עריכת הדף "חמדת ישראל/מלכים/י" (פסקה)

== ה ==

'''מה) שם ''' בר"מ ז"ל ה"ה ''' כבר ביארנו שכל מיתת ב"נ בסייף אלא אם בעל אשת ישראל נעה"מ יסקל ואם בעלה אחר שנכנסה לחופה קודם שתבעל יחנק''' עכ"ל. ונסתפקתי בהא דקיי"ל דאם גירש ע"י שליח וביטל את הגט שלא בפני השליח דאמרי' אפקעינהו רבנן לקדושין מני' ואם זנתה קודם גירושין פטורה ממיתה כיון דאגמ"ל דהיתה פנוי' מה הדין אם ב"נ בא על אשת ישראל ואח"כ גירשה בעלה באופן דאמרי' אפקעינהו אם הב"נ ח"מ או לא ומקום הספק לענ"ד מתרי טעמי. א' דהנה הראשונים הקשו על הא דאמרי' אפקעינהו דא"כ תהי' מותרת לכהן ותי' דאיסור דרבנן נשאר ומדרבנן אמרי' דהי' אישות. ולענ"ד נראה יותר בזה דהנה באמת לא מצאנו בשום מקום דהיכי דנתגרשה ע"י אפקעינהו יהי' הבעל צריך להחזיר לה המעש"י וכיו"ב הפירות שאכל:

''' לכן ''' נלענ"ד דהנה כ"כ לעיל בשם הג' שבות יעקב ז"ל דאע"ג דקיי"ל דאין אישות לב"נ ה"ד ענין הקדושין וקה"ג שיש לישראל בישראלית זה אין לו בבת נח משא"כ הקנין למעש"י שיש לב"נ באשתו יש גם לישראל בעכו"ם ועיי"ש שהוכרחתי כן מד' הר"מ ז"ל. ומעתה נלענ"ד דה"ה כ"מ דאמרי' אפקעינהו רבנן לק"מ ושוי' לבעילתו בעילת זנות מ"מ הפקיעו רק כח הקדושין של תורה וממילא בישראל הוי בעילת זנות. אמנם קנין המעשה ידיה שהי' לבעל באשתו כמו שיש לבן נח באשתו זה לא הפקיעו חז"ל רק דמשום זה לא צריכה גט כלל ובזה שיוצאת ממנו סגי וכמו דמהני זה בב"נ בתורת גירושין א"כ נהי דברור הדבר דמכאן ואילך אינה ברשות הבעל כלל אבל למפרע לא עקרו חכמים אלא כח הקדושי תורה אבל הקנין שיש לבעל באשתו כמו שיש לב"נ באשתו זה לא הפקיעו חז"ל [והוי כמו פלגש דהוא בל"ק לדעת רוב הפוסקים]. ומעתה נהי דישראל א"ח אם זנתה עמו דישראל א"ח על זנות כזה אבל ב"נ כיון דח"מ בבא על אשת ב"נ ה"ה דחייב על אשת ישראל אף אם הפקיעו חז"ל הקידושין אח"כ דקנין זה שיש לב"נ באשתו זה לא הפקיעו חז"ל והרי בא על א"א וזה הערה גדולה לענ"ד:

''' ולפי ''' טעם זה יהי' נפ"מ בין בא על א"א לבא על הנע"מ דבנערה המאורסה כיון דלדידהו לית להו א"כ כל האיסור מכח הקדושי תורה וא"כ כשאפקעינהו רבנן לק"מ הרי נשארת פנוי' גמורה ושוב אינו ח"מ בשום צד משא"כ בא"א גמורה שפיר י"ל דל"מ אפקעינהו לפטור ב"נ ממיתה. ב' נלענ"ד דהנה ז"פ דא"א שזינתה אע"ג דמגרשה אח"כ הבעל באופן דאמרי' אפקעינהו ואינה ח"מ על הזנות מ"מ צריכה סליחה וכפרה כיון דבשעה שזינתה הרי עשתה עבירה בזדון ועדיף טובא ממה שדרשו חז"ל על קרא וד' יסלח לה באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה וכו' דצריכה כפרה והוא הדין בנתכוון לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה דצריך כפרה מכ"ש הכא דבשעת הזנות הי' גם המעשה איסור רק דעתה אמרי' אפקעינהו בודאי צריכה כפרה רק דאינה נענשת בב"ד כיון דסוף כל סוף פנוי' היתה כשזינתה ומעתה אומר אני שזה דוקא בישראל משא"כ בב"נ דחייב על המחשבה גרידא א"כ מכ"ש בזה דח"מ ונהרג בב"ד כיון דהוא בשעת הזנות עבר עבירה ול"מ אפקעינהו דהשתא לפוטרו ממיתה כיון דמחשבתו ומעשיו הי' לאיסורא:

