסור, לכך ס"ל להרמב"ם דודאי רובא דעלמא אינן בחזקת שאינן מוכנים ודאי, רק אולי ישראל הכין ואף אולי משל גוי הם, דאף לגוי איכא שובכין הרבה, ובנכרי ליתא הכן כמו דאיתא בשו"ע, וא"כ שפיר מייתי ראיה לר"ח דלולי ר"ח היה ספק ספיקא ספק הנך ספק מעלמא ואת"ל מעלמא דלמא הם מוכנים, ועל כן אתה מוכרח לומר כר"ח, וא"כ הנך בשובכין ליתא כלל בגדר הספק, והא דשנים ומצא שלשה אסורים ולא נימא בכל חדא וחדא דלמא הם מאותן שובכין ואת"ל מעלמא דלמא הם מוכנים, זה אינו, דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות וגם האי איתחזק איסורא וזהו ודאי בדשיל"מ אסור וכמו אוקימתא דרב אשי לעיל דאוקמי ליה בספק ביצה שנולדה ביו"ט, ולכך צריך הרמב"ם לומר דהוי ספק מוכן, דאין כאן ודאי איסור, דאולי הם מוכנים, ואף אולי משל נכרי הם ודו"ק.

או י"ל דלכך כתב הרמב"ם ספק מוכן אסור משום דבש"ס מוקי ליה בדף וא"כ אי בדף שוכבים תמיד א"כ הנך דקביע ודאי הם מעלמא והרי כאן בדף קבוע וא"כ כשמצא אח"כ העליונים בדף הוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי בין להקל בין להחמיר ויש כאן ספיקא ולכך קאמר הרמב"ם דספק מוכן אסור.

והנה הרב המ"מ תמה על הרשב"א דהוא פסק ספק מוכן להקל ככל הספיקות של דבריהם זולת ספק צידה ותלישה הואיל וקרוב ליגע בשל תורה, וא"כ בספק ביצה שנולדה ביו"ט יהיה מותרת וזה מבואר דהוא אסור, וכן תמה ג"כ דהא ר' אשי חדית לן דדבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן אסור, ונראה דס"ל להרשב"א כדעת אבי עזרי הובא במרדכי והוא דלכך ביצה אסורה היינו משום דמוקמינן בחזקת השתא הוא דנולדה, והשתא הוא דנצודה, ולא דן הרשב"א ז"ל במקום דחזקה מסייע לאיסורא וחזקה דאורייתא, רק היכא דליכא חזקה כגון האי דזימן שחורים וכו' או דישנו כאן שני ביצים אחת נולדה בערב יו"ט ואחת נולדה ביו"ט ולא ידע איזה היא הביצה דליכא כאן כלל חזקה לומר השתא הוא דנולדה, ואמת בזאת היא דעת הרשב"א להתיר בספק דרבנן לקולא, ור' אשי דהחמיר היינו היכא דאיכא חזקה המסייע לאיסורא וכמ"ש בשם המרדכי הנ"ל דאמרינן השתא הוא דנולדה.

והא דהוצרך הרשב"א לומר הטעם בצידה ותלישה דיבוא ליגע בשל תורה ולא אמר כנ"ל דאוקמי אותה אחזקה דהשתא הוא דנצודה, היינו דס"ל דרב פפא אמר לקמן נכרי שהביא דורון לישראל אם יש במינו מחובר אסור ומשמע אפי' אם רוב מן המין נתלשו ומועט מן המין הוא במחובר, מ"מ הוא אסור דאולי הוא מהאי דנתלשו היום וכך הוא לשונו כל שיש במינו מחובר אפי' מעוטו במשמע, וא"כ ליכא למימר כאן כלל חזקה דהא רובא דתלושה הוא מנגדו לחזקה דנימא דניזול בתר חזקה דרובא ממין שנתלשו קודם יו"ט ורובא וחזקה רובא עדיף, ולכך צ"ל דלכך החמיר הואיל והוא נוגע לאיסור תורה צידה ותלישה, משא"כ ביצה דליכא רוב המנגד לחזקה, וא"כ לק"מ מביצה לדעת הרשב"א ז"ל, ונכרי דהביא ביצים ביו"ט למכור בלי ספק דעת הרשב"א הוא כדעת הר"ן להתיר דניזול בתר רובא דנולדים קודם יו"ט, אם לא דנאמר דס"ל כסברת המרדכי דביצים כעשוים להתכבד בכל יום ויום [ועיי"ש במג"א בסימן תקי"ג ס"ק י"ג] ודו"ק.

או י"ל דס"ל דהא דחדית רב אשי דדבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן ספיקא אסורא הואיל ולא בטילי היא סברא רחוקה דמה ענין ביטול לאסור ספיקא, ורב אשי על כרחיה דחיק אנפשיה לתרוצי הברייתא דקתני להדיא ספיקא אסורה, אף למאן דאוסר ביצה מדרבנן, וספק טריפה לא משמע ליה וכקושית הש"ס הנ"ל, משא"כ לדידן דפסקינן דביצה אסורה מדאורייתא משום הכנה דרבה א"כ לק"מ כל קושית הש"ס הנ"ל, וא"כ הדרא לכללא קמייתא דספק דרבנן לקולא וא"צ לדחוק כלל וכלל וזה פשוט, ובהכי ניחא הא דאמרינן בש"ס דמנחות למ"ד חדש בחו"ל הוי דרבנן ספיקא מותר, אף דהוי דשיל"מ.

וסברא זאת נמי י"ל בדעת הר"ן דצידד לומר ביצה שהביא נכרי ביו"ט דניזול בתר רוב ביצים הנולדים קודם יו"ט, וחוכך להחמיר, דבדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר רוב, דהא אף באלף לא בטיל, אם לא דנאמר דשאני התם דהא איתחזק איסורא, עיי"ש, וקשה לדבריו מש"ס דפסחים דף ז' ע"א תיבה שנשתמשו בו חולין ומעשר ונמצא בו מעות דאזלינן בתר רוב והלא מעשר דשיל"מ ע"י העלתם לירושלים כנודע [ועיין בפרי חדש ליו"ד סימן ק"ב], ואפ"ה באם רוב חולין מתירין אותו וכדאמרינן בש"ס דב"מ דמעות שנמצא בירושלים בכל השנה זולת הרגל הכל חולין, ופירש"י דרוב הוא מן החולין, והרי לפניך דאזלינן בתר רובא בדשיל"מ באיסור של תורה ומכ"ש ביצה דאיסור דבריהם הוא, ועוד דהא בנכרי שהביא ביצים למכור בשוק אם בביתו רוב ביצים הנולדים מערב יו"ט, א"כ נימא ביה כל דפריש מרובא קפריש, והביצים שבאו אל השוק הן מן הרוב, ועל כרחך צ"ל דס"ל הואיל ודשיל"מ לא בטיל לא אמרינן מרובא פריש, וזהו נגד הכלל דאמרינן בכל ז' דברים החשובים ובע"ח דג"כ לא בטילי ואפ"ה אמרינן בהו כל דפריש מרובא קפריש כמבואר בש"ס דזבחים פרק התערובות ובשו"ע יו"ד סימן ק"י עיי"ש.

ודוחק לומר דס"ל דבשאר דברים החשובים שנתערבו, ופרשו ממילא או ע"י נכרי לא אמרינן ביה גזירה שמא יקח מן הקבוע וכמ"ש הר"ן בש"ס דחולין וכן בשו"ע סימן ק"י, משא"כ בדבר שיש לו מתירין, הואיל ויכול לאוכלו בהיתר אח"כ לכך מחמירין גביה וגזרינן שמא יקח מן הקבוע, ומעתה לק"מ מהאי דמעשר דהתם ליכא כלל קבוע בתערובות דנגזור שמא יקח ממנו, וממעשר הידוע, לא גזרינן שמא יקח ממנו, וכמ"ש התוס' דבאיסור ניכר במקומו לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כלל וא"כ מאי קבוע איכא כאן, וזה דוחק דהלא כל הדברים החשובים לא בטילי ואפ"ה לא גזרינן ביה שמא יקח מן הקבוע ומנ"ל לאסור באיסור מוסיף בדשיל"מ, ועוד דא"כ יהיו דבריו סותרים לדברי בה"ג והובא בטור ובהרא"ש ובשו"ע סימן הנ"ל דאותו ואת בנו שנתערבו דפסק דנכבשינהו עד דנפרדו וכל דפריש מרובא פריש, ואע"פ דאותו ואת בנו הוי כדשיל"מ, [ועי' פרי חדש ביו"ד סי' ק"י], דצידד לומר והואיל דהוא דשיל"מ לכך מתירין אותו דנכבשינהו וניידו ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע, הואיל ויש היתר לאיסורא לכך לא גזרינן כלל שמא יקח וכו' דהא לא בהיל כל כך ליקח מן הקבוע כיון דאית ליה אח"כ התירא דהוא דשיל"מ, וזהו היפוך מן הר"ן הנ"ל, דהוא פוסק דבשיל"מ לא אמרינן כל דפריש מרובא קפריש.

ולכך היה נראה דהנה יש להבין בהר"ן דקארי ליה מאי קארי ליה ולומר דלא אזלינן בתר רוב הואיל ואינה בטילה אפי' באלף, ולא ידע החילוק היכא דאיתחזק אסורא להיכא דלא איתחזק אסורא, אלא דכך הוא דמיונו, דהואיל אפי' באלף לא בטיל משום דאיתחזק אסורא, א"כ האי חזקת איסור דוחה רובא של היתרא, א"כ אף כאן ביצים של נכרי המוכר הוא בחזקת איסור דהא יש לו חזקה דהיום נולדה כדעת המרדכי הנ"ל ודוחה הרוב דמאי שנא האי חזקה מהאי חזקה, זו דעתו לומר, אבל במקום דליכא חזקה מודה דמתירין אותו אפי' בדבר שיש לו מתירין, ולכך במעשר שני דליכא חזקה כלל לכך אזלינן בתר רוב, וכן באותו ואת בנו דליכא כלל חזקה בהנך דפרשי לומר זה הוא מאותו ואת בנו משא"כ ביצה דהכא בנכרי המוכר דאיכא חזקה דהיום נולדה כנ"ל, וא"כ דברי הר"ן שפיר, אלא דדוחה אותו דאין לדמות החזקות זה לזה כלל, דאותה חזקת איסורא דוודאי באילו התערובת איסור משא"כ בהנך דלא בריר לן דיש בתערובת האיסור רק בחזקה דעלמא, לכן אין לדמות כלל האי חזקה לחזקה, אבל מ"מ עיקר יסודתו הוא לאסור מכח האי חזקה הנ"ל, וכן הים של שלמה דפסק בתרנגולת דספנא מארעא דאין הולכין בתר רובא היולדת ביום היותו דשיל"מ וכו' עיי"ש על כרחך צ"ל דעיקר הטעם הוא משום חזקה דהשתא הוא דנולדה [ועיין לעיל פ"א הלכה כ' בסופו].

והנה לכאורה יש להביא ראיה לדעת הרשב"א להתיר ספק מוקצה זולת ביצה וספק צידה ותלישה, מהא דאמרינן זימן שנים ומצא שלשה בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין, דאמרינן עלה לימא מסייע ליה לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכו', ולכאורה קשה מאי סיעתא הוא מכאן דלמא כל טעמא דר"ח הוא הואיל וקורבא דאורייתא ורוב דאורייתא ומ"מ דוחה הרוב לקורבא אבל לולי דברי ר"ח הו"א הואיל ושניהם שקולים הם א"כ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ אף בלא דברי ר"ח לא היינו אומרים קרוב עדיף מרובא, וא"כ הכא דמן הדין היא אסורה אף בספק, דספק מוכן אסור, ועל כרחך אתה צ"ל כדעת הרשב"א וסיעתו דספק מוכן מותר ועל כן אנו צריכין לדברי ר' חנינא דהולכים אחר הרוב והוא בחזקת וודאי, וכן הא דכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בתוך הקן ומצא לפני הקן וכו' דאיירי בשני קינין וזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה ומצא בעליונה ולא מצא בתחתונה אסורה דאמרינן אשתרבובי וכו', ויש להקשות א"כ איך קתני עלה במשנה ואם אין שם אלא הם מותרים ומפרשינן בגמרא דמדדין ואין שם שובכים בתוך נ' אמה רק בקרן זוית וכו' דמאי בכך, דדל שובך מהכא, והרי כאן שני קינין אחת מזומן ואחת אינה מזומן ואמרינן אשתרבובי וכו', וזה וודאי דהך ואם אין שם אלא הן וכו' קאי נמי אבבא בתוך הקן ומצא לפני הקן דדוחק לומר דיהיה מוסב אלפני פניו ולא יהיה מוסב אלפניו כלל, ולשיטת הרשב"א ניחא דהא דקתני אישתרבובי וכו' אינו רק חששא בעלמא ומידי ספיקא לא נפקא, וא"כ לא הוי הכא איסור משום האי חששא לחודא רק דיש לחוש ולילך בתר רוב שובכים ומעלמא אתיא אפס דקרוב מנגדו, לזאת כיון דבשובך גופא יש קן אחד שאינו מזומן ויש לחוש לאשתרבובי אשתרבב וא"כ נדחה ההיתר מקורבא וא"כ הדרה לכללא קמייתא דניזל בתר רוב כמו וודאי איסור, ולכך היכא דליכא קן בתוך נ' אמה, דליכא למיחש לרובא דעלמא משום האי חששא דתחתונה לא אסרינן כלל דספק מוכן מותר, וזה לכאורה ראייה לדעת הרשב"א ז"ל.

אמנם בגמרא דב"ב גבי האי חצבא דחמרא וכו' כתבו התוס' דאם אין הלכה כרבי חנינא אזלינן בתר קורבא דאורייתא מוודאי, וצ"ל דאע"ג דרובא וודאי הוא דאורייתא כמו קרוב, ור"ח הוא דחדית לן דרובא עדיפא, דכל הס"ד לומר דלא כר"ח הוא מכח הקרא דוהיה העיר הקרובה אל החלל וכו' דדחיקא ליה לאוקמי בדליכא נפישא וביושבת בין ההרים, וא"כ על כרחך דקרוב עדיף מרובא, דאל"כ אף בלא ר"ח קשה איך מתוקמי הקרא דוהיה העיר הקרובה וכו' דאולי ממקום אחר היה ומספק איך יביא עגלה ערופה ועל כרחך מוכרחים לומר דגזירת הכתוב הוא דרוב וקרוב עדיפא קרוב מרוב וא"כ לק"מ כאן כלל ודו"ק.

וליישב דעת האוסרין ספק מוכן בכל גוונא י"ל דוודאי לרב אשי דחדית לן דדבר שיש לו מתירין אף בדרבנן ספיקא אסורה א"כ ספק מוקצה אסורה, אמנם לרב פפא דמשני דסיפא אתיא לספק טריפה, והא דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות הוא הכל משום דהוי דבר שבמנין וכתנא דליטרא קציעות, וא"כ דשיל"מ בדרבנן ספיקא להקל וא"כ לדידיה וודאי ספק מוקצה מותר ג"כ ואתי שפיר קושית הש"ס לימא מסייע לרבי חנינא והיינו הכל למ"ד דשיל"מ באיסור דרבנן להקל ועל כרחך לדידיה מוכרחים לאוקמי משנה כר"ח ובפרט לשיטת הש"ס דפרק משילין בשמעתא דאשה ששאלה מים ומלח וכו' לעיסתה דפריך הש"ס ולבטל מים ומלח לעיסתה ומשני אביי דגזרינן שמא יעשה עיסה בשותפות, ורבא משני דתבלין לטעמא עבידי ולא בטילי ורב אשי תירץ דהוי דשיל"מ ואפילו באלף לא בטיל ומשמע דאביי ורבא לית להו כלל האי סברא דדשיל"מ בדרבנן, רק דכל דרבנן ספיקא להקל ורב אשי הוא דחדית לנו דאף בדרבנן דשיל"מ לא בטיל, אפס דהתוס' צדדו שם לומר דהספק הוא שם הואיל והוי מין בשאינו מינו עיי"ש, אמנם פשיטות דברי הש"ס לא משמע כן עיי"ש רק ס"ל להש"ס בפשיטות דבדרבנן לא אמרינן דשיל"מ, ולכך בריש ביצה קאמר הש"ס להדיא, ולרב אשי דאמר דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל אף בדרבנן ומשמע זולת רב אשי ליתא הך סברא כלל רק אמרינן דבדרבנן ספיקא להקל אף בדשיל"מ א"כ כאן המתרצים הם אביי ורבא דאוקמי בדף וכו' ולדידהו אינו נכנס כלל בגדר הספק דשיל"מ במילתא דרבנן ולדידהו באמת ספק מוכן מותר, ולכך רבא דאוקי לה דזימן בעליונה ולא בתחתונה הוא הכל למ"ד ספק מוכן מותר, ולזאת מיושב שפיר דאיירי בזימן בעליונה וכו' ואם אין שם אלא הן דמותרים וכמ"ש לעיל כיון דאין כאן כלל רוב א"כ אינו כאן רק ספק בעלמא וספק מוכן מותר, משא"כ למ"ד ספק מוכן אסור א"כ בלא"ה ליכא כאן סייעתא לר"ח ואין אנו צריכין כלל לאוקימתא דרבא הנ"ל ולק"מ והמשנה מיושבת על כל פנים וכהנ"ל ודו"ק.

אמנם יש מקום להביא ראיה למאן דאוסר ספק מוכן בכל הדברים, והוא מהאי דמשני לן אהא דזימן שחורים ומצא לבנים לימא מסייע ליה וכו' כדאמר אביי בדף וכו', והנה אבבא בתוך הקן ומצא לפני הקן פריך נמי לימא מסייע ליה ומשני ג"כ אמר אביי בדף, והקשה התוס' ישנים דלמה לא אמר אביי האי תירוץ דאיירי בדף ארישא, ונראה ליישב דוודאי אביי דאמר לאוקימתא דידיה דאיירי בדף אמר למלתא לפרושי מתניתין לפי האמת ולא בדרך הו"א ודחייה בעלמא, כי אם דכך היה שונה בבית המדרש לתלמידיו דהמשנה איירי באמת בדף, ולכך ברישא כיון דאמת הוא כר' חנינא דאמר רוב וקרוב הולכים בתר רוב א"צ לאוקמי בדף, דאף בדליכא, אסור מחמת חששא דרובא דעלמא, משא"כ סיפא דבתוך הקן ומצא לפני הקן קשיא ליה דקתני במשנה ואם אין שם אלא הן דמותר, ומשמע הא אם יש קן אחר אסורה, דאל"כ קשה דהו"ל לאשמועינן רבותא טפי דאפילו אם יש שם קן אחד ולא קינין מרובים דמותר, ועל כרחך דאיירי דלא היה שם כלל קן אחר וקשה באמת למה ומה בכך אם תוך נ' אמה קן אחד כיון דשקולים הם א"כ אזלינן בתר קורבא, דהא קורבא דאורייתא וילפינן מדכתיב והיה העיר הקרובה וכו', ועל כרחך היכא דאיכא רובא הוא דאלים יותר משא"כ היכא דשקולים הם אזלינן בתר קורבא דאורייתא ומותר וא"כ למה נקטינן לאיסורא, ולכך משני ליה אביי דאיירי בדף, וא"כ ליכא כלל קורבא דאורייתא וכמ"ש רש"י, וא"כ אם יש קן תוך נ' אמה אפילו קן אחד נמי אסורה, דשקולים הם ומידי ספיקא לא נפקא כלל וספק מוכן אסור ומילתא דאביי דמשני דאיירי בדף הוא הכל לפי המסקנא אפילו אי קיימ"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב, וקושית התוס' ישנים מיושבת ודוק.

וזהו לשיטת החולקים על הרשב"א, ולשיטת הרשב"א על כרחך צ"ל הא דקתני ואם אין שם אלא הן הוא לאו דוקא וכוונת המשנה הוא על קינין מרובים, ועל קושית התוס' הנ"ל דלמה משני אביי בדף אסיפא ולא ארישא, י"ל לפי מה שכתבתי לעיל דס"ל להרשב"א דאביי ורבא מחולקים בזה, דאביי ס"ל דביצה אסור מדרבנן, א"כ על כרחך ספק מוכן ג"כ אסורה ולכך תירץ אביי בדף אבל רבא ס"ל ספק מוכן מותר וא"כ אין מדף תירוץ על ואם אין שם אלא הן, ולכך משני דאיירי בשני קינין ולא זימן בתחתונה וכו' וא"כ כשיש עוד קן, הרי האינם מוכנים הרוב ולכך וודאי אסור ולא ספק ואתי שפיר ודו"ק.

זימן

שנים ומצא שלשה הכל אסור שלשה ומצא שנים מותרין. והנה הר"ן נקיט הטעם הואיל ואיכא חדא דמעורב בהו, וכתב דאינו בטיל ברוב הואיל והוא דבר שיש לו מתירין, או בע"ח חשיבי ולא בטילי, והקשה המג"א (סימן תצ"ז ס"ק י"ד) דלפ"ז בנפל אחד מהם לים, הותרו כולם, וכדאמרינן להדיא ביו"ד סימן ק"י, ובש"ס אמרינן להדיא עוד חששא אחרת והיינו דלמא אחריני נינהו, ותירץ המג"א דלמאי דאמרינן שאני גוזלות דעשוין לדדות שוב לא חששו כלל וכלל דכולהו אזלי לעלמא, ובמעות דקיי"ל הכל חולין היינו משום דאין דרך להניח כלל חולין אצל מעשר וכמ"ש התוס' שם עכ"ל, ולא הבנתי דבריו, דזה דוחק לומר דסתמא דש"ס דקאמר שמא כולהו מעלמא אתי, הוא נגד דברי ר' יוחנן דאמר דגוזלות עשוין לדדות, ועוד דנהפוך הוא לפי הס"ד דאין עשוין לדדות אמרינן דחוששין דכל היונים אזלי לעלמא וכל השלשה באו לכאן, ולמסקנא דהם עשוין לדדות לא אמרינן דחוששין דכולן באו לכאן ונהפוך הוא, והתוס' דכתבו דאין דרך להניח חולין אצל מעשר הוא להחליט לוודאי, דאף בלא האי סברא הוא ספק דאולי נטלינהו אדם וכו', וקושית התוס' הוא דמשום ספק אין להתיר בשל תורה כלל, ולזאת תירץ תוס' דודאי מוחלט הוא כיון דאין דרך להניח כלל חולין אצל מעשר וכן בסיפא מאתים ומצא מנה דמותרין הוא ג"כ מן הטעם שכתב מהרש"א, דאין דרך ליקח מן המעשר, הכל הוא להחליט אותה לוודאי ולהתיר עכ"פ, אבל זאת, דעכ"פ מספיקא לא נפקא אפילו בדליכא האי סברא כלל, דאלו היינו אמרינן בלא האי סברא דאין דרך וכו' דאלו מנה הם מעשר ודאי ולא ספק כלל, משום האי סברא דאין דרך וכו' לא אמרינן כלל מהיפוך להיפוך ולהחזיק אותו לחולין גמורים, רק הואיל ובלא האי סברא אנו מסופקין אי חולין המה או מעשר, לכך האי סברא מסייע לי להחליטו לחולין גמורים, ומעתה הואיל בלא האי סברא הדבר בספק הוא, א"כ אתי שפיר קושית הש"ס וכו' משלשה ומצא שנים וכו' דלימא מתניתין דלא כרבנן דמעשר דהא עכ"פ מספיקא לא נפקא וא"כ הוי כמו שאר ספק מוכן לאסור, וקושית מהרש"א מיושבת ודו"ק.

