עריכת הדף "אבן האזל/ביאת מקדש/ג" (פסקה)

== טו ==

'''ואיזהו הטמא שחייב כרת על המקדש כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה שכבר נתפרש בנזירות או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן הטומאות שהנזיר מגלח עליהם שהרי הוא שני לראשון שנגע במת או שנטמא בשאר אבות הטומאות של תורה שיתפרשו במקומן. כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפי' אחר שטבל עד שיעריב שמשו, אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אע"פ שהוא טמא טומאת שבעה הרי זה פטור על ביאת המקדש. וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת אע"פ שהוא טמא ראשון לענין תרומה ולטמא בשר קדשים הרי זה פטור על ביאת המקדש שדברים אלו הלכה מפי הקבלה, ואע"פ שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות.''' 

''' השגת ''' הראב"ד או שיגע באדם א"א שבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח על מגע כלים שנגעו במת ואפי' של חרב, וכן אינו חייב על מגען על ביאת מקדש.

''' כל ''' הטעון ביאת מים א"א דבריו סותרין זה את זה.

''' הכ"מ ''' הביא כאן ד' הירוש' בנזיר פ' כה"ג ולבאר שיטות הרמב"ם והראב"ד נביא בזה ד' הירוש' עם פי' הר"ש בריש אהלות ופי' הכ"מ ומה שנראה לומר בזה, וז"ל הירוש' על מתני' פ"א דאהלות דחשיב שם שנים טמאים במת ושלשה וארבעה, אמר שם ר' יוחנן בשם ר' ינאי וכולהון תורה אצל תרומה, אבל על ביאת מקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון, מה טעם איש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש, ושאינו טעון חטוי אינו חייב על ביאת מקדש התיבון הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעין במת טעון חטוי והוא שני אמר ר' אבין בר חייה בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים מלתיה דר' אבין בר חייה אינו חייב אלא על הראשון בלבד מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הראשון לבד וכא אינו חייב אלא על הראשון בלבד, אמר ר' יוסי והוא שטבל אבל אם לא טבל הדא הוא דרבי, דרבי אמר כל הטמאים בטומאתן עד שיבואו במים, אמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב, אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש הוא, והוא שלישי כדאמר רבי אבין בר חייא בטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים, ר' זריקא בשם רב המנונא תני תניי תמן פליג על ר' אילא כלי שחציו מן האדמה (הר"ש גורס החלמא) וחציו מן הגללים אין חייבין עליו על ביאת מקדש מפני שחציו מן האדמה וחציו מן הגללים, אבל אם הי' כולו מן האדמה חייב, מנו חייב לא שני שנגע בראשון הוא אמר ר' פנחס קומי ר' יוסי תיפתר בשזרקו, אמר ליה אי בשזרקו בדא תני על רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כבוס בגדיו בארבעים משום מכניס כלים טמאים במקדש, א"ר לעזר בי ר' יוסי קומי ר' יוסי אוף אנן תנינן הדא מסייעא להדין תנייא קדמייא דתני ר' אלעזר אמר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש, ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבין עליו על ביאת מקדש שני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת מקדש, אמר ר' יוחנן לטמאות הפורשות מן המת נצרכה, עכ"ל הירושלמי.

<small> -הערות רבנו בגיליון ספרו-</small>

''' לעיל ''' בל' הירושל' אמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת, הגיה רבנו וז"ל גירסת הגר"א שנגע בכלים הנוגעים במת.

''' והנה ''' הכ"מ פי' לשיטת הרמב"ם דעל שני שנגע בראשון היינו אדם שנגע באדם שנגע במת ומפרש הא דיליף מאיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש היינו דהטעון חטוי חייב הנוגע בו על ביאת מקדש, ומפרש קרא ואיש אשר יטמא במי שטעון חטוי ודוחק גדול לפרש כן דהא לא הוזכר הנוגע בו והר"ש בפ"א דאהלות הביא ד' הירוש' ומדבריו מוכח שהוא גורס דאינו חייב אלא על הראשון ולא על שני שנגע בראשון, ואף דבנוסח הירוש' שהביא הר"ש הוא כמו בגירסתנו, אבל כבר הגיה הגר"א שם בד' הירוש' שהביא הר"ש שכן צ"ל, ומפרש הר"ש כפשוטו דדוקא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש. ובמה דאמר אח"כ ר' אבין בטומאת איש באיש צריך לפרש לפי"ז דהיינו בטומאת איש שנגע באיש המת ולא כשנגע בכלים שנגעו במת וכן מבואר מדברי הק"ע. אכן במה דאמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב. כתב הר"ש כלומר חייב אדם הנוגע בו אבל כלים הנוגעים במת פטור. ופליגא דר' יוחנן דלא חילק בכל שני דפטור כדקאמר אינו חייב אלא על הראשון בלבד, אמרה ואמר טעמא משום דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא דדוקא באיש הנוגע במת חייב הכתוב הנוגע בו, ואע"ג דפשטיה בחיובא דראשון איירי מ"מ דריש הכי מיתורא דאיש. ונמצא דבהא דר' אילא מפרש גם הר"ש כפי' הכ"מ. רק דלהר"ש גם הא דר' אילא אינו כשיטת הרמב"ם דהא סובר דגם אדם שנגע בכלים שנגעו במת חייב כרת. אבל גם פי' הר"ש בהא דר' אילא הוא דוחק גדול דהיכן הוזכר בדברי ר' אילא על הנוגע בו. ועוד דלפי"ז מה פריך והרי כלים שנגעו במת ואדם בכלים וכלים באדם והוא שלישי. כמו שנביא לפנינו גירסת הר"ש ואמר ע"ז כדא"ר אבין וכו'. דהא זהו שחידש ר' אילא דדוקא הוא עצמו שנגע במת ולא כלים שנגעו במת והו"ל למימר רק מאי טעמא בטומאת איש באיש הוא ולא בטומאת אדם בכלים.

''' ונראה ''' דמה דאמר ר' אילא קאי על מה דאמר ר' יוסי מקודם והוא שטבל. וסובר דבאדם שנגע באדם או בכלים דפטור הוא דוקא אם טבל וקמ"ל דטבול יום אינו חייב בזה. וע"ז אמר ר' אילא דהוא עצמו שנגע במת חייב היינו אפי' טבל. וכמו שמפרש הר"ש בעצמו בהא דר' יוסי זה בא ר' אילא להשמיענו ולפרש דברי ר' יוסי ומה דאמר אח"כ אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש הוא. נראה דע"כ חסר כאן מימרא אחרת משום דעל מה דמביא אח"כ ר' לעזר מהא דכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש. וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת מקדש. אמר ע"ז ר' יוחנן לטומאות הפורשות מן המת נצרכה. וקשה הא ר' יוחנן בעצמו סבר דאינו חייב אלא הראשון שנגע במת. והר"ש כתב דר' יוחנן בעצמו דחה הראי' ומשמע דמפרש דאמר רק דאין ראי' מכאן. אבל הלשון לא משמע כן ובגמ' מצוי כן בלשון אי מהא לא תסייען אבל לשון נצרכה משמע דהכי הוא פירושא דהך כללא. ועוד דאח"כ אמר ר' ירמיה הוינן סברין מימר מה פליגין לקרבן. אבל למלקות לוקין אפי' על השלישי אפי' על הרביעי. ולפי"מ שפירשו המפרשים זהו על פלוגתא דר' יוחנן ור' אילא. ולא משמע דר' ירמיה שהי' בדורו של ר' אילא ור' יוחנן הי' רבם שיאמר על חברו ר' אילא מה פליגי והו"ל לומר כי קאמר ר' יוחנן לקרבן. וביחוד לפי"מ שבארתי לא אמר ר' אילא אלא דהראשון חייב אפי' טבול יום.

''' לכן ''' נראה דבהכרח צ"ל דחסר כאן וצ"ל ר' יוחנן דיליה אמר שני שנגע בראשון חייב והיינו דאף דמקודם אמר בשם ר' ינאי דפטור, וע"ז מסיים אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש הוא, והוא כפי' הר"ש דדריש מיתורא דואיש או דדריש יטמא יטמא לאחרים, ולא דריש כר' ינאי דהטעון חטוי חייב, ושאינו טעין חטוי פטור, דואיש מרבה דמי שיטמא ולא יתחטא גם אם יטמא לאחר חייב האחר על ביאת מקדש, ומה דאמר אח"כ והוא שלישי חסר כאן ובגירסת הר"ש שהביא ד' הירושלמי איתא שם עוד יותר רק דמפירושו מוכח דיש ט"ס בסדור המאמרים דהכי איתא בגירסת הר"ש והוא שלישי כדאמר ר' אבין בר חייא בטומאת איש באיש אדם חייב על ביאת מקדש התיבון הרי כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם בטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים, וז"ל הר"ש בפירושו ופריך כלים ואדם וכלים דליחייב אכלים שניים אם הכניסם למקדש דמכח טומאת איש קאתו, ומשני דכיון דאותו איש מכח כלים לא מיחייב עכ"ל, ומבואר דהקושיא התיבון הרי כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם צ"ל קודם מה דאמר והוא שלישי, ובין לפי' הר"ש דקאי על ר' אילא ובין לפי מש"כ על ר' יוחנן ומדוייק דמקודם אמר הירושל' והוא שני משום דקאי על ר' ינאי ופריך מאדם בכלים הנוגעים במת, וכאן דפריך על ר' אילא ולפימש"כ על ר' יוחנן דמחייבים בשני פריך משלישי, וע"ז משני כדאמר ר' אבין וכו' בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם בכלים כן צ"ל לפי' הר"ש וכן הוא לפימש"כ.

''' אכן ''' לפימש"כ אין באור למה דאמר אח"כ ר' זריקא בשם רב המנונא תניי תמן פליג על ר' אילא דלפימש"כ לא חידש ר' אילא אלא דראשון שנגע במת חייב אפי' טבול יום, וממה דמוכח דסבר כר' יוסי דשני פטור אין קושיא דברייתא דכלי לא קתני שהי' טבול יום, והנה בירוש' השלם בלי פירושים דפוס קראטאשין איתא פליג על ר' אלעזר, אבל א"א לגרוס כן דלא נמצא מקודם ר' אלעזר בסוגיא אלא אח"כ, אם לא שנגרוס כל מאמר זה אחר מאמר ר' לעזר וכו' עד לטמאות הפורשות מן המת נצרכה, ואז הי' מיושב לפימש"כ, ויותר נראה דצ"ל ר' ינאי ולפני המעתיק הראשון הי' חסר בספרו י' בסוף תיבת ינאי ונעשה ינא וכיון דר' אילא הוזכר בסוף לפני מימרא דר' זריקא הוסיף א' בריש התיבה ול' במקום נ' שמתחלפים בכתב ונעשה אילא, ומבואר עכשיו מה דאוקים ר' יוחנן לטמאות הפורשות מן המת, דר' יוחנן תירץ כן לשיטתו, ומה דהוזכר בסוף הסוגיא גם ר' ינאי הוא ודאי ט"ס, וכן ליתא בגירסת הגר"א ומיושב מה דאמר ר' לעזר אוף אנן תנינן הדא מסייעא להדין תנייא קדמייא דקאי על ר' ינאי, והיכן הוזכר תנייא בתראה דעל ר' אילא שהיה בדורם לא שייך לשון תנייא אבל לפי מש"כ מיושב דמימרא דר' יוחנן לגבי ר' ינאי הוא תנייא בתראה ודר' ינאי תנייא קדמייא, וכן מיושב מה דאמר ר' ירמי' מה פליגן דהיינו ר' ינאי ור' יוחנן ולפי שהיו רבותיו הזכיר שניהם, ועוד דגם על ר' יוחנן מחדש, דר' יוחנן אינו מחייב אלא על השני שנגע בראשון, ומחדש ר' ירמי' דלמלקות אפי' על השלישי ורביעי.

''' והנה ''' סברת ר' יוסי ור' אילא שמחלקים בדין טבול יום בין ראשון שנגע במת ובין שני שנגע בראשון צריך באור דמנ"ל מקרא לחלק כן, ונראה לפי"מ שהוכחתי מכמה מקומות דאם נתרבה דבר אחד וגם נתרבה ענין אחר דכל רבוי הוא רק על עיקר הדין ולא על מה שנתרבה ובעיקר נתעוררתי בזה מהא דאמרינן בב"ק דף כ"ו פצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד ואונס כרצון ומרבינן מפצע תחת פצע צער במקום נזק ומ"מ אינו חייב באונס אלא בפושע, ומוכח דמה דמרבינן צער הוא על עיקר החיוב ולא על שוגג ואונס וכן מבואר מכמה מקומות, ולכן יש לומר דר' יוסי ור' אילא סברי נמי דרשא דואיש, אלא דסברי דמה דמרבינן טבול יום לענין ביאת מקדש מקרא דובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא, אינו אלא על גופא דקרא דמיירי באדם שנגע במת, אבל שני שנגע בראשון דנתרבה מואיש אינו חייב אלא טמא ממש, ור' יוחנן אינו סובר כן דאינו מחלק ואמר סתמא דעיקר דין חיוב דביאת מקדש הוא על שני שנגע בראשון והוא אפי' טבל משום דסובר דאף דבביאת מקדש כתיב אשר יטמא ולא יתחטא כל זמן שלא העריב שמשו הוי טמא ממש ואינו בגדר רבוי כיון דכתיב ובא השמש וטהר.

''' ולפי"ז ''' נראה דא"צ לומר דהא דאמר אמרה ואמר טעמא לא קאי על מימרא דר' אילא דלפי"ז שפיר יש לומר דהוא על מימרא דר' אילא ור' יוסי, דא"א לומר דסמכי על מה דדריש אח"כ ר' יוחנן מואיש, לכן צ"ל דעל הא דר' אילא קאי דר' אילא אמר טעמא על מה שמחלק הוא ור' יוסי בין ראשון לשני לדין טבול יום משום דהא דשני ג"כ חייב כ"ז שלא טבל ילפינן מואיש וכמו שבארנו, ואח"כ צריך לגרוס הא דר' יוחנן וגם הוא סבר דרשא דואיש ומחייב לגמרי בשני שנגע בראשון אפי' טבל כמו ראשון וכנ"ל.

''' ועכשיו ''' מבואר שיטתו של הרמב"ם דסבר כמסקנא דר' יוחנן דהך כללא דכל טומאה שהנזיר מגלח עלי' חייב על ביאת המקדש לא נאמרה אלא לטומאות הפורשות מן המת. ופסק כר' יוחנן לגבי ר' ינאי אף דר' ינאי רבו משום דהברייתא שהביא ר' זריקא דכלי שחציו מן האדמה וכו' אין חייבין וכו' דמוכח דכולו מן האדמה חייבין עליו מוכחא כר' יוחנן דאוקימתא כשזרקו הא פריך לה ר' יוסי. וכן מוכח מד' הכ"מ ולא כפי' הק"ע והפ"מ דמשום מכניס הוי תירוצא וצריך לומר דמה דאמר ר' יוסי והוא שטבל. והא דאמר ר' אילא ראשון שנגע במת חייב סברא דנפשייהו קאמר. אבל ר' ינאי בכל גוונא קאמר דאינו חייב אלא על הראשון. ומשו"ה פריך עלי' ר' זריקא דאילא"ה לא קשה כלל דהא בברייתא לא הוזכר בטבול יום. ומשו"ה שפיר דלא פסק הרמב"ם כר' ינאי לגבי ר' יוחנן דבכל גווני אמר דחייב על שני שנגע בראשון וכדין ראשון דהיינו אפי' בטבול יום ולא פסק כר' יוסי ור' אילא דאין הלכה כמותם לגבי ר' יוחנן.

''' והנה ''' בשיטת הרמב"ם דפסק דכשנגע בכלים שנגעו במת חייב כרת על ביאת מקדש לא קשה מהא דאמר בירוש' גם אחר דאמר דשני שנגע בראשון חייב ולמד מואיש אשר יטמא דבטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים, דיש לומר דכונת הירוש' הוא כדאמר מעיקרא דלא בא לחלק בין נגע באדם לנגע בכלים אלא דלא נימא דנגע בכלים חמיר, וכמו שמפרש שם הכ"מ וכן הוא בר"ש, אלא דמ"מ דברי הרמב"ם אינו כדברי הירוש' שכתב מטעם אחר משום שטומאת כלים דחמיר לטמא אדם הנוגע טומאת שבעה אינו מד"ת אלא מדברי קבלה, אכן לפי"מ שבארתי עכשיו נוכל לומר דרק מקודם כדאמר ר' אבין על ר' ינאי דאמר דאינו חייב אלא על הראשון, וע"ז אמר ר' אבין דבטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים, בזה מפרש הירוש' דאין חלוק בין טומאת אדם לטומאת כלים, דהא כלים שנגעו במת ודאי יש בהן דין שילוח כדילפינן בספרי פ' נשא אבל לר' יוסי ור' אילא דדרשי מואיש אשר יטמא דכשלא טבל חייב גם על השני, נוכל לפרש דבזה נאמר כדר' אבין בפשוטו דמרבינן רק איש באיש ולא איש בכלים, דאפי' נגע בכלים שנגעו במת ג"כ לא נתרבה מואיש אשר יטמא, ולפי"ז ר' יוחנן דחולק על ר' ינאי ומחייב על שנגע בראשון אינו מחלק בין נגע באדם לנגע בכלים ולא דריש בטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים ובטעמא דאמאי חייב דוקא בשני ולא בשלישי לא נתפרש בירוש' אליבא דר' יוחנן, ולזה כתב הרמב"ם דטעמא הוא משום דכל מה דאפשר לאדם או לכלים להטמא אפי' שלישי ע"י כלים זהו רק מדברי קבלה, אכן זה אינו מיושב אלא לפימש"כ וע"פ גירסת הר"ש אבל לגירסת הכ"מ אינו מיושב למה הוצרך הרמב"ם להטעם שהוא מדברי קבלה כיון דבירוש' דריש לה מקרא.

''' והנה ''' אמנם דמה שכתבתי דפירושו של הכ"מ בהא דר' יוחנן משום ר' ינאי הוא דחוק, ראיתי כי א"א לדחות פירושו שכן פירש הרמב"ן שהביא הירוש' בפ' לא יחפור, אכן מה נפלאתי שראיתי להכ"מ בפ"ה מהל' טומאת מת הל' ה' שכתב בדברי הרמב"ם ובהשגת הראב"ד שם וז"ל פלוגתא דר"י ור' אבין בר חייא ופסק הראב"ד כר' אבין בר חייא ורבינו פסק כר"י, והדברים תמוהים דלפי פירושו כאן אינו חולק ר' אבין בר חייא וגם הוא מחייב שני שנגע בראשון, וע"כ דכונתו לפי' הר"ש ולגירסת הגר"א, וא"כ מה דאמר דר' יוחנן מחייב ע"כ הוא כמו שכתבתי.

''' ובמה ''' שכתב הרמב"ם כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש שכתב הראב"ד ע"ז שדבריו סותרין זא"ז, וכונתו כמש"כ הכ"מ דהא כתב אח"כ דהנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת פטור והוא טעון ביאת מים מד"ת שבהל' י"ד דחק הכ"מ בדברי הרמב"ם, אבל בהל' ט"ו שהביא ד' הרמב"ם בפ"ה מהל' טומאת מת דדין נוגע בכלים שנגעו באדם הוא דברי קבלה ואינו דין תורה מיושב, ונראה להוסיף דמה שכתב הרמב"ם כללו של דבר בא לחזק שיטתו דקיי"ל כר' יוחנן דאפי' שני שנגע בראשון חייב על ביאת מקדש דהא טעון ביאת מים מד"ת, ולר' ינאי דסבר דאינו חייב אלא על הראשון צריך ישוב ממתני' דכל הטעון ביאת מים, ונראה דמכאן הוא דאמר ר' יוסי והוא שטבל דאינו פטור שני שנגע בראשון אלא כשטבל דכבר אינו טעון ביאת מים, אבל לר' יוחנן מפרשינן מתני' דכל הטעון ביאת מים חייב על ביאת מקדש עד שיעריב שמשו כיון דעד הערב שמש נקרא טמא; ולר' ינאי אפשר דמתני' אתי לאפוקי אדם שנגע בכלים שנגעו במת דאף שטעון חטוי מ"מ כיון דאינו מד"ת כמש"כ הרמב"ם אינו חייב על ביאת מקדש, ומכללא אין ראי' דאין למדין מן הכללות.