עריכת הדף "אילת השחר/שמות/ד" (פסקה)

==י==

פסוק י'. '''לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי.''' צ"ב הרי הקב"ה ידע מזה ואעפ"כ הוא צוהו ללכת, וא"כ אפי' אם משה חשב שדבריו לא יועילו, מ"מ כיון שהקב"ה צוהו ללכת הי' צריך ללכת ומה טענתו (ולא טען שזה פיקוח נפש וכדאמרו בפסחים ח' ב' על שמואל שלא רצה ללכת למשוח את דוד, אלא אמר שפרעה לא יקבל את דבריו, ומה זה אכפת לו).

'''{{עוגן1|ורש"י}}''' מפרש שכל זה לפי שלא הי' רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהי' גדול הימנו ונביא וכו', ואפ"ה משה נתבע על שסירב ללכת, והפסיד משום זה את הכהונה {{ממ|כדפרש"י להלן פסוק י"ד}}, וצ"ל דאע"פ שהקב"ה א"ל ללכת במשך ז' ימים, זה לא הי' ציווי גמור ולא עבר על ציווי ה'.

'''{{עוגן1|והנה}}''' בפסוק לא כתוב את הטעם שפרש"י למה משה סירב, אבל חז"ל קיבלו שזה הי' מחשבתו, ובאמת להקב"ה הוא אמר שהוא כבד פה, שזה טענה שאינו יכול ללכת, משא"כ בטעם שחשב בלב, זה סיבה שאינו רוצה ללכת, אלא שא"א לומר להקב"ה שאינו רוצה ללכת.

'''{{עוגן1|הרמב"ן}}''' {{ממ|להלן פסוק י"ג}} כתב והסבה למשה בכל הסרבנות הזאת, ענותנותו הגדולה מכל האדם אשר ע"פ האדמה, שלא הי' מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה' שלחני וכו', וצ"ב דמאחר שהקב"ה שלחו איך מסרב משום סיבה זו, וגם לא שייך לסרב להקב"ה מפני דרכי ענוה (וכעין דאמרינן בב"מ פ"ז א' מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול).

'''{{עוגן1|ואולי}}''' י"ל שהמציאות הוא שמום גורם בושה (והעושה מום לחבירו משלם דמי בושת), ואפי' למאמין גדול זה נסיון לחיות עם האמונה, וכמש"כ על אברהם {{ממ|בפרשת לך לך ט"ו ו'}} והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה, משום שלחיות עם אמונה זה נסיון, ואפילו אם רק עבר אצלו מחשבה כזו, הי' תביעה עליו.