אם לא דנאמר דקושית מהרש"א הוא לשיטת הרשב"א וסיעתו דס"ל ספק מוכן מותר בכי האי גוונא כמ"ש לעיל, ומזה נראה דלכך בחר הש"ס בממה נפשך, והיינו דלמ"ד ספק מוכן אסור דדבר שיש לו מתירין אף בדרבנן ספיקא אסורה כרב אשי, א"כ י"ל דכולהו אתו מעלמא ולרב פפא דס"ל דשיל"מ בדרבנן ספיקא מותר, מ"מ המשנה מתוקמא אליביה דהא מ"מ איכא חדא דמעורב בהו, וא"כ לדידן דקיימ"ל כרב אשי א"כ איכא חששא דכולהו אתו מעלמא. ומה דאוסר המג"א בחמץ (בסימן תל"ט סעיף קטן ז') בתשע ומצא עשר דצריך בדיקה אחר כל הככרות, והמג"א נראה דנשמר מזאת וכתב בלשונו (בסימן תצ"ז ס"ק י"ד) דאין דרך להניח מעות אצל מעות חבירו, וא"כ אף בככרות י"ל כן כנ"ל, ובאמת זאת לא נזכר כלל בתוס', רק דאין דרך להניח חולין אצל מעשר, ולולי זאת הוא בספק, ולכך בספק חמץ צריכה בדיקה.

והנה י"ל דמהיכי תיתי בשנים ומצא שלשה אנו מחזקינן ריעותא ולומר דכולהו אזלי לעלמא כיון דהרי שנים לפניך במה שהניח, רק למ"ד לקמן במקושרים מחלוקת וא"כ איירי מתניתין במקושרים, והיינו בשעת הזמנה מקושרים היו, ועכשיו ביו"ט מצאם מותרים, וכמ"ש כל המפורשים ומעתה עיקר ריעותא הוא בשנים הללו שלא מצאם כמו שזימן, ונכנס לבית הספק ונאמר דנתקו אהדדי כדרך גוזלות, או דאזלי לעלמא במקושרים והנך אחריני נינהו, ובזאת חששו דכולהו אזלי לעלמא, אבל בהניחם מותרים ומצאם מותרים, שוב אין כאן כלל ריעותא אלא בשלישית הנוספת, וא"כ מהיכי תיתי נאמר דכולהו אזלי לעלמא.

וא"כ אתי שפיר ובזאת הם דברי הש"ס בממה נפשך ולכך קאמר הש"ס לכל אוקימתות דאי איירי המשנה במקושרים ועכשיו הם מותרים, א"כ שפיר י"ל דכולהו אזלי לעלמא דהא נמצא ריעותא בהם, בהתרת קשריהם, ואם לא, דהתנא לא איירי כלל במקושרים ועכשיו מותרים רק במותרים לחודא, וא"כ ליכא כאן כלל חששא דכולהו אזלי לעלמא, עכ"פ איכא חדא דמעורב בהו, ודברי הש"ס הם נכונים, דנקטו דרך ממה נפשך לכל צד ולכל האוקימתא וצדקו דברי הר"ן במותרים לבל יחוש כי אם בתערובות חדא, אבל במקושרים ועכשיו הם מותרים מודה הר"ן דחיישינן דכולהו אתי מעלמא, ואף בנפרש אחת מהן כולן אסורות ודו"ק.

ובזה יש ליישב במה דהשמיט הטור במקושרים, והוא דקשיא ליה להטור מאי דוחקיה ליה לר' יוחנן לאוקמי המשנה במקושרים ומשני שאני גוזלות הואיל ועשוים לדדות, ולא משני בפשיטות דהמשנה איירי בשני כיסין, וצ"ל דס"ל דשנים ומצא שלשה דאסורין משום דאחריני נינהו, ולולי מקושרין לא מחזקינן כלל ריעותא בהנך תרי כי האי גוונא כנ"ל, רק דלמה לא ס"ל הטעם משום דאיכא חדא דמעורב בהו, י"ל משום דר' יוחנן אוקי למשנה ביש כאן שובכים גוים ג"כ וא"כ הוי ספק ספיקא [דבכל חדא י"ל דלמא מהני נינהו ואת"ל מעלמא של גוי הם] ובדרבנן אמרינן ספק ספיקא אפילו ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות, ואין לומר א"כ איך נימא דאחריני נינהו הא הוי ספק מוכן וספק מוכן מותר, זה אינו דר' יוחנן ס"ל ריש ביצה דביצה אסור מדרבנן משום משקין שזבו, א"כ על כרחך לר' יוחנן ספק מוקצה אסור, אמנם לדידן דקיימ"ל כרבה, א"כ י"ל דספק מוקצה מותר, ובלא"ה על כרחך איירי המשנה בכולהו שובכים ישראל א"כ שפיר י"ל דלכך אסורים משום דאיכא חדא דמעורב בהו, ואצ"ל דאיירי במקושרים ולכך השמיטו הטור ודו"ק.

ולדעת האוסרין ספק מוכן יש מקום לומר דלכך לא אוקמי ר' יוחנן הטעם דאסורין משום תערובות, דקשה פשיטא, ואי דאשמועינן ספק מוכן שנתערב ברובא לא בטיל, לאשמועינן בביצה, כדאמרינן בברייתא, אלא ודאי דקמ"ל דכולן אסורות משום ספק הכנה ואפילו נפל אחת מהם לים הכל אסורות וכהנ"ל דזאת דוקא לר' יוחנן דס"ל ביצה הוא דרבנן וכמו יוני שובך, אבל לדידן דקיי"ל דביצה מן התורה אסורה לא קשה מידי כלל לאשמועינן בביצה דקמ"ל דאפילו ספק דרבנן אסור היכא דהוי דבר שיש לו מתירין, וא"כ שפיר יש מקום לומר שאסורים משום תערובות, וכן י"ל דאפשר לבית שמאי דס"ל ביוני שובך דצריך שינענע כל חדא לא מקרי כלל דשיל"מ, כיון דהוא חוזר לאיסורא ביו"ט הבא, והתירו אינו בא כי אם ע"י מעשה, וא"כ יש מקום לומר דר' יוחנן לא ס"ל דהם אסורים מחמת תערובות דקשה לבטלי ברובא, ודשיל"מ לא הוי, דהא תליא במעשה, ואין לומר הא לבית הלל סגיא באמירה זה אינו דר' יוחנן ס"ל לעיל מוחלפת השיטה ועיין פירש"י ומהרש"א דכל הנך משניות מוחלפת וא"כ לבית הלל בעי מעשה, משא"כ למאי דמסקינן גירסת הרי"ף א"כ אין כאן מוחלפת השיטה כלל, א"כ לב"ה הוא וודאי דשיל"מ וא"צ כלל למקושרים רק דהם אסורים משום תערובות ואתי שפיר.

והנה יש לדקדק קצת בדברי התוס' דתירצו אהאי קושיא ולבטלי ברובא, בעלי חיים חשיבי ולא בטילי אי נמי משום דהוי דשיל"מ עיי"ש, והנה יש להבין מאי אי נמי שייך הכא ודקארי ליה מאי קארי ליה והוא מבואר לעיל דדשיל"מ לא בטיל, ואין לומר דרב פפא דמשני (לעיל דף ד') דהאי תנא דליטרא קציעות הוא, ומוקי הברייתא בספק טריפה ולא ס"ל כלל האי דרב אשי, ואליביה ליכא לשנויי האי תירוצא דהוי דשיל"מ, זה אינו חדא דדעת התוס' הוא דכו"ע מודים דדשיל"מ לא בטל אף בדרבנן רק רב אשי חדית לן דספיקא נמי להחמיר ואף ספק אסור כמ"ש לעיל [עיין בתוס' דף ל"ח ד"ה ולבטל מים ומלח] ועוד לר"פ אף תירוץ הראשון אינו מתוקמא, דהא משני ג"כ בש"ס דזבחים פ' כל הזבחים שנתערבו וכו' דהאי תנא דליטרא קציעות הוא ורב אשי משני בעלי חיים חשיבי ולא בטילי וכו' עיי"ש אבל ר"פ ס"ל דאף בע"ח בטילי ואם נאמר דר"פ ס"ל דבדרבנן דשיל"מ לא בטל א"כ אינו מוכרח לומר לאוקמי המשנה כאן כתנא דליטרא קציעות דזהו דוחק, וכן מה דתירץ תוס' דהוי דשיל"מ וכתבו אי נמי וכו' לא ידעתי דהא תירוץ הראשון הוא אמת וברור ומוחלט דבע"ח לא בטילי וא"כ מאי אי נמי שייך כאן.

וי"ל דלכאורה לא שייך הכא כלל דבר שיש לו מתירין הואיל וחוזר לאיסורא ביו"ט הבא וכמו דאמרינן בחמץ בפסח דלא מקרי כלל דשיל"מ הואיל וחוזר לאיסורא ביו"ט הבא, וא"כ ה"ה כאן הואיל ביו"ט הבא צריך לזמנו א"כ צריך מעשה וקיימ"ל בכל דשיל"מ דבעינן דוקא שיהיה עתיד המתיר לבוא ממילא, וכמ"ש במעשר חוץ לירושלים דלא הוי דשיל"מ הואיל והוא טורח להעלותו לירושלים [עיין בפרי חדש ליו"ד סימן ק"ב], ואף תירוצם דהאי תנא סבר דבע"ח לא בטלי ג"כ יש לפקפק דהא תינח בע"ח משא"כ בעבר ושחט להנך יונים בשוגג יהיו מותרים כמבואר בטור יו"ד ושו"ע סימן ק"י דאם שחט לבעלי חיים בשוגג דבטלו לחשיבתן, והמשנה קתני אסורין משמע לגמרי דאפילו שחטם הם אסורים, דאל"כ יקשה דהו"ל למיתני לא ישחוט, משא"כ אסורים משמע לגמרי, לכך תי' תוספות שני תירוצים על דרך ממה נפשך דאי איירי בחיים א"כ לא מקרי כלל דשיל"מ כיון דהוא חוזר לאיסורא ביו"ט הבא כנ"ל, הרי אינן בטלים מחמת חשיבות בע"ח, ואי דעבר ושחטיה בשוגג קמיירי, א"כ הרי אינן בטלים מחמת דשיל"מ דבשחוטין מעולם לא יבוא ביו"ט הבא לכלל איסור, וא"כ ממ"נ הרי הם אסורים ולא מהני ביטול בכל צד הן במותם הן בחייהם ודו"ק.

ובזה היה מקום לומר דוודאי לב"ה דסגיא הזמנה בדיבור מכאן אני נוטל למחר א"כ וודאי דהוי דבר שיש לו מתירין דהא אין איסורו חוזר ליו"ט הבא דהא הוא בידו לזמנו בפה וא"כ לא מקרי כלל מחוסר מעשה ובדיבור בעלמא מקרי מוכן, משא"כ לב"ש דס"ל דצריך דוקא שינענע כל חדא וחדא ובעי דוקא הזמנה במעשה א"כ וודאי לא מקרי כלל דשיל"מ כיון דאיסורו חוזר ליו"ט הבא והתירא תליא דוקא במעשה ולא מקרי כלל דשיל"מ, ולפ"ז ניחא הא דקתני לקמן פרק אין צדין אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על שזימן בתוך הקן ומצא לפני הקן שאסורין, וקשה לכאורה ב"ש וב"ה מה טיבו, וכי נחלקו מעולם ב"ש וב"ה בזאת עד דיתכן עליו לישנא דמודים ב"ש וב"ה, אמנם לפי מה שכתבתי הכל ניחא דכל הך בבא בתוך הקן ומצא לפני הקן תליא בגדר הספק אי מעלמא אתא או הם מתוך הקן, וא"כ שפיר תליא בהאי פלוגתא דב"ש וב"ה, והיינו לב"ש דצריך הזמנה במעשה לא הוי כלל דשיל"מ כנ"ל א"כ אמרינן דספיקא מותר ובכולהו ספיקא דרבנן משא"כ לב"ה הוי שפיר דשיל"מ וספיקא אסור, ולזאת קאמר רשב"א לא נחלקו וכו' דאף לב"ש ספיקא אסור, והיינו משום דקיימ"ל כר' חנינא דאמר רוב וקרוב הולכים אחר הרוב וא"כ הוי וודאי ולא ספק ואתי שפיר ודוק.

ובהכי ניחא נמי קושית התוס' ישנים דלעיל דלמה אמר אביי בדף אסיפא ולא ארישא [עיין מ"ש בישובו בדף הקודם לזה] והוא דלפי מ"ש לעיל דלהפוסקים דס"ל ספק מוכן בזה אסור, דהקושיא לימא מסייע וכו' הוא לרב פפא משא"כ לר' אשי דס"ל דבדשיל"מ ספיקא אסורה אפילו בדרבנן לק"מ כנ"ל ומעתה יש מקום לומר דאביי ס"ל כר' אשי הנ"ל וא"כ א"צ שוב לומר דאיירי בדף דהא בלא"ה ליכא כלל סיעתא לר"ח דהא עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא כלל. אמנם להאי תנא דברייתא דקתני רשב"א אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על שזימן בתוך הקן וכו' דאף ב"ש פסקו לאסור וקשה דהא לב"ש לא הוי כלל דשיל"מ כנ"ל וא"כ ספיקא מותר וצ"ל כר' חנינא ושפיר קשה לימא מסייע ליה לר"ח ולכך הוכרח אביי לאוקמי בדף ומיושב קושית התוס' ישנים ודו"ק היטב.

זימן

בתוך הקן ומצא לפני הקן אם אין שם בקן אלא הן ואינן יכולין לפרוח אע"פ שיש שם קן אחר בקרן זוית בתוך חמשים אמה הרי אלו מותרין שאין המדדה מדדה אלא כנגד קנו בשוה. עיין בב"י דתמה על הרבינו ירוחם דהעתיק דברי רבא דזימן בעליונה וכו' הא זאת היא רק דיחוי בעלמא דלא להוי סיעתא לר' חנינא אבל קושטא דמילתא דאין צורך לזה כלל דהולכים בתר רוב, גם הפרי חדש תמה ע"ז באו"ח, ויפה תירץ הפר"ח דהרבינו ירוחם איירי בדליכא קן בתוך נ' אמה, וא"כ לרובא דעלמא ליכא למיחש כלל רק דחוששין לחששא דיוצא וצ"ל פי' לדבריו דהא במשנה תני להדיא דאם אין שם קן אלא הן דמותרין, והיינו כמ"ש דזאת למ"ד ספק מוכן מותר, אבל בקושטא דדינא דאזלינן בתר רוב א"כ א"צ לזה כלל וקיי"ל ספק מוכן אסור וודאי דאסורים כמ"ש לעיל באריכות, אבל לפי העתקות הפר"ח וגם הב"י, הוא בשם הרשב"א, ורשב"א ס"ל ספק מוכן מותר, וצ"ל דמ"מ יש עוד קן בתוך נ' אמה ולא יותר, וא"כ הוי ספיקא בעלמא ומותר, אמנם כיון דיש כאן עוד חששא דתחתונים למעלה א"כ הוי כאן רוב מאינו מוכן ולכך אסור ולכך העתיק הרשב"א דברי רבא ואתי שפיר ודוק.

ודע דרש"י פרק אין צדין (דף כ"ה) העתיק בדברי ר' שמעון בן אלעזר דאמר מודים בית שמאי ובית הלל בתוך הקן ומצא לפני הקן דאסורים דאיירי בשני קינין וזימן בעליונה ולא בתחתונה וכו' והוא כדברי רבא עיי"ש, והנה לכאורה הוא תמוה דהא לפי המסקנא דקיימ"ל כר' חנינא דהולכין אחר רוב במקום קורבא וא"כ אין אנו מוכרחים כלל לדברי רבא, וא"כ למה פירש"י דברי רבא והוא רק להס"ד בעלמא, ונראה דס"ל לרש"י דמה טיבו של ב"ש וב"ה וכי מצינו בדבריהם כזאת פלוגתא בין ב"ש וב"ה עד דנאמר עליו לישנא דמודים, ולזאת תירץ רש"י דאיירי בזימן בעליונה וכו', וא"כ בשלמא לב"ש דבעי שינענע הגוזלות בידו וא"כ שפיר יש לחוש דאולי התחתונים סליקו למעלה משא"כ לב"ה דס"ל דסגי בהזמנה בפה וא"כ הא דקתני בזאת, מכאן אני נוטל, מזה אני נוטל, ויהיה איזה גוזלות שיהיו הן עליונה הן תחתונה ומה בכך מ"מ הוא אומר מה שיהיה ביו"ט במקום הלזה אני נוטל והו"א דמותר ולכך קמ"ל דאסור, דמכאן בערב יו"ט הפירוש, מה שעכשיו בכאן, וגם זה וזה אני נוטל דוקא, ולזאת קאמר מודים ב"ש וב"ה וכו', וא"כ דברי רבא הם מוכרחים וקושית ב"י הנ"ל מיושב דאף דקיי"ל כר"ח מ"מ בדברי רשב"א מוכרחים על כרחך דברי רבא ודינו דין אמת, ותמוה על חכמים כמותם שהעלימו עין מדברי רש"י ז"ל ודו"ק.

ובהכי ניחא נמי הא דמשני רבא בשני קינין, א"כ עדיין קשה לימא מסייע ליה לר"ח ארישא ועל כרחך צ"ל כתירוץ אביי בדף וא"כ אף בסיפא נמי לימא דאיירי בכך ומאי צורך שבא לחדש לנו אוקימתא אחריתא, ולפי מ"ש ניחא דהוכרח רבא לאוקימתא שלו כדי ליישב דברי רשב"א בפרק אין צדין דאמר מודים ב"ש וב"ה וכפירש"י הנ"ל ודו"ק היטב בזה.

ז

דגים שבביברין גדולים וכן חיה ועוף שבביברין גדולים, כל שהוא מחוסר צידה, עד שאומרין הבא מצודה ונצודנו ה"ז מוקצה וכו'. וכל שא"צ מצודה הרי זה מוכן וצדין אותו ביו"ט. ובהשגת הראב"ד: אין זה נכון שהרי חיה ועוף שהתירו אינו אלא בביברים קטנים, ואפ"ה דגים אין צדין והטעם מפני שהם מכוסים מן העין.

עיין במ"מ מה שתירץ על השגת הראב"ד, שרבינו סמך על הא דקיי"ל סוכר אדם אמת המים מערב יו"ט וכו' עיי"ש, ולשיטת הרמב"ם, מיושב היטב קושית התוספות שם במאי דנתן שיעור להבא מצודה ונצודנו, שכבר נתן שיעור אחר דכל היכא דמטו בחד שחיא, ועיין בתוס' מה שתירצו בזה, ולשיטת הרמב"ם לק"מ, דלעיל איירי בבהמות ועופות וכאן בדגים דלא שייך כלל שיעורא דמטו בחד שחיא הואיל ודגים נשמטין במים ושיעורא כל היכא דמטו טולא דכתלי, נמי לא שייך גבי דגים, לכך נתן שיעור אחר להבא מצודה ונצודנו.

ובהכי ניחא נמי הש"ס דשבת דף ק"ו דאמרינן שם האי שיעורא דמטו בחד שחיא, ושיעורא כל היכא דנפל טולא דכתלי אהדדי, והאי שיעורא דהכא דהבא מצודה ונצודנו לא נזכר שם כלל, ולשיטת התוס' דהבא מצודה ונצודנו קאי אעופות, הו"ל להש"ס להזכירו שם, אמנם לשיטת הרמב"ם ניחא דהאי שיעורא הוא רק בדגים, ובשבת לא נזכר כלל במשנה מן דגים רק חיות ועופות, לכך השמיט הש"ס האי שיעורא דהבא מצודה ונצודנו ודו"ק. [ועיין לעיל הלכה ה' בישוב קושית המ"מ על הראב"ד דאוסר דגים בכל גוונא אפילו באינו מחוסר צידה].

אך מה דהקשו להרמב"ם דא"כ איך אמרינן בהא דאמר רב יהודה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ופריך אביי הלכה מכלל דפליגי וכו', ולשיטת הרמב"ם הא ודאי פליגי דהא תנא קמא אוסר דגים אפילו באינו מחוסר צידה דאי במחוסר צידה אף חיות ועופות אסורין, ולרשב"ג במחוסר צידה לבד אוסר דגים אבל באינו מחוסר צידה דגים מותרים לרשב"ג, ומכח קושיא זו דחה מהרש"ל בים של שלמה בביצה דברי הרמב"ם מן הלכה, ונראה דהאי מימרא דרב יהודה אמר שמואל נאמר ג"כ בשבת כמו בביצה תרווייהו כחדא כמו שמבואר באלו שני המקומות, וא"כ ליכא למימר דכוונתו היה באמרו הלכה כרשב"ג והיינו במאי דפליג על החכמים בענין דגים, דא"כ למה קאמר בשבת, הא שם לא נזכר כלל מדגים, רק מחיות ועופות, ועל כרחך צ"ל דכוונתו בענין צידה חיות ועופות, וא"כ פריך הגמרא שפיר הלכה מכלל דפליגי וכו', וזהו לענ"ד ברור בסוגיא, ואפשר דלא נאמרה מימרא זאת רק בשבת והמסדר הש"ס סדרו ג"כ בביצה, וזה נכון ופשוט בסוגיא דשמעתין שם ודו"ק.

ח

מצודות חיה ועופות ודגים שפרסן מערב יו"ט לא יטול מהן ביו"ט אלא א"כ יודע שנצודו מערב יו"ט. עיין במ"מ ובמה דסיים דלא נזכר כלל בהלכות שאם מצא מקולקלות מערב יו"ט בידוע וכו', וגם רבינו לא הזכירו, לפי שדבר הכרח ופשוט הוא, ולא נזכר בש"ס אלא בגררא עכ"ל.

והנה מהרש"א פירש שם ברש"י ד"ה הלכה וכו' הא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי שמעון בן אלעזר כוונתו גם אהאי דמצא מקולקלים מערב יו"ט דמותרים, דבזו אפשר פליג התנא קמא עליה וכו' וכן נראה מפירש"י עיי"ש, ולפ"ז אין כאן הכרח ופשיטות כלל כמ"ש המ"מ כיון דפליגי בזה תנאים, הוצרכו הש"ס לפסוק ביה הלכה כרשב"א, ולזאת כתב הפרי חדש דהמ"מ לא דק וים של שלמה תירץ בדוחק וכבר כתב הפר"ח מה שיש להשיג עליו, ונראה דודאי דברי מהרש"א דחוקים המה דלמאי דאמרינן דהלכה אינה כרבן גמליאל משמע לחומרא, וכן במאי דאמרינן איכא דמתני ליה אהא דהלכה כר' יהושע משמע ג"כ לחומרא, ולפי דברי מהרש"א איכא דמתני השלישי בהא דשוחטין מן הנגרין ביו"ט וכו', ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"א יהיה לקולא, ומקולקלים מערב יו"ט דיהיו מותרין, וזהו נגד דברי הש"ס וסוגיא דעלמא.

לכן נראה לומר דכך הוא הפירוש, דהא יש להבין המסקנא במילתא דרשב"א דקאמר דמצא מקולקלים מערב יו"ט בידוע שהם ניצודים מערב יו"ט, הא ספיקא נעשה כמו שנצודים ביו"ט, ולכאורה הוא מיותר [ולא אמר בקצרה הא ספיקא אסורה], אמנם הנכון הוא כך דהא ביש ספק אם נלכד במצודה ביו"ט או בערב יו"ט הו"א דהוא רק ספק בעלמא וא"כ אף דקיימ"ל ספק מוכן אסור, מ"מ אם יצורף לזה עוד ספק בגופו או בתערובות יהיה ספק ספיקא ויהיה מותר, ולזאת ההו"א, קאמר הא ספיקא הוי כמו שנצודו ביו"ט, והרי זה ספק עולה כמו ודאי, וכאלו היה נצודה ביו"ט שאין נכנס כלל בגדר הספק וחכמים עשאוהו כמו ודאי לאסור מטעם שכתבתי לעיל (הלכה ו') בשם המרדכי דחזקה דהשתא הוא נצודה הוא חזקה דאורייתא וא"כ אין כאן כלל ספיקא וזה ברור ונכון בפשיטות דשמעתין, ולזאת אמר הלכה כרשב"א, כי נפק"מ לנו רבתא לדינא.

והא דלא העתיק רבינו הרמב"ם דספיקא נעשה כמו ודאי איסור י"ל, או דנראה דמלשונו נלמד, הואיל ולא כתב ואם לאו הרי זה ספק מוכן כמ"ש בזימן שחורים ומצא לבנים וכו' רק בדרך שולל הוא פוסק דהוא אסור, או י"ל כיון דאיכא אוקימתות בש"ס על מה אמר שמואל הלכה אי אמתני' או אברייתא וידוע דהולכין בשל סופרים אחר המיקל, וי"ל דעל המשנה אמר למילתא הלכה דספק מוכן ולא אברייתא, וא"כ נקטינן סתמא כת"ק ואין הלכה כרשב"א ולכך השמיטו הרמב"ם ודו"ק.

אך באמת קשה דמ"ש המ"מ שהדברים מוכרחים המה, שאם מצא מצודות נתקלקלו ודאי נצודו מערב יו"ט, והרי מופת לפניך דהך סימנים מובהקין לא נראה לירושלמי כלל דפריך שם אהאי דמצא מקולקלים וכו' בידוע שהם נצודו מערב יו"ט, וחש לומר דלמא נצודו ביו"ט, והרי דס"ל דאין זאת כלל סימן מובהק ועדיין יש לחוש דלמא הם נצודים ביו"ט ולא יצא כלל מספק ותירץ הא דאין חוששין היינו ביער מקום שמצוין חיות וא"כ מסתמא הם גורמים הקלקול ונצודה מערב יו"ט וכמו זאת אמר בדגים במקום שמצוין כך כאן בחיות וכו', והרי דאין זה כלל סימן מובהק עד דמחלק בין היכא דחיות מצויות להיכא דאין חיות מצויות, וא"כ הפוסקים בכלל השמיטו האי דירושלמי דס"ל הואיל בתלמודא דידן לא נזכר חילוק שוב אין לחוש לחילוק הירושלמי הנ"ל מ"מ ברור הוא דהאי קלקול מצודות אין כל כך סימן מובהק ודברים הכרחים כמו שחושב המ"מ ז"ל ודו"ק.

ט

העומד על המוקצה מערב יו"ט בשנה השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול. עיין במ"מ שכתב, הטעם דנקיט בשביעית דשבת קובעת למעשר בשאר שנים אפילו באכילת עראי עכ"ל וכו' ודבריו צריכין ביאור, דהא דשבת קובע למעשר היינו דוקא בדבר שנגמר מלאכתו למעשר כמבואר בשבת ובש"ס דביצה (שם בסוגיא) כי אתא רבין אמר ר' יוחנן וכו' ולכך כתב רבינו הרמב"ם בהאי משנה ובהל' מעשרות (פ"ה הלכה כ"א) הנך גרוגרות וצמוקים שהניחן לייבש ולא נגמר מלאכתן אין שבת קובע למעשר, ובש"ס נאמר הטעם הואיל ורשם מכאן ומכאן אני נוטל למחר משויא ליה לקובע, ובאמת רבינו הרמב"ם בפירושו למשנה כתב ג"כ הטעם משום דשבת קובע, אמנם זהו בדברי רבי אליעזר ור"א ס"ל דשבת קובעת למעשר אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ואפילו לעראי משא"כ בדברי חכמים ליכא למימר כן דקיימ"ל דאינו קובע אלא לדבר שנגמרה מלאכתו וכו'.

וצ"ל דס"ל להמ"מ דוודאי האי דירשום מכאן ועד כאן אני נוטל אינו קובע כלל למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר, דא"כ כל הימים שירשום מכאן ועד כאן אני נוטל יהיה מחויב במעשר, וזאת לא שמענו כלל דא"כ הו"ל ליחשוב אותו הגמרא והרמב"ם במנין דברים הקובעים למעשר, גם הרשימה באומר מכאן אני נוטל, אלא ודאי דזאת אינו מועיל כלל רק בצירוף שבת הוא דקובע, דכתיב וקראת לשבת עונג, רק דאימת הוא קובע בדבר שנגמרה מלאכתו אך כיון דאמר מכאן אני נוטל מחשבינן ליה לענין שבת כמו דנגמרה מלאכתו למעשר דהא דעתו בזה להתענג בשבת וקבע בשבת למעשר, וא"כ עיקר החיוב למעשר הוא בא מחמת קביעת שבת, ולזאת נתכוון המ"מ ורבינו הרמב"ם בפירוש המשניות ודוק היטיב.

וכתב המ"מ ורבינו כתב דין זה ביו"ט ולא בשבת היינו לפי שאין אנו אומרים מוקצה בשבת עכ"ל, והנה נראה מלשונו דהוא סובר כדעת רש"י והרז"ה דהאי מוקצה הוא רק לר' יהודה ולא לר' שמעון, ולכך בפרק קמא דף ד' במילתא דר' אליעזר דאמר ביצה תאכל היא ואמה וכו' ומקשינן אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה ופירש"י דהא שמעינן לר"א דאית ליה מוקצה דתניא ר"א אומר עומד אדם על המוקצה וכו' אלמא הכנה בעי עכ"ל, וכן כתב הרז"ה בהשגותיו להרי"ף מהאי דעומד אדם על המוקצה וכו' מוכח דר"א אית ליה מוקצה, וצ"ל לדבריו הא דאמרינן בשבת סתם לן תנא כר"ש והוא מדתני מחתכין הנבילה לפני הכלבים וכו' וקחשיב לת"ק לסתם משנה אף דפליג עליו ר' יהודה, והא כאן בעומד אדם על המוקצה בערב שבת ס"ל לר"א דסגיא באמירה וחכמים צריכים דוקא רשימה, ומבואר דתרווייהו ס"ל מוקצה בשבת, דבמשנה לא נזכר כלל יו"ט רק שבת ומוקצה אף בשבת, והרי כאן סתם דאמרינן מוקצה אף בשבת ר"א וחכמים, וצ"ל די"ל דר"א לדברי חכמים קאמר וחכמים לדברי ר"א קאמרו לדידן לית לן מוקצה לדידך דאית לך מוקצה אודי לן מיהת דלא מהני אמירה רק דברשימה מכאן ומכאן וכו' ונפק"מ ליו"ט, או בשאר מוקצה היכא דר"ש ג"כ מודה.

אבל דעת התוס' והרמב"ן בהשגותיו להרז"ה, דהאי מוקצה דהכא הוא אף לר"ש דהוי [כמו] גרוגרות וצמוקין וכמ"ש רש"י במתני' להדיא ובהא אף ר"ש מודה, והנה באמת למאי דהעתיק המ"מ דעת רש"י דמוקצה הוא כעין גרוגרות וצמוקין א"כ לא ידעתי כלל מי דוחקו לומר דיהיה רק אסור לר"י ולא לר"ש עיין בלח"מ. ומה שנ"ל בישובו הוא דס"ל דבשביעית דהכל הפקר הוא ויד כל אדם שווין בו, אף גרוגרת וצמוקין לא הוי מוקצה לר"ש, דהא ר"ש לא ס"ל כלל מוקצה מדעת, רק דהוא מודה בהנך משום דהוי דחוי בידים וזה דוקא בדבר שלו אבל בדבר הפקר מה יועיל דחוי שלו בדבר שאינו שלו, וכי אדם יכול לדחות דבר של אחרים, ולכך זאת דאיירי בשביעית לא הוי מוקצה רק לר"י משא"כ לר"ש [ועיין להלן סוף הלכה י'].

רק הא קשיא דלמה פסק רבינו דבעינן שירשום, דהא רש"י פירש דלכך בעינן שירשום היינו דאין ברירה והוא קושית הש"ס דלעיל ביוני שובך, וא"כ למאי דפסקינן בדרבנן יש ברירה א"כ יקשה לן למה בעינן דוקא רשימה, ועיין בים של שלמה דחולק בזאת על רש"י וכתב דלא תליא כלל בברירה, רק כאן דחומרא הוא הואיל דאקציה בידים עיי"ש, אך זהו לשיטת התוס' והרמב"ן הנ"ל דבהאי מוקצה אף ר"ש מודה וא"כ שפיר יש מקום לומר דלחכמים חמור ממוקצה דבע"ח כמ"ש התוס' ד"ה באומר מכאן אני נוטל וכו', משא"כ לשיטת רבינו דס"ל כשיטת רש"י דלר"ש לא אמרינן כלל מוקצה בזה וא"כ קיל הוא מיוני שובך דהוי מוקצה אף לר"ש, כמ"ש התוס' ריש ביצה וכן מורין שיטת התוס', וא"כ על כרחך צ"ל משום ברירה, דהא ביוני שובך גופא לולי הטעם זימנין דמשתכחי שמנים כחושים וכו' היה תליא שפיר בברירה וא"כ קושיא הנ"ל במקומה עומדת.

ונ"ל די"ל דס"ל לרבינו דהא דקיימ"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה היינו משום דמספקא לן אי יש ברירה או אין ברירה ולכך בדאורייתא אזלינן להחמיר ואין ברירה ובדרבנן אזלינן להקל ואמרינן יש ברירה, ועיין בהרמב"ם פ"ג מהל' גירושין ובאבן העזר סימן קל"ד סעיף ד' מבואר הוא כמ"ש, ומעתה למאי דחדית לנו ר' אשי דבדבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן ספיקא להחמיר, א"כ י"ל דאף לענין ברירה נמי נימא כן ואין ברירה בדשיל"מ כמו בשל תורה ולכך בעינן דוקא רשימה.

והא דלא משני כן רבא לעיל דף י' ביוני שובך, י"ל דהא רבא הוא דתירץ כך ורבא לא ס"ל כלל האי סברא דדשיל"מ אף בדרבנן ספיקא אסורה דהא רבא משני לקמן דף ל"ח על קושיא ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה וכו' דתבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל, ור' אשי תירץ משום דהוי דשיל"מ וכו' משמע דרבא לא סבירא ליה כלל האי סברא דדשיל"מ יהיה מהני בספיקא דרבנן, ואף דנראה דתוס' שם נשמר מזה וכתב ד"ה משום דהוי דשיל"מ דקושית הש"ס הוא משום דהוי מין בשאינו מינו, ובזה פריך הגמ' ולבטיל וכו', ורב אשי חדית לן הואיל דדרך הוא לתת לקדירה הוי מין במינו וכו' עיי"ש, מ"מ פשטות לישנא דהש"ס לא משמע כן כלל, אף גם דהא רבינו הרמב"ם פסק בפ' ט"ז מהל' מאכלות אסורות דתבלין אינו בטילי במינו אבל באינו מינו בטילי, ועיין בפרי חדש ליו"ד דהאריך בזה דפשטא דלישנא דהרמב"ם מורה כן וכמ"ש המלחמות הכא להדיא ול"מ א"כ יקשה איך משני רבא הכא דתבלין לא בטילי כלל, ועל כרחך צ"ל דאף לרבא לא מהני כלל דשיל"מ בדרבנן וא"כ שפיר משני לעיל דלמא שבק וכו' ומטלטלה שלא לצורך.

והא דפסק רבינו בפרק ה' הלכה ה' בשנים שלקחו חבית בשותפות וכו' שחלק כל אחד ואחד כרגליו, דיש ברירה, הואיל היות תחומין אינה אלא מדברי סופרים, לא קשה מידי דבתחומין הקילו דהא ראייה דבכמה מקומות הקילו בו וכדקיימ"ל ספק עירוב כשר ולא חששו כלל לדבר שיש לו מתירין דספיקא אסורה כמ"ש התוס' (עירובין מ"ה) ומרדכי בכמה דוכתין דבעירוב הקילו חז"ל.

והמג"א (בסימן תצ"ה) שכתב ג"כ לדבריו דהאי מוקצה הוא חמור דהוי דחוי בידים וכמ"ש מהרש"ל, וכבר כתבתי שאי אפשר לומר כן בהרמב"ם ורש"י, אך מה שכתב בשם הכל בו דאף בהאי שייך טעמא דלמא שביק הרעים ואכל היפים כמו ביוני שובך, וא"כ מטלטל שלא לצורך, אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה דטעם זה לא נזכר כלל בש"ס, ולהדיא הוא נגד רש"י ז"ל וצ"ע. ובכלבו נזכר להיפך דדוקא במוקצה של יונים הוא דאיכא למיחש לזאת ולא במוקצה של אוצר כלל, ותמהני על המג"א, ואפשר הואיל וכתב דאיכא למגזר ביה במוקצה חשב דאיירי מן מוקצה הנאמר במשנה והיינו עומד אדם על המוקצה וכו' וזה אינו רק דאיירי באיסור בע"ח כגון תרנגולת וכו' וסיים להדיא דבאוצר של פירות ליכא למיחש כלל וכלל דסגיא בהזמנה, ודברי המג"א צ"ע.

י

גוי שהביא תשורה לישראל ביו"ט אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא חיות ועופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשה. עיין ברש"י שכתב דביומו אסורין הם משום מוקצה אף לר' שמעון ולערב אסורין בכדי שיעשה כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט ועיין בר"ן שנתקשה בזה, דא"כ מהאי טעמא לחוד ליתסר ביו"ט, ולמה לי הטעם כלל משום מוקצה, ותירץ הר"ן דנפק"מ הוא היכא דתלש הנכרי לעצמו וכו' עיין שם, והוא דוחק דהו"ל לרש"י לפרש כן במקום אחר ולא בנכרי שהביא דורון לישראל, דהא בהאי אין צורך כלל לאיסור מוקצה.

והיה מקום לומר דקשה ליה דלמה במינו מחובר אסור לערב בכדי שיעשה, ואמאי הא אינו אלא ספק ובספק כזאת יש להתיר כאותה ששנינו בשבת בנכרי שהביא חלילין מותר לערב מיד דחוששין שמא חוץ לחומה לנו ופירש"י חוששין לקולא וא"צ כלל בכדי שיעשה וכן פסק הסמ"ג דבספק מחובר או צידה א"צ כלל כדי שיעשה, ואף אם נאמר דבדבר שיש לו מתירין ספיקא להחמיר רק בתחומין הוא דהקילו, וא"כ אינו דומה להאי דנכרי שהביא חלילין דשם איירי בתחומין ולכך חוששין להקל, כמו שפירש"י, מ"מ זה אינו רק לר' אשי דס"ל דדשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקא אסורה כמו וודאי משא"כ לרב פפא דאוקמה להאי דתני לעיל בברייתא ספיקא אסורה דלא איירי בספק יו"ט ספק חול רק בספק טריפה והאי תנא דליטרא קציעות הוא, וא"כ מוכח דלא ס"ל כלל סברת ר' אשי שם, ומעתה לר"פ דס"ל דביצה אף דהוי דשיל"מ מ"מ בהיותו רק ספק דרבנן אזלינן להקל אף דהוי דשיל"מ כהנ"ל, א"כ אף במינו מחובר נמי יש להתיר בספק, וא"כ איך פוסק ר"פ הילכתא בנכרי שהביא דורון וכו' שאסור, ולזאת פי' רש"י הטעם דאסורו הוא משום מוקצה ומוקצה הוא כעין של תורה וס"ל לרש"י כמ"ש התוס' ישנים לעיל דף ג' ע"ב שהקשו שם על הגמרא דפריך מברייתא דספיקא אסורה דוקא למ"ד ביצה משום משקין שזבו ופירות הנושרים ולא פריך ג"כ לר"נ דאוסר ביצה משום מוקצה אמאי ספיקא אסורה ותירצו דיש לומר דמוקצה חמירא כעין תורה וכו' עיי"ש ואף ר"פ מודה לזה וא"כ אתי שפיר דלכך ספיקא אסורה ביו"ט משום מוקצה, וא"כ לכך אף בכדי שיעשה נמי מחמירין מן הספק, הואיל דביו"ט אסורה, וכ"כ הר"ן לאסור אותו בכדי שיעשה אף למי שלא הובא בשבילו, הואיל וביו"ט אסורה לכו"ע מחמת חששא דמוקצה לכך לא חלקוהו לענין בכדי שיעשה ועיי"ש דבריו ואתי שפיר ודוק.

אמנם היותר נכון בכוונת רש"י דס"ל לרש"י דמשום שלא יהנה לחוד לא החליטו חז"ל כלל לאסור אותו ביו"ט, דהא איסור צידה ותלישה ביו"ט אינו רק דרבנן וכמ"ש רש"י להדיא פרק אין צדין והוא דדעת רש"י כרמב"ם והראב"ד (בפ"א הלכה ה') וא"כ הגע בעצמך דמי שאין לו פירות אחרים לאכול אלא הני דגים או פירות, מותר הוא לומר לנכרי להביאו, דשבות הוא, ולומר לנכרי הוא ג"כ רק שבות, ובמקום מצוה לא גזרו כלל, כמבואר בהרמב"ם הל' שבת (פ' ו' הלכה ט') ובשו"ע סימן רע"ו ועיי"ש בהג"ה דיש מתירין אמירה לנכרי אף במלאכה גמורה לצורך מצוה ומכ"ש בשבות גרידא ואמירה לנכרי במקום מצוה כו"ע מודים שהוא מותר, אלא דהמגיד משנה כתב דיש לדייק בזה דלאו כל השבותים שווין בזה, ולכך כתב רש"י ז"ל דביו"ט אסורה בלא"ה משום מוקצה, וא"כ כל מלאכת הנכרי בשביל חשש שעשה לצורך ישראל, זה ודאי אסורה היותו נהנה ממלאכת יו"ט ולכך אסורים בכדי שיעשו ודברי רש"י עולים היטב ודוק היטב.

והנה הסמ"ג כתב בשם ר"ת וב"ה בשם ס' התרומה בהל' שבת, פירות שליקט נכרי והצד דגים אם בשביל ישראל אסור בכדי שיעשה וכו' ואם הפירות דהיום נתלשו אינם ידועים אם נתלשו בשביל ישראל, או ידועים דנתלשו בשביל ישראל אך אינם ידועים אם נתלשו בחול או ביו"ט הוי ספק מוכן ואסור, אבל למוצאי יו"ט קי"ל כשמואל דחוששין שמא חוץ לחומה לנו להקל ומותר, ונתקשו בו כל הפוסקים דהא אנן קי"ל כרב פפא דאמר במינו מחובר אסורים למוצאי יו"ט בכדי שיעשה אף דלא ידעינן דנתלשו ביו"ט, ועי' בים של שלמה מה שתירץ וכבר כתב המג"א באו"ח סי' תקט"ו סקי"ב שתירוצו דחוק למאוד, והמג"א תי' דהביא דורון או למכור מכווין להביא מן המשובח, והא דסמ"ג איירי דנכרי אמר לו מערב יו"ט ליתן לו פירות והלך ישראל לביתו וכו' עיי"ש ודבריו דחוקים הם בסמ"ג וס' התרומה אף גם לא ידעתי אנה נזכר סברא זאת דמתכוין להביא מן המשובח כיון דאין בה הכרת פנים אם הם מהיום בני יומא או לא א"כ מאי הכרת שבח שייך כאן, ועוד דמה יעשה הנכרי בפירות ודגים מאתמול וכי לא ימכור כלל ועל כרחך דמביאים בשוק למוכרם, והאיך מכירין אותן שנתלשו היום, וגם תירוצו [ניחא] אהאי ספיקא אם נתלשו בשביל ישראל דאיירי דאמר לו מערב יו"ט וכו' אבל אהאי דידוע בשביל ישראל אבל אינו ידוע אימת נתלשו לא תי' כלום, כיון דמוכרם או נתנן לו ביו"ט הוי משל יו"ט.

לכן נ"ל פשוט דלפי מ"ש הר"ן בשם רבינו יונה ז"ל דרוב אינם לוקטין פירות שיש במינו מחובר מבערב, אלא ביומו ומוכרם מיד, ומעתה נכרי שהביא דורון או למכור אמרינן ביה כל דפריש מרובא קפריש, ורוב פירות נלקטין ביומן ורובא הוא מן התורה וא"כ לא שייך כלל שם ספיקא, משא"כ לבוא לתוך ביתו של נכרי כיון דעכ"פ יש לו קצת פירות מתמול שלשום א"כ אף דרובם הם של היום מ"מ הא הו"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי בין להקל בין להחמיר וא"כ הרי יש כאן ספק ומותרין מבלי להצריך כלל כדי שיעשה, כיון דהוי ספיקא, ודברי הסמ"ג מורין ממש באצבע דבא ישראל לביתו של נכרי ולא בנכרי המביא דורון כלל, דראש דבריו הם, אם אינם ידועים אם בשביל ישראל וכו' ואם לא איירי בבא לביתו של נכרי, א"כ ודאי אמרינן דמן הסתם לקטן לצורך ישראל, אלא ודאי דאיירי דבא לביתו של נכרי גופא, וכמ"ש המג"א בעצמו, וכן האי ספק אם אינם ידועים אימת נלקטים איירי ג"כ היכא דישראל בא לביתו של נכרי א"כ הו"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי בין להקל בין להחמיר, ואתי שפיר דברי הסמ"ג הנ"ל ודו"ק.

אמנם ראיית הסמ"ג מהא דשמואל דחוששין שמא ממקום קרוב לנו להקל יש לדחות, והוא דודאי הא ליכא למימר כלל לחלק בין תחומין לאיסור מלאכה דא"כ איך הביא הש"ס (שבת קנ"א) תניא כוותיה דרב ממרחץ הא התם הוי מלאכה גמורה, אבל יש לחלק בין במינו במחובר, ובאינו רק איסור תחומין, דבמינו מחובר דהוא דבר שיש לו מתירין לכך ספיקא אסורה משא"כ בתחומין לא אמרינן ביה כלל דשיל"מ כמ"ש התוס' (בעירובין מ"ה) והמרדכי שם דבתחומין לא שייך כלל דשיל"מ, והש"ס דשבת דהביא ראיה ממרחץ לתחומין כיון דבמרחץ לא שייך ג"כ דשיל"מ דמה יש לומר להמתין בכדי שיעשה בין כך יצטנן המרחץ ובדבר שנתקלקל לגמרי לא אמרינן דשיל"מ אסור וא"כ מרחץ ותחומין חד דינא אית להו.

והנה רבוותא נחלקו בזאת בשני ימים טובים של גליות ונלקטו בשביל ישראל ביו"ט ראשון אם הוא מותר בשני, ודעת רש"י להתיר ביו"ט שני בכדי שיעשה, ולא הבנתי דבריו כיון דרש"י נתן טעם לכך בעי כדי שיעשה היינו משום שלא יהנה ממלאכת יו"ט, וא"כ ביו"ט שני אף דנאמר דראשון הוא קודש ושני חול, מ"מ הרי עכ"פ בשני אסרוהו חכמים אותו דוקא לאחר כדי שיעשה, ואסרו חכמים לעשות דבר, וא"כ לולי דלקטו נכרי ביו"ט אי אפשר לו להביא ביו"ט שני, דחז"ל אסרוהו וידיו אסורות, וא"כ הרי הוא נהנה ממלאכת יו"ט, ולא דמי כלל לביצה דיו"ט אחד קודש ושני חול, וא"כ אין כאן איסור מוקצה כלל אבל כאן הרי מ"מ נהנה ממלאכת יו"ט, וא"כ אף דשני הוא באמת חול מ"מ הא אי אפשר לו ללקוט כי אם בערב יו"ט דהיינו עד שבא הנכרי ולקטם בראשון, וא"כ הרי הוא נהנה עכ"פ ממלאכת יו"ט, ודוחק לומר דלא מקרי כלל נהנה ממלאכת יו"ט אלא מה דאי אפשר לו לעשות ביו"ט שני מקוצר הזמן לכך בעי זמן כדי שיעשה, אבל מה דאי אפשר לו מחמת איסור דרבע עלה, אין זה מקרי כלל נהנה ממלאכת יו"ט, וזהו דאסרו חז"ל להיותו בכלל קדושת יו"ט, אבל שיהיה שביתת המלאכה גורם שיהיה נקרא נהנה ממלאכת יו"ט, זה לא אסרו כלל וצ"ע.

אמנם דעת הר"ת, הוא משום שלא יאמר לנכרי לעשות, ולכך אף ביו"ט שני אסור, דאל"כ יאמר הוא לנכרי ביו"ט ראשון כדי שיהיה מסתפק ממנו ביו"ט שני, עיי"ש, וזה מוסכם מכל הפוסקים, דהא בהא תליא, אי משום כדי שלא יאמר הוא לנכרי ביו"ט לעשות, אף ביו"ט שני אסור, והנה הרמב"ם בהל' שבת (פרק ו' הלכה ח') כתב להדיא באומר לנכרי לעשות מלאכה בשבת דאסורה בכדי שיעשה כדי שלא יאמר לנכרי לעשות, וכתב דבכל מקום דאסרו חכמים לעשות, הוא מן הטעם הלזה, ומעתה לטעם הלזה אתי שפיר אם אף ביו"ט שני אסור, ולפ"ז צ"ל הא דכתב רבינו הרמב"ם בהל' יו"ט פ"א הל' כ"ד דחיות ועופות הנצודים בראשון וכן מחובר הנתלש בראשון יאכל בשני על כרחך דאיירי דהיו נצודים מאליו, או היה לצורך נכרי וכמ"ש כל הפוסקים (עיי"ש בלח"מ) בש"ס דעירובין בהאי בר טביא, ורבינו הרמב"ם סתם דבריו כדרכו, דהוא תופס לישנא דהש"ס בקצרה, ולזאת נתכוין הגהת מיימוני (בהל' שבת הלכה הנ"ל) במה שכתב דדעת הרמב"ם הוא לאסור אף ביו"ט שני, אמנם המגיד משנה כתב (בהל' יו"ט פ"א הלכה כ"ד) דדעת הרמב"ם כרש"י, וכ"כ הב"י ומהרש"ל עד שהב"י תמה על הגהת מיימוני וכתב דלא חש לקמחא עיי"ש, ולא ידעתי למה, דהא יש לו ראיה מוכרחת מהל' שבת כנ"ל ודו"ק.

גם לא ידעתי למצוא טעם וקיום לדברי המ"מ וב"י הנ"ל, כי לא מצאתי זאת בכל הפוסקים דעה שלישית שסובר כדעת ר"ת שלא יאמר לנכרי לעשותו, ומ"מ הוא סובר שיהיה מותר ביו"ט שני בכדי שיעשה כרש"י.

ונ"ל שדעתם בדעת רבינו הרמב"ם ז"ל, דדוקא בשבת דחמירא הוא דחששו שמא יאמר הוא לנכרי לעשותו, ולכך הביא זה הטעם בשבת אף דס"ל כמ"ש רש"י דהיינו משום שלא יהנה וכו' מ"מ כתב זה הטעם דהוא לחומרא דבעינן זמן יותר מן כדי שיעשה, עד דיתלשו ויביא, כמ"ש כל הפוסקים דלשיטת ר"ת בעינן יותר זמן מלשיטת רש"י, אמנם ביו"ט דקיל דישראל גופא הצד או התולש אינו איסור תורה כלל רק איסור דבריהם, לא חששו לשמא יאמר לנכרי לעשותה רק לאסור בכדי שיעשה דהא עכ"פ נהנה ממלאכת יו"ט מה דנכרי עושה ולכך ביו"ט שני מותר בכדי שיעשה וכמ"ש רש"י וצ"ע.

והנה בדעת התוס' גופיה מחולקים הרא"ש ויתר פוסקים אי אסרינן לישראל אחר ג"כ בכדי שיעשה או לא, ודעת הרא"ש הוא להתיר דאין אדם חוטא ולא לו, והקשה הב"י דברי הרא"ש אהדדי דהלא הרא"ש גופיה פסק בשבת פ' כל כתבי בנכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל, שאסור ג"כ מטעם שמא יאמר לנכרי להדליקו ואעפ"כ הכריע הרא"ש גופיה דאסור לכו"ע אף למי שלא הודלק בשבילו והוא קושיא עצומה ולא ידע לפותרה.

אם לא דנאמר דודאי יש כאן חששא דיאמר הוא לנכרי לעשותה בשני אופנים, או דחיישינן אם יהיה מותר להשתמש לאורו ויהנה ממלאכת הנכרי יטעה ויאמר ויחשוב דהוא מותר לומר לנכרי לעשותו ולכך חז"ל אסרוהו ואין כאן טעות כלל, או דנאמר דודאי ידע דאסור לומר לנכרי לעשותו רק דמ"מ אולי בשאט נפש יעבור ויאמר לנכרי לעשותו, אמנם כיון דמלאכת הנכרי אסורה להנות ממנו, א"כ ממילא אין כאן חששא, כי מה אהני ליה, והנה זה ודאי אם נאמר דיטעה, היינו כשיכול להנות ממנו בשבת או ביו"ט בזאת שייך לומר דיטעה ויחשוב אף דאמירה לנכרי שבות, מ"מ זהו שצורך שבת, מותר, משא"כ אי לא יוכל להנות ממנו בשבת ויו"ט עד ערב וודאי ליכא למימר דיטעה, דמהיכי תיתי וכי לא ידע דאמירה לנכרי שבות הוא בשבת ויו"ט לחול, וכי יהיה בעיניהם העלם דבר דכל שיש אמירה לנכרי שבות אפילו לעצמו אסורה אמירה לנכרי שיהיה עושה מלאכה זו בפנות היום, ומכ"ש לאמר לנכרי בשבת לעשות מלאכה זאת לצורך חול, ואין כאן חששא רק דיעשה בשאט נפש לומר לנכרי לעשות מלאכה לפנות היום ולכך אסרוהו כנ"ל.

ומעתה דברי הרא"ש מובנים, שם בשבת דמיירי מנכרי המדליק את הנר וכו' באומר מותר תשמישי בשבת, בזאת שפיר י"ל דיטעה ויאמר מותר וא"כ אסורה אף לישראל אחר ואין לומר כמ"ש הרא"ש בביצה דאין אדם חוטא ולא לו, זה אינו דהוא אומר דאינו פושע, דיחשוב דמותר הדבר, ולמה לא ניחוש ג"כ דיטעה ויעשה דבר לצורך חבירו, משא"כ בנכרי המביא ממינו במחובר, דביו"ט אסור משום מוקצה ואסור בערב בכדי שיעשה כדי שלא יאמר לנכרי לעשותו וא"כ על כרחך חושש שלא יעשה בשאט נפש, דביו"ט אין לו לצורך ובזאת לא יטעה ויאמר לנכרי לעשותו לצורך חול, וא"כ שפיר מתירין אותו לישראל אחר, כיון דיעשה אותו על כרחך בזדון יעשה ואין אדם חוטא ולא לו ואתי שפיר דברי הרא"ש.

ובסברא זאת יש ליישב מ"ש רש"י בתחומין דמותר לישראל אחר, דהטעם הוא שמא יאמר לנכרי להביאן, ומהרש"ל שלח יד להגיה דהא במינו מחובר ס"ל לרש"י הטעם משום שלא יהנה ממלאכת יו"ט, ומהרש"א מקיים הנוסחאות להיותו כן בספרים מדויקים, וכתב דכאן בתחומין להיותו איסור קל לא חשש רש"י לטעמא שלא יהנה ומותר לאחרים עיי"ש, והנה עדיין קשה למה לא פירש"י במינו מחובר ג"כ הטעם שמא יאמר לנכרי להביא ויהיה א"כ אף ביו"ט שני אסור, וכמ"ש התוס' ובזה לא תי' הרב מהרש"א כלום, אמנם לפי מש"כ ניחא דבמינו מחובר בלא"ה אסור ביומו משום מוקצה, א"כ כל החשש הוא דיאמר לנכרי בזדון להביא לו לצורך חול, ובזאת לא חשש רש"י שיעשה עבירה בזדון כמ"ש המג"א, וא"כ ליכא למיחש כלל לשמא יאמר, דאמירה לנכרי כה"ג אסורה, משא"כ לקמן בהבאת חוץ לתחום, דהוא מותר ביומו, בזאת שפיר י"ל דיאמר הוא לנכרי להביא ולא בזדון, רק דיטעה דיחשוב דמותר הוא, היותו לצורך יו"ט, וליתא באמירה חששא דאסורא כלל, ודברי רש"י הם נכונים וברורים ואתי שפיר ודו"ק.

והנה הרא"ש כתב הא דלא אמר רב פפא גם במינו מחובר ומותר לישראל אחר לערב מיד, כדקאמר גבי חוץ לתחום דכיון דבו ביום אסור לכל ישראל בשביל זמן מועט כדי שיעשה, לא חש להאריך, ונתקשו בו הרב הב"י ומהרש"א בחידושיו דהא בהך שיטה כל יו"ט שני אסור לו ולחבירו מותר, וא"כ הרי כאן זמן ארוך טובא, עיי"ש דלא תי' כלום, ובאמת המעיין שם בהרא"ש יראה דהעתיק כל הראיות של רש"י והאי ראייה של רש"י דהו"ל לר"פ לפרש דאסור ביו"ט שני עד ערב השמיטו הרא"ש, וצ"ל דס"ל דאין זה ראייה כלל, דר"פ קבע למימרא דיליה אמשנה דנאמר שם ספק מוכן אסור, ואיירי בא"י שאין עושין יו"ט רק יום אחד ולזאת קאמר ולערב בכדי שיעשה, וא"כ לא שייך למיתני ביו"ט שני עד ערב כיון דאיירי בא"י, ואין בא"י רק יום אחד.

אמנם יש להבין הא דקאמר ר"פ למילתא לבני ארץ ישראל ולא הודיענו יותר חידוש לבני חוצה לארץ דאף ביו"ט שני אסור וכקושית רש"י הנ"ל, ונראה דלפי מה שפסק השו"ע סימן תצ"ז והוא דברי הר"ש מלוני"ל וגם הר"ן דספק מוכן ביו"ט שני מותר מכח ספק ספיקא עיי"ש, ולפי דבריו יש להקשות אשיטת ר"ת דפסק כשיש במינו מחובר דאסורה גם ביו"ט שני, כדי שלא יאמר לנכרי ביו"ט ראשון להביא לו כדי לאכול ממנו בשני קשה דהא במינו מחובר יוכל לומר לנכרי ביו"ט, להביא לו ביו"ט שני, ואז הוא מותר מכח ספק ספיקא, ולמה יאמר לנכרי ביו"ט ראשון כמ"ש התוס' להדיא דמה דמותר אח"כ אינו אומר ביו"ט לנכרי לעשותו.

וצ"ל או דר"ת לית ליה האי דינא דר"ש מלוני"ל, משום דס"ל כמ"ש המרדכי בפרק כל הצלמים בשמו בשם רבינו שמחה והבאתיו לעיל בפרק א' הלכה כ' בשמו, דספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין אסור וא"כ לא מהני כלל ספק ספיקא, או די"ל במינו מחובר דאיכא חזקה דהיום נתלשו, בזאת לא אמר הר"ש הנ"ל כלל דיהיה מותר ביו"ט שני דחזקה מגרע הספק ספיקא.

ובהכי ניחא מה דהקשה המג"א בסימן תצ"ז על הר"ש הנ"ל, מהאי דמינו מחובר, וכן מגוי דמוכר ביצים ביו"ט שני דצריך להיות מסיח לפי תומו דלא נולדו ביומו, ומשמע דלולי כן היה אסור אף ביו"ט שני וכו' עיי"ש, ולפי הנ"ל לק"מ, כיון דיש [במינו] במחובר וביצה חזקה דהיום נתלשו והיום נולדה כמ"ש לעיל (בהלכה ו') בשם המרדכי לשיטת הרשב"א, בזה לא אמר הר"ש הנ"ל כלל רק דמיירי מן ספק מוקצה דעלמא דליכא ביה חזקה כלל וקושית המג"א על השו"ע מתורצת.

אמנם כל זהו למאי דקיימ"ל כתירוץ רב אשי (לעיל דף ד') דפי' הא דקתני וספיקא אסורה היינו ספק יו"ט ספק חול ודבר שיש לו מתירין אף בדרבנן לא בטיל וגם ספיקא אסורה י"ל שפיר כנ"ל משא"כ לתירוץ רב פפא דס"ל הא דספיקא אסורה איירי בספק טריפה והאי תנא תנא דליטרא קציעות דס"ל דבר שבמנין לא בטילי, כדאיתא לעיל פ"ק ש"מ דס"ל דספק יו"ט ספק חול מותר, דהוי ספק דרבנן, ואף דאיכא חזקה דהיום נולדה, ולא קחשיב ליה לדשיל"מ, דיהיה ספיקא אסורה, ומעתה לדבריו צ"ל דאף דספק מחובר או צידה אסורה, היינו מטעם שכתב הרשב"א, דיבא ליגע בשל תורה וכמ"ש לעיל מ"מ בספק ספיקא כהאי דהר"ש מלוני"ל וודאי דהוא מותר דהא לא ס"ל כלל האי סברת ר' אשי דיהיה דשיל"מ אף בדרבנן ספיקא אסורה, וגם לית ליה האי חזקה דהיום נולדה ונתלשו דהא מתיר בביצה בספיקא כנ"ל, ואם הוא מתיר ביצה ביו"ט בחדא ספיקא, איך ס"ד דבמחובר לא יתיר בספק ספיקא, ולפ"ז ר"פ לשיטתו ס"ל בגוי שהביא במינו מחובר ביו"ט ראשון לכו"ע מותר בשני דליכא למיחש דיאמר לנכרי להביאם לצורך יו"ט שני, דלמה זאת הלוא יוכל לומר לו ביו"ט שני ויהיה ספק ספיקא, ולכך לא קבע ר"פ למילתא רק ביום ראשון לבד ולא אמר דאסור לבני הגולה אף ליום שני דלשיטתו באמת מותר, ולזאת יפה כתב הרא"ש דמשום הכי לא אמר ר"פ ומותר לאחרים מיד כיון דהוא זמן קצר כדי שיעשה לא חש להאריך, אמנם לדידן דקיימ"ל כר' אשי, דהוי דשיל"מ א"כ אף ביו"ט שני אסור ולא הוי ספק ספיקא כנ"ל, ולפ"ז שפיר אמרינן ביו"ט שני שמא יאמר לנכרי ביו"ט ראשון להביא לו ביו"ט שני ואסור, דלא מהני ספק ספיקא בנדון זה.

ודברי הר"ת וסיעתו לאסור ביו"ט שני הוא הכל לדידן דקיי"ל כר' אשי אמנם לא במילתא דר"פ, ואתי שפיר דלכך לא הביא הרא"ש הך ראייה של רש"י מר"פ דלמה לא אמר ר"פ דאסור ביו"ט שני, דלר"פ מודה הר"ת דמותר ביו"ט שני, וכל דבריו אינו אלא לדידן דקיימ"ל כר' אשי.

ועוד י"ל דהוכחת הרא"ש להתיר לחבירו בכדי שיעשה, משום דקשיא ליה איך אמר ר"פ סתם אולי יש לטעות משום (שמא) [שלא] יהנה כפירש"י, ועל כרחך צ"ל כיון דבתחומין על כרחך הטעם כמ"ש הר"י גופיה משום שמא יאמר וכו' ה"ה במינו מחובר, רק דקשה הא לא דמיא דזה לחבירו מותר וזה לכו"ע אסור, ומזה הוכיח הרא"ש דאף במינו מחובר אינו אסור בכדי שיעשה לכו"ע רק למי שהובא בשבילו, אמנם עדיין קשה איך קאמר סתם בכדי שיעשה הא וודאי דנימא שמא יאמר כדחזינן בתחומין רק דעדיין הו"ל למימר האי משום דנהנה ממלאכת יו"ט חששו, א"כ ביו"ט אין כאן חשש טעות כלל דהא שמא יאמר הוא יותר חומרא מהאי דנהנה וכו' כמ"ש התוספות, רק דקשה דבזאת יש חומרא, בהאי שעה מועטת אם הטעם משום דנהנה וכו' אוסר בכדי שיעשה משא"כ משום דשמא יאמר לנכרי מותר מיד, ולזאת תירץ הרא"ש דמשום האי חששא מועטת לא חש לומר כן ודו"ק.

ואיכא לאקשויי לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל כשיטת רש"י להתיר ביו"ט שני והא בערב אסור בכדי שיעשה, וא"כ מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, ואין זה דומה למה דאמרינן בביצה נולדה בזה מותרת בזה ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו' דמוקצה בין השמשות מחמת יום שעבר לא אמרינן כמ"ש התוס' ביצה דף ד', זה אינו דהתם בין השמשות אינו אסור רק מספק יום שעבר, אבל מוודאי יום הבא מותר, וא"כ מעולם לא איתקצאי לכולי יומא אפילו רגע אחת מיום שבא, מחמת איסור ודאי, רק מחמת ספק, דאולי עדיין לא פנה היום שעבר, משא"כ הכא ודאי איתקצאי מיום הבא שעה אחת, וכבר עמד בזה הרז"ה, ולא תי' כלום לשיטת רש"י, ובאמת לשיטת רש"י דס"ל במוקצה אף ביו"ט כר' שמעון לק"מ אך לשיטת הרי"ף והרמב"ם דפסקו ביו"ט כר' יהודה קשה, וצ"ל דאזלי לשיטתם דס"ל במסוכנת, אף לר' יהודה לא אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו', והטעם הואיל וברי ליה שתמות אף דמקצה ממנו בין השמשות מ"מ לא מקצה מדעתו כל היום, וכן הדבר בזה, כיון דידע דאח"כ יהיה מותר ומכ"ש לאומרים דמהני ליה תנאי, והוי זה כמתנה כיון דידע דלסוף שעה אחת או שתים יהיה מותר א"כ הוי כמו גמרו בידי אדם [ועיין בהרז"ה והר"ן בסוגיא בהמה שמתה וכו' ובפרק ד' אין נוטלין עצים].

והנה המג"א באו"ח סימן תקט"ו ס"ק ג' כתב, מדכתבו כל הפוסקים נכרי שהביא דורון וכו' דאם אין מביא בחנם, רק דישראל קצץ לו מעות מערב יו"ט, והנכרי משהה ומביאו ביו"ט, מותרין לערב מיד וכו' עיי"ש שהאריך, ולא ידעתי מנ"ל לחלק כלל בין בחנם לשכר, רק דעיקר החילוק הוא, אם אמר לו להביאן בערב יו"ט והוא עכב והביאו ביו"ט בזאת יש להתיר תיכף, וזאת הלוא הוא מבואר בתשובת הרשב"א הביאו ב"י (בהל' שבת) על יהודי שאמר לנכרי לחתוך ערבה בע"ש, לצורך מוצאי שבת, והנכרי חתכו בשבת דמותר, דנכרי במלאכתו עוסק, והרי הדברים כדברים במחובר שעשה לצורך ישראל דמותר במוצאי שבת מיד, הואיל וישראל אמר לו לעשות בע"ש, וזה מסכים לראיית מג"א וכדעת המרדכי, ויש לסמוך עליו במקום הצורך וק"ל.

והנה הרא"ש כתב הא דאמר אם יש במינו מחובר אסור לאו באכילה לחוד אלא אף בטלטול נמי אסורה, כיון דלא חזיא לאכילה כמוקצה דמי עיי"ש והם דברי הרי"ף, ותמה הים של שלמה בביצה דלאיזו צורך העתיקו הרא"ש דהא הוא גופא פסק לעיל דמינו במחובר הוא מוקצה אף לר' שמעון כגרוגרות וצמוקין, וכן בחולין פרק קמא סימן ל"א תמה בזה על הרי"ף עיי"ש שתירץ דנפק"מ דאסור בטלטול אף לערב של יו"ט שני בכדי שיעשה, דבאותו שעה כיון דאסור באכילה אסור אף בטלטול, ומלבד שהוא דוחק גדול בדעת הרא"ש, דהוא ס"ל כר"ת, וא"כ לאחרים מותר מיד, וא"כ אין זה מוקצה כלל, אף גם לשיטת רש"י ז"ל לא ידעתי מה דיהיה חוזר להיתירו בשעה אחת שחל עליו איסור טלטול באותו שעה.

ולפענ"ד נראה דהא דמינו במחובר אסור אף דהוא ספק אולי לא נתלשו היום היינו משום דספק מוכן אסור, וכמ"ש התוס' ישנים ומהרש"א בפרק קמא דספק מוקצה הוא חומרא כעין של תורה וספיקא להחמיר, א"כ זהו דוקא לענין אכילה דיש לו סמך מקרא דהכינו את אשר יביאו וכמבואר בש"ס דפסחים דף מ"ז ע"ב, אבל בטלטול ודאי אינו אסור רק מטעם גזירה בעלמא מדרבנן, ולכך אמרינן בש"ס דשבת פרק מפנין דמוקצה לאכול ס"ל כר' יהודה ומוקצה לטלטל ס"ל כר"ש והיינו משום דמוקצה לטלטל הוא קיל ואלו היה אף בטלטול לכו"ע דאורייתא היה לנו להחמיר בטלטול כמו באכילה, ומעתה בטלטול דהוי ספק דרבנן הו"ל להתיר מספק, וכן מה דחידש ר' אשי דלכך ספיקא אסורה משום דהוי דבר שיש לו מתירין, נראה דבטלטול לא שייך כלל זה, דהא אמר רב מתנה (דף ד') עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן ופרכינן והא קמהפך באיסורא, ומשני כיון דרובא וכו' בהתירא קמהפך, ופירש"י והר"ן דבטלים ברובא ועל כל חדא דמהפך אמרינן שזהו מן ההיתר, ופריך הש"ס הא דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל, ומשני הש"ס דמקלי קלי איסורא, וקשה איך יהיה מותר בטלטול הא אז איתא לאיסורא בעיניה, אלא ודאי בטלטול לא החמירו חז"ל בדשיל"מ, רק היכא דתשמיש אסורה, ממילא אף בטלטול אסורה, משא"כ כאן דתשמיש יהיה לבסוף מותר והיינו משום דמקלי קלי איסורא, לכן הטלטול מוקצה מותר ולא שייך כלל דשיל"מ ולכך מותר בטלטול וזה ברור בפשט הלכה שם ודו"ק, ומעתה הואיל ובטלטול לא שייך כלל דשיל"מ א"כ קשה להוי ספק מינו במחובר מותר בטלטול דהוי ספק דרבנן ולזאת תירץ הרא"ש דהואיל ואסורה באכילה ממילא אף בטלטול נמי אסורה וא"כ הוי מוקצה, והטלטול אסור ביה עכ"פ כיון דלא חזיא למידי כלל ולק"מ קושית מהרש"ל ודו"ק. [ועיין להלן בהלכה י"א].

ועוד י"ל דהא התוס' בפ"ק כתבו דלכך אמרינן בפירות הנושרים שמא יעלה ויתלוש, דבפירות האילן לא שייך מוקצה כיון שרגילין להשיר מעצמן עומד ומצפה, רק שמא יעלה ויתלוש שייך לגביה וא"כ לזאת כתב הרא"ש לומר הטעם הוא משום דאסורים באכילה אסורים בטלטול ואתי שפיר.

אך מהרש"ל ביש"ש השיג בזאת על הרי"ף ודעתו אף דהוא אסור באכילה מ"מ מותרין המה בטלטול, וראייתו הוא מהאי דרבן גמליאל שהביא לו הנכרי דגים ביו"ט ואמר מותרים המה וכו' ואסקינן דלא שרי רבן גמליאל אלא לקבל דהיינו בטלטול אבל באכילה מודה דאסור א"כ מוכח דאף דאסור באכילה מ"מ מותר בטלטול וכו' עיי"ש, והמג"א כתב עליו בריש סימן תקט"ו דהוא סותר דברי עצמו למ"ש בסעיף ה', דכתב שם הא דמתיר ר"ג ספק מוכן בטלטול, היינו משום דבדין אף באכילה היה שרי אלא שהחמירו בספק ולא החמירו כולי האי בטלטול עיי"ש, ואמת כן הוא נמצא ביש"ש הנ"ל [הגה"ה מכ"י], איברא דעדיין יש לפקפק דוודאי לענין גוף הדבר דמוקצה דמחובר אסור באכילה ובטלטול, ובזאת יש לומר שפיר דלענין אכילה החמירו ולא לטלטל, אבל לדעת הרי"ף דמאי דלא חזיא באכילה אף בטלטול אסורה כיון דלא חזיא למידי, א"צ לחומרא דטלטול דכיון דלא חזיא לאכילה ממילא אף בטלטול נמי אסורה ודו"ק.

ובאמת במה דנחלקו המהרש"ל ביש"ש ומג"א כבר כתבתי לעיל פרק א' דר"ת ותוס' מחולקים בזאת, הובא בהרא"ש סוף ביצה דדעת הר"ת דאף למ"ד ביצה שנולדה ביו"ט הוא אסור משום משקין שזבו מ"מ אסורה בטלטול, והביא ראיה מאושפזיכנא דרב אדא בר אהבה, דאמרינן שם אף לר' יוחנן דס"ל משום משקין שזבו ביצה אסורה בטלטול וזהו כדעת הרי"ף ומג"א, והנה התוס' בשבת פרק כירה דף מ"ה ע"ב ד"ה דאית ביה ביצה וכו' כתבו להדיא דמשום משקין שזבו אינו אסור כלל לר"ש בטלטול, והוא כדעת מהרש"ל הנ"ל, ולדידהו קשה מלבד האי עובדא דאושפזיכנא דרב אדא בר אהבה אף גם מן הברייתא דף ג' אחד ביצה שנולדה בשבת ויו"ט דאסורה לטלטל, מוכח דאף למ"ד משום משקין שזבו אסורה בטלטול, ואין לתרץ דהאי ברייתא איירי מתרנגולת העומדת לגדל ביצים, וא"כ איכא איסור מוקצה עכ"פ, דא"כ מאי פריך הש"ס לרב יוסף ור' יצחק דאמרו ביצה אסורה משום משקין שזבו ופירות הנושרים למה ספיקה אסורה, הא ספק דרבנן לקולא דספק משקין שזבו וכו' אינו אלא מדרבנן, דהא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, הוא אסור משום מוקצה, ועל כרחך צ"ל דס"ל להש"ס דלמ"ד משום משקין שזבו ופירות הנושרים, דברייתא קתני לה אחד ביצה שנולדה בשבת ויו"ט וכו' משמע דכל ביצים האסורים באכילה הם אסורים בטלטול וספיקה אסורה, א"כ אף בעומדת לאכילה, ועלה קאי הברייתא דאל"כ הו"ל לפלוגי ולחלק בעומדת לאכילה רק וודאי הוא דאסור ובעומדת לגדל ביצים אף ספיקא אסורה וזה ברור, וא"כ הדרא לכללא קמייתא והדרא קושיא לדוכתיה לדעת התוס' בשבת דלמ"ד משום משקין שזבו ליכא איסור טלטול.

לכן נ"ל הא דהחליט הרי"ף דמאי דאסור באכילה אף בטלטול אסורה הוא לר' יהודה דאית ליה מוקצה מדעת, ואף זה הוא מוקצה מדעת, דלאדם לא חזיא, ולכלבים לא היה דעתו למיתבי להו, אבל לר"ש דלית ליה מוקצה כלל מדעת, וודאי ליתא להאי סברא דמאי שנא דלא חזיא לאדם הא מ"מ לא דמיא לאבן, וחזיא לכלבים ואף דאין דעתו ליתן לכלבים, מ"מ הא ר"ש לית ליה מוקצה מדעת כלל, וסברא זאת כתב מהרש"ל גופא פ"ק דחולין סימן כ"ט ולהלן עיי"ש. [ועי' בתוס' שבת קנ"ו ע"ב ד"ה והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה].

ומעתה לא קשה כלל דשם בשבת דכתבו התוס' למ"ד משום משקין שזבו ביצה מותר בטלטול, היינו לשיטת ר' שמעון וכמ"ש התוס' שם להדיא דאין לאסור לר"ש בטלטול דהא בשבת קיי"ל כר"ש, אמנם דאושפזיכנא דרב אדא בר אהבה דהיה ביו"ט, וביו"ט קיי"ל כר"י, וא"כ בהא כיון דאסורים באכילה א"כ ממילא אסורים בטלטול, ועיין במ"ש לעיל פרק א' (הלכה י"ז) דאף ר' יוחנן ס"ל כשיטת ר' נחמן דביו"ט קיימ"ל כר"י, ולא קשיא כלל משלהי דשבת דר' יוחנן ראה תרי סתמא דמשניות דסתרי אהדדי ולכך פסק בשבת כר"ש וביו"ט כר"י עיי"ש, וא"כ אף מהאי ברייתא הנ"ל נמי לק"מ דס"ל דהאי ברייתא ר' יהודה היא, ומעתה אף דבברייתא סתמא קתני ואיירי אף בתרנגולת העומדת לאכילה, מ"מ כיון דאסורה באכילה משום משקין שזבו לכך אסורה ממילא אף בטלטול, ודברי הרי"ף נכונים דהא הוא פוסק במוקצה ביו"ט כר"י, ולכך פוסק נמי כיון דאסורה באכילה אסור אף בטלטול ולק"מ קושית מהרש"ל מהא דר' גמליאל דאמר אסורים המה באכילה ומותרים בטלטול, דהא ר"ג ס"ל כר"ש דלית ליה כלל מוקצה מדעת, ולר"ש ליתא כלל האי סברא דמאי דאסורה באכילה אסורה אף בטלטול כנ"ל ואתי שפיר ודו"ק.

ומעתה מהרש"ל דהוא תפס דינו של הרי"ף בשבת קושיתו בחולין הנ"ל ג"כ לא קשיא מידי דהרי"ף לא כתב זאת רק ביו"ט דקיימ"ל כר"י אבל לר"ש ליתא, ובהכי ניחא ג"כ הא דאמרינן בשבת פרק מפנין דמוקצה לאכול ס"ל כר"י ובטלטול ס"ל כר"ש, ולא קשיא הא כיון דלאכילה לא חזיא אף בטלטול נמי לא משתרי כהרי"ף זה אינו כיון דסתם בטלטול כר"ש ולר"ש ליתא להאי סברא כנ"ל.

אך זהו אינו מספיק ליישב הרא"ש כיון דס"ל בסוף ביצה ושבת דאף ביו"ט קיי"ל כר"ש וא"כ לא הו"ל להביא האי דהרי"ף דמאי דאסורה באכילה אסור אף בטלטול.

ונ"ל דהנה למאי דאסקינן לעיל דף ד' דאסורא דרבנן מותר לערבו לכתחילה ולבטלו, ודעת הרבה פוסקים ומכללן הר"ן דאף בלא נתערב מתחילה רק חדא בחדא, מותר נמי להרבות עליו לכתחילה כדי לבטלו [ועיין ביו"ד סימן צ"ט], והנה הר"ת פסק דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות הוי ספק ספיקא ומותר, וכן דעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש לעיל, ומעתה בספק מוכן לא יהיה אסורה בטלטול, דעכ"פ חזיא לכתחילה כדי לערבו [לכתחילה] ולבטל אותו ברוב, ויהיה אז מותר מכח ספק ספיקא וא"כ הרי חזי ליה ולמה יהיה אסורה בטלטול, אמנם במינו מחובר כבר כתבתי לעיל דאפילו ביו"ט שני אסור לשיטת הפוסקים ולא הוי ספיקא אפילו לשיטת הר"ש מלוני"ל והמחבר שפסקו בספק מוכן ביו"ט שני הוי ספק ספיקא ומותר, מ"מ בספק מוכן דמחובר אסורה דהוא קרוב לוודאי דאמרינן היום נתלשו, ולכך אף בטלטול אסורה דאי אפשר לערבו אך זהו לדידן דקיימ"ל כרב פפא דאוסר במינו מחובר אבל לר' גמליאל דס"ל דספק מינו במחובר או מצידה הוא מותר מדינא כמ"ש רש"י עיי"ש דס"ל דלא אמרינן וודאי הוא דניצוד או נתלשו היום, וא"כ כיון דהיא חומרא בעלמא, פשיטא דהוא נכנס לבית הספק, וא"כ בנתערב הוי ספק ספיקא ומותר וא"כ אין כאן איסור טלטול, דהא חזיא לערבו בידים ואז יהיה מותר מכח ספק ספיקא ולכך התיר ר"ג בטלטול, אבל לדידן דספק מחובר הוא קרוב לוודאי ולא נכנס בגדר הספק כלל, יפה כתב הרי"ף דאסורה לטלטל דהא אי אפשר לערבו בידים דמה בכך מ"מ יהיה אסורה, דאין כאן ספק ספיקא כלל, ונראה דאף הרא"ש דס"ל לעיל דלא אמרינן כלל דמבטלין איסור לכתחילה, רק בעצים שאני הואיל ומקלי קלי לאיסורא משא"כ בשאר איסורים אפילו איסורא דרבנן אין מבטלין לכתחילה, מ"מ מודה לשיטת ר"ג דס"ל ספק מוכן מותר, רק כאן הוא רק חומרא בעלמא פשיטא ליה דמבטלין, כיון דהוא רק חומרא בעלמא והרי זאת הוא יותר היתר ברור מהאי דמקלי קלי איסורא ולכך ס"ל לר"ג דמבטלין וא"כ מותר בטלטול ולק"מ ודו"ק.

ובזה נראה ליישב דברי הרבינו שמחה הובא במרדכי סוף פרק כל הצלמים דהקשה לר"ת מהאי דספיקא אסורה ונתערבה באלף כולן אסורות, דהא ספק ספיקא הוא, ותירץ דבדבר שיש לו מתירין אפילו ספק ספיקא אסורה, והקשה הפרי חדש (ביו"ד סימן ק"י) דהא לר"ת הא דקתני ואם נתערבה באלף על כרחך אוודאי קאי ולא אספק, דאם לא כן קשה להך אוקימתא דמיירי בספק טריפה למה נתערבה באלף כולן אסורות, וא"כ על כרחך צ"ל דנתערבה אוודאי קאי ולא אספק, או דספק אחד בגופה וספק אחד בתערובות לא מקרי ספק ספיקא (לאסורא) [להיתירא], ועיין מה שכתבתי לעיל בפרק א' (הלכה כ') בישובו, ולפי מש"כ פה ניחא, דהא בברייתא קתני אחד ביצה שנולדה בשבת ויו"ט אסורה בטלטול וספיקא אסורה, וא"כ על כרחך דאסורה איירי מטלטול דהא מאכילה לא נזכר כלל בברייתא, וא"כ יקשה למ"ד ביצה אסורה משום משקין שזבו, והא דספיקא אסורה הוא מטעם היותו דשיל"מ ואף בדרבנן נמי אמרינן ספיקא לחומרא למה לא יהיה ספיקא מותר בטלטול ועל כרחך צ"ל כמ"ש לעיל לשיטת הרי"ף ז"ל דס"ל הואיל ואסור באכילה ממילא אף בטלטול נמי אסורה ולזאת שפיר הקשה הר"ש הנ"ל דיהיה הך ספיקא בתערובות מותר ואין לומר דאין הכי נמי דספיקא בתערובות מותר א"כ כיון דקיימ"ל דמרבה לבטל איסור דרבנן לכתחילה [עיין להלן הלכה י"א מ"ש בשם הגהת א"ז וכאן הוא ספק דרבנן], וא"כ הרי הוא יכול לערבן ולבטלן ואז יהיה מותר מכח ספק ספיקא וכיון דיהיה מותר מכח ספק ספיקא א"כ הרי חזיא ואמאי ספיקא אסורה בטלטול כלל וכנ"ל, והברייתא קתני דספיקא אסורה משמע בטלטול וכהנ"ל, דלא נזכר כלל מאכילה רק מטלטול תניא הברייתא, ולזאת תירץ הר"ש שפיר משום דהוי דשיל"מ, ולכך אסרינן ספיקא ואסרינן ג"כ תערובות, וא"כ לא חזיא למידי, ולכך ספיקא אסור בטלטול ג"כ ולק"מ.

ועיין במג"א ריש סימן תקט"ו דדייק מן מהרש"ל ביש"ש הנ"ל שהוסיף בדברי הרמב"ם והרא"ש מאי דאסור באכילה משום איסור היום וכו' ודעתו שכוונתו בזה למעט נבילה, ולזאת כתב המג"א דמן הנבילה ליכא ראייה דהא חזיא לכלבים עיי"ש ובאמת בחנם תפס עליו וזה דעתו, דמה דאיסורו איסור עולם ממ"נ אי חזיא לכלבים א"כ הרי הוא מוכן לכלבים ואין כאן מוקצה, ואי לא חזיא כלל דאסור בהנאה פשיטא דהוי מוקצה, וכאותה ששנינו בבהמת קדשים שמתה או חלה שנטמאת לא יזיזם ממקומם רק דכל הענין דבר שאסורו ביומו לבד, א"כ לא מוקצה לכלבים כלל דהא למחר חזיא ליה וכשיטת הרי"ף מ"מ מוקצה הוא, ובזאת נחלק עליו היש"ש א"כ יפה דייק בלשונו ואין תפיסה כלל כי אף הוא מודה בנבילה דאינה מוקצה דהא חזיא לכלבים כמ"ש היש"ש בחולין עיי"ש ודו"ק.

והבא

בשביל ישראל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר. בב"י הובא בשם תשובת הרשב"א הא דאמרינן הבא מחוץ לתחום מותר לישראל שלא הובא בשבילו היינו בפירות של נכרי דבשל נכרי לית ביה הכן אבל בשל ישראל הם אסורים דמוקצה המה, דכל שהם מחוץ לתחום הקצו הבעלים מדעתם עכ"ל ובסוף סימן תקט"ו הביא בשם הרשב"א הובא שם בשו"ע ס"ט ישראל ששיגר דורון לחבירו ע"י נכרי מערב יו"ט ונתעכב הנכרי בדרך והביא ביו"ט מותר אפילו למי שהובא בשבילו, והקשה הרמ"א שם דדבריו סותרים זה את זה, ותירץ דהכא איירי שהיה דעתו עלה מאתמול וכו' ועיין בהג"ה סימן הנ"ל, והמג"א (ס"ק כ"ז) תמה עליו דלא יגרע כלל מחפיצי הפקר דמותר לאוכלן אף שלא היה דעתו עליו ובאו מחוץ לתחום עיי"ש שהאריך.

לכן נ"ל ברור דהחילוק שיש בהרשב"א הוא, דהיכא דאחר שולח לו דורון א"כ לא אקצי דעתו מיניה והוי כמו חפיצי הפקר א"כ אף שבא לישראל ביו"ט לא הוי כלל מוקצה דמי אקצי ממנו, הבעלים הפקירו והוא דעתו אכל מה שיביאו לו, א"כ הרי הוא כמו שאר חפיצי הפקר, משא"כ ישראל שיש לו פירות של עצמו חוץ לתחום, והנכרי הביאם ביו"ט זהו ודאי הוי מוקצה לישראל, דהא ישראל אקצי דעתו שלו כיון דהמה חוץ לתחום, ודבר שהוא שלו הרי יכול להקצות דעתו ממנו, וא"כ דמי ממש למדבריות ובייתות שלנו חוץ לתחום דהוא מסיח דעתו ממנו, ועי' מש"כ לעיל (הלכה ט') בפירות מוקצה ושביעית, דהוא דבר שאין לו בעלים לא שייך כלל מוקצה וזהו לפענ"ד ברור ונכון ולק"מ קושית המ"א על הרשב"א ודו"ק.