''' ולכאורה ''' עלה בדעתי להעיר בזה עפ"ד הרדב"ז שזכרנו לעיל או"ק מ"ב דס"ל דח"מ דזנות הוא משום חטא נגד הבעל ולא משום חטא נגד המקום והוי בכלל חטא שבין אדם לחבירו וכ"כ לעיל להעיר קצת דאע"ג דב"נ נידון על המחשבה ונהרג עלי' ומכ"ש בכה"ג דאיכא גם מעשה באיסורא מ"מ ה"ד בחטא שבין אדם למקום אבל בחטא שבין אדם לחבירו אינו נענש על המחשבה וכמו שמורין ד' האור החיים הק' בפ' ויחי בשילהי הפרשה שכ' בפשיטות דמי שרוצה להושיט לחבירו כוס סם המות והושיט לו כוס יין דפטורין וזכאין אף בד"ש ומה"ט ל"ה על אחי יוסף עונש אף בד"ש אע"ג דבשעת מעשה נתכוונו לעבירה ועשו עבירה ואח"כ נצמח מזה טובה וע"כ דכוונתו כדאמרן וא"כ י"ל דה"ה הכא אין לחייב הב"נ מיתה ע"ז שבא על אשת ישראל אם הפקיעו חז"ל הקידושין אח"כ:

''' איברא ''' דזה רק לפלפולא אבל לקושטא דמילתא ח"ו לומר כן דכל הח"מ הוי רק משום חטא שבין אדם לחבירו אמנם כוונת הרדב"ז נראה לי דס"ל דאיסור זנות כולל שני סוגי חטאים חטא שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו ועל שניהם איכא ח"מ וראי' לזה מסוטה לפ"ד המהרי"ק בת' דס"ל בזינתה ואומרת מותר ג"כ נאסרה לבעלה משום דכתיב ומעלה בו מעל וכיון שזינתה הרי מעלה בו מעל:

''' ולפ"ז ''' מבואר מזה דהמים בודקין אותה אם זינתה אע"ג דהיתה סבורא דמותרת לזנות דהרי בקרא זה דמעלה בו מעל מבואר ענין השקאת סוטה ואע"ג דמצד מה שחטאה למקום אינה בת עונשין כיון דהי' שוגגת ע"כ דהח"מ משום שמעלה מעל בבעלה וז"ב לפ"ד המהרי"ק ז"ל:

''' ובמק"א ''' כתבנו בזה לסתום פי המתחכמים שהקשו אמאי בא"א שזינתה דח"מ ב"ד לא משגיחינן כלל אם הבעל מנוקה מעון או לא ובסוטה אם אין הבעל מניקה מעון אין המים בודקין את אשתו. אמנם באמת הד"נ מאוד וכל משפטי תוה"ק אמת ויציב דבסוטה נראה דהמשפט אינו מצד החטא שבין אדם למקום אלא מצד שמעלה מעל באישה ולזאת שפיר אמרי' דאם אין הבעל מנוקה מעון גם על האשה אין חטא משפט מות משא"כ בזינתה בעדים והתראה דהח"מ מכח החטא נגד המקום אין נפ"מ אם הבעל מנוקה מעון או לא וד' המהרי"ק נראין מוכרחים ממה דפליגי בסוטה (דף כ"ה) אם בעל שמחל על קנויו אחר סתירה אי מחול או לא. ולכאורה אין מובן כלל לזה מה מהני המחילה שלו אחר סתירה כיון דקינה לה ונסתרה הרי רגל"ד שזינתה וא"כ ממילא אסורה לבעלה ועי' ת' רעק"א ז"ל מה"ת שנדמ"ח סי"ק שתמה בזה ולא מצא מענה:

''' אמנם ''' לענ"ד נראה ברור דמזה מוכח כד' המהרי"ק דגם בזינתה באומר מותר אסורה לבעל משום כבודה של בעל דמעלה בו מעל ופליגי אם בענין זה מהני מחילת הבעל ולכן אף בקינה לה ונסתרה כיון דיכול להיות שזינתה באומרת מותר מוקמינן לה אחזקת צדקת דהי' שוגגת או דמיירי כן באומרת שמותר לזנות ופליגי אם מהני מחילת הבעל ולהלכה דקיי"ל דמחילה לאחר סתירה ל"מ ה"ט דהבעל א"י למחות בזה:

''' עכ"פ ''' מוכרח מזה דכל ענין השקאת סוטה מפני שמעלה מעל בבעלה ולכן ס"ל לחד מ"ד דמהני מחילת הבעל אף לאחר סתירה וא"כ מבואר מזה דגם מצד החטא שבין הבעל נהרגת ויש עלי' ח"מ ולכן ס"ל לרדב"ז ז"ל דאע"ג דח"מ אינו משום זה לחוד מ"מ הח"מ הוא גם משום זה שחטאה נגד הבעל ולכן ס"ל לרדב"ז דל"א בזה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אבל ברור הדבר דמודה הרדב"ז דאף במקום שלא חטא נגד הבעל כלל דהיינו היכא דבלא"ה אסורה עליו ג"כ ח"מ מכח החטא נגד המקום כמו כל העבירות שבין אדם למקום וא"כ ברור הדבר דמחשבת איסור הוי בצירוף מעשה איסור בשעת הזנות וב"נ נהרג עליו כנ"ל ואם כי הד' פשוטין וא"צ אריכות דברים בכ"ז הארכנו בזה. יען שנתבאר לנו תלי"ת ענין נכבד בהשקאת סוטה כמו שיראה המעי':