הט"ז סוף סימן תקי"ח תמה בזה על הרשב"א, כיון דאנן קיי"ל דבית שנפחת הפירות מותרין והיינו מטעם שכתב שם הרמב"ן דאין כאן איסור כלל בפירות עצמם רק אריה הוא דרביע עלה בפחיתות הכותל המפסיק בין הפירות, וא"כ כ"ש חוץ לתחום דהוא רק איסורא דרבנן, וישראל השוכן חוץ לתחום יכול לאכלם ופשיטא דלא הוי מוקצה, עיי"ש ויפה הקשה, אלא שכתב שיש תימא רבתא על הרשב"א ובאמת על הרשב"א לק"מ דהא הרשב"א לא ס"ל כלל האי תירוצא של הרמב"ן הנ"ל, ומוקי הא דתני בית שנפחת וכו' איירי בבית רעוע וכמ"ש המ"מ בשמו שחולק על ההלכות, אבל בכותל גמור ס"ל לרשב"א דמוקצה המה וא"כ ה"ה חוץ לתחום, איברא על הרמ"א דסותם ולא הגיה בשו"ע והעתיקו סתמא ולא חילק בין כותל רעוע לכותל ברי, משמע דס"ל כדעת הרמב"ן הנ"ל א"כ יש להקשות דלא הו"ל כלל (להביא) האי דהרשב"א הנ"ל דאזיל לשיטתו דהוא חולק על דעת הרמב"ן בזאת וכנ"ל אבל לשיטת הרמב"ן יש להקל באמת וק"ל.

יא

עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט אסור להסיקן מפני שהם נולד ואם נשרו לתוך התנור מרבה עליהן עצים מוכנים. המג"א בסימן תק"ז סק"ג מסתפק אי מותר להנות באורם או להנות כנגדם עיי"ש וקושיא שלו דאי ס"ד דאסור רק לאחר שריפתן א"כ הא אסור לשורפן ביו"ט דהוי הבערה שלא לצורך וכמ"ש התוס' בפסחים דף ה' ע"א ועיי"ש היטב, ולכאורה אינו ראיה כלל מהאי דפסחים דהא קי"ל דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך רק דבעי צורך קצת וא"כ ודאי מה דהוא נהנה לאחר שריפתן מקרי צורך קצת, אמנם התוס' הנ"ל בפסחים דהקשו שם היינו הכל לר"ע, דאמרינן ש"מ תלת וכו' ש"מ דלא ס"ל מתוך ולכך הקשו התוס' אדברי ר"ע דאמר אי אפשר לומר ביו"ט דהא מצינו להבערה שהיא אב מלאכה, ולזאת הקשו התוס' דהא יכול להנות בגחלים, ותי' תוס' שפיר והיינו כיון דמתחילה הוא אסור להנות אף דנהנה אחר כך ואסורה, א"כ לר"ע דאמרינן שם דלא אמר מתוך, רק בעינן דוקא צורך גמור, וזה ודאי לא הוי גמור אף דנהנה ממנו לבסוף מ"מ אי אפשר להנות ממנו בתחילתו, והתוס' דהביאו ראיה מנדרים ונדבות דאין קרבים ביו"ט אף דיש בו מאכל הדיוט לבסוף ובנדרים יש ביה צורך קצת דמצוה מקרי צורך קצת, ואפילו בעולות נדבה רק הא דאין קרבים כלל לבית הלל הוא הכל משום דכתיב לכם ולא לגבוה וכמ"ש התוס' בביצה דף י"ב ד"ה השוחט באריכות, ועל כרחך צ"ל דס"ל להתוס' דאלו היה מקרי צורך גמור הואיל דנהנה ממנו לבסוף, לא היה ממעט כלל מן דרשה דלכם והיה מוקי ליה לדרשא אחרת, אבל כיון דמקרי שלא לצורך, אף דיש בו צורך קצת, לכך ממעטינן ליה מן דרשה דלכם הנאמר בתורה וזה ברור ונכון בתוס' הנ"ל ואין ראיית המג"א כלום ודו"ק.

אמנם מ"מ סברתו לחלק בין הנהנה מחום ובין הנהנה מאור סברא ישרה היא, וגם מ"ש הואיל דמוקצה אינה אסורה בהנאה אין כאן איסורא כלל רק טלטול עצים, וראייתו הוא ממה דלא אמרינן בעצי מוקצה יש שבח עצים בפת, יש לדחות דמתחלה מ"מ אסורה, אבל ראה זה מצאתי בחדושי הרשב"א בשבת מה שלא היה נדפס בזמן המג"א שכתב בדף ק"ח נראה לי דאין איסור כלל להנות ממוקצה דלא קשיא ליה אלא היכא דמהפך בהו כלומר שאסור בטלטול אבל אי לא מהפך בהו אף דתבשיל מתבשל בהו אין בכך כלום שלא אסרו רק טלטול לאכילה להשתמש בו בידים להדלקה ולסמוך בו כרעי המיטה, ואפילו במקום שאינו מזיזו ומטלטלו אבל הנאה הבאה מאליו שפיר דמי עכ"ל, והן הן הדברים הנאמרים במג"א שיש ראיה ג"כ מהא דאמרינן ולא יטמננה בחול ולא באבק דרכים בשביל שתצלה ומהדר הש"ס לטעמא דאסורא, חד אמר דמזיז עפר וכו' וחד אמר שמא יטמין ברמץ ולא אמרו הטעם הואיל והוא נהנה ממוקצה דהא חול ואבק דרכים מוקצה הוא כמ"ש התוס', אלא ודאי דלהנות ממוקצה לא אסרו כלל [ועיין להלן פרק ג' הלכה י' בענין גריפת התנור מ"ש שם].

והנה אם מבטלים איסור לכתחילה כל איסור דבריהם או רק היכא דמקלי קלי נחלקו בו הפוסקים, והתוס' הקשה (שם בסוגיא) מהאי דלטרא קציעות וכו' ויוסף עליו ויבטל ותירצו דודאי בדבר שיש לו עיקר מן התורה הוא דאין מבטלין, משא"כ מוקצה דאיסורא הוא רק מדרבנן, והרא"ש חילק בין הני עצים הואיל ומקלי קלי לאיסורא לשאר איסורים, וביו"ד סימן צ"ט סעיף ט' סותם המחבר וכתב דכל איסור דרבנן מוסיף עליהם, וכדעת הרשב"א ולא חילק בין יש לו עיקר מן התורה לאין לו עיקר וכו' וצריך להבין לשיטתם קושית התוס' הנ"ל.

וצריך לומר דס"ל כמ"ש הגהת שערי דורא בשם האור זרוע והובא בב"י סי' ק"ט ועיי"ש באחרונים דאיסור דרבנן יבש שנתערב חד בחד מותר לשני בני אדם לאוכלם עכ"ל, והטעם כמ"ש הפרי חדש והש"ך בקונטרס הספיקות דס"ל ספיקא דרבנן לקולא אפילו היכא דאיתחזק איסורא וכ"ש בנדון זה דאף כאן איכא חזקת היתר ודאי כחזקת איסור, והתוס' בעירובין דף ל"ה ע"ב ד"ה אמר ר' ירמיה כתבו להדיא דהיכא דאיכא חזקת היתר וגם חזקת איסור לא איתחזק איסורא כלל ואמרינן ספק דרבנן לקולא עיי"ש. והנה הב"י כתב עליו דיחיד הוא ופי' הב"ח הטעם משום דבנוסחא שלו היה כתוב לשני בני אדם אפילו ישראלים אבל לפי הנוסחא הנכונה הוא לישראל ועכו"ם אין הב"י חולק.

ומעתה הואיל וחד בחד מותר לישראל לאכול אחד א"כ אין כאן כלל ביטול איסור, דהא כל חדא בחזקת היתרא שהרי יכול האיש ישראל לאכלו וכל חדא וחדא הוא בכלל ספק דרבנן ולקולא, ומה שאין אוכלין שני ישראלים הוא הכל משום חומרא, דמחזי כאוכל איסורא, וא"כ ליכא כאן כלל ביטול איסור ולכך הוא מותר להרבות עליו ולבטל דכל חדא וחדא מחזי חזי.

אמנם הפר"ח הקשה להג"ה זאת דא"כ איך אמרינן בשני קופות שאני אומר וכו' למה לנו כלל שאני אומר בתרומה דרבנן, הא בלא"ה אף דנפל תרומה בחולין מ"מ חד בתרי בטל או חדא בחדא, ותי' דכי מכשיר האור זרוע היינו יבש ביבש דבשל תורה סגיא חד בתרי לכך בדרבנן מכשירין אף חדא בחדא, אבל תרומה ודכותיה דבשל תורה לא סגי חד בתרי, א"כ אף בדרבנן לא מועיל חדא בחדא, דלא יהיה חדא בחדא יותר מועיל בדרבנן מחד בתרי בשל תורה, ומעתה בתרומה אף להוסיף עליו ולבטלו אי אפשר ולא שייך כאן התירא דאור זרוע הנ"ל וא"כ לא קשיא כלל קושית התוס' מהא דתרומה הנ"ל.

אמנם הרא"ש דמחלק בין מקלי קלי וכו' לשאר איסורים והיינו ליישב קושית התוס' מהאי תנא דלטרא קציעות כנ"ל וא"כ ש"מ דלא ס"ל כאור זרוע הנ"ל דאל"כ לק"מ קושית התוס' כנ"ל, וגם אלו היה ס"ל כהגהת או"ז הנ"ל פשיטא דלא היה מחמיר בשאר איסורי דרבנן במקום דלא קלי לאיסורא, להוסיף עליו ולבטלו כיון דאף בלא ביטול חזיא כל חדא וחדא לאכלו כמ"ש לעיל וזה פשוט וברור ועל כרחך דלא ס"ל כהגהת או"ז הנ"ל וא"כ שפיר הוי ביטול איסור, ולזאת נתכוון הרמ"א בתורת חטאת שלו כלל י"ט בהביאו הגהת או"ז הנ"ל, וכתב דהרא"ש פ"ק דביצה חולק ע"ז והוא כוון להדברים אלו שכתבתי, וכתבו שלא מצינו הכרע בדברי הרא"ש שחולק, ולפי מש"כ ניחא.

ומעתה י"ל הא דכתב המחבר ביו"ד סימן הנ"ל באיסורא דרבנן יכול להוסיף עליו לבטלו הוא הכל דוקא יבש ביבש כיון דקודם הוספה היה כל חדא וחדא ספיקא דרבנן ולקולא כנ"ל, משא"כ לח בלח שנתערב בפחות מששים דקודם הוספה היה הכל בחזקת איסור, ואין כאן שום ספק דבדבר לח דהכל נתערב ביחד לכו"ע מודים דאסור לאוכלו, וא"כ הרי כאן ביטול איסור גמור ואפילו בדרבנן אין לבטלו כמו בתרומה ודליטרא קציעות, דליכא כאן ספק בגופו של האיסור המעורב בהיתר, ועיין במרדכי פ"ק דביצה שהביא בשם הרשב"ם דבמידי דאכילה אין מבטלין איסור כגון תרומה שנפלה לפחות ממאה וכן איסור שנפל לקדירה פחות מששים עכ"ל ומדנקט איסור שנפל לפחות מששים ולא אמר דבר אכילה ביבש ש"מ דבדבר יבש מודה וכמ"ש לעיל משא"כ תרומה או דבר הלח בקדירה דלא שייך דברי הגהת או"ז הנ"ל אין לבטלו.

ולפ"ז הרווחנו שני קושיות שיש על הרב המחבר, א' דפסק באו"ח סימן תרע"ו במותר שמן חנוכה שנתערב בשאר שמן ואין בו ששים אין להוסיף עליו לבטלו והוא נגד הפוסקים וגם נגד פסק שלו ביו"ד סימן צ"ט, גם בסימן קט"ו הקשה הט"ז על הב"י (ס"ק י"ב) שכתב דמותר לבשל חמאה של נכרי וכו' ואין בזה משום ביטול איסור צחצוחי חלב שבו כיון דאין מכוון לבטלו כי אם לכלות האיסור, והקשה הט"ז הלא הב"י ס"ל דמבטלים כל איסורי דרבנן אפילו לכתחילה, מכ"ש חמאה דאין לו עיקר בשל תורה וכו' עיי"ש, ולפי מש"כ ניחא דס"ל להרב המחבר דלח בלח אין מבטלין אף באיסור דרבנן ודו"ק.

אך ליישב הקושיא שיש על הרב המחבר ביו"ד סי' הנ"ל, מהא דפסק באו"ח בשמן של נר חנוכה דאין להוסיף עליו יש לתרץ בדרך אחר ופשוט, והוא דלפי מש"כ התוס' לקמן (דף ל"ח) גבי ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה וכו' שהקשו מאי פריך הגמ' הא הוי דבר שיש לו מתירין ותירצו דהיה סבר דהוי מין בשאינו מינו עיי"ש, מזה מוכח דס"ל להתוס' דאף דרב אשי מתרץ באמת לבסוף דדשיל"מ לא בטל, בזה לא יחלקו האמוראים ואף בלי רב אשי ידע זאת דדשיל"מ לא בטילי וראיה דלעיל (דף ג') בהך ברייתא דתני וספיקא אסורה, ואם נתערבה באלף כולן אסורות, ופריך הגמ' למ"ד ביצה אסורה משום משקין שזבו וכו' אמאי ספיקא אסורה, וקשה למה לא פריך ואמאי התערובות אסור עד אלף וכו' אלא ודאי דזה ידע הש"ס אף בלי אוקימתא דרב אשי דדשיל"מ לא בטיל אפילו בדרבנן רק קושית הש"ס היה אספיקא דספק יו"ט וכו', לזה חדית לן רב אשי כמו דתערובתו אינו בטיל ה"ה ספיקא אסור בדשיל"מ אפילו בדרבנן, וכן לקמן במים ומלח ס"ל להתוס' דלא נחלקו בזה, וזה פשוט דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל לכך מפרשי התוס' דבקושיא היה סבור דהוי מין בשאינו מינו, ורב אשי חדית לן הואיל ומים ומלח שרי בעיסה הוי כמו מין במינו, [ועיין בהל' כ' פ"א] שכתבתי ג"כ דזה אף בלי רב אשי ידעינן דדשיל"מ לא בטל רק רב אשי חדית לן דספיקא אסורה, ולפ"ז יש לדייק הא דפריך הש"ס בעצים שנשרו מן הדקל וכו' ולרב אשי דאמר דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל וכו' דלמה פריך מר"א ולא מכו"ע, דדשיל"מ לא בטל אפילו בדרבנן אין כאן חולק וכמ"ש, ועל כרחך צ"ל דזה ידע הש"ס דמחמת הביטול אין כאן חשש, ועיין מש"כ לעיל (בהלכה י') דלענין נגיעה וטלטול יש להקל, וכאן כל האיסור מחמת הטלטול וכמ"ש לעיל בשם הרשב"א והמג"א, וקושית הש"ס הוא לרב אשי דאמר דשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקא אסורה, ש"מ דחז"ל אסרו דשיל"מ כשל תורה, שלא יהיה ספיקא מותר הואיל ויכול לאוכלו בהיתר אחר זמן, א"כ י"ל אף לענין ביטול הו"ל לעשותו בשל תורה, מבלי לבטל איסור כמו דאין מבטלין איסור של תורה, ובפרט לפי מש"כ דלכך מבטלין איסור של דבריהם הואיל וחד בחד הוי ספיקא דרבנן ולקולא כמ"ש הגהות או"ז וא"כ כאן דספיקא לחומרא פשיטא דאין לבטלו וקושית הש"ס לרב אשי.

אך עדיין קשה דהו"ל להקשות לכו"ע דהנה מהרש"א ותוס' ישנים (בפ"ק דף ג') כתבו דלכך פריך מברייתא וספיקא אסורה למ"ד משום פירות הנושרים ומשקין שזבו ולא פריך גם למ"ד דאוסר ביצה משום מוקצה, משום דמוקצה הוי כשל תורה וספיקא להחמיר עיי"ש ולפ"ז הני עצים שנשרו מן הדקל מוקצה נינהו וספיקא אסורה כשל תורה לכו"ע כאותה שאמרו ספק מוכן אסור וא"כ הקושיא לכו"ע ולא לרב אשי לחודא. לכן נ"ל דבלא"ה יש לדייק על מהרש"א דבעי לעשות איסור מוקצה כאיסור דאורייתא, והתוס' כתבו כאן דתרומה חמיר מן המוקצה דתרומה איתא בשל תורה ולא מוקצה הרי דמחשבינן מוקצה לאיסור דרבנן ואפילו שאין לו עיקר בשל תורה ולא דמיא ליה.

לכן נ"ל דוודאי לר' יהודה דאית ליה מוקצה, וודאי מוקצה חמיר כשל תורה, דיש לו סמך מקרא דהכינו את אשר יביאו, אבל לרב נחמן דס"ל מוקצה בשבת קיימ"ל כר' שמעון וביו"ט כר' יהודה דלא אתיא לזלזולי ביה, וא"כ לדידן מוקצה הוא חומרא בעלמא, דאי מדינא הוא אף בשבת היה אסור וכיון דשרי בשבת ואסרינן ביו"ט אין לומר דהוי כשל תורה רק חומרא בעלמא וזה ברור, לכן לעיל בברייתא דספיקא אסורה וכו' בלא"ה צ"ל לר"נ דברייתא ר' יהודה היא דהא תנא אחד ביצה שנולדה בשבת ויו"ט, ואילו בשבת לית ליה מוקצה אלא על כרחך דר"י היא, ולר"י דאוסר מוקצה בכל הזמנים ס"ל דחמיר כשל תורה ולכך ספיקא אסורה, א"כ לק"מ מרב נחמן כמ"ש מהרש"א ותוס' הנ"ל אמנם לרב מתנה בהני עצים שנשרו מן הדקל דקאי לדידן דלא קיי"ל בשבת כר"י, וא"כ ביו"ט ליכא אלא חומרא בעלמא וא"כ ליכא למימר דיהיה ספיקא אסור כשל תורה ולק"מ זולת לרב אשי דס"ל דדשיל"מ לא בטל וגם ספיקא אסורה אפילו בדרבנן, וגם התוס' כתבו שפיר דמוקצה לית ליה עיקר בשל תורה דלדידן דקיימ"ל כר"ש בשבת וא"כ ביו"ט אינו אלא חומרא בעלמא.

ולפ"ז למדנו בדבר שהוא מוקצה אף לר"ש אזי הוא כשל תורה ודנין בו ספיקא להחמיר, וכן בדשיל"מ היכא דלא מקלי קלי איסורא דנין בו ג"כ ספיקא כשל תורה, ואין מבטלין ג"כ האיסור אף דקיי"ל בדרבנן מבטלין, דהם חמורים כמו של תורה, ומעתה יפה פסק הרב המחבר באו"ח סימן הנ"ל בנר חנוכה, דהתם הוא מוקצה אפילו לר"ש הואיל ואיתקצאי למצותה משו"ה אין להוסיף עליו לבטלו דעשייתו כמו של תורה, ולכך יפה כתבו הטור והמחבר דלא דמי לעצים שנשרו להתנור דהא אף דאינם מוקצה כשל תורה מ"מ המה דשיל"מ ואף בזה ספיקא להחמיר ודנין בו כשל תורה, לזאת תירצו הואיל דמקלי קלי לאיסורא, ודברי הטור והשו"ע המה נכונים וברורים ודו"ק.

יב

אין מבקעים עצים וכו' וכן כלים שנשברו ביו"ט אין מסיקין בהם מפני שהן נולד אבל מסיקין בכלים שלמים. וכתב המג"א (סימן תק"א ס"ק י"ב) דכלים שנשתברו ביו"ט אסורין לטלטל ואפילו לשורפן במקומן אסורין דמוקצה אסור להנות ממנו עכ"ל עיי"ש, וקשה דהרי הוא סותר לדברי עצמו דהרי הוא כתב בסימן תק"ז ס"ק ג' דמוקצה אינו אסור בהנאה רק איסור טלטול יש כאן וכמו שהבאתי לעיל (ריש הלכה י"א) בשם הרשב"א דכתב זאת להדיא בשבת וא"כ לכך אין מסיקין בשברי כלים והיינו משום דתשמיש מוקצה אסורה, אבל להדליק במקומו בלי טלטול שהוא הנאה הבא מאליו מותר וק"ל.

אבל

מסיקין בכלים שלמים. עיין במ"מ דתמה דלמה השמיטו הרי"ף והרמב"ם האי אוקימתא דר' יוסף (שבת כ"ט) דעביד להו כרב מתנה דאמר מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן, דאל"כ כי אדליק פורתא הו"ל שברי כלים וקמהפך באיסורא, ואפשר דס"ל דזה דוחק כיון דכבר הדליק בהו כשהיו שלמים אף דאחר כך בתוך הדליקה הוי שברי כלים כולי האי לא מחמירין כלל באיסורא דרבנן, ולא דקו רבנו בגזרותם כלל כולי האי, וכיון דאשתרי אשתרי, רק דקושית הש"ס הוא לרב יוסף ור' יוסף ס"ל האי סברא על המשנה דפתילת הבגד שקפלה וכו' דנחלקו ר' עקיבא ורבי אליעזר ומוקמי ליה בגמרא בשלשה טפחים מצומצמות עסקינן וכו' והו"ל שברי כלים וכר' יהודה וכו' ובהא נחלקו ועל זאת קאמר ר' יוסף היינו דתנינא ג' על ג' מצומצמות וכו' ולא ידענא למאי הלכתא ומדקא מתרץ רב אדא בר אהבה אליבא דר' יהודה ש"מ דס"ל כר' יהודה, ומעתה לר' יוסף דמוקי לפלוגתא דר"א ור"ע בהכי א"כ ש"מ דס"ל האי סברא כנ"ל, א"כ שפיר מקשינן ליה איך מסיקין לר"א ור"ע בכלים דהא מיד דאדליקו הו"ל שברי כלים, משא"כ לדידן דקיימ"ל כרבא דמוקי לפלוגתא דר"א ור"ע שם בשבת בגוונא אחריתי אי מדליקין בפתילות שאין מחורכות והא דאתמר ג' על ג' מצומצמות לענין טומאה אתמר, וא"כ קיימ"ל כוותיה דרבא ואזדא ליה האי סברא דיהיה בתוך הדלקה שברי כלים, וי"ל שפיר כנ"ל כיון דאשתרי אשתרי ולכך לא פרכינן כלל דהוא לית ליה האי סברא ודו"ק.

ואמת דרבינו הרמב"ם בפירוש המשניות כתב הטעם למחלוקת דר"א ור"ע כאוקימתא דר' אדא בר אהבה עיי"ש אמנם ר' נחמן דמהדר למצוא סתמא, דסתם לן תנא ביו"ט כר"י, ולא הביא זה המשנה ר"א ור"ע דתרווייהו ס"ל כר"י וגם הרי"ף על כרחך ס"ל כאוקימתא דרבא, דהוא הוכיח מקושית הש"ס (ביצה דף ד') דפריך ולר' אליעזר דאמר ביצה תאכל היא ואמה במאי עסקינן אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה וכו' מזה הוכיח דקיימ"ל מוקצה ביו"ט כר"י, והקשה הרז"ה דלמא קושית הש"ס היא כפירש"י דשמעינן לר"א דאית ליה מוקצה מהא דתני אמר ר"א עומד אדם על המוקצה וכו' (ביצה דף ל"ד), ותירץ הרמב"ן דמוקצה דר"א לקמן, גם ר"ש מודה ביה משום דהוי מוקצה כגרוגרות וצמוקין וכמ"ש לעיל, והנה עדיין קשה דהא שמעינן דר"א אית ליה מוקצה מהאי דתני פתילת הבגד וכו' דאוסר ר"א להדליקו ביו"ט שחל להיות בערב שבת משום דאין מדליקין בשברי כלים וכו' ש"מ דאית ליה מוקצה כר"י דלמאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד, ועל כרחך צ"ל דהרי"ף ס"ל דקיי"ל כאוקימתא דרבא ואין כאן כלל הכרח וגם האי קושיא לר' יהודה ליתא די"ל כמ"ש לעיל כיון דאשתרי אשתרי וק"ל.

יד

נוטלין עצים הסמוכים לדופני הסוכה וכו' ומביאין מן המכונסין שברשות היחיד ואפילו היתה מוקפת לשם דירה ובלבד שתהיה לו פותחת ותהיה בתוך התחום שבת ואם חסר אחת מכל אלו הרי זה מוקצה. עיין בכ"מ שתמה על רבינו דלמה השמיט לר' יהודה דמהני בה תנאי ובאמת התוס' בביצה דף ל' ע"ב ד"ה אמר ר' מנשיא וכו' כתבו להדיא דהש"ס הוי מצי למפרך דכי בעי לאוקמא בסוכה דעלמא אמאי מהני ביה תנאי אלא דלא חש למפרך משום דלא קאי במסקנא וא"כ אין מקום כלל לתמיהתו.

ועיין במג"א סימן תקי"ח ס"ק י"ג מבואר דברי הכ"מ דלא קשה עליו קושית מהרש"ל, אך הוא הקשה דהלוא הב"י גופיה פסק בהל' שבת סי' רע"ט בנר שכבה דמהני ביה תנאי אף דבמוקצה מחמת איסור קיימ"ל כר' יהודה בשבת, הנה לפענ"ד נראה לחלק בשלמא בנר דהוא רק בסיס לדבר איסור וכדאמרינן בשבת פ' כירה דף מ"ז הנח לנר ושמן דנעשית בסיס לדבר איסור ובדבר הבסיס יש חילוק בין שוכח למניח מדעת, א"כ י"ל דאינה נעשית בסיס כלל אלא כשמקצה מדעתו, משא"כ כשמתנה הרי אין כלל דעתו להקצות לבסיס, וחזר הדבר מן מניח לדעת להיות כדין שוכח, משא"כ כאן בסוכה דהיא גופא איסורא ואלו שוכח לסתור סוכתו או נפלה בלי דעתו סוכתו יהיה בו היתר מוקצה זהו ליתא דיש כאן איסור בגופא ולא משום בסיס כלל א"כ אף תנאי לא מהני, ומה נפק"מ בדעתו, הא מ"מ בין השמשות איתקצאי מחמת איסור, ומה יועיל תנאי, וזה פשוט וברור בסברא ודו"ק.

ובלבד

שתהיה לו פותחת ותהיה בתוך התחום שבת. ועיין בהשגת הראב"ד שכתב [ואיכא למימר דסמוך לעיר וכו' ובמ"מ כתב ואין הכרע באחד מן הפירושים] ובאמת למאי דאמרינן שם דר' יוסי תרתי לקולא קאמר משמע כפירש"י והראב"ד, דבסמוך לא בעי כלל פותחת, וי"ל דס"ל דה"פ ר' יוסי תרתי לקולא לפי שהזכיר בלשונו שני דברים בגירסתו פותחת וסמיכות התחום ושנים אלו הזכיר ר' יוסי להקל, והיינו משום דת"ק ס"ל דבעינן סמוך לעיר, ואם בפותחת לא נפק"מ כלל א"כ ר' יוסי דאמר פותחת ואפילו בתוך התחום לא אמר תרתי לקולא דבחד מיקל אפילו בתוך התחום, ובחד מחמיר דבעינן דוקא פותחת, משא"כ לת"ק, ועל כרחך אתה צ"ל (לצד) [כצד] הראשון של האיבעיא אמת הוא דלת"ק בעי פותחת וקאמר ר' יוסי אם יש לו פותחת אפילו בתוך התחום נמי מותר, וא"כ הזכיר ר"י הני תרתי להקל מת"ק וזה הפירוש הוא לדעת הרמב"ם ולא תהיה מיקל ר' יוסי בתרתי ואתי שפיר הפשיטות על צד האיבעיא, ודלא כמ"ש הפר"ח דלא יתכן להרמב"ם רק גרסא אחרת, ומ"מ לא יסוב הפשיטות על צד האיבעיא, ולפי מש"כ ניחא הכל ודוק.

טז

בהמה שמתה ביו"ט אם היתה מסוכנת מערב יו"ט הרי זה מחתכה לכלבים ואם לאו הואיל ולא היתה דעתו עליה הרי זה מוקצה ולא יזיזנה ממקומה. עיין במ"מ והטור שכתבו דלר' שמעון בבע"ח שמתו בבריאותן ולא היו חולה אסורין, והיינו כהאי מ"ד דמודה ר"ש בבע"ח שמתו דאסורין, והקשה הב"י א"כ איך אמרינן בש"ס שלהי דשבת דלוי ס"ל כר' יהודה מדלא חזי טריפתא ביו"ט אלא כי הוי יתיב אקלקולתא דאסורים לטלטל, דהא אף לר"ש אסור דמסתמא לא היו שוחטין בהמה חלושה כי אם בריאה, ותירץ הב"י כיון דלשחיטה עומד שכיח טריפות למצוא ולא הוי כלל מוקצה לר"ש, ולא ידעתי דיהיה טריפות בחזקת שכיחי ואף אם נאמר דסרכות הריאה הוי ממעוטי דשכיחי מ"מ לדבריו בעופות דלא שכיחי ואפ"ה ר"ש מודה.

ולפענ"ד נראה בשלמא בנתנבלה ביו"ט א"כ הרי הדבר חדש הוא ואלו לא היתה חולה הרי זאת מוקצה אף לר"ש משא"כ טריפות דבהמה, אגלאי מלתא למפרע דהיה טריפה והיה עומד לכלבים רק דהוא לא ידע ממנו ועכשיו נתברר למפרע דהיתה טריפה, א"כ אין זאת מוקצה אלא לר' יהודה דאית ליה מוקצה מדעת משא"כ לר"ש לא הוי כלל מוקצה דלא משגיחינן בידיעתו דסוף סוף קודם יו"ט לא היה מוכן כי אם לכלבים ולכך הוא מותר לטלטל, ונלמוד מזה דאם נטרפה ביו"ט בשחיטתה או משאר טריפות שנולדה לה מחדש ביו"ט דאף לר"ש הוי מוקצה כמו בבע"ח שמתו ביו"ט ואפילו לתירוץ הב"י הנ"ל, דזאת לא שכיח שיקרה לה ביומו טריפות והוא ברור ופשוט [ועיין ביש"ש חולין סימן כ"ט].

והנה הטעם דפסק הטור להחמיר וכמ"ד דמודה ר"ש בבע"ח שמתו דאסורים ולא פסק להקל היותו מלתא דרבנן, כמ"ש הרא"ש במוקצה לחצי שבת, וי"ל דהתם י"ל דלאו מוקצה כלל, אזלינן בשל דבריהם להקל אבל כאן כיון דלר' יודא הוי מוקצה וודאי אפילו בחולה וזה כללא הוא בכל הש"ס דפלוגתא רחוקה לא משווינן דנימא דר"י משויא ליה למוקצה אף בחולה ולר"ש לא הוי כלל מוקצה אפילו בבריאה, ודי דנימא בבריאה מודה ר"ש ואפושי בפלוגתא לא עבדינן ודו"ק.

ועוד היה נראה לומר דהאי תליא בהנך תלתא מי יימר דאמרינן במסכת שבת (דף מ"ו ע"ב) דלכך בכור שהיה בו מום דאינו מן המוכן דמי יימר וכו' ואם נאמר דבעי דוקא תלתא מי יימר, א"כ י"ל שפיר דבע"ח שמתו לא הוי מוקצה כלל דלא הוי רק חדא מי יימר, אבל אי אמרינן דאף בחדא מי יימר הוי מוקצה לר"ש, וא"כ כאן איכא חדא מי יימר דתמות וא"כ הוא מוקצה אף לר"ש ומוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים ועל כרחך צ"ל דמודה ר"ש בבע"ח שמתו שאסורין.

ובהכי ניחא מה דנראה מתוך פירש"י (ביצה דף כ"ו) דבעי תלתא מי יימר בבכור ובש"ס דשבת דף הנ"ל מוכח דסגיא בחדא מי יימר [עיין מ"ש לעיל באריכות בהלכה ב'], ונוכל לומר דהתם קאי אליבא דמ"ד דמודה ר"ש בבע"ח שמתו וכו' אבל רש"י בקש לפרש המשנה אליבא דכו"ע אף למ"ד חולק היה ר"ש וכו' לכך הוצרך רש"י לפרש דהוי משום דן את הדין, אבל לפי מסקנת הש"ס דשבת דאף בחדא מי יימר אתקצאי לר"ש, וא"כ אף בבע"ח שמתו איכא חדא מי יימר עכ"פ יותר סברא ממום. אך זה צריך לעיון והוא דנראה דוודאי אף למ"ד חולק היה ר"ש אין הטעם הוא שתמות וודאי דזה לא אסיק אדעתא רק ס"ל דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים ודו"ק.

יח

המכניס עפר מערב יו"ט אם ייחד לו בחצירו קרן זוית הרי זה מוכן ומותר לטלטלו וכו' וכן עפר שהוסק מערב יו"ט מוכן, ושהוסק ביו"ט כל זמן שהוא חם וכו' מותר לטלטלו. המג"א בסימן תצ"ח ס"ק כ"ח כתב דאם נתערב אפר מוקצה עם אפר מוכן באופן שלא היה ניכר מעולם בטל ברוב, דכיון דלא ניכר לא שייך דבר שיש לו מתירין אע"ג דקמח בקמח מקרי לח בלח מ"מ כיון דעיקר מדבריהם בטל ברוב עכ"ל, ולא ידעתי דאם אמת הוא דמקרי לח בלח מאי נפק"מ בשל דבריהם וכי באיסורא של דבריהם לא בעינן ששים ומכ"ש באיסור מוקצה, אבל באמת לא ידעתי באיסור טלטול מאי נ"מ בלח או ביבש דעיקר הבדל בין לח ויבש הוא באכילה, דלח נותן טעם וטעם כעיקר מן התורה וגזרו במינו אטו אינו מינו אבל בדבר דלא שייך נותן טעם מאי נפק"מ בין לח ויבש, ומים שאובים במקוה דמהני רוב, מעולם לא שמענו דיהיה צריך ששים דמים במים ודאי מקרי לח בלח, ואפר פרה בטל ברוב באפר מקלה כמבואר בבכורות דף כ"ג ומעולם לא שמענו דיהיה צריך ששים.

גם מה שכתב המג"א שם דגחלים עוממות אסורים לטלטל ביו"ט יש לפקפק דהלוא יוכל להדליק ולשום עליהם אש וחוזרין לחומם וחום טבע שלהם מקדם וכמעשה בכל יום שנופחים בהם אש וחוזרין להבערתן ולא דמי כלל לאפר שכבר נתקרר שאי אפשר להצליח לשום מלאכת בישול כלל וכן עמא דבר [ועיין להלן בפרק ג' הלכה י' בסופו].

מי

שהיה לו דקר נעוץ מערב יו"ט ונתקו ביו"ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תחוח הרי זה מכסה בו ומטלטלו, אבל אם העלה גוש עפר הרי זה לא יכתוש אותו ביו"ט. וכתב המ"מ מלשון רבינו שכתב כאן וריש פרק ג' נראה בביאור שאין מותר לשחוט על סמך דקר נעוץ, והנה יש לתמוה למה השמיט הרמב"ם דין דאם יש לו דקר נעוץ דמכסה בו כדתנן ומודים דאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואמרינן עלה בגמרא והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום ולמה השמיט רבינו כל הדין הנזכר במשנה וסותם (ריש פרק ג') דאם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לטלטלו לא יכסה עד ערב אף דכבר שחט, מה דבמשנה נזכר היתר מפורש שיחפור בדקר ויכסה, והנה הפר"ח באו"ח תירץ משום דהוי מילתא דלא פסיקא דבמקום דאין בחפירת גומא קלקול כגון בשדה דהוי מלאכה דאורייתא אסור לחפור בדקר, אף שהוא נעוץ מבעו"י ומשום דלא הוי מילתא דפסיקא לכך השמיטו רבינו הרמב"ם, וזהו דוחק גדול בדברי רבינו דהעתיק כל הלכתא למשיחא, והעלים הדין הנזכר במשנה ובש"ס מבלי להזכירו הקצר קצרו ידיו לכתוב ולחלק בין בית לשדה, ויותר היה אפשר לומר דס"ל לרבינו דודאי אם החופר בשדה היה עושה מלאכה איסור דאורייתא לכסות א"כ אף בבית אסורה דלא יבואו לטעות וכי תתן תורת כל אחד ביד השוחט ביו"ט לדייק מקום הגומא אם הוא קלקול או תיקון, וכי האי מילתא וודאי דגזרינן רק המשנה אתיא אליבא דר' שמעון דס"ל מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה א"כ כל החופר גומא וא"צ אלא לעפרה בין בבית בין בשדה הוי קלקול ופטור ולכך התירו חז"ל לחפור בדקר ולכסות, משא"כ לדידן דקיימ"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה וא"כ החופר במקום שאין הגומא קלקול חייב וא"כ אי אפשר לחלק ולומר כאן מותר וכאן אסור וכהנ"ל והכל אסור ולכך השמיט רבינו ז"ל וק"ל.

רק דכל זה דוחק הוא דמנ"ל להרמב"ם להך גזירה מה דלא מצינו רמז במשנה או בש"ס, ומן הסברא זאת אין לדחות כלל משנה שלימה מן הלכה, ועוד דאם סתמא דמשנה זאת נשנית בעדיות להלכה כר"ש א"כ הו"ל להרמב"ם לפסוק באמת כר"ש הואיל ותנא דעדיות כוותיה, לכן נ"ל דס"ל להרמב"ם דאי איירי שיש לו דקר נעוץ וביו"ט הותר לו לנתקו הואיל דהוי חופר גומא וא"צ אלא לעפרה, א"כ קשה קושית התוס' דהא עכ"פ מדרבנן אסורה, ואין לתרץ כתי' תוס' משום מצות כסוי התירו וכו', כי מה שכתבו התוס' ד"ה וא"צ אלא לעפרה וכו' שהתירו לעשות גומא משום שמחת יו"ט ודאי דאינו לבית הלל כיון דלא שרו ב"ה אלא בשכבר שחט וא"כ מה שמחת יו"ט יש כאן רק מצות כסוי יש כאן, וזה פשוט להתוס' דבטלו דבריהם משום מצות כסוי רק קושית התוס' הוא לבית שמאי, ובפרט לפי מה דמסקינן לקמן דמוחלפת השיטה ולדעת ר"ת בתוס' שם קאי אהאי משנה דהשוחט וכו' וא"כ ב"ה הוא דמתיר לשחוט לכתחילה בזה וא"כ ליכא כאן כלל מצות כיסוי דלא לשחוט ולא לבעי כיסוי וקושית התוס' הוא עיקר כמ"ש ולזאת תירצו משום שמחת יו"ט, דא"כ [כתירוץ התוס'] באפר שהוסק ביו"ט נמי יהיה מותר לכסות בדיעבד, כי הוא לא ס"ל הך סברת הירושלמי (הובא בתוס' שם ד"ה אמר רב יהודה ובהרא"ש) לחלק בין קודם ששחט לאחר ששחט רק ס"ל דגמרא דידן חולק על הירושלמי וס"ל דלעולם אפילו לאחר שחיטה אין מכסין כלל באפר מוקצה הואיל והש"ס סתמא קאמר דאפר שהוסק ביו"ט אסור דמשמע אפילו דיעבד, ולכך לא הביא הך דירושלמי דאפר שהוסק ביו"ט מותר לכסות בו לאחר שחיטה כי הוא ס"ל דהש"ס דידן חולק על הירושלמי הנ"ל וא"כ קשה דאי ס"ד דהתירו איסור דרבנן ביו"ט בשביל מצות כסוי אמאי לא התירו ג"כ איסור מוקצה.

ועוד דא"כ מאי פריך הגמרא שם על הא דכוי אין שוחטין ביו"ט ולכסי בדקר נעוץ, מאי קושיא דלמא דוקא במצות כיסוי התירו חכמינו ז"ל איסור דרבנן ולא בספק כמ"ש התוס' בחולין פ' כסוי הדם דף פ"ד, ובפרט לפמ"ש הרשב"א במשמרת הבית דף ק"ב ע"ב נראה מביאורו דגירסא שלו בגמרא דקר נעוץ מוכן לוודאי ולא מוכן לספק, ופרכינן ספק מ"ט לא דקעביד גומא וודאי נמי וכו' וקשה מאי קושיא דלמא לוודאי התירו חז"ל אסורא דרבנן אבל לא לספק.

אלא ודאי ס"ל להרמב"ם דרחוק הוא שיתירו חז"ל איסור דרבנן כנ"ל דאפילו איסור מוקצה לא התירו, רק דמיירי דהיה לו דקר נעוץ ונתקו ביו"ט. ובזו קמ"ל המשנה דמכסה בו ובזו מיירי המשנה דיחפור בדקר היינו דהיה לו דקר נעוץ מערב יו"ט, דאלו לא היה לו דקר נעוץ מערב יו"ט אף דעבר וחפר ביו"ט הרי זה מוקצה גמור יותר מאפר ופשיטא דאין לכסות בו, ואלו היה לו דקר נעוץ פשיטא דמכסה בו ועושה בו כל צרכיו ומאי קמ"ל, אלא וודאי מיירי דהיה לו דקר נעוץ מערב יו"ט וביו"ט הוא נתקו והו"א אף דדעתו עליה דהא הדקר נעוץ, כמ"ש התוספות דנעיצת הדקר משוי ליה הכנה, מ"מ הואיל ואי אפשר להוציא הדקר מבלי עשיית גומא א"כ הוא מוקצה מחמת איסור וקמ"ל דלא תימא [הכי] הואיל ואינו אלא מדרבנן בהא לא אמרינן מוקצה מחמת איסור כמ"ש רש"י ותוס' והרא"ש גבי בית שנפחת וכו' עיי"ש, וזהו קושית הש"ס דקתני דמודים דיחפור בדקר היינו היכא דנתקו ביו"ט מ"מ בעי דקר נעוץ שיהיה מוכן ופריך והא קעביד גומא, וא"כ מאי אהני הכנה הא הוי מוקצה מחמת איסור ומשני כדר' אבא החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור וא"כ לא הוי רק איסור דרבנן, ולא שייך מוקצה מחמת איסור ולכך מהני דקר נעוץ לבטל איסור מוקצה דהכנה, ומעתה קושית הש"ס שפיר דכמו דקר נעוץ מוכן לוודאי כמו כן הוא מוכן לספק ובממ"נ אם עשיית גומא משוי ליה למוקצה אף לודאי כן ואם לאו הואיל היותו איסור דרבנן לא משוי ליה למוקצה אף לספק כן, ודברי הגמרא נכונים.

וזה לשון הרמב"ם בפירוש המשניות ואמר ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה בשני תנאים אחד שיהיה דקר נעוץ ויעקור אותו ובשעת עקירתו יעקר העפר, והשני שיהיה תחוח וכו' הרי מבואר להדיא בתנאי הראשון דאינו מועיל דקר נעוץ כי אם שיעקור אותו והיינו דיעבד, דאי מותר לעקרו אין זה בכלל התנאי רק מבואר במשנה, דאם יש לו דקר נעוץ יכסה בו ועל כרחך יעקור אותו, ואין זה בכלל התנאי והו"ל לומר בקיצור דיהיה לו דקר נעוץ בארץ, ועל כרחך צ"ל דכוונתו דאינו מועיל דקר נעוץ כי אם כשיעקור העפר בשעת עקירת הדקר, והיינו ביו"ט דבערב יו"ט מותר לשחוט לכתחילה עליו, ודברי הרמב"ם בפירוש המשנה מסכימים למה שכתבתי, והן הן הדברים בספר שלו, ולכך השמיט הך דירושלמי דס"ל דהש"ס דידן חולק ע"ז, והשמיט הך דדקר נעוץ כי הוא הדבר שכתב וזה לענ"ד ברור.

אמנם כל הפוסקים אינם שווים בדעת הזה וכולם ס"ל דדקר נעוץ התירו חז"ל להנתק ביו"ט ובטלו דבריהם בזה משום שמחת יו"ט ומצות כיסוי, אך לאיזה צורך הצריכו דקר מערב יו"ט, בזו פירש"י דף ט' ע"ב בהא דאמר הש"ס עד כאן לא קאמר ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ וכו' ופירש"י דליכא רמז חפירה, וס"ל לפרי חדש לשיטתו דאפילו נעוץ דקר מערב יו"ט שלא במתכוון מ"מ מותר דהא אין כאן צד רמז חפירה, אמנם דעת התוס' ד"ה וא"צ אלא לעפרה דלכך בעי דקר נעוץ משום הכנה, ולפ"ז בעי מתכווין מערב יו"ט להוציא מחזקת מוקצה, וצריך להבין לשיטת רש"י דאף דהיה לו דקר נעוץ, איסור מוקצה להיכן אזיל, דליכא למימר דלמוקצה לא חיישינן בכיסוי, דהא אסור לכסות באפר שהוסק ביו"ט, וצ"ל דבזה פליגי ב"ש וב"ה וכו"ע מודים דבנעיצת דקר ליכא רמז חפירה וליכא כאן חשש חפירה, רק ב"ה חושש לאיסור מוקצה וס"ל דנעיצת דקר אינו מבטל איסור מוקצה, ולכך לא ישחוט, אבל בששחט ויש לו דקר נעוץ, דאינו צד רמז חפירה מותר לכסות דגם באפר מוקצה מותר לכסות אם שחט כמבואר בירושלמי עיי"ש וב"ש מתיר לאיסור מוקצה אפילו לשחוט לכתחילה, רק דקר נעוץ בעי שלא יהיה רמז חפירה בדבר, ולפ"ז שפיר תירצו הב"ח ופר"ח דברי הר"ת דס"ל מוחלפת השיטה קאי אהאי דשוחט וא"כ הלכה כב"ה ותמה על העולם אמאי הצריכו הכנה לעפר, ואין מקום לקושית הר"י עליו דהקשה דהא עכ"פ סברי ב"ה מאי דסברי ב"ש מעיקרא ואף ב"ש בעי דקר נעוץ משום הכנה, זה אינו דעד כאן בעי ב"ש דקר נעוץ במקום שיש רמז חפירה אבל בעפר תחוח הרבה דליכא רמז חפירה א"צ דקר נעוץ דאיסור מוקצה ליתא לב"ש.

וכן לפי' התוספות דבעי דקר נעוץ משום הכנה צ"ל כתי' הרא"ש, דהא דבעי ב"ה אף בששחט הכנה, אע"פ דמותר לכסות באפר שהוסק ביו"ט אם כבר שחט משום דכאן יש תרתי איסור מוקצה וחופר גומא, ולפ"ז אף לב"ש דבעי דקר נעוץ לכתחילה י"ל משום דלא הותרו לכתחילה שני איסורים, אבל בשלקחו אפר מוקצה דלא שייך ביה גומא יכול לשחוט לכתחילה לב"ש, דאיסור אחד שרי לב"ש קודם שחיטה כמו דשרי לב"ה אחר שחיטה, וכ"כ מהרש"ל ביש"ש בישוב דברי הר"ת ותירוצי שניהם טובים, רק דדחיקא ליה דא"כ מאי דחי הש"ס על הקושיא משוחט חיה ועוף דב"ש לקולא, וביוני שובך ב"ש לחומרא וב"ה לקולא, ומשני מוחלפת השיטה ודחי הש"ס דלמא עד כאן לא אמרי ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ וכו' מאי תירץ הלוא כששחט מתיר ב"ש איסור אחד והיינו איסור מוקצה ולא צריך דקר נעוץ ואלו התם ביוני שובך איכא איסור מוקצה ואעפ"כ ב"ש אוסר, ודקר נעוץ אינו אלא להתיר איסור גומא וחופר לדעתם, אבל איסור מוקצה לא נחשב לב"ש כנ"ל וא"כ עדיין קשה דאמרינן לקמן דב"ש לחומרא בהך דיוני שובך, ועל כרחך צ"ל דלכך בעי ב"ש דקר נעוץ לדחות איסור מוקצה וכמו לשיטת התוס' דאף ב"ה מתיר בדיעבד חד איסור, מתירין לב"ש לכתחילה לשחוט, ולכך בעי ב"ש דקר נעוץ דלא יהיה איסור מוקצה כי איסור מוקצה חמיר, כן לשיטת רש"י דפי' משום רמז חפירה מיירי במקום דליכא מוקצה כי מאיסור מוקצה לא מזכיר רש"י כלל אבל שיהיה ב"ש מתיר לכתחילה לשחוט ובאיסור מוקצה לכסות זה לא שמענו דא"כ קשיא ב"ש אב"ש, אם לא דנדחוק דבעל חי חמור, וגמרא מדמה תרי איסורים למוקצה דבע"ח דאיכא חד איסורא וזהו דוחק.

ועוד י"ל דלפי מה דאמרינן בפלוגתא דרבה ור' יוסף בעפר למטה דלרבה אף ב"ש מודה דאי ליכא עפר למטה לא שרי לחפור בדקר דלמא ממלך ויפה עושין העולם שמכינין עפר, דהא בעי עפר למטה, וא"ל דכי מצריך ב"ש עפר למטה היינו בדעשה איסור גומא ומוקצה, (אלא) [אבל] בחד איסורא אפילו ב"ש מודה דלא בעי עפר למטה זה אינו דמה דמצריך ב"ה בדיעבד מצריך לב"ש לכתחילה, דהיינו דקר נעוץ, וא"כ ליכא כאן אלא חד איסור ומ"מ בעי עפר למטה לשיטת רבה וא"כ יפה עושין העולם, וזה יש לכוון בכוונת הר"י בתוס' הנ"ל בקושיתו על הר"ת ואין מקום לתמיהת מהרש"ל הנ"ל עליו כלל ודו"ק.

אמנם לכאורה זה תלוי בדעת הפוסקים ועיין בהרז"ה ורמב"ן אי הלכתא כרבה או כר' יוסף ועיין רמב"ן שהביא הקדמונים דהלכה כר' יוסף, והוא הכריע דהלכה כרבה א"כ גם הר"ת י"ל דס"ל הלכה כר' יוסף והר"י ס"ל כדעת הרמב"ן דהלכה כרבה.

ועוד י"ל דהר"י והר"ת מחולקים בסברת הב"ח ומג"א ומהרש"א גופיה העלה על ספרו שני סברות חלוקות, והוא דעל קושית הב"י (בסימן תקי"ח) מהא דקיימ"ל דמוקצה אינו אסור בטלטול לצורך אוכל נפש, ולא התירו לשחוט לכתחילה לכסות באפר מוקצה, תירץ הב"ח דהאי טלטול אינו לצורך אוכל נפש, אלא משום הכיסוי, וכן הוא דעת מהרש"א בשמעתין דדקר נעוץ (בתוספות ד"ה אמר ר"י) עיי"ש, ואלו המג"א (בסוף סימן תק"ט) ומהרש"א גופיה במשנה אין סומכין קדירה בבקעת (דף ל"ג) כתבו לחלק בין מוקצה לסלק דמותר לצורך אוכל נפש, למוקצה לתשמיש דאסרינן לצורך אוכל נפש כגון כיסוי דם וכיוצא ביה עיי"ש [ועיין להלן פרק ג' הלכה י' בישוב דברי מהרש"א שלא יהיו דבריו כסותרים], ולפ"ז הר"ת דס"ל החילוק בין סילוק לתשמיש מוקצה, א"כ אף עפר דלמטה יכול ליקח מן אינו מוכן, דמאי ניחוש דלמא ממלך ולא שחט, הא כיון דממלך לא השתמש במוקצה מעולם רק סילוק בעלמא וזהו לצורך אוכל נפש מותר והוא בשעה שסילק המוקצה היה דעתו לצורך אוכל נפש, ובזו ליכא למיחש להמלכה, דא"כ אפר לפשטידא יהיה אסור דלמא ממלך, אלא ודאי דבר כי האי מה דמותר לגמרי לא חיישינן, דא"כ איך יבעיר דלמא ממלך ולא יבשל, רק מה דהתירו בדוחק בזה יש לחוש לאימלוכי, וא"כ כיון דכל איסורי דמוקצה הוא לתשמיש, וכאן אי מימלך אין כאן תשמיש מוקצה, רק סילוק, וסילוק מוקצה מותר בכל אופן, אלא ודאי דאין צריך הכנה בכל צד, אמנם דעת הר"י בתוס' כדעת הב"ח ומהרש"א הנ"ל דאסור לכסות במוקצה, דכיסוי לאו צורך אוכל נפש הוא, וא"כ כל התרה שהתרת לב"ש הוא משום מצות כיסוי, וא"כ שפיר חיישינן דלמא ימלך ולא ישחוט ויכסה, ויעשה איסור בסילוק מוקצה, ולכך צריך הכנה בעפר דלמטה לצאת ידי רבה, ויפה עושין העולם ודוק.

והנה לפי מ"ש [לעיל] ס"ל להר"י דאף לב"ש דמתיר לשחוט לכתחילה על סמך דקר נעוץ היינו דמתיר איסור גומא לכתחילה אבל לא דמתיר איסור מוקצה לכתחילה, וראייתו הוא מש"ס דדחי דלמא עד כאן לא אמרי ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ וכו' משמע דלא מתיר איסור מוקצה דאל"כ עדיין קשה מיוני שובך, דאיכא רק איסור מוקצה לבד, וזה ברור בדברי הר"י, דאל"כ דאיסור מוקצה לבד ג"כ מתיר ב"ש רק לא שני איסורים יפה היה הר"ת מתמיה על מנהג העולם וכהנ"ל בשם מהרש"ל ביש"ש.

ולפ"ז יפה פסק הב"י (והרמ"א בסימן תצ"ח סעיף ט"ו) בששחט ויש לו אפר מוקצה ודקר נעוץ ג"כ דיותר טוב לכסות בדקר נעוץ, דאין כאן רק איסור גומא מלכסות באפר מוקצה, דלב"ש איסור מוקצה חמור, ומדברי ב"ש נשמע לב"ה דמאי שנא, ועיי"ש באחרונים שהשיגו עליו, ולפשיטות דברי הר"י מוכרחים כראי מוצק, אם לא דנאמר כמ"ש לעיל דתמיהת הר"י הוא מעפר דלמטה, ואין זה השגה כלל על הב"י, דהוא תופס דברי הר"י בפשיטות וכמ"ש לעיל.

ומה שהביאו אחרונים ראיה מהירושלמי דקאמר מוטב שיכסה באפר שהוסק ביו"ט, מלכסות ויחפור בדקר ועל כרחך כוונתו בדקר נעוץ, דאי בלא דקר נעוץ אסור לכסות בעפרו אפילו בדיעבד, והיינו אפילו בששחט עיי"ש, אינו ראייה כלל דבירושלמי לא נזכר כלל והוא שיש לו דקר נעוץ רק דבדיעבד מותר לחפור בדקר אף דעביד גומא דבירושלמי קאמר עלה דעשה דוחה הל"ת, וא"כ על כרחך מיירי בלא עפר תחוח וכדומה דעשה דוחה הל"ת והוא ברור למעיין שם ומכ"ש דא"צ כלל דקר נעוץ ולק"מ ודוק היטב בכ"ז.

ובאמת תמהתי מה הוצרכו להביא ראיה מהירושלמי הנ"ל הלא מבואר כמעט בגמרא כן, דאסיקנא מאי שנא ספק דעביד גומא ודאי נמי, אלא כדרב אבא ספק נמי וכו' הרי דס"ל להגמרא כמו דהתירו דקר נעוץ [בודאי] אע"פ דעביד גומא, כמו כן התירו לספק, וכ"כ התוס' להדיא פ' כיסוי הדם (חולין דף פ"ד ע"ב) עיי"ש ובמהרש"א, ואלו לבסוף תי' הש"ס דאפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק, וא"כ הוי מוקצה כמ"ש רש"י ותוס' בחולין דף הנ"ל, ועדיין קשה מ"מ אם שחטו למה לא יכסה את דמו הא מבואר בירושלמי דאם שחטו מכסין אפילו באפר מוקצה שהוסק ביו"ט, ועל כרחך צ"ל מוקצה לודאי התירו ולא לספק וא"כ הדבר מבואר דמוקצה חמיר מגומא דזה מותר לספק וזה אסור וצ"ע.

ולכאורה מדוחק לומר, דבלא"ה קשה דא"כ דס"ל מוקצה לא שרי לספק, א"כ למה ליה לשנויי אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק, ולחזור מתירוץ קמא בדלית ליה, יעמוד בהך תירוץ דלית ליה אפר מוכן, אך אית ליה אפר מוקצה כגון שהוסק ביו"ט וכדומה לזה, ולכך לודאי מכסין את דמו בזה אבל לא לספק דלא התירו לספק, ורישא דקתני אין שוחטין וכו' רבותא קמ"ל לא מיבעיא ודאי אלא אפילו ספק כדברי הגמרא וקושיא זו קושיא חמורה.

ונראה ליישב דבלא"ה יש לדייק הא דפריך בגמרא ודאי נמי קעביד גומא, אלא כדר' אבא ספק נמי כדר"א, מנ"ל להקשות כן דלמא לא התירו רק לודאי ולא לספק כמ"ש במוקצה וצ"ל דודאי ברור הוא הא דאמרינן כאן בגמרא באפר כירה דקעביד גומא הוא לשון מושאל דלא שייך ביה גומא רק כיוונו לדקר נעוץ, וכן מבואר בהרא"ש ומהרש"א דפירשו באפר שהוסק ביו"ט, לית ביה רק חד איסור מוקצה ולכך התירו דיעבד עיי"ש וש"מ דלית ביה משום גומא רק הגמרא כיוונה לדקר נעוץ, ועיין בהרשב"א בתורת הבית סוף הל' שחיטה במשמרת הבית ומביאורו נראה שגירסתו היה דקר נעוץ מוכן לודאי וכו' וא"כ להס"ד דלא ידע דאפר כירה אין דעתו לספק א"כ ברור דמותר לכסות באפר שהוסק מערב יו"ט ואפילו ספק דמה בכך דאין כאן מוקצה ולכך התירו, ולפ"ז הא דקתני במשנה שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואפר כירה מוכן הוא ס"ל להגמרא דחד דינא עם אפר כירה דאל"כ לא הו"ל למיחשב עם הך דיחפור בדקר ויכסה בחד בבא, וא"כ כיון דלהס"ד מותר לכסות באפר כירה לספק אף לדקר נעוץ מותר לכסות בספק, ושפיר פריך הגמ' מאי שנא ודאי ומאי שנא ספק לענין גומא, וכן לא היה יכול לומר באפר מוקצה, דגם להס"ד חד דינא אית ליה עם ספק, משא"כ לפי תירוץ רבא למסקנא אפר כירה דעתו לודאי ולא לספק, א"כ הא דקתני במשנה אפר כירה מוכן הוא היינו לוודאי ולא לספק, א"כ לענין גומא וכן מוקצה הכל לודאי ולא לספק, ולעולם במסקנא דין גומא ומוקצה שוים, וכ"מ קצת שם בתוס' דחולין דף פ"ד ע"ב בתירוצם שכתבו ג"כ דמוקצה מותר לספק ועי' במהרש"א ולפי מש"כ לעיל אתי שפיר ודו"ק.

אך כ"ז דוחק הוא, ובגוף הקושיא דלמה לא תי' דמיירי דלית ליה רק אפר מוקצה כהנ"ל, יש ליישב לשיטת ר"י ורש"י ב' פעמים דודאי הא דאמרינן דלא התירו איסור מוקצה לספק כיסוי, אף דספק עשה דאורייתא וצ"ל משום דשב ואל תעשה בטלו חכמים בשל תורה כנודע, אך זהו לענין שב ואל תעשה אבל זולת זה פשיטא דיותר חמיר ספק עשה דאורייתא מאיסור מוקצה של דבריהם וא"כ ליכא לשנויי דלית ליה רק אפר מוקצה דא"כ הא דקתני ברישא כוי אין שוחטין הא אפילו ודאי ג"כ אין שוחטין וליכא למימר רבותא קמ"ל דמה רבותא הא בודאי היה ג"כ מכסה דבששחט מכסין במוקצה וא"כ הטעם דאין שוחטין לכתחילה כדי שלא יבוא לבטל האיסור מוקצה, ואם חששו לביטול איסור מוקצה איך לא יחושו לביטול ספק דאורייתא, ופשיטא שלא לשחוט כוי, דלא יהיה רשאי לכסות, ויבטל ספק עשה דאורייתא דבשלמא בדלית ליה כלל ודאי חמיר מספק דכאן יש ודאי בביטול עשה דכיסוי, וכאן ספק אבל בדאית ליה אפר מוקצה הרי אינו בודאי ביטול מצות כיסוי.

ועוד י"ל דהנה יש להבין לר' יהודה דאמר במכניס קופה עפר דיעשה בו כל צרכיו למה קתני בברייתא מותר לכסות בו, דיש בו מקום לומר דהוי מוקצה קצת ומ"מ משום כיסוי התירו כמ"ש מהרש"א ולא קתני להדיא דעושה בו כל צרכיו, אמנם אי אמרינן דלא כהירושלמי הנ"ל, דלא התירו איסור מוקצה כלל משום כיסוי, א"כ י"ל דעל זה סמך הברייתא, דקתני מותר לכסות בו דמניה ילפינן ה"ה דמותר לכל צרכו, דאל"כ אף לכיסוי לא היה מותר לפי שיטת הנ"ל, והא דנקיט כיסוי אורחא דמילתא נקיט הואיל דמיירי בכיסוי, אך י"ל דבאמת מותר לכל צרכו, רק מ"מ לספק כיסוי אסור כדאמרינן דעתו לודאי ואין דעתו לספק, ולכך נקיט מותר לכסות הרצון ודאי כיסוי, דעל המשנה קאי דמיירי בכיסוי ודאי ועל זה תני מותר לכסות היינו ודאי ולא ספק אבל לעולם י"ל כדינא דהירושלמי דבדיעבד כיסוי דוחה מוקצה, וא"כ אתי שפיר דלהס"ד טרם דמשני מוכן לודאי ואינו מוכן לספק הוי קשיא ליה אי ס"ד כר' יהודה למה קתני בברייתא מותר לכסות, ועל כרחך צ"ל כנ"ל ולא כהירושלמי דאין כיסוי דוחה מוקצה, וא"כ לא היה יכול לומר דמיירי בדלית ליה רק אפר מוקצה דהיה קשה א"כ ודאי נמי, דהא אין מכסין במוקצה אפילו שחט אבל למסקנא דמשני אין דעתו לספק א"כ לק"מ מהך דקתני לכסות [כנ"ל דמש"ה נקיט לכסות דהיינו ודאי ולא ספק] והדרא למילתא דהירושלמי דאם שחט מכסין אפילו במוקצה.

אך אין זה מספיק לשיטת ר"ת דס"ל דב"ה מתיר לכתחילה לשחוט על סמך שיכסה באפר מוקצה והיינו לוודאי ולא לספק כדמוכח מהנ"ל דאמרינן דעתו לוודאי ולא לספק, וא"כ קשה הו"ל למימר דלית ליה רק אפר מוקצה ובוודאי מותר לשחוט לכתחילה ולכסות כדעת ב"ה, ובכוי בין לכתחילה ובין דיעבד הכל אסור ולא שייך כלל תי' הנ"ל, וצריך לומר לפי' ר"ת תי' אחר והוא דקשיא מנ"ל לר' יהודה דאמר עושה בו כל צרכו הא בברייתא לא נזכר רק לכסות, ואולי הוא קצת מוקצה ומשום כיסוי התירו כמ"ש מהרש"א, וצ"ל דקשיא בממ"נ אם יש לו אפר מוכן לגמרי איך יתירו אפילו קצת מוקצה כיון דאפשר באפר מוכן, ואי לית ליה מאי אריא קצת אפילו אפר שהוסק ביו"ט מותר כהירושלמי הנ"ל, ואי דמותר לכתחילה לשחוט על סמך כיסוי עפר זה עיקר חסר בברייתא דקתני לכסות והו"ל לומר לשחוט ולכסות, ועל כרחך צ"ל דאין בו חשש מוקצה כלל ומותר לכסות בו אפילו אית ליה אפר מוכן, אך דלמא לעולם דלית ליה אפר מוכן וקמ"ל דהך עפר הואיל ואינו מוקצה גמור כמ"ש מהרש"א מותר לכסות בו אפילו ספק משא"כ באפר שהוסק ביו"ט, וצ"ל דס"ל לר"י דבדיעבד אפילו ספק כיסוי דוחה מוקצה אף דאית ביה מוקצה להס"ד.

וא"כ אתי שפיר דלהס"ד דלא ידע הך דאין דעתו לספק א"כ לשנויי הך קושיא מנ"ל לר' יהודה דעושה בו כל צרכיו הא בברייתא קתני לכסות דיש לומר דמיירי בלית ליה אפר מוכן וקמ"ל דמכסה בו אפילו ספק וצ"ל כהנ"ל דאף במוקצה גמור מכסין בו ספק, א"כ לא היה יכול לומר דאית ליה אפר מוקצה דעדיין קשה סיפא למה אין מכסין בו דיעבד, וכך הוא אי אמרת בשלמא דליתא לדר"י אמרינן הא דקתני בברייתא דכוי אין מכסין וכו' איירי בדלית ליה רק אפר מוקצה ומותר לוודאי ואסור לספק אבל מדר"י מוכח דאף ספק מותר לכסות בדיעבד, והא ליכא למימר דלמא קמ"ל דמותר לכסות בהך עפר ספק אפילו אית ליה אפר מוכן א"כ על כרחך איירי בדלית ליה, וא"כ קשה מאי איריא ספק וכו' ומשני לעולם דספק כיסוי אינו דוחה מוקצה דאין דעתו על הספק ומכ"ש בהך עפר ואתי שפיר והדרא לכללא דמוקצה אינה שרי בספק ודקר נעוץ מותר בספק ודברי הב"י מוכרחים ודו"ק היטב.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.