''' ועיין ''' רש"י סוטה (דף ל"ב ע"ב) ד"ה ובמה הוא נטמאת שכ' בזה"ל משמיעין אותה הלכות המים ע"י איזהו טומאה וכו' ואם שוגגת כגון אמרו לה מת בעלך או אנוסה לא יבדקוה עכ"ל מבואר מזה דדוקא באמרו לה מת בעלה אין המים בודקין אותה דל"נ למעול מעל בבעלה משא"כ באומרת מותר המים בודקין אותה וזה נראה כמבואר בד' רש"י ז"ל ותמהני על הגאון בעל חיים שאל ז"ל ח"א סי' מ"ו שרוצה להוכיח מד' רש"י להיפוך ומדמה זל"ז ולענ"ד עיקר כמוש"כ ועיי"ש בסוף הסימן מה שהובא בשם הנוב"י ומוכיח מדבריו היפוך דעת המהרי"ק ובמחכ"ת כי רב הוא שגה בהבנת הדברים בנו"ב כמו שיראה כל מעי'. ויש הרבה לפלפל בד' הח"ש שם ואכ"מ אך מפני שלענ"ד נראה עיקר בזה כהמהרי"ק כמוש"ל לזאת רשמתי כאן דברים אלו ואי"ה עוד חזון למועד לבאר שיטת המהרי"ק הנ"ל ואכ"מ:

''' ונחזור ''' לדברינו שנראה פשוט דהוי חטא שבין אדם למקום ולכ"ע ב"נ נענש על המחשבה ובאמת בב"נ דח"מ גם בבא על אשת ב"נ נראה פשוט דהוא רק חטא שבין אדם למקום כיון דאינה נאסרת לבעלה כלל וגם הא בלא"ה יכולה להפקיע את עצמה מבעלה כמו שנתבאר לעיל וא"כ הדבר ברור דל"מ אפקעינהו לפטור ב"נ וגם גוף הסברא שכתבנו לחלק בין ב"נ בין חטא שבין אדם למקום ובין חטא שבין אדם לחבירו אע"פ שנראה כן מד' האוה"ח וכ"כ למעלה באות כ"א מזה מ"מ מד' הרמב"ן פ' לך לך בקרא וגם את הגוי אשר יעבודו שכ' שם לדחות ד' הר"מ ז"ל בטעם עונש המצרים והוא ז"ל האריך בזה וכתב בזה"ל אבל כאשר תצא הגזירה עפ"י נביא יש בעושה אותם דינים חלוקים כ"א שמע אותה ורצה לעשות רצון בוראו וכו' יש לו זכות בו אבל אם לא שמע המצוה נהרוג אותו לשנאה או לשלול אותו יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון ועבירה היא לו וכן הכ' אומר בסנחרב וכו' והם יודעים כי מצות השם הוא כמו שאמר נבוזראדן לירמי' וכו' ואעפ"כ נענשו הכשדים כולם בסוף והי' זה מפני שני טעמים אחד שגם הוא נתכוון להשמיד כל הארץ להגדיל ממשלתו וכו'. עונש אחר שהוסיף על הגזירה והרע לישראל עכ"ל הנצרך לעניינינו:

''' והנה ''' לכאו' דה"ק סתומים מרישא לסיפא דמריש דבריו נראה דדוקא אם לא שמע שהוא מצוה יש עליו עונש אבל בשמע המצוה אע"פ שהוא נתכוון להרגו מצד שנאה נהי דאין לו זכות מ"מ עונש ג"כ אין עליו ומסודה"ק נראה מבואר דנ"נ נענש אע"ג דידע המצוה שהש"י צוה אותו להחריב את ירושלים משום שמחשבתו הי' לרוע ועי' היטב בדה"ק ותמצא מבואר כן וע"כ צ"ל דכוונתו שלעיל כשכתב רבינו ז"ל שיש דינים חלוקים ועשה נפ"מ בין שמע או לא שמע כוונתו על ישראל דאינו נענש על המחשבה גרידא לכן דוקא בלא שמע דלפי מחשבתו עשה גם מעשה איסור ודמי ממש לנתכוון לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה דצריך כפרה לכן גם בזה נענש משא"כ בסודה"ק דמיירי בב"נ בסנחרב ונ"נ וחביריו שפיר כתב דאפי' ידעי נענשין על מחשבתם משום דמחשבתן הי' לרע וז"ב ומוכרח בדעת הרמב"ן ומבואר מזה דגם בחטא שבין אדם לחבירו נענש ב"נ על המחשבה. והכלל היוצא לנו מדברינו כי שני הטעמים צדקו יחדיו דנגד ב"נ ל"מ סברת אפקעינהו להצילו מח"מ: